ביצה קשה אחת, ארבעה זיתים וצלחת פלסטיק בצבע תכלת. בסוף, זה מה ששבר אותי.
אתה אומר לעצמך שאתה לוקח את זה בקלות, שתתגבר על הכול, מקפיד להיות חזק ליד ההורים, כלפי הסביבה, כלפי עצמך, אבל אז מגיע הבוקר ההוא שמזכיר לך שוב שלקום עכשיו מהמיטה וללכת לשטוף פנים זה פרויקט בסדר גודל של חצי איש ברזל, ובתאורת הפלורסנט העגמומית של בית החולים נוחתת ארוחת הבוקר המדכאת שהאחות הביאה, ונו, נרשמת לחלוחית.
תקציר הפרק הקודם: דוקאטי מולטיסטראדה נגד וולבו V40 מסתיים בתיקו טוטל–לוסטים רב–פלסטיקים, שברי זכוכית ואגן אחד של רוכב אחד שצריך לחבר מחדש.
האגן, עצם שאפשר להניח שלא הקדשתם לה יותר מדי מחשבה עד לרגע זה, הוא - וצר עולמי כעולם אופנוען - שלדת היהלום של גוף האדם. כמו באופנוע, הוא הנושא בעומס, מרכז הכובד שמחבר בין החלק העליון של הגוף לזה התחתון, עצם שבה נאחזים קבוצות השרירים הגדולות כמו הבטן, הגב והירכיים, אפילו חלק משרירי הכתף ובלי האגן - אם לצטט משירתו של ש. שבת - אתם חצי בנאדם, לא יכולים לעשות כמעט כלום.
ודווקא את העצם החביבה הזו שברתי. זה חודר למוח לאט–לאט, אחרי ההתעוררות מהניתוח והנחיתה מענניו החביבים של מר מורפיום - שתחתיו עוד הצלחתי לומר לרופא האיטלקי שתפר לי את המצח המדמם Make it nice, I work for the TV - ואחרי שכל עבודות הרקמה והקידוחים והחדרת מתכות–העל לגוף הסתיימו, אתה מבין שעכשיו, בינתיים לפחות, אתה מקורקע.
הפעם האחרונה שישנתי בבית חולים הייתה רק כמה שעות אחרי שהגעתי לכאן, לפני 50 שנה בסורוקה. חופשת מחלה? לא זוכר מתי לקחתי. ופתאום, חראקה ומשיכת אמברקס פראית, הכול נעצר. זה קורה, כמו שזה תמיד קורה, באמצע החיים, אחרי שבועות של עבודה מסביב לשעון, של היפר–ונטילציה, אחרי ימים שבהם אתה מתקשה לזכור לאיזו פגישה צריך לרוץ. עכשיו פשוט שוכבים". בחיים לא נחת כל כך הרבה", תגיד אחר כך האם המודאגת.
אתה קם בבוקר, או נכון יותר - שוכב בבוקר - ללו"ז ריק: ביקור אחות, בדיקת לחץ דם, דופק, כדורים, כשהאירוע המסעיר והמאוד לא טעים הבא יהיה רק בעוד כמה שעות: ארוחת הצהריים. המזל הגדול הוא המונדיאל, שהחל בתזמון מצוין - מה שנותן בתחילת היום משהו לצפות לו, כי אתה - נזכיר שוב - במצב מאוזן, וההנאות מעטות הן, כשהדבר הכי מסעיר הוא להסתובב קצת על הצד ולבקש שיעבירו עליו איזו מטלית רטובה ומרעננת או שסתם - אין לכם מושג איזה כיף זה יכול להיות!- יגרדו בו קצת.
הטלפון לא מפסיק לקפץ במאות ואולי באלפי הודעות. מסנג'ר, ווטסאפ, אינסטה - חברים, חברים לשעבר וכאלה שמכירים אותי רק דרך המסך, וזה עושה טוב. הידיים עדיין כאובות מאיגרוף הוולבו, האצבעות נראות כמו קבבוני טלה, אבל ההחלטה היא להקדיש בכל פעם כמה דקות לענות לכל אחד מהם: "תוך כמה שבועות אני כמו חדש", "עוד רגע אני חוזר", כי הכול ממש, אבל ממש, בסדר, וזה הופך לסוג של מדיטציה, כמו שהכריחו אותך בכיתה ג' לכתוב על הלוח מאה פעם שלא תאחר יותר, כך גם ההודעות האלה. אתה אומר לאנשים זרים שתכף הכול מאחוריך, חוזר על אותה הודעה שוב ושוב, רפטטיביות מדיטטיבית שהיא כמו טיפות מים שנופלות על אבן, מחלחלות דרך מעטה המוח, אומרות דבר אחד: אני הולך לגמור את העניין הזה, ומהר.
אחרי הטיסה לישראל, שמתבצעת גם היא בשכיבה כי אסור אפילו לשבת, ואחרי עוד כמה ימים על המיטה - מגיעה פיזיותרפיסטית מצוידת בהליכון ואומרת - קדימה.
באמת? אתה שואל, תוהה אם אחרי כל הימים האלה בלי תנועה אתה יכול לנסות ללכת שוב, והיא מחייכת ואומרת שברור, ולך תאכזב אותה עכשיו.
והנה אתה קם ועושה צעד ראשון אחרי שבועיים ושוב - לעזאזל - החנק הזה בגרון. אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט וככה לא מדברים היום, ובסדר, הבנתי והפנמתי, אבל ברגעים האלה אתה חייב לרדת לקלישאות החבוטות והישנות ולומר לעצמך שאתה גבר–גבר ולוחם, לגייס את כל יצר התחרותיות והטסטוסטרון שהגוף שלך יודע לייצר כדי להוכיח לכל מצקצקי הלשון ומעקמי הפרצוף, לאלה שלוחשים "מה הוא חשב לעצמו שיקרה עם כל האופנועים האלה", לזה שאמר לך שאתה "שבר כלי" וההיא שמילמלה "אני לא מאמינה שככה אתה נראה": חכו, חכו, אני עוד אראה לכם איך אני נראה.
ההשפלה נמשכת כשמגיעה המאבחנת כדי לראות אם אתה באמת כזה - הרי בכל זאת, יש גבול למה שהקסדה יודעת לעשות, וכך, עשרה ימים אחרי הקראש, היא מניחה בפניך דפי מבחן וסטופר כדי לבדוק מה קרה לקופסה שלך. "מה זה?" היא מצביעה על ציור של פיל. "תצייר לי קופסה", היא ממשיכה להביך ושואלת כמה זה 73 פחות 6, ולך הרי יש תואר בהנדסה, וצלחת מבחנים בקלקולוס מתקדם. זה לא באמת קורה לי.
כל שעה היא משימה חדשה, כל יום הוא עוד צעד קטן קדימה, אבל לך תסביר את ההתלהבות שלך למישהו מבחוץ שלא חווה את זה - את ההתרגשות שאחרי שבוע בלבד על כיסא גלגלים עברת להליכון, כן, זה עם הכדורי טניס למטה. ביום–יום אתה מגחך על המתקן הזה, אבל עכשיו אתה מרגיש כמו טריאתלט. עקב בצד אגודל, כל הזמן אתה יכול עוד קצת - בהתחלה מורידים אותך בסוג של מנואלה למימי הבריכה הטיפולית, כמו שק תפוחי אדמה. שבוע אחר כך אתה כבר צולע במדרגות למים, בגאווה, כאילו סיימת עכשיו מאה מטר בפחות מעשר שניות. הרופא מזהה את ההתלהבות שלך לרוץ קדימה ומזהיר: "העצמות צריכות עוד להחלים וכרגע אסור סקס. היה פציינט אחד שלא הקשיב, באה אליו בחורה יפה, עשו מה שעשו, קפצו מה שקפצו, התעקם לו הבורג בירך והייתי צריך לנתח מחדש".
אם אתה מת זה כואב בעיקר למי שאוהבים אותך. אתה הרי לא נשאר כאן כדי לסבול, אין לך מושג. נכות זה כבר משהו אחר. איתה אתה זה שצריך להתמודד, ואחרי ששמעת אינספור פעמים על "נגישות" ומשכת כתף, פתאום אתה חווה את זה בעצמך, מבין עד כמה אפילו אזור שמיועד לכך כמו זה של בית החולים הוא מסובך לתפעול: דרך האספלט הקצרה והסתמית למראה בין שני בניינים בבית החולים מרגישה, כשאתה על הכיסא, כמו סוג של העפלה על הר. השיפוע פתאום חד במיוחד, אתה דוחף בשתי הידיים קדימה, נאבק, נערך למשיכת חירום של בלם היד שבכיסא (מתברר שיש כזה) במקרה המביך שבו לא תצליח להמשיך לעלות ותתחיל להידרדר למטה. ואז, אחרי שגמאת את כ–ל ה-20 מטר, צריך לעלות למדרכה ה"מונגשת", אבל זה כבר לא יצליח בלי לבקש עזרה חיצונית של עובר אורח.
שני דברים מטרידים את ראשך כשאתה בהפסקה הזו מהחיים: מתי אתה יוצא מזה, ואיזה בנאדם אתה יוצא מזה, עד כמה תשתנה.
אני מקפיד להפנות את השאלה הזו לחברים המבקרים, הרבה מהם אופנוענים שעברו חוויה דומה, ונדמה שרוכבים שזה לא קרה להם חוששים יותר לבוא לבית החולים, אולי מדחיקים. מה השתנה בחיים שלכם אחרי הפציעה? אחד נטש את האופנוענים, אחר דווקא התמכר אליהם עוד יותר, והשלישי אמר בפשטות: "איך זה השפיע עליי? התגרשתי".
אני מספר כאן סיפור שיכול להישמע מאוד לבד, אבל דווקא כאן אתה לומד להעריך שוב את האהובים שלך, את המשפחה, את אלה שעוטפים אותך ומבקשים להקל, מעריך את הצוות שאיכשהו מקפיד לחייך אליך בכל בוקר. צריך לברור טוב–טוב את האנשים שמבקשים לבקר אותך, להסכים רק לאלה שירימו אותך למעלה, שיכניסו בך עוד קצת אופטימיות. "איזה גיהנום עובר עליך", זורק אחד, ואני מתעקש שלא, שזו בסך הכול עוד חוויית אקסטרים מסוג אחר, עוד הרפתקה, וזו באמת הדרך היחידה להסתכל על מה שקורה כאן כרגע. נזכר במסעות במדבריות, בטיפוסים אל פסגות הרים, וזה הרי אף פעם לא באמת קל, ותמיד יש רגעי שבירה - ובחבורה שלי תמיד הייתה דרך להתעודד ברגעים האלה: לעלות על סלע, להסתכל לעבר הנוף ולצרוח בכל הכוח, בכוונה גדולה - "אנייי נהההנננה!!!". (אני עושה את זה גם כאן בשיקום, אבל בשקט, לתוך הלב, משום שצרחה אמיתית כזו בבית החולים כבר הייתה גורמת לכך שיעבירו אותי למחלקה ההיא עם החלוקים שבה אי אפשר להזיז את הידיים).
בהתחלה, כשאתה ללא תנועה והרופאים אומרים לך שהכול יהיה בסדר, זה נראה כמו מדע בדיוני. אולי יש כאן קונספירציה של כולם, שלא רוצים לייאש אותך, אבל לאט, הגוף מתחיל לחזור לעצמו והבוקר מתפנה לאימונים - פיזיותרפיה, משקולות, בריכה - שם אתה מגלה שרוב מוחלט במחלקה נרשם לזכות גברים צעירים, עוד הוכחה לכך שמדובר במגדר הפחות מפותח. ההוא בעט לא טוב בכדורגל, אחר נפל מסולם, ושלישי התעקש לבדוק מה קורה כשקופצים עם אופניים מסלע לנחיתה על הגולגולת. הוא לא ממליץ.
מנסה לנצל כל שעה אפשרית כדי להשתפר, גונב עוד סיבוב על אופני הכושר, נדחף לעוד כמה דקות הליכה במים, וכשכולם הולכים הביתה אתה מטפס את מדרגות החירום. I'm on a mission from God, אתה מזיע לעצמך את הדברים שאמר אלווד ב"האחים בלוז", אבל את הצוות הרפואי זה פחות משעשע. בישיבה השבועית אמרו שצריך לשים עין על קושמרו, ש"עלול לגרום לעצמו נזק בגלל מוטיבציית יתר".
אתה מנסה לשמור על נורמליות, על שגרה במקום לא שגרתי, מתעקש לענוד שעון - למרות שאין לך שום לו"ז אמיתי - ומקפיד, אפילו יותר מהרגיל, להתגלח, כאילו צפוי לך עוד יום במשרד.
לא באתי לנוח כאן, באתי לעבוד.
בשיקום, אם לא ידעתם, כמו בצבא, יוצאים שבת: הפעם הראשונה שבה זה קורה, אחרי חודש בין קירות בצבע בז', גורמת שוב להצפת רגשות. אתה עובר ליד הים ונזכר בחבר ההוא שצחקת על התחביב שלו לחתור בסאפ, גיחכת עליו שזה לא באמת ספורט, בטח לא של בנים, אבל כרגע זה חלום האקסטרים הכי גדול שלך. הרי האנרגיות הפנימיות לא השתנו, בא לך להתפוצץ, להוציא אגרסיות, לצאת לריצה, עד שאתה נזכר שבמצב שלך, אפילו ניסיון לצעד רגיל ייגמר בפרצוף של אדם עם בעיה קשה של חוסר מודעות מרוח על האספלט.
רואה אנשים הולכים בטבעיות על הטיילת, חושב עד כמה הם לא מבינים שזה לא ברור מאליו. כל ורום–ורום על הכביש מעורר את החשקומיצין ההוא, שלמרבה השמחה לא נעלם. ואז, אחרי שבועות ארוכים, נכנס שוב הביתה - מתענג על התחושה של המקום שלך, שם גם מתעורר רצון עז ומפתיע: לזרוק דברים, להשליך חפצים לזבל, להתנקות. אנחנו אוגרים כל כך הרבה, דברים ששומרים למתישהו שאולי נצטרך, מזכרות מטופשות - מה למשל עושים עם קסדת השואי היפה שהייתה איתי שם, חיצונית היא כמעט ולא ניזוקה? מצד אחד יש עליה את החתימה הנדירה שהעניק לי אישית אלוף המוטוג'יפי מארק מארקז; מצד שני, ריח הדם וזיכרון התאונה עדיין עליה. לזרוק.
החיים הם ספירה לאחור שלא נעצרת לרגע, ולכן יש גם כמה יתרונות בשבועות הארוכים האלה, זמן יוצא דופן לחשוב על מה אתה רוצה מעצמך להמשך, האם תרצה לשנות משהו בחיים שנותרו לך על פני הכדור, לעשות דברים אחרת. זמן לחשבון נפש.
אופנוע, למשל. כן, זה מסוכן, אבל שם, בשיקום, אתה שומע הרבה סיפורים אחרים: הבחור שחזר מטיול אופנוע נפלא באירופה רק כדי לחטוף בארץ התקף לב קטלני. האישה שפרקה את הירכיים שלה אחרי שהחליקה על מטבע שקל שהיה על רצפת המטבח. או הבחור שרצה לקחת את הטוסטוס שלו לפגישה ברחוב סמוך - "לך ברגל", הציעו לו, ואכן, בעודו צועד הגיעו שני בעלי כלבים, ותוך נביחות זועמות הרצועות שלהם נכרכו סביב ברכיו והוא נזקק לניתוחים אינספור. הרי אם תחשבו על זה, מוות הוא המצב הסביר שלנו. הרבה יותר מוזר הוא שכל האיברים בגוף המסובך שלנו מתפקדים, שאנחנו חיים.
הזמן שעובר אחרי הפציעה הופך, כמו אצל אישה בהיריון, לספירת שבועות, כמה מהם עברו מאז האירוע. ואתה שמח בכל חידוש שמופיע, מפנים שוב את הקשר בין הנפש, שמעודדת את הגוף, שמתעורר לחיים, לתנועה - מה שגורם לנפש לשמוח ולדחוף שוב את הגוף.
זו רכבת הרים של רגשות, שבה אתה רגע למעלה ואחר כך מתרסק שוב - לפני הטיפוס הבא. אתה הופך להיות תחרותי כלפי עצמך במטרה להקדים את לוחות הזמנים שהגדירו הרופאים, ולמרות מה שהם אמרו, אתה מציין בגאווה גדולה של מנצח שהם טעו: רק שמונה שבועות אחרי הפציעה הלך אבא אחד עם הבן שלו לסרט כשהוא צועד על רגליו, גֶבר שבאופן מאוד יוצא דופן לעצמו - היה די מרוצה מעצמו.
כרטיסיית תשע הנשמות שלי נוקבה כמה פעמים בתאונה ההיא, ואין לי הרבה תובנות גדולות חדשות לתת לכם - אושו או לובביץ' אף פעם לא התכוונתי להיות - ובכל זאת: אם לפני חודשיים הייתי חושב לקחת חופשה של חודשיים, הייתי זורק לעבר עצמי נעל. אבל הנה, עזבתי לשבועות ארוכים את החיים שלי ושום דבר לא קרס. העולם, כמה מפתיע ומעליב, המשיך בשלו. אז אם יש לכם איזה חלום קטן - לחצות את אנטארקטיקה, קורס מתקדם בשש–בש באיסטנבול או סתם לשכב במלדיביים, זה הזמן. הרי מי יודע, ממש בעוד רגע אתם עלולים למצוא את עצמכם בתוך חלון של וולבו.
תודה ענקית לאנג'י, שהייתה שם בכל רגע ובלעדיה אין לי מושג איך הייתי עובר את זה. סליחה מההורים המודאגים, תודה לבנים שלי, לחברים שתמכו, לצוות השיקום של איכילוב - לפרופ' פסט, ד"ר לידר, ד"ר סג'ין, שלי, אילנית פולי, עופר, עידו ואבי שושן, האחיות, וגם צוות כוח העזר והניקיון.