משהו לא הסתדר לי בסיפור של הבחורה הצעירה שישבה מולי, במשקפיים גדולים ושיער שחור אסוף בקפידה. המבט שבו היא בחנה אותי היה שילוב של סקרנות וממזריות, אבל גם עצב גדול נשקף ממנו. "יש משהו שאת לא מספרת לי", אמרתי לה. זו כבר הייתה הפגישה השנייה שלנו, בראשונה בעיקר הקשבתי.
שמונה שנים הקשבתי. לנשים ולגברים, לרווקים ולגרושים, לכאלה שאיבדו אהבה, לכאלה שמעולם לא מצאו, לידידים שמתפללים שהקשר יעלה מדרגה, לכאלו שמנהלים במקביל כמה מערכות יחסים, לנשואים שאיבדו את התשוקה, לאובססיביים שמאמינים שהיקום יקרוס אם לא יצליחו להשיג את המטרה. אבל כמעט לכל הסיפורים השונים, המוזרים, הקלישאתיים, ההזויים היה משהו אחד משותף - לב שבור. מבדידות, מפרידה, מבגידה, מחרטה. ממש לא משנה הסיבה. מתברר שלמגיפה הזו אין תרופה, ואף אחד לא מחוסן בפניה.
אל תחום הקואצ'ינג לזוגיות הגעתי לגמרי במקרה. הייתי אז כבר בעל ניסיון באימון כזה או אחר, אבל לא הקדשתי לקריירת האימון מאמצים יוצאי דופן. נושאים אחרים עניינו אותי בזמנו. הייתה זו מודעה תמימה שתפסה את תשומת ליבי, כאילו מישהו קרא את מחשבותיי באופן פלאי. ולא, עוד לא היה אז פייסבוק.
"רוצה להחזיר את האקסית?" שאלה אותי המודעה בשקט מופתי. כן, ברור שאני רוצה להחזיר את האקסית. כבר חודש שאני מנסה ללא הצלחה להחזיר לזרועותיי את הבחורה שהייתי אמור להתחתן איתה. גרנו אז שנתיים ביחד, היא הייתה מוכנה ובשלה ואני - גבר ממוצע להחריד - הרגשתי שאני צעיר מדי, שעוד לא חוויתי מספיק, ולמה לי עכשיו כל הבלגן הזה של ההתחייבות הנצחית והממוסדת.
שלושה חודשים חגגתי את רווקתי המחודשת, עד שגיליתי שבחור אחר קטף את הבכורה. את הבוקס בבטן הרגשתי מהסרעפת ועד לקנה הנשימה. נחנקתי, תרתי משמע.
תהליך האימון שעברתי היה חוויה מזככת. נפתח בפניי צוהר לעולם שלא הכרתי עד כה. עולם מעניין, מרתק, מרגש, מלא הפתעות ותובנות. לתהליך, שראשיתו באותה מודעה מסתורית, הייתה אחראית בזמנו שרוני רובינשטיין, אחת המנטוריות המקצועיות והחכמות ביותר שיצא לי להכיר, שלימדה והכשירה אותי.
המנטרה שלה לגביי הייתה ברורה: לא היית סגור על עצמך, ועכשיו אתה משתגע בגלל אגו גברי ילדותי לחלוטין. אבל אם אתה מתעקש, אתה חייב להבין - היא לא תחזור אחורה, וטבעת לא באה בחשבון עכשיו. זה תהליך הדרגתי שלוקח זמן ועבודה. אני מוכנה לעבוד איתך צעד אחר צעד, ואסור לך לסטות ממנו, מובן? לא שהייתה לי ברירה. רציתי להחזיר את האקסית הסוררת ויהי מה.
התהליך היה מורכב משני רבדים. האחד כרוך בעבודה מנטלית שכללה חיזוק הגבריות, התקשורת והביטחון העצמי, והאחר נגע בהבנה עמוקה ואמיתית לצרכים ולרצונות של הצד השני. בשלב הראשון קיבלתי הוראות בעיקר מה לא לעשות. לא לחזר, לא להתחנן, לא להתקשר, לא לסמס, לא לשלוח פרחים, לא להראות כמה שאני מקנא ומסכן, ולפחות בהתחלה, לנסות כמה שפחות להיות בקשר איתה. הייתי צריך את כל תעצומות הנפש שעוד מצאתי בתוכי כדי לעמוד במשימות האלו - מה שלא היה בנמצא.
פעם אחר פעם האגו שלי ניצח. פעם אחר פעם לא עמדתי בפיתוי ושלחתי הודעה. או שתיים. אולי 30, מי סופר. פעם אחר פעם לא ביצעתי מה שהיה נכון לעשות, אלא מה ש"הרגשתי" שאני רוצה לעשות. אבל הבעיה הייתה שה"הרגשתי" הזה, ה"אינטואיציה" כביכול, לא היו אמיתיים. הם נבעו ממקום של אגו פגוע ובעיקר מחוסר אונים.
התקופה הזו הייתה מאתגרת מאוד, ולמדתי על בשרי בדרך הקשה עד כמה הרגשות שלנו יכולים לתעתע, בייחוד בנושא כל כך מורכב כמו אהבה. האמת העצובה היא שכשאנחנו מסוחררים, אנחנו לא רואים כלום חוץ מהערפל הסמיך שיוצר הלב השבור שלנו, ערפל שמורכב מציפיות, מזיכרון סלקטיבי ומכל כך הרבה שטויות, שאין ביניהן לבין המציאות שום קשר.
התפקיד הראשון של מאמן לזוגיות הוא לפזר את אותו ערפל, ולהצליח עד כמה שאפשר להראות למאומן את המציאות כפי שהיא, ואיך היא משתקפת מעיני הצד השני. לאחר מכן יש לפלס את הדרך האפקטיבית ביותר להשגת המטרה. צריך הרבה אומץ ללכת בה, צריך הרבה אמונה בתהליך. נכון, זו עובדה, אני לא הייתי בשל אז לחתונה, והאגו המטופש שלי ערבל אצלי הכול. מזלי היה שלפחות מילאתי חלק אחד מההסכם וביצעתי את העבודה המנטלית על הצד הטוב ביותר, מה שבסופו של דבר יצר לי אהבה חדשה. אבל לא הסתפקתי בזה. התחום הזה קסם לי עד שלא יכולתי לעמוד בפניו, רציתי גם.
אנשים מכל הסוגים מגיעים לאימון זוגי, החל מבחורים מופנמים סופר-ביישנים, דרך גברי אלפא קשוחים ומסוקסים וכלה בנשים יפהפיות שלא מצליחות להסיר את מעטה החשדנות או הציניות כלפי כל גבר שמתחיל איתן. היו מגיעים אליי מאומנים מכל הגילים, מגיל צבא ועד 70, מכל המעמדות, מכל העדות ומכל המגזרים.
אותה בחורה צעירה עם משקפיים גדולים מהפסקה הראשונה, בואו נקרא לה דליה, הגיעה אליי כי בעלה הפסיק להימשך אליה בבת אחת. וזה כאב לה. מאוד. היא לא הבינה למה, היא מעולם לא בגדה בו, הם היו בטיפול זוגי וזה לא עבד. היא באה אליי מבלי שהוא ידע, לנסות לראות מה היא יכולה לעשות כדי לשנות את רוע הגזירה.
מתי גבר מאבד משיכה? כשנמאס לו מהשגרה? כשיש לו מישהי אחרת? כשיש לו בעיה פיזית/רפואית/פסיכולוגית? אולי כן ואולי לא, זה מאוד תלוי בגבר עצמו, אבל היה כאן משהו אחר, בולט יותר. מהסיפור של דליה עלה בעל אוהב ומפרגן, שלילה אחד הפסיק לרצות לשכב עם אשתו כאילו חטפו אותו חייזרים, ביצעו בו ניסויים והוא חזר לכדור הארץ מפוחד ונטול און. אני לא הרפיתי, ודרשתי לדעת את האמת. בלעדיה לא הייתה שום אפשרות לעזור לה. האם לא מדובר בגבר אחר? התעקשתי, עד שלא הייתה לה ברירה אלא להתוודות שבעלה גילה שהיא חיה חיים כפולים. בימים היא אשתו האוהבת, בלילות חשפנית מדופלמת. "אני אוהבת שגברים אחרים מביטים ונוגעים בי", היא חצי התנצלה חצי נבוכה, על אף שלא התכוונתי לרגע אחד לשפוט אותה, "אבל עד גבול מסוים", מיהרה להבהיר.
לא ניכנס לפרטים איך וכיצד דליה ניהלה את אותם חיים כפולים, או איך בעלה לבסוף גילה, אבל סוף-סוף היה לי עם מה לעבוד. יש כאן בעל אוהב שהגבריות שלו התנפצה לו מול עיניו בבת אחת. ובנוסף לפגיעה, לכעס, להלם, לאכזבה, הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב בשבילה, לא מספיק גבר בשבילה, לא יודע איך לספק אותה. פלא שהוא לא מסוגל לשכב איתה?
"והוא לא רצה להיפרד אחרי זה?", שאלתי. "לא, הוא אוהב אותי", היא חייכה בעצב. "הוא רק ביקש שאפסיק עם זה".
"והפסקת?"
"כן," היא הביטה היישר לתוך עיניי. זה הרגע שבו אתה בוחר אם להאמין או לא. אני בחרתי שכן.
ביחד התחלנו תהליך ארוך, שבו הנחיתי את דליה שלב אחר שלב איך לעזור לבעלה להעריך שוב את עצמו מולה, איך להחזיר אותו להיות הגבר של המשפחה, איך לגרום לו להרגיש שווה יותר מכל הגברים האחרים שחשקו בה.
תחום האימון לזוגיות הוא תחום מתעתע. הוא לא פסיכולוגי אלא מנטלי במהותו, ומתעסק בשינוי תודעה והרגלים, בשילוב פרקטיקה ומעקב צמוד אחד ההתקדמות. הוא לא טיפול זוגי, כי העבודה היא יחידנית. והוא לא עוסק בפיתוי, אבל כן מלמד ומפרק את יסודות המשיכה, התשוקה, היכולת ליצור או לחדש אותה אצל שני המינים. הוא עוסק בעיקר בתקשורת ובמהות הגבריות והנשיות, בעידן שבו המושגים האלו התבלבלו לחלוטין.
מאור היה מאוהב באיילת, מתמחה מתולתלת ויפה במשרד עורכי הדין שמול משרדי חברת ההיי-טק הקטנה שלו. הוא הזמין אותה לצאת, היא נענתה, ואחרי שני דייטים החליטה שזה לא מתאים לה. הוא ניסה שוב, היא סירבה, הוא לא ויתר, איכשהו הם יצאו לדייט נוסף אבל הפעם היא חתכה את זה סופית.
"אני לא מבין," הוא אמר לי, "היא הסכימה לצאת איתי, היא אפילו הסכימה לנסות שוב, לא הצקתי לה, לא כפיתי את עצמי עליה. חיזרתי יפה, לקחתי אותה למסעדה, להצגה ולהופעה טובה, מה לא עשיתי בסדר?"
הנה שאלה שהרבה גברים תוהים לגביה: "מה עשיתי לא בסדר".
כן, לפעמים זה לא ממש תלוי בך. לפעמים מדובר בסטטוס שלך - יש בחורות שמכוונות גבוה, לאו דווקא מבחינה כלכלית. לפעמים זו הבחורה שמתוסבכת. לפעמים הטיימינג הוא גורם מכריע, כמו חבר לשעבר שעדיין בסביבה. לפעמים זו פשוט רשימת המכולת שלה. אבל הרבה פעמים זה לא מה עשית אלא מה עשית יותר מדי, או מה בכלל לא עשית. למשל, לא עוררת אצלה משיכה, והיא לא מצליחה לראות בך פוטנציאל רומנטי, על אף שמצאת חן בעיניה. זו בדיוק הסיבה לכך שהרבה גברים שומעים את המשפט המלבב "אתה מקסים, אבל אני אשמח אם נישאר ידידים".
התהליך עם מאור, שהתגלה כבחור מקסים, שאפתן ומצליח שמעוניין מאוד ללמוד ולהשתפר, היה כיף גדול. התברר שאיילת לא הייתה מתוסבכת, והטיימינג ממש לא היה בעייתי מבחינתה. להיפך, היא חיפשה זוגיות טובה ויציבה, אבל הוא לא מספיק עשה לה את זה. האובר-נחמדות שלו, הרצון לרצות אותה כל הזמן, הטוטאליות שלו, יצרו אצלה דחייה. היא לא נמשכה אליו מספיק, והיא לא ממש הבינה למה. בפגישות שלנו עבדנו על תקשורת ודימוי עצמי, והתנסינו "על חם" עם כל בחורה חדשה שהוא הכיר. אבל איילת לא יצאה לו מהראש. הוא היה מאוהב. והנה שאלת מיליון הדולר, שגם לטובי המאמנים, המטפלים והמאץ'-מייקרים אין עליה תשובה: מתי היא תתאהב בך סופית. מה יגרום לו לרצות להישאר איתך לנצח נצחים. לעזאזל, מהו אותו אקס פקטור מסתורי שגורם לנו לרצות דווקא אותו, דווקא אותה, על פני כל האחרים?
הכאב בעיניים של עידו הצליח לחדור את כל חומות ההגנה שפיתחתי עם השנים, ולפרוט על מיטב נימי האמפתיה שבי. מהסיפור שלו נבעה עובדה פשוטה: אשתו רוצה להיפרד והיא די סגורה על עצמה. הם בזוגיות כבר 20 שנה, מגיל 17 הם ביחד, התחתנו אחרי הצבא ויש להם ארבעה ילדים. אז מה קרה? גבר חדש? אהבה חדשה? לא, אשתו פשוט רוצה לחזור לחיות. היא מרגישה בכלא, היא חייבת את זה לעצמה, היא מוכרחה להרגיש קצת איך זה להיות לבד, בעיקר כשגיל 40 מתדפק על הדלת. ולעידו אין מה לעשות בנידון, וכל הניסיונות שלו למנוע את זה נידונו לכישלון.
כמובן, הסיבה שלשמה הגיע אליי הייתה להצליח לבטל את רוע הגזירה. אבל המטרה שלי לגביו הייתה אחרת: ללמד אותו להכיל את המצב. לבלוע את הצפרדע, גם אם היא תלבש דמות של גבר אחר בעתיד. הרי מה האופציה השנייה? לפוצץ הכול? האם זה יחזיר את אשתו לזרועותיו? התשובה ברורה לכול.
ניסיתי ללמד אותו להיות החבר הכי טוב שלה, ולהיות האבא הכי מדהים שיש בעולם. תן לה לחיות, אמרתי לו. תן לה להתפרע. אתה חייב לשחרר. ניסיון העבר לימד אותי אין-ספור פעמים - הצד שמעוניין בחופש יחזור בסוף, אבל רק אם שני התנאים הבאים מתמלאים: אתה לא מעיק לה על החיים, ואתה מפגין שוב ושוב את אותן תכונות שגרמו לה להתאהב בך מלכתחילה. ואם היא תתאהב במישהו אחר בזמן הזה? וואלה, לפעמים זה מן אללה. אבל גם רומנים כאלו הם לא סוף העולם, לפעמים אפילו עדיף לתת לצד השני להתאהב, לחוות, למצות את ההרפתקה, כדי שיוכל לחזור אחר כך שלם עם עצמו לחלוטין לבית, למשפחה.
כן, לפעמים הקלישאה היא הנכונה - אם אתה אוהב, תן לה ללכת. אתה חייב ללמוד להתמודד עם השדים הכי גדולים שלך כדי להתקדם הלאה או לזכות בה בחזרה. זו גם יופי של הזדמנות להתחזקות, לצמיחה.
לשירה הייתה מערכת יחסים. הכול בסיפור שלה נשמע נפלא, הוא הרעיף עליה מתנות רומנטיות והרבה אהבה, אבל פרט אחד קטן העיב על כל האושר הזה: הבחור נשוי + שניים. הוא אומנם טען שהם בתהליך פרידה, ושאשתו, כלומר גרושתו לעתיד, יודעת עליה. ומדוע הוא לא עזב את הבית? בגלל הילדים. אבל הוא הבטיח, באמת הבטיח, שזה יקרה בקרוב. ולמרות ההבטחות שלו, ולמרות ששירה הציבה לו אולטימטומים ברורים, שום דבר לא זז כבר למעלה משנה, ופעם אחר פעם היא חזרה לזרועותיו.
אליי היא הגיעה כדי לגרום לו אחת ולתמיד למלא אחר הבטחותיו. אבל אני שמעתי משהו אחר: תעזור לי לצאת מזה. עכשיו לך תשכנע בחורה במה שבוודאי לא הצליחו חברותיה הטובות או אמא שלה, במה שברור מאליו: הקשר הזה הרסני בשבילך, ושום דבר לא ייצא מזה. איזה דבר חכם תצליח לומר לה שלא שמעה קודם, ובעיקר כשהסיבה לכך שהיא באה אליך היא הפוכה לחלוטין: היא רוצה שהגבר הזה יהיה שלה.
העבודה כאן הייתה מאתגרת במיוחד כי שירה הייתה מסוחררת לחלוטין, ואספה ברעבתנות את כל הפירורים שהשאיר הוד מעלתו עבורה. אז החלטתי לנקוט שיטה קצת מניפולטיבית. אמרתי לה שאם היא רוצה שהוא יהיה שלה, היא חייבת לנתק כל קשר איתו לתקופה. שכל עוד היא שם ואוכלת את הבולשיט שלו, הוא לא מרגיש צורך להזיז הרים ולערער את הסביבה הבטוחה שלו. כי למה לו, אם הוא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה? הפרקטיקה הזו עבדה כי הניתוק, למרות הסבל הרב שהוא גרם לה, חיזק אותה בכל פעם מחדש כשהיא לא ענתה לטלפונים ולהודעות המתחננות שלו, או ענתה בלקוניות של אחת שאיבדה עניין, לא לפני שהסבירה לו כמובן את הסיבה: תעזוב את הבית, תתגרש, ואז נדבר.
והנה, עם כל ניסיון ליצירת קשר שלו היא הלכה והתחזקה, הרגישה שוב בעמדת כוח ולא חסרת אונים ומתרפסת, ובמקביל עבדנו על הערך העצמי שלה, מה גרם לה להיכנס מלכתחילה לקשרים הרסניים כאלו, כי לא, זו לא הייתה הפעם הראשונה. לונג סטורי שורט, אחרי שלושה חודשים היא נכנסה לזוגיות חדשה. מאז לא שמעתי ממנה, אני מקווה שזה מסיבה טובה.
כבר כמה שנים שאני לא עוסק בתחום. הסיפורים הרבים, כאבי הלב, השיתופים, האחריות, המעקב הבלתי פוסק אחר ההתקדמות של המאומנים חדרו לבסוף פנימה. ולמרות הסיפוק הגדול בחסד שאתה כן מצליח לעשות, ישנו גם התסכול שעולה כשאתה רואה איך אפשר בכזו קלות לחזור להרגלים הישנים ולהרוס את כל העבודה הקשה. ולפעמים פשוט באמת אי אפשר לעזור. וכשכבר הרגשתי שאני לא מסוגל יותר, הייתי חייב לעצור ולנשום. באותה התקופה גם הזוגיות שלי התפרקה, ונאלצתי לראות איך הבחורה שלי, האהבה שלי, עוזבת בדיוק מאותה הסיבה שאני העדפתי בזמנו את הרווקות על פני חתונה. משהו לא הספיק לה, היא רצתה עוד. מדהים איך הקארמה לא מפסיקה לעבוד.
אומרים שהאהבה תנצח, ראיתי אותה עושה את זה מאות פעמים. אבל קשה להתווכח עם הנתונים, עם שיעורי הבגידות והגירושים שרק הולכים וגדלים. אני מאמין גדול בזוגיות, אבל עד שמשהו אחד חשוב, אפילו ברמה האבולוציונית, לא יקרה, אנחנו בבעיה. משהו חייב להשתנות ברמת האגו, התקשורת, הציפיות, האשליות. בקיצור, בתודעה.
ואם הייתי יכול ללחוש כמה עצות באוזן בלי שאף אחד ישמע, הן היו בעיקר להתמקד בשיפור הערך העצמי, למצוא תשוקה בחיים, לעבוד על הגבריות והנשיות, לחקור היטב מה לא עבד במערכות היחסים הקודמות, לשחרר את כל מי שלא יודע איך להתייחס אלינו כמו שמגיע לנו, להיות נאמנים לצרכים האמיתיים ולא לרשימת המכולת, ללמוד לתקשר עם בני המין השני בצורה אפקטיבית ומכילה, ולתת הזדמנות אמיתית למי שרוצה בחברתנו, מבלי להתפתות לכל אופציה אחרת שנמצאת מעבר לפינה.
האם יש דבר כזה אימון לאהבה? האם באמת אפשר ללמד אנשים איך למצוא זוגיות? איך לאהוב? איך להכיל פרידה? בסופו של דבר אני מאמין שכן. אבל זה תלוי באדם אחד בלבד, במאומן עצמו. ואם כולנו היינו לומדים ומיישמים, הייתה כאן חגיגה.
לפני כמה זמן הייתי במסעדה. פתאום מישהו אחז בכתפי - לא אחר מאשר מאור המקסים, מחויך כולו. אחרי שלום-שלום מה העניינים על פי כל כללי הנימוס המקובלים, הוא הציג בפניי את הבחורה המתולתלת היפהפייה שעמדה לצידו: "תכיר זו איילת," ולאוזניי הוא לחש, "אנחנו ביחד כבר שנתיים, תודה לך".
אין מספיק מילים כדי לתאר את התחושה. בשביל רגעים כאלו היה שווה הכול. מתברר שעדיין יש כזה דבר, אהבה.
