כמו בערך כל דבר אחר בחיים, גם את הכתבה הזו הקורונה שיבשה. התוכנית הייתה להסביר איך ה-NBA היא ליגת הספורט הגדולה בעולם באמצעות היכולת שלה לספר סיפור טוב. הנה כמה דוגמאות ערב פתיחת הפלייאוף: לברון במרוץ אחרי ג'ורדן, הקליפרס מחפשים לשווא גאולה, הניקס מפתיעים את כולם וברוקלין יוצרת גרסה משלה לקבוצת נבלי-על. וכל זה אחרי עונה שבה משחקים נדחו, שחקנים חלו, נכנסו לבידוד ויצאו ממנו - עונה מקוצרת מלאה בפציעות, ודני אבדיה אחד שעצר את עונת הרוקי שלו כי הקבוצה שלו הדביקה את היריבים בקורונה בשלושה משחקים ברצף, ואז חזר רק כדי להיפצע ולפספס פלייאוף ראשון. אבל בואו נתחיל מההתחלה. לא יהיו פה נתונים לעכברי סטטיסטיקות, יהיה ניסיון להבין איך משתמשים בנטייה הטבעית של כל בן אנוש לעקוב אחרי נרטיב טוב כדי לשווק לנו משחקי כדורסל.
עוד כתבות למנויים:
- הגיליון הראשון של בלייזר+
- מפטרוביץ' ועד דונצ'יץ': האבולוציה של הכדורסלן האירופי ב-NBA
- הימורים, מאהבות ואגרופים: הצד האפל של מייקל ג'ורדן
יש הרבה סיבות למה מאה השנים האחרונות (והחמש-שש הבאות) היו שייכות לאמריקה, אבל אני רוצה להתרכז בסיבה אחת - אולי לא מרכזית כמו קפיטליזם, הוליווד, הפלישה לנורמנדי ומקדונלדס, אבל היא נמצאת ממש מאחורי הקלעים של כל האלמנטים האייקוניים האלה: היכולת והרצון הבלתי נגמרים של אמריקה לספר על עצמה ולשווק את עצמה לעולם. זה שם במדיניות הפנים שלה, עם סיפורי הטריילבלייזרס והייעוד הגלוי ששלח מאות אלפי אנשים לכבוש את המערב ולמות מדיזנטריה בדרך, וזה שם במדיניות החוץ שלה, שמכרה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למהגרים מסין מוכת העוני ומאירלנד מוכת הרעב, ליהדות מזרח אירופה מוכת האנטישמיות - ולנינט.
צריך לזכור שה-NBA לא הפכה למוצר גלובלי בינלאומי רק בזכות הדוד סם. בניגוד לענפי ספורט אמריקניים אחרים, היו לה שורשים גלובליים מעט יותר מבוססים מלפוטבול, לבייסבול או להוקי. האהדה של הליגה לא התחילה ביום שבו מייקל הטביע מקו העונשין. אחרי הכול, רסיברים וראנינג בקס מה-NFL עשו דברים לא פחות מדהימים, וגם חובטי בייסבול הצליחו... לא יודע, לשתות המון בירות במהלך משחק? כן, זה בטח נחשב להישג שם וכרוך בפחות סמים. בכל אופן, שני ענפי הספורט הכי גדולים בארה"ב לא הצליחו להכות שורשים מעבר לים. ה-NBA לא הצליחה בענק, לפחות בהתחלה, אבל היא הצליחה. במערב אירופה כדורסל היה ענף ספורט זניח למדי בחשיבותו עד תחילת המילניום, וגם במדינות חולות כדורסל כמו טורקיה או מדינות הבלקן הוא היה אולי פופולרי, אבל, וזה ציטוט אמיתי על הכדורסל הטורקי - "במקום הראשון נמצא הכדורגל. המקום השני ריק, השלישי ריק, הרביעי ריק, החמישי, שישי, שביעי, שמיני ותשיעי כולם ריקים, במקום העשירי נמצא אולי הכדורסל". למעשה, המדינה היחידה בעולם שבה מדובר בענף מספר אחת היא ככל הנראה ליטא. ועדיין, הכדורסל הצליח להכות שורשים.
ואיפה שיש עניין יש קהל, וקהל, לפחות כזה שמורכב מבני-אנוש, מחפש סיפור להזדהות איתו. השאלה היא אם אתה מצליח לספר להם את הסיפור הזה. בואו נעשה תרגיל - נסו לחשוב על הסיפורים הכי מעניינים בלה-ליגה, ליגת הכדורגל (כנראה, לא ניכנס לוויכוח הזה עכשיו) השנייה בחשיבותה, והבית של שניים ממועדוני הספורט העשירים בעולם. מה יש לנו שם? חילופי דורות בבארסה, העזיבה האפשרית של מסי, ריאל מנסה להתאושש אחרי עזיבת רונאלדו, לואיס סוארס אולי מצעיד את אתלטיקו לאליפות, ואם ממש תתעקשו לנבור אפשר להוסיף גם את הצעירים של סוסיאדד וההתפרקות של ולנסיה. וזה מגיע מליגה של 20 קבוצות בשווי מצטבר של כמעט 5 מיליארד דולר (שמחולקים בצורה מזעזעת, אבל עזבו את זה כרגע). מה לגבי הפרמיירליג, הליגה העשירה מכולן, הוותיקה מכולן, זו שבאמצעות חלוקת הכנסות שוויונית יותר השאירה לשאר הליגות אבק בשנים האחרונות? זו שכבר 150 שנה מספרת את סיפור המשחק הפופולרי בעולם? כאן כבר יש יותר נרטיבים, בעיקר בגלל שמדובר בליגה עם יותר קבוצות שזוכות לאהדה גלובלית. וגם כאן, העניין הוא בעיקר בשישיית הצמרת, קצת אסטון וילה, קצת לידס, ארסנל כבר לא באמת מעניינת אף אחד. וזה מגיע מהליגה הבכירה של ענף הספורט הכי גלובלי, דוברת אנגלית, עם אלופות אירופה בליגת המשנה, כן? אחרי מה תעקבו מלבד מאבק האליפות, אם אתם אוהדים ניטרליים?
עכשיו תחשבו על ה-NBA. בעצם אתם אפילו לא צריכים לחשוב, יש לכם מספיק עזרה בנושא הזה בתחילת כל עונה, מאחד מעשרות הגופים שעוקבים אחרי הליגה. גם השנה, הליגה לא נפתחת בלי כתבות "הנרטיבים הכי מעניינים השנה/עשרה סיפורים לעקוב אחריהם העונה/הקבוצות הכי מסקרנות" ב-ESPN, ב"אל.איי טיימס", בבליצ'ר ריפורט, אס.בי ניישן ועוד המון. מובן שזה לא בלעדי ל-NBA, אבל מדובר במוטציה משוכללת במיוחד של התופעה, שלא צומחת מאיזו תוכנית-אב אלא הרבה פעמים מהכרח: העונה הרגילה ב-NBA ארוכה, מתישה ומיותרת. הדרך להשאיר צופים במעקב אחרי קבוצות כמו קליבלנד או סקרמנטו היא יצירת סיפור שימשוך את תשומת הלב (אוקיי, ופנטזי). תוצר הלוואי של זה הוא עשרות נרטיבים שמלווים כל עונה, מנותחים, משתנים, נכתבים מחדש ונמחקים באובססיביות אמריקנית אופיינית במהלך העונה הרגילה, ברמת אינטנסיביות שמשאירה אבק לכל ליגה מעבר לאטלנטי, כשהכל מגיע לשיא בפלייאוף. ספק אם תצליחו לחשוב על פרנצ'ייז אחד שלא מוצמד לו איזשהו סיפור מעניין. אורלנדו/דטרויט/קליבלנד, נניח? אלו יוצאות הדופן מתוך ליגה של 30 קבוצות.
קחו דוגמה מ"The Seven Basic Plots" של כריסטופר בוקר, סיכום קלאסי שמופיע כספר פוזה בספרייה של המון כותבים, ומסכם יפה את שבעת המבנים הקלאסיים של כל סיפור שאי פעם סופר. "הבסת מפלצת" (הקליפרס והיסטוריית הפלייאוף שלהם, הקינגס והיסטוריית הכישלונות שלהם, לברון שנחוש לעקוף את ג'ורדן), "מעוני לעושר" (פילדלפיה והתהליך, הנטס וקבוצת הנבלים החדשה שלהם), "לידה מחדש" (הניקס כמובן, וגם שארלוט שהפכה להיות קבוצה מעניינת משום מה), "קווסט" (לילארד ממשיך לחצוב את דרכו לפלייאוף, יאניס ממשיך לחלום על טבעת ראשונה) ועוד. מספר העלילות ועלילות המשנה שהליגה יוצרת ומטפחת מזכיר את "משחקי הכס". ולכן, זה לא מקרי שהסדרה המהוללת "game of zones", שמתארת את כל מה שקורה בליגה כאילו מדובר בעונה של "משחקי הכס" (מיקס מוזר על הנייר, גאוני בפועל), זכתה לכזו פופולריות גם אצל מי שלא עוקב בדריכות אחרי הנעשה. מעבר לכתיבה הנהדרת, יש שם הרבה יותר מאשר חיבור שחוק בין שני מותגים מצליחים של תרבות פופולרית. יש פה סימון של תהליך מאוד ברור: "שימו לב, קברניטי הליגה הזו משווקים דרמה טלוויזיונית". אולי לא מתוסרטת, אבל מלאה בגיבורים, בנבלים, בסינדרלות, בביזאר, בטרגדיות וברגעי שיא. הכדורסל הוא רק השפה שה-NBA דוברת, ובניגוד לענפי ספורט אמריקניים אחרים, יש כאן שפה בינלאומית.
אם נחזור לקורונה ולשיבוש של הליגה, דווקא כאן אפשר להמר בוודאות שכל דבר שהמגפה הזו תזרוק על ה-NBA רק יהפוך לקטליזטור לייצור עוד דרמה. חובבי הספורט יקראו לזה "עונה עם כוכבית", ולא משנה מי תזכה, אבל בשביל האוהדים בגרמניה, בסין, בהודו או בישראל - ההצגה חייבת להמשך. מי שעוקב מקרוב יכול לשים לב לנרטיבים של העונה נרקמים בכל מקום שבו עונת הקורונה מנסה לפרום אותם - אם זה כוכבי-על כמו קארל אנטוני טאונס שאיבדו משפחה וחברים בשנה האחרונה, קבוצות שהמגפה הרסה להן את כל התוכניות (בוסטון, ממפיס, וושינגטון), קבוצות שוויתרו מראש על העונה המבולגנת הזו כדי להשיג את הכוכב הבא בדראפט (אורלנדו, אוקלהומה, דטרויט. וכמובן, גם הדראפט וליגת המכללות מייצרים סיפורים שעוזרים לתדלק את העניין בכל שנה), קבוצות שעולות ללא כל החמישייה או נכנסות לבידוד ויוצאות ממנו כשהן במרדף אחרי הזנב של כל הליגה, כמו מיאמי או ממפיס, או רוקי מישראל שזו העונה הראשונה שלו בליגה, ושום דבר מהתכנונים שהוא תכנן מהיום שבו הוא נולד לא הכין אותו לעונה כזו. מפעל הנרטיבים של ה-NBA רק מחכה לסיפורים כאלה. אתם יכולים לקרוא לזה קפסולה או בועה, אבל אפילו הביטויים האלו נהגו על ידי אנשי השיווק של הליגה.
