"די! למה אני עושה את זה?! למה אלה החיים שלי?!"
הקול של עמית ויינברג צועק עליי בתסכול מהוואטסאפ, וגם מהירות 1.5 לא עוזרת להקלטה שלו להישמע פחות צורמת כרגע. אי אפשר להאשים אותו, אפשר קצת להאשים אותי.
כשקיבלתי הצעה לשלוח כתב רווק של "בלייזר" לתהליך עם השדכניות רוית מגדל ובילי שינגרט מ"בילי ורוית - כמו חברה שמכירה לך", עמית מיד קפץ לי לראש. הוא שחקן וסטנדאפיסט שכיכב בכמה סרטונים מצחיקים מאוד שעשינו לאתר, אבל הכישרון הקומי מתגמד לעומת היתרון האמיתי שלו - היותו רווק, ועוד רווק תל-אביבי בן 30. אמרתי תל-אביבי? התכוונתי יפואי, פרט קריטי להמשך.
בניגוד אליי, עמית לא היה משוכנע שהוא מתאים לתפקיד. "אני לא רווק שהקטע שלו זה רווקות", הוא הודה. "מעולם לא יצאתי לדייט מאפליקציית היכרויות. לא כי אני נגד זה, פשוט השיחה באפליקציה אף פעם לא הגיעה לשם. אני יותר בן אדם של פנים מול פנים".
אוקיי בומר.
"אני ממש מתכתב גרוע בהודעות, זה תמיד נשמע שאני לא מביע עניין, ואני באמת לא מביע עניין. אני מעדיף שהסיטואציה תוביל אותי ולא 'היי, המראה החיצוני שלך מוצא חן בעיניי, אז בואי נראה גם מה האופי שלך יכול לספר לי דרך מילים כתובות'. הכי עובד לי להכיר מישהי דרך חברים, בחוויה שהיא לא מחייבת. שם אני מביא את הכי צ'ארמר שלי והכי קל להתאהב בי. להיפגש למטרת זוגיות מאוד קשה לי".
לשמוע אותו מדבר זה קצת כמו לשים ציתות בבית של כמה מהבחורים שיצאתי איתם לדייטים בצעירותי. הוא בררן בטירוף, נחוש למצוא בדיוק את מה שהוא מחפש ולא מוכן להתפשר במילימטר. הוא רוצה מישהי רזה, קצת שחומה, נמוכה עם חיוך כובש. אה, ושתגור ממש לידו. תאר לי את האישה האידיאלית בעיניך, אני מבקשת, והוא ישר שולף תשובה: ליר כץ, שמרית מ"המפקדת". "היא מהממת. אהבת חיי", הוא משתפך. חבל רק שהיא תפוסה חזק, וכמו כן לא מודעת בכלל לקיומך.
אתה מבין שאתה מפספס את רוב הרווקות במדינה? בעצם, אתה עדיין בן 30. אני לא אעשה לך ספוילר להמשך.
"אני מודה שאני די מצומצם. מישהי שגרה בכיכר דיזנגוף זה וואי, אין סיכוי. בא לי שמראש כל התנאים יהיו מתאימים. אין ספק שזה מגביל אותי. מצד שני, אני גם לא אחד שמתחיל עם כל מה שזז וכל שנייה מנסה להשכיב מישהי. סטוצים זה לא הקטע שלי. אני כן חושב שיש לי משהו בבסיס שלי שהוא זוגי מאוד, ואני כן מרגיש שאני הרבה זמן לא בזוגיות, שזה שם אותי באי ודאות לגבי המקום שלי, אבל אני לא מהרווקים שעפים על החיים שלהם, כאילו יואו, אני אהיה רווק לנצח".
אני זורקת את הפצצה: תן צ'אנס למשהו קצת אחר. מה שעובד למיליון אנשים אחרים בעולם - שידוכים. במקום לסמוך על המעגל המצומצם של החברות של החברים שלך, תיכנס למאגר של בילי ורוית. מי יודע, אולי יש להן שם תואמת ליר כץ שגרה ממש מעבר לכביש.
"אבל אני ממש לא מאמין בשדכניות", הוא עדיין מנסה להתחמק. "אני אפילו קצת בז לאנשים שהולכים לזה. כאילו, מה הסיפור שלכם? אתם עד כדי כך לא מוצלחים שאתם צריכים שמישהו יכיר אתכם ויגיד לכם עם מי אתם צריכים להיות? אין לכם עמוד שדרה?!"
"יאללה, ספר על עצמך", אומרת רוית באגביות. הפגישה איתה ועם בילי מתקיימת בביתה הפרטי של רוית ומתחילה בחיבוק חם מכל אחת מהן. כשסיפרתי לחברים שלי שאני הולך להיפגש עם שדכניות, התגובה של כולם היתה זהה: "אוי עמית, אתה בן אדם דפוק שבודק את הקצה של החברה". אני מספר להם שזה רק בשביל הכתבה, אבל עכשיו מול "שדכניות הבוטיק", להגדרתן, אני פתאום חושב על זה מחדש.
זה מפגש אבחון לפני שנכנסים למאגר שלהן, שמורכב מגברים בני 42-30 ומנשים בנות 36-28, חילונים וחילוניות. המחיר הוא 179 שקל לאבחון על ידי עובד מהצוות שלהן, כולם בעלי תארים רלוונטיים, או 650 שקל לאבחון על ידי בילי ורוית עצמן, ואז תשלום חודשי של 349 שקל. מפגש אבחון נשמע כמו יום הערכה למוקד של בזק, אבל בתכל'ס זו פשוט שיחה זורמת ואותנטית של שעתיים, שבה הן מנסות להבין מי אני ומה אני מחפש. אהבת אמת? אפילו אני לא מאמין לעצמי כשאני כותב את זה.
"מה אתה אוהב?" - "סליחה?", שאלתי. "מה אתה אוהב, הטעם שלך". התפדחתי. מראה חיצוני? מה אני, שטחי? "בלונדיניות, שיער שחור? דבר חופשי", לוחצת בילי. מסתבר שאני בררן. "שיער חלק, כי אחותי ואמא שלי מתולתלות וזה דוחה אותי, והאף חייב להיות קטן כי יש לי אף גדול". כזה אני, שטחי עם נימוקים. כשאני מציין שאני מעדיף בחורות רזות הן לא מתרגשות, ומנסות להבין אם מדובר ב"רזון של נטלי פורטמן או יעל בר זוהר". לא אנורקטיות, אני מבהיר, אבל מודה שנראה לי שאני קצת שמנופוב. גם חשוב לי שהיא תעשן, או שלפחות לא יפריע לה שאני מעשן. ושלא תהיה סאחית. להפתעתי, הן גורמות לי להרגיש שהדברים שמעסיקים אותי הם בסדר, אין שיפוטיות אפילו לרגע. אני מרגיש בנוח ומראה להן תמונה של מישהי שמייצגת בול את הטעם שלי: ליר כץ. זה גם האופי שאני מחפש: מישהי שהיא טיפה פאקד-אפ, בלי חשיבות עצמית, שעושה פאן מהחיים ושתבין את ההומור שלי. ושתצחק. הכי חשוב שתצחק.
לאט-לאט אני מדבר ונפתח מולן, מדבר על האקסית ואז על עוד אחת, על כך שרוב שנות העשרים שלי הייתי בזוגיות, ולעומת הרבה תחומים אחרים בחיי תמיד הרגשתי שבזה אני טוב. שפיצחתי איזו נוסחה, שאני לא מאלה שיש להם אישיו להתמסר, לקיים מערכת יחסים בריאה וטובה. אז חשבתי. היום אני עוד קלישאה, בחור בן 31, רווק, גר ביפו, עם כלבה שהיא הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי בשנה האחרונה.
אני מתוודה בפניהן שמאז הפרידה האחרונה שלי אני מרגיש חוסר יכולת להתמסר ולהיחשף, ולא משנה כמה אני מודע לעצמי, אני עדיין מגביל את עצמי, לא מצליח אחרת. אז נכנסתי לתקופה של התנזרות מדייטים ובכלל. החלטתי לקחת רגע שהפך לחודש. וכל הזמן מקננת מחשבה בראש: האם אני מחכה לבחורה האחת שתגיע ואז ארצה להיות בזוגיות הזו, או שאני לא מספיק פתוח לשים לב כשהיא תגיע?
"השנה הייתי עם הכי הרבה בנות שהייתי אי פעם", אני אומר להן, "ולא רק זיונים. כל השנה אני יוצא עם בחורות מדהימות, באמת אחת-אחת, אבל לא נתפס שם. כל הזמן תהיתי אם זה לא זה או אם הבעיה אצלי".
"הבעיה היא לא אצלך", הן מבטיחות לי. "זה לא היה הזמן. לא היית שם ולא היית מוכן להיתפס". אני מציין ששתי האקסיות הרציניות שלי הכירו מישהו אחרי הפרידה. הן בזוגיות ארוכה ואפילו גרות עם בני הזוג. "אתה קמיע!" צוחקת בילי, ורוית ממשיכה: "יאללה, בוא נעביר אותך לכל המאגר שלנו". צחוק בצד, אני אומר, אני מתחיל להרגיש שזה מה שיש לי להביא לעולם. לא, הן אומרות. זו הנשמה שלך שמקריבה. לא סגור על מה זה אומר.
בין לבין הן מרימות לי, מבטיחות לי שאני לא בחור רגיל. בילי היא נומרולוגית קבליסטית, ולמרות שאני לא מוכן לשמוע שום דבר על העתיד היא לא מצליחה להתאפק. בגיל 33, בעוד שנתיים, אני הולך להתחיל תקופה של פריחה מטורפת. אבל זה רק פוטנציאל, היא מזכירה. כלומר, אני עדיין יכול לחרבן את זה.
בסיכום הפגישה אני עדיין סקפטי, אבל סקרן. הן ישבו מולי, שמעו אותי, ניתחו אותי. רציתי לראות מה הן יביאו לי. "אם הייתה לנו מדפסת תלת-ממד היינו מדפיסות לך את המושלמת, כי הבנו מה אתה צריך", הן אומרות, "אבל אנחנו צריכות לחפש אותה בין בני האנוש שבינינו. לא בטוח שנמצא אותה, ולא בטוח שיש לנו אותה". אחלה, אני חושב לעצמי. מה אני אגיד לקרן?
חשבתי שתקופת ההמתנה ליד הטלפון בחיי כבר הסתיימה, אבל כבר יומיים אני שולחת לעמית הודעות של "נו? יש חדש? שלחו לך מישהי?" כמו איזו נואשת. מהפגישה עם השדכניות הוא יצא מבסוט לאללה. "אולי אני בן אדם תמים, אבל הן באמת קנו אותי", הוא הודה בפניי. "אני יושב שם והן אומרות לי כמה שאני אדיר. יצאתי משם ואמרתי לעצמי שאני הבן אדם הכי פצצה בתל אביב. אני נכס, נכס להסתובב לידי. כאילו, כל רגע שאני לבד, מישהי הולכת לבכות בלילה". פייר, גם לי קצת בא על המסז' הזה לאגו, אבל לא לשם כך התכנסנו. מה עם דייטים, בילי ורוית?
אחרי יומיים מגיעה האופציה הראשונה. עמית לא מתלהב. זה לא שהיא לא נראית טוב, הוא מסביר לי, אבל אני במקום שאני רוצה לעוף. הוא כותב חזרה לשדכניות שזה לא, ואז מתקבלת תשובה שלילית גם מהמשודכת. אחרי המסז' שקיבל מהן, זה כמו בעיטה לביצים של האגו שלו. "מה?! מישהי אומרת לי לא?! אני באתי להרים את המאגר!", הוא מתבכיין לי בצחוק, אבל גם מודה: "פתאום אמרתי וואי, רגע, לא לקחתי את זה בחשבון. יש מצב שגם אני לא אהיה הטעם של כולן. הפגישה הרימה לי והוציאה אותי בתחושה מעולה, ופתאום הבחורה הראשונה אמרה לי לא. אולי אני לא כזה בן אדם פצצה כמו שהן אמרו? אולי הן שיקרו לי?"
בשלב השברירי הזה הוא מקבל מהן הצעה נוספת. גם היא לא הטעם שלו, אבל הוא מסכים לנסות למרות האינסטינקט הראשוני. בדיעבד הוא יאשים אותי: "הרגשתי שאת רוצה שנסיים עם הכתבה כבר, וגם מה, אני אגיד להן שוב לא? יש גבול".
אגב, זו גם נקודה מעניינת, כי באפליקציה אתה תמיד יכול למסמס או לכתוב "היה נחמד אבל פחות מתאים" - ופה, לטוב ולרע, העובדה שהן "כמו חברה שמכירה לך" דורשת ממך לתת דין וחשבון למישהו.
"אולי זה שיט שלי שיש לי צורך לרצות אותן ולשמור על גוד וייבס. אולי לאנשים אחרים זה בא טוב, העובדה שיש להם למי להתלונן. אני הייתי מעדיף לא לתת דין וחשבון. אני מעדיף לצאת ואז לומר לחברים שלי 'וואו, זה היה גרוע' וזהו, ולהמשיך הלאה בחיים שלי. אבל יאללה, אני אומר נצא לדייט ונסמן וי".
זו הייתה טעות.
איך שהן שלחו לי את המספר שלה נהייתה לי מועקה. לא רציתי לדבר איתה, אבל אמרתי לעצמי "פשוט תזרום". השיחה היתה לקונית, התכתבות לא זורמת, שאלות של ריאיון עבודה ואין ספק שאנחנו לא נהנים. בשלב כלשהו הצעתי לה להיפגש. היא גרה במרכז העיר, ובלי לחשוב אמרתי "אני אבוא אלייך". טעות מטורפת. קבענו לעוד כמה ימים ולא דיברנו עד הפגישה. הכי חוסר חשק. הכי לסמן וי.
אני מתארגן לדייט, וחושב לעצמי שאני לא מאמין שאני נוסע למרכז תל אביב. למה אני עושה את זה בכלל, אם זה בא לי כל כך לא טוב? אם זה יושב עליי ככה? אני הרי במקום הזה כרגע, שהחלטתי לא לעשות דברים בכוח כשזה מגיע לזוגיות. אני מבין שאני מכריח את עצמי, ולא משנה כמה מגניבה היא תהיה, משהו בי פשוט לא שם. שאלתי אותה איפה ניפגש. עוד טעות. היא מציעה בר בדיזנגוף שאני לא זוכר אפילו את שמו מרוב שהוא העתק גנרי של כל בר בדיזנגוף.
אני מדליק סיגריה ומחכה לה. זה לא ממש בליינד דייט כי ראיתי שתי תמונות שלה, אבל אין לי באמת מושג איך היא נראית. כשהיא מגיעה אני מבין שוב שזה לא הולך לקרות, אבל מחליט להעביר את זה בסבבה. "מפריע לך אם אני אעשן?", אני שואל באגביות, והיא עונה: "אם זה לא יעוף עליי". מה זה לא יעוף עלייך, נשמה? זה פאקינג עשן, אני יכול לבקש מעשן מה לעשות? תודה רבה, בילי ורוית. הרי ישבתי מולכן ואמרתי לכן שאני מעשן, ואין לי עניין לצאת עם מישהי שזה מפריע לה. אני מכבה את הסיגריה וזה מעיק עליי. אני מזמין בירה, היא מזמינה סיידר אגסים. בילי ורוית, אתן שמעתן פעם על מישהו שמזמין סיידר אגסים בדייט? באיזה עולם אתן חושבות שזו בחורה שמתאימה לי?
אני שחקן וסטנדאפיסט. אני מודע לזה שיש לי יכולת ורבלית מאוד טובה, ואני יודע לדבר ולהתבטא בצורה מאוד כנה וישירה. אבל זה יכול להיות מאוד מבלבל כי אני נותן תחושה שאני משתף, נפתח, מביא את עצמי, למרות שהרבה פעמים אני ממש לא מרגיש את זה. פעם הייתי עושה דייטים מדהימים. הייתי מעביר את הבחורה את כל קשת הרגשות: היא הייתה צוחקת, מתרגשת, בוכה, הייתה מסיימת ואומרת "זה בעלי לעתיד". לעומת זאת, אני רק עבדתי. לא הרגשתי שאני נוכח שם, פחדתי כל כך לא להיות שווה, והיה לי מין צורך כל הזמן לייצר חוויה מטורפת, ולא הייתי מביא את עצמי בכלל. היום אני כבר לא עושה את זה.
הדייט הזה לא זורם בשיט. אני מוצא שלא משנה על מה אנחנו מדברים, אין עניין. השיחה סופר-מאולצת. אני מרגיש חרא עם עצמי. למה אתה כזה שיפוטי ושטחי? עלק אתה עושה עם עצמך עבודה פנימית, נשמה. עלק אתה יכול לראות את האחר. בשלב מסוים אני גם אומר לעצמי, "עמית, שחרר את זה שזה דייט. יש פה בן אדם. תקשיב לה". לא הצלחתי. אני מסיים את הבירה ומחכה שהיא תסיים את הסיידר שלה, אבל הוא פשוט לא נגמר. לא נעים לי להזמין חשבון, אבל בשלב מסוים אני אומר לה שאני צריך לקום מוקדם מחר ומשלם על הדרינקים.
השעה אפילו לא עשר בלילה כשאני יוצא משם, מבואס מהתחת. אני חושב שאני יכול להגיד בלב שלם שזה הדייט הכי גרוע שהיה לי. "די! למה אני עושה את זה?! למה אלה החיים שלי?!", אני מקליט לקרן הודעה. "למה לעזאזל יצאתי עכשיו עם מישהי שהיא כל כך לא הכיוון שלי, ולמה, למען השם, שידכו לי אותה בכלל?"
יש משהו שלא צפיתי שיקרה בתהליך הזה - הוא ממש מטרגר אותי אישית. עשיתי הרבה עבודה עצמית כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו: מישהי שווה שיודעת מה היא שווה, שראויה לאהבה ולתשוקה גם אם היא לא עומדת בסטנדרט היופי המקובל. ובכל זאת, אני מרגישה שעמית משקף את דעתם של לא מעט גברים שתמיד חושבים שיש משהו טוב יותר. מישהי רזה יותר, צעירה יותר, דומה יותר לליר כץ. חלק בי גם נעלב בשם הבחורות הללו שעמית שופט רק על פי מראה חיצוני, אבל אני גם מבינה את זה. לכל אחד יש טיפוס. הוא אומנם קורא לעצמו שמנופוב, אבל דווקא כבחורה שמנה אני לא מסכימה איתו. יש הבדל בין שמנופוביה לבין להימשך רק לרזות, בדיוק כמו שזה לא הומופובי להימשך רק לנשים.
מה שעוד יותר מפתיע הוא הפער בין התחושה שבילי ורוית קלטו אותו לגמרי בפגישה, לבין הדייט שהיה לו. אני שולחת אותו לתחקיר אירוע מול השתיים: איך יכול להיות שבשיחה מולו הן ירדו לרזולוציות כמו נטלי פורטמן .vs יעל בר זוהר, אבל לא טרחו לבדוק אם לבחורה ששידכו לו מפריע לצאת עם מעשנים? בתחקיר עולה ממצא שמפתיע את שנינו: בניגוד לעמית, שעבר אבחון על ידי שתיהן, אותה מועמדת אובחנה על ידי אחת המאבחנות בצוות שלהן, וזה היה למעשה הדייט הראשון שלה מאז הצטרפותה למאגר. כלומר, השידוך ביניהם נעשה בעיקר על פי נתונים יבשים - בדומה לאתר היכרויות - ולא באמת "כמו שחברה מכירה".
הטעות, כך הבנו בדיעבד, היתה שעמית הסכים לשידוך מלכתחילה. "אנחנו תמיד אומרות - סמוך על האינטואיציה שלך", אומרת בילי. "ראית את התמונה ולא התחברת? תגיד לנו לא. לא לצאת לדייטים בכוח. אנחנו מנסות לעשות את החיבורים. יש חיבורים שנולדו להיות ביחד ויש כאלה שמלכתחילה אנחנו יודעות שהם חצי כוח מינוס, אבל מנסות. כי יש כאלה חיבורים שהתחתנו גם". היא מוסיפה גם שמדייט לדייט ומכל פידבק הן לומדות על המשודכים ועל ההעדפות שלהם. עמית מתעצבן.
"זה סופר לא נייס. מה זאת אומרת? אני משלם כסף שיוציאו אותי לדייטים כדי שאני אהיה המשוב שלהן? לסמוך על האינטואיציה שלי אני יכול גם בטינדר. מה התפקיד שלהן פה? הן השדכניות. הן אמורות לומר לי אם היא מתאימה לי או לא, ורואים שלא היה להן מושג מי היא".
אני מסכימה איתו, וגם חושבת על עצמי במקום הבחורה בדייט ההוא. לי אין בעיה עם זה שלא כולם נמשכים אליי, כי יש מספיק אנשים שעפים על איך שאני נראית, ובדיוק בגלל זה לא הייתי רוצה לשלם לשדכנית שתשלח אותי למישהו שיתפשר עליי או יעשה לי טובה שהוא מסכים לצאת איתי. כבר הייתי מעדיפה אנמאץ' באפליקציה, לפחות זה לא בזבוז של הזמן של שנינו.
אני מעולם לא הייתי טיפוס של אפליקציות. הן מרגישות לי כמו גרסה משודרגת ל"קנדי קראש", דרך להחליף את החרדות של שלוש בלילה בפרצופים עד שגם הם מיטשטשים ורואים רק צבע שיער, כשצהוב שווה הכי הרבה נקודות. אני מאמין בהיכרות אקראית. יום אחד אחכה במעבר חצייה וזה יקרה, היא תהיה מושלמת. יודע שזה סיפור יפה שאני מספר לעצמי ושהוא מגביל אותי, אבל אני די אוהב אותו. לכל אחד יש כזה, לא?
יום אחרי "שיחת הנזיפה" לבילי ורוית אני מקבל להפתעתי תמונות של מועמדת נוספת. היא יותר הטעם שלי, ורוית מספרת שהיא מכירה אותה באופן אישי כבר שנים. זה שידוך VIP, אני תוהה? למי אכפת. אני מקבל את המספר של המשודכת, ומתחילה ההתכתבות האיטית בעולם. אני כותב לה - היא עונה בדיליי של יום. אני עונה - שוב דיליי. כותב לה שאנחנו בדיליי - עונה לי שאני צודק. בדיליי. אני לא מבין את זה. הכריחו אותך? אמרו לך שאני הכתב הזה מ"בלייזר" אז תשתפי איתי פעולה?
"אולי רוית תבדוק מה קורה איתה?", קרן מציעה, אבל לא בא לי. יש משהו בפורמט הזה של שידוכים שמחייב אותי לדין וחשבון מולן, אבל להלשין עליה? "אבל רוית, היא לא עונה לי!". לא יקרה. אם היא בעניין של להכיר, למה לא להקדיש לזה קצת זמן? בדיוק כשאני מקטר לקרן, המועמדת מסמסת לי "מתי ניפגש?". טוב, כנראה שאני פשוט קטן אמונה.
גם לדייט הזה אני מגיע בלי יותר מדי התלהבות. ההתכתבות המייבשת עשתה את שלה, ובנוסף, הבחורה פאקינג גרה בגבעתיים. זה לא דבר טוב. אם היא לא תהיה וואו, קשה לי להאמין שזה יזרום ממש. ואכן, וואו זה לא. בניגוד לניסיון הראשון, לא מדובר בדייט גרוע, אבל מההתחלה ברור לי שזה לא זה. היא חמודה ומקסימה, אבל לא דומה לתמונות שלה ומאוד רחוקה מהטעם שלי כפי שתיארתי אותו לרוית ובילי. זה מפתיע במיוחד בהתחשב בכך שהפעם מדובר במישהי שרוית מכירה אישית.
"בסופו של דבר כל הרעיון של המיזם שלנו הוא לתת אופציה יותר נעימה ורגועה להיכרויות", בילי אומרת לי. "אנחנו לא מתיימרות לומר שקיבלנו מתנה מאלוהים וכל חיבור שלנו הוא מושלם. המטרה שלנו היא להוציא את החבר'ה מהטינדר ומהאוקייקיופיד ומתחושת השפע. אתה יודע שהמטרה של אתרי ההיכרויות היא שתישאר שם לנצח. אנחנו רוצות להוציא את האנשים מהמקום הזה".
אבל האם זו באמת אלטרנטיבה לאפליקציות דייטינג? מצד אחד בילי ורוית מקסימות, מרימות ונותנות תחושה אמיתית שהן שם בשבילך. משהו בחוויה הזו הוא אחר - הידיעה שיש מישהו לדבר איתו אחרי הדייט, מישהו שגם יוזם ושולח ודוחף. מצד שני, למרות התחושה שיצאתי איתה מהפגישה איתן, הן לא קלטו אותי. הן בחרו לשלוח לי התאמות שלא קשורות למה שאני מחפש, ומול הבחורות הללו עדיין חוויתי ריאיונות עבודה מתישים, גוסטינג והתכתבויות בדיליי - בדיוק כמו בהיכרויות דרך קיופיד.
והאם זה משתלם בסופו של דבר? זו גם שאלה. מגיע בחור כמוני, משלם על פגישת אבחון ומנוי חודשי למאגר, ואז מסדרים לו מישהי שהיא "חצי כוח מינוס", כמו שבילי הגדירה, כדי לקבל פידבק ולדייק את ההתאמה בהמשך. לכמה דייטים כאלה תצא בחודש? אחד, שניים, שלושה גג? זה הרבה כסף לשלם על דייטים עם פוטנציאל התאמה קלוש.
ואולי זה פשוט לא הפורמט בשבילי. רוב הבנות שיצאתי איתן הרבה יותר רלוונטיות מאלה שבילי ורוית סידרו לי, ועדיין מצאתי את עצמי מעדיף לקחת פסק זמן מדייטים. כרגע אני אמשיך לשחק קנדי קראש בקיופיד, לעמוד במעברי חצייה אדומים ולחכות שאהבת חיי תחלוף, עד שיתחלף לירוק.
את תגובתה של ליר כץ לכתבה לא השגנו עד סגירת הגיליון כי התפדחנו לפנות אליה בכלל.
