למגזין "בלייזר" שמורה פינה חמה בלב שלי. התחלתי בתור מנוי נלהב עוד מהשנים הראשונות של המגזין. קראתי בשקיקה את הכותבים המיתולוגיים יאיר לפיד, רם גלבוע, תומר קמרלינג וקארין ארד בעודם שותים בחינם אלכוהול איכותי, חורשים על מכוניות יוקרה - ומקללים מעל דפי העיתון.
את רגעי השיא שלי בתור קורא "בלייזר" לא אשכח לעולם: המקום הראשון בחידון טריוויה ענק, שזיכה אותי במערכת קולנוע ביתית, והפעם שבה פרסמו מכתב למערכת שכתבתי לאחר שלא הוזמנתי בתור כותב צעיר למסיבת בגדי הים האגדית השנתית.
ברגע שצצה ההזדמנות להפוך מקורא לכותב הלכתי אול-אין, ופרסמתי סדרת כתבות בשם "איך להפסיק להפסיד בפוקר", שפורסמה לראשונה אי-שם במרץ 2013 ורצה ברציפות עד סוף 2014. לאחר מכן הייתי כתב הפוקר של המערכת, ופרסמתי עדכונים על אירועים מכוננים, כמו אליפות העולם בפוקר או סגירת אתר הפוקר הגדול בעולם PokerStars בפני ישראלים.
סגירת המעגל הקודמת התרחשה במרץ 2020, כשניתנה לי הזכות לכתוב במגזין המודפס האחרון של "בלייזר". כותבים נבחרים לאורך השנים התבקשו לכתוב טקסט קצר, תחת הכותרת "דברים שגבר צריך לעשות לפני שהוא מת".
באופן טבעי בקעה מתוכי כתבה על חלום ישן-נושן - לשחק באליפות העולם בפוקר, שמתקיימת מדי שנה בלאס וגאס שבארה"ב, המכה של הפוקר. מדי שנה אלפי שחקנים משלמים דמי כניסה של עשרת אלפים דולר, ומתחרים על קופת פרסים של עשרות מיליוני דולרים ועל הפרס הנכסף ביותר בעולם הפוקר – צמיד אליפות העולם המשובץ יהלומים.
לי ולארצות הברית של אמריקה יש יחסי שנאה-שנאה שהתחילו בגיל 17, כשאני וזוגתי דאז תכננו טיול מחוף לחוף אחרי סיום התיכון, אבל שגרירות ארה"ב דאגה לתת לי ברקס בדמות סירוב לוויזה מחשש שאתנחל שם ואמכור קרח לאסקימואים. חוויית הריאיון הקשוח בשגרירות ותחושת העלבון מהסירוב של הסלקטורית בכניסה למסיבה נחשבת גרמו לי לתגובת אנטי, ומעולם לא ניסיתי להגיש בקשה מחודשת - ובכך נמנעה ממני חוויית אליפות העולם.
הכתבה האחרונה שלי ב"בלייזר" התפרסמה באפריל 2020, בערך באותו התאריך שבו החברה שייסדתי ב-2014, האקדמיה לפוקר, נאלצה לסגור את שעריה הפיזיים בעקבות התפרצות משבר הקורונה בישראל ובעולם.
יש טענה שאומרת שחלק לא מבוטל מההורים לעתיד היו מוותרים על העונג שבהבאת ילדים לעולם אם היו מבינים לעומק את האחריות הכבדה, את המחויבות לטווח ארוך ואת איבוד תחושת החופש והשפיות שמתלווים לכך. אמירה דומה ניתן להגיד על הקמת עסק בישראל, עם כל הבירוקרטיה המייאשת, המיסים הישירים והעקיפים וההשתעבדות המוחלטת לבייבי העסקי החדש.
בשנת 2012 הייתי שחקן פוקר מקצועי, שיחקתי באינטרנט באתר PokerStars שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע, הרווחתי יפה, שילמתי מיסים והייתי חופשי ומאושר. ב-2013 נכנסתי לעולם טורנירי הפוקר אונליין והתחלתי להעביר אימוני פוקר אישיים. העבודה גזלה ממני הרבה יותר שעות על אף שבשורה התחתונה הרווחתי אותו הדבר, אך עדיין הייתי מבסוט.
בשנת 2014 הגיחו לאוויר העולם יותם בני הבכור וילדיי העסקיים - האקדמיה לפוקר, ששמה לעצמה למטרה ללמד פוקר בעברית בצורה פרונטלית בכיתות, ואפליקציית PokerFighter לאימון דיגיטלי באנגלית. על הדרך ובשביל שלא ישעמם הקמתי את עמותת "התאגדות שחקני הפוקר בישראל", והתחלתי לדפוק את הראש בקירות הכנסת ובתי המשפט כדי לנסות לקדם את אסדרת משחק הפוקר, שעדיין נחשב למשחק מזל בישראל. מטבע הדברים הרוב המוחלט של משאבי הזמן שלי הופנו לטובת המשפחה והעסקים, ומשחק הפוקר לאט-לאט נזנח מאחור לטובת ישיבה מול אקסלים, הכנת משכורות, העברת הרצאות והחלפת חיתולים.
העסקים המתפתחים גזלו יותר ויותר זמן עם השנים, וכך קריירת הפוקר הפורחת שלי קיבלה ברקס פתאומי, וחדוות המשחק התחלפה בקשיי עולם העסקים המקומי. משחקן פוקר מיומן הפכתי לאיש עסקים חובבן, ובדרך גיליתי שישראל זה אחד המקומות הכי גרועים בעולם לפתוח בו עסק ללימוד פוקר, על כל המשתמע מכך. בדיעבד המרוויחים הגדולים באמת מתנופת היזמות שלי היו רשויות מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי, עיריית ראשל"צ ויואל, שמשכיר לנו את מתחם בית האקדמיה לפוקר בראשל"צ. רמת שמחת החיים הכללית שלי הלכה וירדה, בעודי הופך להיות מותש, מוטרד ובעיקר רודף אחרי הזנב של עצמי.
ואז – קורונה.
הסגירה הזמנית של שערי האקדמיה לפוקר בראשל"צ טלטלה את סדר היום שלי. שגרת חיים של נסיעות יומיות מהוד השרון לראשל"צ ושל ישיבה מול מחשב במשרד או העברת הרצאות בכיתה התחלפה בשגרת חיים של בערך כלום. לפתע התפנה לי ז-מ-ן, ימבה זמן!
מדיניות הסגרים והפאניקה שאפיינה את תחילת הקורונה סגרה אנשים בבתים, לא רק בישראל אלא בחלק גדול מהעולם. אנשים חיפשו מפלט ופורקן, ומצאו אותו ברשת האינטרנט. אתרי הפוקר המקוונים חוו בום ענק של פריחה מחודשת, עם מאות אלפי שחקני פוקר חדשים שהיו רגילים למשחקי פוקר חיים, ועכשיו בלית ברירה מצאו עצמם מקליקים על העכבר ומנסים לנחש מה היריב עם הכינוי המוזר ודגל סין מחזיק ביד, במקום להסתכל לו בלבן של העיניים ולתפוס אותו בבלוף.
העברתי את הימים בכיף עם המשפחה. למזלנו אנחנו חיים בבית צמוד קרקע עם חצר גדולה, והטבע במרחק נגיעה מהבית, כך שהימים עברו די בנעימים. האישה והילדים שלא הלכו לגן היו מופתעים מאוד ושמחים שאבא פתאום בבית כל יום כל היום, והאמת? גם אבא'לה חזר להיות מבסוט.
בלילות אחרי סבב המקלחות-הרדמות, כשכולם הלכו לישון, ב-21:00 בערב, מה עושים? פותחים את המחשב ומשחקים פוקר. חזרתי למגרשי הקאש, הפוקר הקלאסי והטוב שאתם מכירים ממשחקי חמישי בערב עם החבר'ה – רק בסכומים אחרים לגמרי, ועם כרישים וכבשים מכל העולם, שבאים לעשות בלגן ואין להם אלוהים.
במקביל נכנסתי מחדש לעולם טורנירי הפוקר, הזירה התחרותית של הפוקר שבה מתמודדים על התארים הגדולים. סשן טורנירים ממוצע שלי משוחק מול אלפי שחקנים ונע בין חמש לעשר שעות, כתלות בעד כמה הולך לי טוב ובאיזה מקום אני מסיים בטורניר. לא אשקר, על אף שהאהבה הראשונה שלי היא משחקי קאש שהם יותר בסגנון דפוק-וזרוק, את רמת הריגוש (והבאסה) הגדולה ביותר אני מרגיש בטורנירי פוקר. רוב הסשנים של הטורנירים מסתיימים בהרגשה של אהבה נכזבת ושוברת לב וביצים, אבל הסשנים הנדירים שמפצים על כך מרגישים כמו ללכת לאיבוד ליומיים עם מישהי מדהימה שלוקחת אותך למקומות שמעולם לא חשבת שקיימים, גם פיזית וגם רגשית. עדיין לא יצא לי לחוות זכייה גדולה באמת, בסדרי גודל של שבע ספרות בדולרים, אבל מספרים שזאת חוויה מעולם אחר.
מהר מאוד גיליתי שהמשחק האהוב שהזנחתי בשנים האחרונות לא חיכה לי, אלא התקדם משמעותית בגזרת התיאוריה, האסטרטגיה והמהלכים. לשמחתי, המספר הגדול של השחקנים החדשים-חלשים עדיין אִפשר לי לשחק פוקר רווחי, אבל הרגשתי שאני חייב יישור קו תיאורטי מהיר.
רכשתי במאות דולרים את מיטב קורסי הפוקר העולמיים, התחברתי מחדש למקצועני פוקר צעירים מקומיים, נכנסתי לקבוצות לימוד, לימדתי, למדתי ושיחקתי, והרגשתי שאני לאט-לאט חוזר לכושר המשחק של פעם.
שנת הקורונה הפכה את האינטרנט לזירה הבלעדית של הפוקר. כל הטורנירים הוותיקים והמפורסמים בעולם, שנערכים בימים כתיקונם בבתי קזינו ובאולמות מפוארים, הותאמו כעת לגרסת אונליין, ואני זכיתי לשחק בטורנירים הגדולים ביותר. התוצאות היו מעורבות. ההישג המשמעותי הראשון שלי היה באירוע המרכזי של אחת הסדרות הגדולות של סבב אליפות העולם בפוקר (WSOP). מחיר ההשתתפות עמד על 5,000 דולר. נשמע לכם הרבה? אז כדי לאזן, קופת הפרסים המובטחת הייתה: 25 מיליון דולר. הטורניר שווק כאירוע המרכזי של סבב אליפות העולם השנה, האירוע שיקבע את אלוף העולם בפוקר לשנת 2020, והביקוש היה מטורף.
על פניו הגשמתי סוג של חלום מקצועי, וסוף-סוף נרשמתי לאליפות העולם בפוקר אחרי כל כך הרבה שנים שבהן לא יכולתי לנסוע לווגאס. כשהסתיימה ההרשמה, התבררו הנתונים המדהימים: בסך הכול נרשמו 5,082 (!) כניסות לטורניר - קופת הפרסים המשוגעת מראש צמחה עוד יותר, עד לסכום דמיוני של 27,559,500 דולר. אני אישית סיימתי את האליפות במקום ה-508, וזכיתי בפרס בסך 14,634 דולר. היד האחרונה הייתה אכזרית: החזקתי בזוג נסיכים, אחת הידיים הטובות ביותר שאפשר לקבל, והימרתי על כל הערימה - רק כדי לגלות ששני שחקנים אחרים מחזיקים באסים (היד הכי חזקה במשחק) ובמלכים (היד השנייה בטיבה במשחק). אפילו נסיך שנחשף על הלוח לא הציל אותי, בגלל מלך שנחשף עוד קודם לכן.
מי שזכה בסופו של דבר באליפות העולם היה מקצוען פוקר בולגרי לא מוכר במיוחד בשם סטויאן מדנז'ייב. ההישג הזה זיכה אותו ב-3,904,686 דולר ובצמיד אליפות עולם רשמי. מדנז'ייב פרסם פוסטים נרגשים ברשתות החברתיות, והבטיח שכיאה לאלוף עולם חדש, הוא יהיה שגריר של המשחק בבולגריה ארץ מולדתו וברחבי העולם. עוד נחזור למר מדנז'ייב בהמשך.
כל שחקן פוקר שרוצה להתקדם לרמות הכי גבוהות צריך לעשות לפחות שני דברים מרכזיים - למצוא מישהו ללמד אותו, ולמצוא מישהו ללמוד ממנו. הדבר הראשון שעשיתי אחרי ההדחה הכואבת היה לשלוח הודעת וואטסאפ לשחקן הפוקר הטוב ביותר בישראל לעניות דעתי, ולבטח אחד השחקנים הכי נחמדים ונעימים בקהילה – הנשמה הגדולה אסי משה, שמחזיק בארבעה צמידי אליפות עולם ובסך זכיות של יותר מ-2.5 מיליון דולר בטורנירי פוקר חיים.
שאלתי את אסי אם הוא יהיה מוכן לעשות איתי סדרת שיעורים בזום, שבמהלכם נעבור על כל אחת מהידיים שבחרתי לשחק במהלך הטורניר ונעזור לי להבין מהו המהלך האופטימלי ואיפה טעיתי בדרך. לשמחתי הרבה הוא אמר לי "כן", ויצאנו לדרך. בארבעה שיעורים שארכו כעשר שעות הוא האיר את עיניי לגבי לא מעט טעויות שעשיתי, חלקן קטנות וחלקן גדולות, ועזר לי לתקן חולשות במשחק.
השיעורים עם אסי מאז ועד היום סיפקו לי את הקפיצה הקוואנטית שחיפשתי. בכל פעם שהגעתי לשלבים המאוחרים בטורניר גדול, הקפדתי לקבוע שיעור נוסף ויחד ניתחנו את הידיים ששיחקתי. מטורניר לטורניר עשיתי פחות טעויות, ובכל שיעור דיברנו על קונספטים מתקדמים יותר ויותר. לא רק שהצלחתי לחזור לכושר המשחק של פעם, אלא שלהרגשתי הנוכחית המשחק של סטס-מודל-2021 מתעלה בכמה רמות מעל המשחק של סטס-מודל-2013.
משחק הפוקר הוא משחק של קבלת החלטות, ואני מרגיש שההחלטה לוותר על האגו ולחזור בתור סטודנט לספסל הלימודים, לרכוש את הקורסים המובילים בעולם וללמוד מאסי הייתה הדבר הכי טוב ונכון שעשיתי לטובת משחק הפוקר שלי. משחק הפוקר הוא סימולציה קטנה של משחק החיים הגדול, המורכבות היא בלתי נתפסת, ותמיד יש עוד מה ללמוד ואיך להשתפר. היופי בפוקר, בניגוד לתחומים אחרים, הוא שידע מתורגם בצורה ישירה מאוד ומהירה לכסף, ובכך נוצר מעגל היזון חוזר שבו יש תמריץ כלכלי חזק מאוד להמשיך ללמוד ולהשתפר כל הזמן.
יש מעט מאוד הרגשות טובות בחיים כמו להרוויח כסף ממשהו שאתה אוהב לעשות, והתחום שאני נתקעתי עליו הוא אחד העתיקים בעולם - משחר ההיסטוריה הכתובה אנשים משחקים בקלפים. אחד השירים האהובים עליי הוא שירו המוכר של סטינג "Shape of my Heart". גם אם אתם מכירים את השיר, אני ממליץ בחום להאזין לו פעם נוספת, והפעם בהקשר של פוקר.
ההרגשה שטמונה ביכולת להרוויח כסף ולפרנס את משפחתך ממשחק קלפים שלוקח יום אחד בשביל ללמוד את החוקים שלו, וחיים שלמים בשביל להתמקצע בו, היא הרגשה יחידה במינה, שאני באופן אישי מעולם לא חוויתי בתחומי עשייה אחרים. כשהולך לך טוב בפוקר אתה מסתובב ברחוב בהרגשה שאתה מינימום איזה איינשטיין או ניוטון, גאון-על שיודע יותר טוב מכולם על הכול. בתקופות רעות, לעומת זאת, אתה הולך ברחוב שפוף ומבואס, בתחושה שאין לך מושג מהחיים ושאולי היית צריך להקשיב לאוקסנה, האמא הבלרוסית שלך, כשיעצה לך למצוא עבודה בהיי-טק בתור מהנדס תעשייה וניהול.
אי-שם לקראת נובמבר 2020 הגיעה הכרזה שטלטלה את עולם הפוקר. בסבב הפוקר העולמי (WSOP) קיבלו החלטה שנויה במחלוקת, ולמטרות מקסום רווחים הודיעו שטורניר האירוע המרכזי – ששוחק באוגוסט 2020 ושווק והוכר בכל קהילת הפוקר העולמית כטורניר שהכתיר את אלוף העולם בפוקר לשנת 2020 – בכלל לא היה כזה, ושהם מתכוונים לערוך אירוע מרכזי רשמי בקרוב, שבו יוכתר אלוף העולם בפוקר לשנת 2020.
מבולבלים? רק תחשבו איך הרגיש מדנז'ייב, הבולגרי החביב, שכבר התגאה בתואר אלוף העולם ונאלץ בסוף "להסתפק" בפרס כספי של כמעט 4 מיליון דולר ולהיפרד מהטייטל המחמיא. התירוץ הרשמי של ה-WSOP היה שמחיר הכניסה לאירוע המרכזי הקודם היה 5,000 דולר, והתאפשרה כניסה מחדש, בעוד שמחיר הכניסה המסורתי לאירוע המרכזי של אליפות העולם החיה בווגאס הוא עשרת אלפים דולר, כשלכל שחקן מותרת כניסה אחת בלבד.
האליפות החדשה נבנתה בפורמט היברידי, שכלל פוקר מקוון וחי. סיבות רגולטוריות, שאין טעם להיכנס אליהן, הביאו לחלוקת עולם הפוקר לשני אזורים: ארה"ב ושאר העולם. שחקנים מארצות הברית שיחקו בטורניר אונליין, עד לשולחן הגמר בהשתתפות תשעת השחקנים האחרונים ששוחק בקזינו בלאס וגאס. גם הטורניר של שאר העולם נערך בפורמט דומה, כשבסיום האלוף האמריקני ואלוף שאר העולם התמודדו זה מול זה בקרב ראש בראש בלאס וגאס על מיליון דולר נוספים וצמיד אליפות העולם הרשמי - חלומו של כל שחקן פוקר שמכבד את עצמו.
ב-28 בנובמבר 2020 חגגתי יומולדת 35, והחלטתי שהמתנה המושלמת תהיה השתתפות בטורניר האירוע המרכזי הרשמי-רשמי של אליפות העולם בפוקר לשנת 2020. מבנה הטורניר היה כזה שצמצם למינימום את אלמנט המזל בפוקר – והגדיל מאוד את אלמנט היכולת. הכול במטרה להעניק את הצמיד הנכסף לשחקן הטוב ביותר – ולא למי שסתם התמזל מזלו. הבליינדים, שהם ההימורים הכפויים שכל שחקן צריך לשים בתורו, עלו כל 30 דקות, מה שהבטיח טורניר עמוק במיוחד שבו ניתן לשחק בצורה שמרנית מהרגיל ולוותר על מצבים גבוליים.
נרשמתי למקצה השלישי והאחרון, שהתקיים ב-6 בדצמבר, וכבר מתחילת הטורניר התמודדתי מול המון מצבים מעניינים שגרמו לי לשבור את הראש. לקראת סוף היום, כשכולם רוצים לשרוד ולהתקדם ליום השני של האליפות, מצאתי את עצמי עם ערימה קצרה יחסית שלא משאירה הרבה מרווח תמרון (בשפת הפוקר: 24 בליינדים גדולים). הדילר הווירטואלי חילק לי שני קלפים עם הספרה 8, זוג שמיניות, יד בהחלט חזקה אבל לא מפלצתית. ביצעתי העלאה מעל להימור המינימלי (בשפת הפוקר: פתחתי את הקופה), וכולם קיפלו עד לשחקן האחרון, יריב סולידי ושמרן ששיחקתי איתו לאורך כל שלבי הטורניר במשך כמה שעות. למרות משחקו השמרני עד כה, הוא בחר לבצע העלאה נוספת של ההימור, דחף "אול-אין" ושיחק על כל הערימה שלוף, מה שהציב אותי בפני החלטה על כל הצ'יפים שלי ועל הטורניר שלי. לשלם לו או לקפל את היד? אם זו לא הייתה אליפות העולם, ואם זה לא היה השחקן הספציפי הזה, סביר להניח שהייתי משלם – הפעם הרגשתי שהמהלך הנכון בהתאם למצב הנוכחי יהיה לקפל את היד. עשיתי זאת בייסורים.
אלוהי הפוקר הרגיש את הכאב שלי, ומיד ביד הבאה שלח אליי זוג אסים נוצצים, היד הטובה ביותר במשחק. אם זה לא מספיק, לאחד השחקנים האחרים בשולחן חולקו אס ומלך מסדרות שונות – היד החמישית בחוזקה במשחק, אבל עדיין נחותה משמעותית מהיד שלי, עם סיכויי זכייה של 7% בלבד, וכך זכיתי להמר על כל הצ'יפים שלי כשאני בעדיפות גדולה ולהכפיל את הערימה שלי. לאחר שמונה שעות משחק מתישות ואינטנסיביות הצלחתי בשעה טובה להעפיל ליום הגמר.
מתוך 674 שחקנים שהתחילו את האירוע המרכזי של אליפות העולם בפוקר לשנת 2020 מחוץ לארה"ב, רק 80 שחקנים "ייכנסו לכסף" ויזכו בפרס כלשהו. לשלב בטורניר שבו מספר השחקנים מצטמצם ומתקרבים אל הכניסה לכסף קוראים "הבועה" (Bubble). הדבר הכי חשוב שצריך להבין ביחס לשלב זה הוא שגם אם אתה שחקן ממש טוב, בכ-80% מהטורנירים שתבחר לשחק לא תגיע לשלב הכסף ותזכה בפרס כלשהו. זה אומר שמתוך עשרה טורנירים שאני אשחק, בשמונה מהם אני פשוט אודח לפני הכסף ואפסיד את דמי הכניסה ההתחלתיים. בשלב הבאבל המשחק מאט משמעותית, וכולם שוקלים את צעדיהם בקפידה ובזהירות כדי לא להיות חלילה השחקן שמסיים במקום ה-81, ה"באבל בוי", שנותר בידיים ריקות – בזמן שלכל שאר השחקנים מובטח פרס כספי של לפחות 15,277 דולר.
178 שחקנים התחילו את היום השני של האליפות. למנצח הובטח פרס עצום של 1,550,968, דולר ובנוסף הזדמנות להתמודד בלאס וגאס על מיליון דולר נוספים ועל תואר אלוף העולם. התחלתי את היום במקום ה-125, עם ערימה לא גדולה במיוחד (בשפת הפוקר: 27 בליינדים גדולים), אך עם חלום חי ובועט על הצמיד הנכסף.
שחקנים הודחו בזה אחר זה, בעוד שאני הצלחתי לשמור על הערימה שלי. מפה לשם נותרנו 85 שחקנים בטורניר - רק עוד חמישה שחקנים שיעופו, ואני מבטיח לעצמי פרס כספי של כ-15 אלף דולר ורווח של עשרת אלפים דולר - לא רע בתור מתנת יומולדת 35 (בשפת הסטס: יומולדת ל"ה; פרשנות #1 "למענה, בשבילה", פרשנות #2 "למען האלוהים"). באותה נקודה הייתי במקום ה-53 בטורניר, עם ערימה קצרה (בשפת הפוקר: 13.5 בליינדים גדולים) אך בכל זאת עם 32 שחקנים שהחזיקו בערימה קטנה משלי. הטקטיקה במצב כזה היא לשחק אותה ראש קטן – לקוות לא לקבל ידיים חזקות שיכריחו אותי לקבל החלטות גבוליות, ופשוט לוותר על כל יד שמחלקים לי עד שחמישה שחקנים יואילו בטובם לעוף מהטורניר. אחרי שאבטיח לעצמי פרס כספי כלשהו, אוכל לחזור לשחק יותר באגרסיביות.
מובן שאני ממש לא היחיד שהבין את הסיטואציה. בכל זאת, מדובר באליפות העולם ואני מוקף במקצוענים מהשורה הראשונה. השחקנים שנותרו באליפות עם ערימות קצרות עברו לשחק בסגנון שמרני ביותר, כדי להבטיח לעצמם פרס כספי, בעוד שהשחקנים עם הערימות הגדולות עברו למשחק בסגנון אגרסיבי, במטרה לגרום לשאר היריבים לקפל בעודם מגדילים את הערימה שלהם לקראת השלבים המכריעים של הטורניר.
ואז אלוהי הפוקר החליט לבחון אותי בסגנון עקידת יצחק. במקום לחלק לי ידיים גרועות, ולאפשר לי לקפל אותן בשקט ולסלול את דרכי אל הכסף, קיבלתי את היד השלישית בטיבה במשחק, זוג מלכות. ברגע שראיתי את היד שחילקו לי, הדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה "אוי לא". כל אחד מהשחקנים לפניי משך את הזמן לפני שהוא ויתר על היד שלו, ובזמן הזה שני שחקנים הודחו בינתיים מהטורניר ונותרנו 83 שחקנים. אמרתי לעצמי שאם כולם יקפלו את היד שלהם עד שיגיע תורי, אני אבצע הימור אול-אין על כל הערימה שלי, בידיעה ששני השחקנים שצריכים לקבל החלטה אחריי לרוב יקפלו את הידיים שלהם, בהסתברות גבוהה מאוד. אם הם לא מחזיקים ביד מאוד מפלצתית ונדירה, הם לא ירצו לסכן את הסיכוי שלהם לזכות בכמה עשרות אלפי דולרים.
מיותר לציין שדברים לא קרו כפי שתכננתי. עוד לפני שהגיע תורי שחקן מימיני, מקצוען פוקר מוכר בשם אלכס תאולוג'יס, החליט לבצע הימור אול-אין בעצמו, הימור על כל הצ'יפים, שדרש ממני להחליט אם לשלם לו עם היד המפלצתית שלי, ולהמר על חיי הטורניר שלי ועל הפרס הכספי, שכבר נמצא ממש מעבר לפינה. sick!
"סיק" הוא סלנג פוקר שמתאר מצב הזוי או משוגע שהתרחש בשולחן. לשמחתי היו לי 290 שניות לפני שהייתי חייב להחליט. התחלתי למשוך זמן, בתקווה שאיכשהו שלושה שחקנים יעופו בשולחנות אחרים, מה שיבטיח לי פרס כספי ויהפוך את ההחלטה שלי לקלה מאוד.
צפיתי בשאר השולחנות שנותרו והתפללתי שמישהו יודח. תפילותיי נענו, וזה אכן קרה. כנגד כל הציפיות שני שחקנים הודחו בזמן שאני מורח זמן, ונותרנו 81 שחקנים. רגע האמת. הבא שיודח לא יקבל סנט – וכל השאר יזכו בפרס כספי שינוע בין נאה לעצום.
השלב הזה בטורניר, מה שמכונה בשפת הפוקר "שלב הבועה הישיר", הוא שלב מורט עצבים. נפלאות הטכנולוגיה יצרו דרמה נוספת. שחקן מסין ששיחק תחת הכינוי KingChips נותק מהאינטרנט. ערימת הצ'יפים של kingChips הייתה כה קטנה, שעל פי חוקי המשחק, בתור הבא הוא יהיה חייב באופן אוטומטי להמר על כל הערימה שלו בלי קשר לראוטר המקרטע שלו, ומכיוון שהוא מנותק מהאינטרנט הוא אפילו לא יתחרה על היד שלו - ובהכרח יודח מהטורניר, ובהתאמה יבטיח לכולנו את הפרס המינימלי. להזכירכם, לפני שכל הטוב הזה יקרה, אני עדיין צריך לקבל החלטה גורלית.
איזה מצב חולני.
נותרתי השחקן האחרון מכל השולחנות שנדרש לקבל החלטה. סטטיסטית הערכתי שהסיכויים לגמרי לטובתי. כל הידע וניסיון הפוקר שלי שהצטברו לאורך השנים גרמו לי להניח שאם אחליט לשלם, הסיכוי שלי לנצח בהימור המחושב שלי ולהכפיל את הערימה שלי עומד על 70%-80%. אם למרות היתרון הגדול אפסיד בסופו של דבר, יהיה לי חתיכת סיפור לספר לנכדים על איך סבא שלהם היה ילד הבועה, ה"באבל-בוי", של אליפות העולם בפוקר ב-2020. הרגשתי שאם אקפל את זוג המלכות שלי, לא אצליח להסתכל לעצמי בעיניים במראה בשבועות הקרובים.
היד הזאת מדגימה באופן מדהים עד כמה משחק הפוקר הוא משחק של אהבת סיכון או שנאת סיכון, והתשובה של כל אחד ואחד מכם לגבי מה שהיה עושה בנעליי מציבה אותו על הסקאלה שבין שתי אלו. בסופו של יום, הכול מתחיל ונגמר בהון הפוקר שלכם - אם הפרס המינימלי משנה לחלוטין את הון הפוקר שלכם, ומאפשר לכם לשחק בטורנירים שמעולם לא חלמתם לשחק בהם, אז נראה שקיפול הוא ההחלטה הנכונה.
אני, מבחינתי? נרשמתי לטורניר בשביל הסיכוי לזכות בצמיד אליפות עולם. אז שילמתי.
היריב חשף מלך ונסיך מסדרת הלבבות, מה שאומר שבמטריקס של הפוקר, בעולם הקוואנטי של היקומים המקבילים, בהסתברות של 32% אני הוא השחקן שהודח בשלב הבועה והלך לישון עצוב ופגוע. לשמחתי הרבה אני חי ביקום הזה בזמן הזה, שבו בהסתברות של 68% הצלחתי לשרוד בשלב הבועה הגורלי. מכאן דהרתי קדימה.
סטס מנתח את היד הגורלית
חייהם של שחקני טורנירים מלווים בתחושת החמצה תמידית. המקום היחיד שבאמת מספק אותם הוא המקום הראשון בטורניר. כשנותרו בטורניר 26 שחקנים דורגתי במקום השלישי, והרגשתי שהדרך לשולחן הגמר של שאר העולם בקזינו בצ'כיה סלולה. אחד מתלמידי הפוקר שלי, שי ארבל, כבר הבטיח להוציא מטוס פרטי עם כל קבוצת הלימוד שלנו כדי לעודד אותי בצ'כיה.
לצערי עשיתי שתי טעויות בדרך לשולחן הגמר, אחת קטנה שעלתה לי ביוקר ואחת גדולה שעלתה לי בזול. בשורה התחתונה סיימתי במקום ה-20 באליפות העולם הפוקר לשנת 2020, הישג שהיה שווה 34,115 דולר, וחתיכת רכבת הרים רגשית מול טובי השחקנים בעולם.
ההישג באליפות העולם בפוקר רק פתח לי את התיאבון. לאחר האליפות העליתי הילוך בלימודי הפוקר ובמשחקים עצמם, והצלחתי להגיע לסדרת תוצאות מרשימות עם סך זכיות של יותר ממאה אלף דולר. וכן, לטובת הסקרנים בטוקבקים - שילמתי את מלוא מס ההכנסה הנדרש. בפוקר אני אוהב סיכון, בחיים הרבה פחות.
באפריל 2021, כמעט שנה לאחר שבית האקדמיה לפוקר בראשל"צ נסגר בעקבות משבר הקורונה, רוחות של שינוי החלו לנשוב. ישראל הצליחה לצלוח את המשבר, והמשק התחיל לחזור לפעילות הדרגתית. בית האקדמיה נפתח מחדש והעסק הצליח לשרוד את המשבר - בכלל לא מובן מאליו בימינו.
האקדמיה לפוקר במודל פוסט-קורונה הצליחה לעשות את קפיצת המדרגה המיוחלת, ופיתחה יכולות דיגיטליות בדמות קורס אנימציה בשם "סודות הפוקר", ומערך לימודים אונליין מבוסס פלטפורמת זום.
במקום לנסוע לראשל"צ בפקקים אני מרבה לעבוד מהבית במהלך הימים, משחק פוקר בלילות, ומחודש לחודש רמת המשחק שלי משתפרת והתיאבון שלי גדל.
הסרטון "סודות הפוקר" של האקדמיה לפוקר
זוגתי היקרה רותא בהיריון בפעם השלישית, וגם הפעם כמו בפעמיים הקודמות היקום ברוב טובו הביא לנו בן זכר, שצפוי לצאת לעולם לקראת סוף אוגוסט ולהצטרף לשושלת גאה של פלצנים-מרביצנים. כל מיני אנשים שואלים אותי אם אני אלמד את הילדים שלי פוקר... יותם בן השש וחצי כבר מנצח אותי באופן קבוע במשחק הקלפים "מלחמה", על אף שזה משחק מזל מובהק. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, נראה שיש לו מזל מולד.
ילד שלישי זה קשוח. אומרים שהילד הראשון משנה את הסטטוס שלכם מ"רווקים" ל"הורים". הילד השני הופך אתכם להורים לשניים, שזה תיקו בין ההורים לילדים. הילד השלישי נותן לילדים רוב על פני ההורים. דוגמה פשוטה בשביל להמחיש את הבעייתיות היא כשבגן המשחקים, הילד הבכור משכנע את האחים שלו לרוץ בכיוונים מנוגדים, כל אחד לעבר כביש אחר. ההורים נאלצים לבחור בינם לבין עצמם אחרי אילו ילדים לרוץ, ומיהו הילד שייוותר לבד במרוץ לכביש.
אנחנו כבר למודי ניסיון, אבל החודשים הראשונים לאחר הלידה הם קשוחים כך או אחרת. אני מניח שזה ישפיע עליי לרעה בהיבט המנטלי - לשחק פוקר עייף ורצוץ אחרי יום ארוך זה לא רעיון טוב או רווחי. התכנון שלי נכון להיום הוא להוריד הילוך במשחקים, ולנוח ככל האפשר בשבתות כדי להגיע מלא באנרגיות ליום ראשון, Sunday Funday, שהוא בגדר חובה בזירת הפוקר באינטרנט.
אם נשרוד בגבורה כמשפחה את החודשיים הראשונים מרגע הלידה, ואהיה בן-זוג טוב לרותא בתקופה הלא פשוטה הזאת, הרי שאטוס בנובמבר לרוזבדוב בצ'כיה כדי לשחק בסבב אליפות העולם שמתארח באירופה. אני מתגעגע לפוקר חי בחו"ל, והאקשן ברוזבדוב פשוט מטורף בתקופות של סדרות טורנירים גדולות.
חלום הפוקר הגדול עדיין לא הוגשם. עדיין לא טסתי לווגאס, שילמתי עשרת אלפים דולר בכניסה לטורניר והתיישבתי לשחק מול סבתות אמריקאיות, מהמרים אסיאתים ומיטב מקצועני הפוקר העולמיים. אני לא ממהר, ומתאזר בתכונה הכי חשובה במשחק הפוקר – סבלנות. החיים הם עניין של טיימינג, ואני אגיע לווגאס בזמן הנכון ובתזמון הנכון, כשאהיה במצב המנטלי הראוי כדי להתחרות במלוא הרצינות על התואר הכי נחשב בתחום העיסוק שלי – צמיד אליפות העולם בפוקר.
אם נרצה, אין זו אגדה.
הכותב הוא שחקן פוקר מקצועי, מאמן פוקר, מייסד האקדמיה לפוקר, מייסד אפליקציית PokerFighter ויו"ר התאגדות שחקני הפוקר בישראל.