זיכרונות הילדות שלי, שעיצבו את הגבר שאני ואת האבא שאני רוצה להיות, מלאים ברגשות מעורבים. מצד אחד תנועת הנוער אחראית על זיכרונות מתוקים מעולם קסום שנוצר רחוק ממבוגר אחראי, ומצד שני בבית שלטו ציניות, טקסים דתיים ושלל חוויות ילדות מורכבות. כאלו שהבהירו כי הפגנת רגש היא סימן של חולשה. בבית שבו גדלתי היו שלל חוקים: לאכול בפה סגור, לא לשים מרפקים על השולחן או רגליים על הספה הישנה, שקט מוחלט בין שתים לארבע ותחושה שהילדים הם אורחים בעולם של מבוגרים.
בראש מהדהד זיכרון של יום שישי - לפני הארוחה אבא שם את ידיו על הראש של כל אחד מהילדים ומברך בנוקשות: "ישימך אלהים כמנשה וכאפרים, יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". בטקס הדתי הזה אוי לילד שלא יפנים את גודל המאורע. כל אחד מאיתנו היה חייב לעשות פרצוף רציני בזמן שממלמלים מעליו טקסט לא מובן ולא רצוי.
אני מספר את כל זה כדי שתבינו חלק קטן מהסיבה לכך שרק בגיל 41, השדים שטענו שאהיה חרא של אבא פינו את מקומם למשהו אחר, ששכנע אותי שאני מוכן למסע של החיים שלי בדרך לאבהות.
כשהחלטנו להפוך להורים, קיבלתי על עצמי להיות חלק מלא מההיריון. "אנחנו בהיריון" - זו התחושה שאני רוצה לחוות. רוצה להיות נוכח בכל רגע ובכל רגש, בכל הכוח. יש רק בעיה אחת קטנה: אפילו היא לא יכולה להיות שם בשבילה בכל הכוח.
המסע ברכבת ההרים שנקראת היריון ולידה מתחיל ברגשות סוערים במיוחד, שקשורים בעיקר בציפייה של החברה סביבנו להתעברות מהירה. ללוות את החצי הפחות רגוע שלי כשאנחנו מנסים להיכנס להיריון זה לא מה שהיה פעם. בדיקות גנטיות, טיול אחרון של רווקות בארצות הברית, בדיקת שיניים, חומצה פולית וויטמינים ומעל הכול - הלחץ.
למה לחץ? תארו לעצמכם מצב שבו בסוף כל חודש הגוף שלך מודיע לך שמשהו לא בסדר, ואתה לא עומד בציפיות של בן הזוג, של המשפחה, של הסביבה - ובעיקר לא עומד בציפיות של עצמך. הדרך הטובה ביותר להסביר את זה לגבר היא לתאר מצב שבו אתה מתעורר כל בוקר במיטה רטובה, ואין לך מושג למה הגוף שלך לא עושה מה שאתה רוצה.
ההצצה הקטנה הזאת אל תוך עולם ההיריון מכניסה בך ענווה ופרופורציה. זו הצצה ראשונה אל תוך מעגל נשי סגור.
ואז הגיעה התחנה הראשונה – הבדיקה חיובית. התחנה הבאה: בדיקה אצל רופא שהראה לנו נקודה בגודל 5 מ"מ על מסך האולטרסאונד והכריז, מזל טוב, את בהיריון.
יש לי הרגשה שלמערכת הבריאות בישראל קשה להדביק את הקצב המטורף שבו העולם זז קדימה. תחשבו רגע איך הפכנו תוך 20 שנה מעולם שבו האב הנרגש עומד מחוץ לחדר הלידה וממתין לחדשות, לכזה שבו האב המאושר לעתיד הוא גם דולה תומכת לידה, אם רק ירצה בכך - אבל אני מקדים את המאוחר.
לא הופתעתי שמערכת כל כך מיושנת מייצרת רופא שאומר: "את(!)" בהיריון. כאילו בן הזוג בצורת תורם הזרע שעומד לידה נרגש עם דמעות בעיניים נמצא כאן רק במקרה. מהר מאוד למדתי שבקופת חולים מתייחסים אל בן הזוג (בניגוד להצהרות) כאל גידול מיותר, שניתן להשאיר מחוץ לדלת בכל הזדמנות. כמו הדי.ג'יי בחתונה, מערכת הבריאות יודעת בדיוק אחרי מי היא צריכה לחזר - וזה לא בן הזוג. בשביל ללדת צריך רק אותה. היא שווה 14,800 שקלים, זה מה שהביטוח הלאומי ישלם לבית החולים שבו היא תבחר ללדת. אני שווה להם את תשלום החניה ובקבוק המים המינרליים מהמכונה.
אולי בגלל זה פקידת הקבלה בקופת חולים - שקבעה לנו את מעקבי ההיריון, הבדיקות הגנטיות, בדיקות הרופא, סקירה ראשונה, סקירה שנייה, העמסת סוכר ראשונה, העמסת סוכר שנייה ואחד אלוהינו - התעלמה ממני לחלוטין. כשהחצי היותר אינטליגנטי שלי התייעצה איתי מתי נוח לי, הבהירה הפקידה: "את יודעת שהוא לא צריך לבוא איתך לכל הבדיקות, נכון?!".
וזו הייתה רק ההקדמה. לכל אורך ההיריון מצאתי את עצמי רב עם הצוות הרפואי רק כדי להיכנס לתוך חדר הבדיקות. על דלת החדר תלוי שלט שמבשר שבגלל הקורונה אתה לא נכנס. אחרי מאבק, איום בתביעה, בירור מול משרד הבריאות, מחאה ברשתות החברתיות והתערבות של תחנת הרדיו גלי צה"ל, הסכימו להכניס אותי - ורק לחלק מהבדיקות. הגדילה לעשות מנהלת מרפאה שהסבירה לי שאף שהחוק מחייב אותה לתת לי להיות בחדר כשמבצעים בדיקות מתחת לחולצה של בת הזוג שלי, אני לא יכול להיות בחדר כי "יכול להיות שאישה היריונית אחרת תרצה לשאול שאלה אינטימית". מה?
בדיקות היריון הן לא המקום היחיד שאליו אתה, הגבר, לא נכנס. גם ברשתות החברתיות אתה לא תמיד רצוי.
בפייסבוק, למשל, יש קבוצה של אימהות שהפכו את הקקי של הילדים למדע טילים. אז שאלתי שאלה על חיתולים רב-פעמיים. ברגע ששאלתי, קיבלתי מסרון בפרטי מבחור עם פרצוף של פוסט-טראומה: "אח שלי, אם יש לך מה לשאול תשאל אותי, הן לא אוהבות גברים בקבוצה הזאת". אח הזוי על מלא הסביר לי בקצרה שכל קבוצות הלידה וההיריון סגורות לנשים בלבד. חלקן באופן רשמי לא יקבלו גברים, וחלקן פשוט יגרשו גברים החוצה. אח הזוי? אז זהו שלא. הוא דיבר אמת, את כל האמת ורק אמת.
ומה עושה גבר שבכל זאת רוצה לדעת איך להתמודד עם הדבר הזה שיצא מבת הזוג שלו, מחפש ציצי כל היום, מפליץ בחדר מלא אנשים, ישן מלא ובגדול מגשים את כל החלומות של אבא שלו? פותח קבוצת פייסבוק ששמה "גברים בהיריון (בעבר בהווה ובעתיד)".
מכירים את זה שגברים אוהבים לעשות טעויות? אז בדיוק זה. מתברר שהרעיון או האמירה שלפיהם "אנחנו בהיריון", שנפוצים בכל העולם, הם דגל אדום בישראל בכלל ובפייסבוק בפרט. ההסברים שלי, שלפיהם גבר יכול לבחור להיות בהיריון בדיוק כמו אישה מהבחינה הרגשית, המשפחתית וכן הלאה, עצבנו נשים אפילו יותר. איך אני, שהייתי בהנדסה קרבית, הצלחתי להכניס את עצמי לשדה מוקשים הורמונלי בלי דרך יציאה?
בקיצור, מהפייסבוק לא תבוא עזרה. אז מה עושים?
חבר לעת צרה יעץ לי, "שמע לי אח שלי, אתה צריך דולה". "אני צריך מה?", שאלתי בעיני עגל שגרמו לו להבין שאני במצב גרוע יותר ממה שהוא חשב. "דולה, זו מלוות לידה. תקשיב לי טוב, אם לא הייתה לנו דולה בחדר לידה החוויה הייתה נראית אחרת לגמרי. תרשום מספר".
וכך מצאנו את עצמנו מול מישהי שביקשה כמה אלפי שקלים, ולא ידעה לענות על השאלות של החצי היותר היריוני שלי. האבא לעתיד שבי התעורר, ותוך כמה דקות פתר את הבעיה. "אם מותר להכניס רק שני אנשים לחדר לידה, אמא שלך ואני, ואנחנו רוצים גם דולה, אבל אי אפשר, אני אלך לקורס דולות ואהיה גם הדולה שלך", סיימתי את הרעיון בחיוך דבילי. אולי אלה היו ההורמונים, אולי היא חשבה שאין מצב שאסיים את הקורס, בדיוק כמו את מדף הספרים שיושב במרפסת חצי שנה, אבל היא זרמה איתי. בעל ודולה במעטפת אחת, נשמע מושלם.
טלפון אחד למכללה, המזכירה לא התבלבלה: "עוד לא קיבלנו בקשה כזאת, אבל לא אמורה להיות בעיה להיות דולה ממין זכר". אני שמח לדווח שמהפכת המינים עובדת לשני הכיוונים. כמה ימים וכמה אלפי שקלים אחר כך, מצאתי את עצמי יושב בחדר באיזה מתנ"ס באשדוד עם עוד תשע נשים באחת הסיטואציות הכי הזויות בחיי. למדתי איך להיות אשת מקצוע שתדריך, תבין, תנחם, תעסה ותכיל את אשתי באחד הרגעים הכי אינטנסיביים - שבו האישיות והגוף של החצי היותר קסום שלי מתפרקים לאלפי רסיסים, מתחברים חזרה והופכים לאמא. עברתי דברים יותר מסובכים בחיים, אני מסוגל. זו הייתה המחשבה הראשונית.
בקורס הארוך הזה לומדים דברים מופלאים, למשל על המכניקה של הלידה ואיך הרחם בנוי משרירים שאחראים לדחוף את התינוק החוצה, או על הפתח שדרכו הוא עובר ואיפה בדיוק הוא נמצא. כשחזרתי הביתה והסברתי לאהבת חיי מה עומד לקרות לה בגוף, באותה התלהבות שבה הסברתי לה למה כדאי לנו לרכוש רכב 100% חשמלי, קרה משהו מוזר. כמעט מיד הסכמנו שנינו (לא כולל אותי) שאנחנו מרימים טלפון לדולה מקצועית ומנוסה.
בגדול, מה שקרה זה שהודחתי מתפקידי אבל המשכתי בקורס. ההחלטה הזאת הייתה ההחלטה הכי טובה שהיא קיבלה אי פעם. קורס הדולות שעברתי היה חוויה מדהימה של נשים קדושות, שכל מטרתן עלי אדמות היא לסייע ולהכיל רגשות בעוצמות ששני בני הזוג לא חוו בעבר. למדתי להכיר לעומק את הצד הגברי, שלעיתים קרובות נדחק הצידה במהלך ההיריון והלידה ולעיתים מתעלמים ממנו לגמרי.
גברים רבים מספרים שכאשר נוצר התא המשפחתי הראשוני, זה בדיוק הרגע שבו הם נדחקו החוצה מהמשפחה. גברים רבים מדווחים על דיכאון אחרי לידה או על הרגשה של בדידות. נכון, קורה כאן דבר מדהים בגוף של האישה, והיא מרכז העשייה ותשומת הלב, אבל קורה כאן עוד משהו. נולדת משפחה. חלק מתפקידה של הדולה, זכר או נקבה, הוא להכין את התא המשפחתי ולמשוך את בן הזוג פנימה אל החוויה הנשית העוצמתית של יצירת חיים, כדי ליצור נחיתה רכה יותר אל תוך הדבר המורכב הזה שנקרא משפחה.
שבת בצהריים, מתחילים צירונים. זה בסדר, היו כבר כמה כאלה, אנחנו בשבוע ה-42 ואני כבר השלמתי עם זה שהילד לא הולך לצאת בקרוב. הולכים לטיול קטן שבמהלכו הצירים מתחזקים, אבל היא עדיין מחייכת. חוזרים הביתה למקלחת וארוחה טובה ויאללה, למיטה. באחת בלילה מתעוררים: "מאמי זה מתחיל". אתה לא יודע מה לעשות קודם, לרוץ להביא מגבות ומים חמים או להזמין מונית. במקום זה אתה מדליק אפליקציה כמו שלמדת ומתחיל לתזמן צירים. עד כאן הכול בשליטה. מושכים בבית כמה שיותר, מכינים אוכל לבית החולים, רואים סרט, שותים כוס יין ובעיקר מסמסים לדולה שמרגיעה ומנחה.
בשלב שבו מגיעים לבית החולים אנחנו כבר מתקדמים. מחברים אותנו למוניטור ומגלים שמדי פעם הדופק של הילד שלי נעלם. לא נחלש, לא מאט, נ-ע-ל-ם. וביחד איתו נעלם לי הצבע מהפנים. האחיות מתחילות להתרוצץ, רופאים נכנסים ויוצאים, החצי השני שלי שוכבת מתפתלת מכאבים. זה השלב שבו אני יורד שנייה לגיהינום, שולף את השטן מהמיטה, מחזיק לו בצווארון של הפיג'מה ומבטיח לו את נשמתי אם הוא רק מוציא אותנו מזה כמשפחה בריאה ושלמה.
יכולתי לעשות את זה, אבל במקום אני מסמס לדולה שסיימה לידה אחרת לפני שעה וחצי, ונותן לה את הסיסמה: "אנחנו נכנסים לחדר לידה". להגיד את זה לדולה זה כמו להגיד לסיירת גולני שנכנסים שנייה לעזה. היא מגיעה תוך כמה דקות, מריחה כמו מקלחת, בושם, אוכל וחיוך. כל הדברים שכבר שכחתי שקיימים בעולם כשאני מריח מזיעה, מי שפיר ובית חולים.
הדולה יודעת להגיד, "לך לאוטו, תביא את כל מה ששכחת להביא". אין מה לדאוג, האהבות שלך בידיים טובות. ההליכה לאוטו באמצע הלידה היא טקס גברי ישן כמו החיים עצמם. אני בטוח שבמערה של האדם הקדמון הוא לקח מפתחות עצם שהיו תלויים על הקיר והלך לנעול רגע את הממותה. אני צריך את זה. השמש בשמיים מחוץ לחדר הלידה מזכירה לי שהכול בסדר. אני יושב רגע ליד האוטו, לוקח נשימה וחוזר אל חדר הלידה. זה שנכנסנו אליו זוג ונצא ממנו אבא, אמא וילד.
עוברות עוד כמה שעות, שבהן הדולה ואני עובדים בהרמוניה כאילו היא החבר הכי טוב שלי מהיסודי. אנחנו מחבקים, שמים קצת מוזיקה, מביאים אור רך לחדר ומקשיבים לגוף של היולדת ביחד. מגלים עם היולדת איזו תנוחה הכי טובה, מה מרגיש נעים ומה פחות ומתקדמים עם הצירים לאט-לאט. חוזרים על מה שלמדנו: "כל ציר מקדם אותנו אל הרגע הגדול שבו נחזיק את הילד שלנו ונחגוג את המשפחה החדשה".
פתאום זה אמיתי. המיילדות נכנסות ואני מבין שזה קורה, בעוד כמה רגעים החיים שלי ישתנו לעולם, החיים שלנו ישתנו לעולם. האישה המדהימה הזאת, שסובלת בשעות האחרונות כאבים שאני לא הייתי עומד בהם בשום מצב, תהיה מרגע זה והלאה האמא של הילד שלנו לנצח. מצח למצח היא נושכת לי את האצבע, ממש כמו בסרטים. לא מזיז את העיניים שלי מהעיניים שלה, עכשיו הקסם קורה - והוא כאן בינינו, לא שם אצל המיילדת. המיילדת מניחה את הילד על הבטן, הדמעות כבר מזמן לא בשליטה, גם לא הדמעות שלה.
המיילדת שואלת, "אתה רוצה לחתוך את חבל הטבור?". בידיים רועדות אני לוקח את המספריים, והיא מראה לי בדיוק את המקום לנתק את חבל הטבור ולהפוך לכל עולמו של התינוק הקטן. "תברך את הילד במשהו, אולי בבריאות?" המילים נשפכות ממני בלי שליטה כשאני חותך ביד שפתאום הפכה יציבה: "ישימך אלוהים כמנשה וכאפרים, יברך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
