בתחילת הדרך שלי באיגוד השופטים הייתי במשך המון משחקים חלק מצוות קבוע: דניאל בר נתן, אורן בורשטיין ואני. ברבות הימים כולנו הגענו לליגת העל, אבל אז היינו סתם חבר'ה צעירים שמתנהגים, ובכן, כמו חבר'ה צעירים כשהם ביחד. יום אחד נשלחנו למשחק של אח"י נצרת. זה היה כשהם היו בליגה א'. תמיד אהבנו לשפוט במגרש הזה, כי כמעט תמיד היה קורה משהו מעניין, במשחק עצמו או בכל המסביב. תמיד היו חוויות. הפעם המשחק עבר דווקא די רגיל. אני אפילו לא זוכר מי ניצח או אם היה משהו מיוחד, אבל אחרי המשחק פשוט רצינו להתקלח ולעוף הביתה. רק כשנכנסו לחדר שבו היו המקלחות, התברר שזה בעצם היה סוג של חצי מחסן עם מכונת כביסה ועוד כל מיני עצמים לא ברורים, וקצת ציוד של הגנן של המגרש, אבל בעיקר בלי מים חמים במקלחות. לא משהו שאתה מוכן לסבול אחרי 90 דקות של ריצה במגרש, בסיומו של יום שבעצם התחיל מבחינתך שעות ארוכות לפני כן. התלוננו בפני מי שצריך, ותוך דקות המנכ"ל של אח"י נצרת נזעק לעזרתנו. חשבנו שהוא הולך לעשות איזה קסם של שרברבים, אבל הסתבר שהוא בכלל התכוון שהוא יסיע אותנו למקום אחר שבו יש מקלחות מתפקדות. בקיצור, אתם צריכים לדמיין את התמונה הזאת: שלושה שופטים צעירים – שבשלב הזה כבר עירומים ובעצם עטופים רק במגבת - נדחקים למושב האחורי של המכונית ונוסעים איתו לאיזה מבנה ציבורי סמוך כדי להתקלח. ואז מתקלחים, שוב מתעטפים במגבת, ושוב נדחקים לאוטו של הבחור כדי לחזור בחזרה לבסיס האם. כלומר, למגרש של אח"י נצרת.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
האמת היא שבזכות השנים בליגה ג' צברתי לא מעט סיפורים הזויים. זה די מדהים איך למרות שכמעט הכול מסביב חובבני, אנשים שם מגיעים לפעמים לרמת אמוציות שאי אפשר להאמין. כמו בפעם ההיא שמישהו אשכרה זרק לי כיסא לתוך המגרש כי הוא לא היה מרוצה ממשהו. אבל זכור לי במיוחד משחק אחר בליגה ג': על הספסל של אחת הקבוצות ישב המאמן, טיפוס עגלגל קצת, שמתחילת המשחק לא הפסיק לעשן. ממש בשרשרת. ביקשתי מהקוון בצד שלו שיעיר לו, אבל איכשהו בכל פעם שהסתכלתי הוא שוב היה עם סיגריה ביד. בשלב מסוים כבר נמאס לו כנראה שאני מעירה לו, אז פתאום אני קולטת אותו קם, זורק את הסיגריה הצידה וניגש לעמדת החילופים. מסתבר שהוא היה סוג של מאמן-שחקן, ועכשיו הוא הכניס את עצמו למשחק. כאילו אמר לעצמו: "אם אי אפשר לעשן פה כמו בן אדם, לפחות נעשה קצת כושר".
זה היה בליגה ג'. יום שישי בצהריים, במגרש המיתולוגי של לזרוס חולון, שמאז כבר לא קיים בעצם. כהרגלי, הגעתי למגרש קצת יותר משעה לפני המשחק, רק כדי לגלות שרובו לא היה מסומן בכלל. אתם יודעים, עיגול אמצע, רחבות ה-16, נקודת פנדל וכאלה. אבל זה עוד היה החלק הקל. החלק הקשה היה שעל המגרש עצמו חנה מספר משוגע של רכבים. משהו שלא היה מבייש שום סוכנות רכב גדולה בישראל. מסתבר שאחד המקומיים באזור לא נהג לשבור את הראש לגבי חניה במקביל ברחוב, ופשוט היה מחנה שם את הצי הפרטי שלו או משהו כזה. איכשהו הצלחתי לתפוס שם איזה איש משק שידע איך פותרים את הפלונטר הזה, ותוך 40 דקות כל המכוניות כבר הוסעו משם או לפחות הוזזו אל מעבר לקווי המגרש. אה כן, בסוף הספיקו גם לסמן קווים. וזאת, רבותיי, רק סיבה אחת מיני רבות למה מבקשים משופטי כדורגל להגיע למגרשים יותר משעה לפני המשחק - כי לפעמים צריך לוודא שיש שם מגרש כדורגל ולא מגרש מכוניות.
זה היה במשחק של בית"ר רמלה, לא זוכר נגד מי, במגרש ברמלה. קצת לפני המשחק הגיע אליי המנהל של הקבוצה ששיחקה נגד הרמלאים והודיע לי שרמלה הולכים לזייף שחקן, כלומר לעלות למשחק עם שחקן שאסור לו לשחק כי הוא מורחק. מסתבר שהיו להם בקבוצה תאומים זהים, נגיד שקראו להם משה ויעקב. במשחק בשבוע שעבר יעקב קיבל אדום ולכן הוא לא אמור לשחק היום, אבל הנה הוא עורך פה חימום יחד עם כל החברים שלו לפני המשחק. ניגשתי למנהל הקבוצה של רמלה, וביקשתי לבדוק את כרטיסי השחקן של הקבוצה שלו. הוא הראה לי את כרטיס השחקן של משה, התאום שמותר לו לשחק היום, והסביר לי שהבחור שאני רואה שם מתחמם זה משה ולא יעקב המורחק. נאלצתי להאמין לו, אבל בלב תכננתי לבדוק את זה על רטוב. כמה דקות אחר כך, במסגרת החימום שלי עצמי לפני המשחק, רצתי כאילו בנונשלנטיות ליד המשה הזה וצעקתי לו "היי יעקב, מה העניינים". כשהוא ענה לי "הכול טוב, מה שלומך", הודעתי לו שהוא עולה ליציע ושיחפש מישהו אחר לעבוד עליו.
זה היה במגרש באור יהודה. הקבוצה המקומית שם סיימה את העונה במקום הלפני האחרון, וכדי להישאר בליגה היא תצטרך לנצח במשחקי המבחן את היריבה שלה, שסיימה במקום גבוה באחד המחוזות של ליגה ג'. בקיצור, המנצחת תמצא עצמה בליגה הרביעית בישראל, המפסידה בליגה החמישית. בגלל חשיבות המשחק שלחו אותנו – שלישיית שופטים מהליגה הלאומית. כשהגענו למגרש הודענו למקומיים שחייבים לעבור על קווי הסיד של המגרש כי בכמה מקומות הם מחוקים לחלוטין. הסבירו לנו שאיש המשק המקומי שומר שבת וכבר חתך הביתה. התייעצנו עם המשקיף של המשחק, שהסביר שאם לא מסמנים שוב קווים לבנים אין משחק, ואור יהודה מפסידים טכני ויורדים ליגה. כמה דקות אחר כך אני קולט בחור צעיר נכנס לדשא עם קרטון גדול. בפנים היו לו כמה עשרות חבילות של קמח. הוא פשוט פיזר אותן בצורת קווים בכל מקום במגרש שבו היינו צריכים. לרגע חשבתי לבדוק עם המשקיף אם זה קביל, אבל הנחתי שממילא אין סיכוי שבספר החוקים של הכדורגל יש התייחסות לקמח במקום סיד. האיש עם הקמח אפילו הזמין אותי לראות מקרוב שהקמח נתפס טוב על הדשא, ולא מתפזר כמו שקורה לפעמים עם הסיד. בסוף היה משחק. אור יהודה דחפו גול בדקה 90 ונשארו בליגה. עד היום אני חושד שזה היה קמח מיוחד, אולי מקברי צדיקים או משהו כזה.
אני לא זוכר את הקבוצות, רק שהמשחק היה באור עקיבא ביום שישי בצהריים. אני שובצתי למשחק הזה בתור עוזר השופט, והשופט המרכזי ביקש שנאסוף אותו שעה וחצי לפני המשחק מאיזו בריכת שחייה בתל אביב. בהתחשב בכך שצריך להגיע למגרש לפחות שעה לפני המשחק, לוח הזמנים הזה היה נראה קצת צפוף, אבל הוא היה השופט המרכזי והוא קבע.
הגענו לאסוף אותו בזמן, אבל הוא יצא כעבור עשר דקות - וזה לא שהוא איחר כי הוא התכונן והתארגן. הבן אדם יצא אלינו מהבריכה כשהוא כבר לובש את מכנסי השיפוט שלו, חולצת השיפוט תלויה לו על הצוואר כמו מגבת והוא עצמו בלי חולצה. אה, ועם משקפי שמש וכפכפים. אין תיק, אין ציוד אחר, הוא לא מבקש שנעצור בשום מקום כדי לאסוף משהו. נכנס למונית ואומר לנהג "סע". הגענו לאור עקיבא, כמובן באיחור. אולי 40 דקות לפני. בחדר השופטים התברר כמובן שאין לו בכלל משרוקית או כרטיסים צהובים ואדומים. מזל שאני הבאתי את שלי, אז נתתי לו, אבל עדיין צריך להשיג לו גרביים ונעלי פקקים. במקום שנתעסק בבדיקת המגרש, הרשתות, כרטיסי השחקן וכאלה, מצאתי את עצמי בחדר של איש המשק המקומי, מחפש נעליים במידה של השופט. מפה לשם יש משחק, ומבחינת השיפוט הוא גם נראה כמו ההכנה למשחק. זה נגמר עם שלושה-ארבעה אדומים ועוד איזה שלושה פנדלים, ומבקר שופטים שבסיום המשחק צורח עליך בחדר ההלבשה. אבל מה, הייתה חוויה.
סייע בהכנת הכתבה: אושרי קוסטינר.
פורסם לראשונה: 17:52, 05.05.21
