בדייט הראשון הוא עוד לא סיפר לי. לא חשב שיש בזה טעם. הוא יצא עם הרבה בחורות באותה התקופה, ומבחינתו הייתי עוד סטוץ פוטנציאלי. בדייט השני הוא התנהג מוזר. הסתכל רחוק ממני, מהורהר, מבולבל. ניסיתי להבין מה קרה פתאום, לא היה לו הסבר. הבנתי מזה שנפלתי על עוד דוש שלא סגור על עצמו, איחלתי לחייל בהצלחה והלכתי הביתה. יומיים אחר כך קיבלתי ממנו הודעה בסגנון "זיהית נכון שהייתי מוטרד בפגישה האחרונה שלנו, ואני רוצה להסביר את עצמי". ההסבר היה שבאותו הדייט הבין שאני מוצאת חן בעיניו, ושהוא לא יודע איך לספר לי שיש לו שני ילדים, תאומים בני ארבע וחצי.
עניין הילדים לא הטריד אותי כמו עצם זה שהסתיר אותם ממני. עניתי לו שאני חוששת שזה מעיד עליו משהו רחב יותר, ולא רוצה למצוא את עצמי עוד חצי שנה אצל חיים אתגר ב"מתחזים" כי נפלתי על רקדנית בטן שרלטנית שהיא בעצם חמוס נרקומן בשם יששכר. הוא צחק. המשכנו לצאת, ותוך חודש-חודשיים היה ברור שזה זה. כעבור שלושה חודשים פגשתי את הילדים.
עפתי עליהם ועפתי עליו, כי בואו, לראות אבא טוב במלאכתו זה טרן-און רציני. מדי פעם הייתי הולכת עם שלושתם לארוחת שישי אצל הסבתא, מעבירה איתם סוף שבוע או יוצאת איתם לגלידה. אהבתי את זה, אבל הלכתי ואיבדתי סבלנות למצבי רוח ומכות וצעקות, ומצאתי שחסר לי זמן לבד איתו.
הייתי בת 26 כשפגשתי את שרון לפני שנתיים. לא היו לי כמעט מערכות יחסים רציניות עד אז, בכלל, וכילדה להורים גרושים שמצאו בני זוג חדשים, פרק ב' לא היה נשמע לי ביג דיל. אומנם לא ראיתי את עצמי מגדלת ילדים, שלי או של אחרים, אבל לא חשבתי שיהיה לי יותר מדי ממשק איתם. לא תיארתי לעצמי איך זה מרגיש לחלוק את תשומת הלב עם שני יצורים קטנטנים שצמאים לה באופן תמידי. לא חישבתי מראש כמה ימי שישי אשאר לבד בבית, מזמזמת "שבתות וחגים" ושותה יין חומצי מהסופר, כי אצלו צפוף מדי לארבעה ואני משתגעת.
באפריל האחרון עברנו לגור יחד, בבית גדול ויפה שאמור היה להכיל את כולנו ולאפשר גם מרחב לנשימה. בתמימותי, הייתי בטוחה שהניסיון העשיר שלי בשמרטפות הוכיח את עצמו, ואני מוכנה לקבל עליי שני ילדים במשרה מלאה. זה בערך כמו להניח שאת מוכנה לכתוב סדרה לנטפליקס כי לקחת קורס "שפת הלב - מהפנים אל הדף", שלושה ימי ריטריט ברשפון. אף אחד לא הכין אותי לרגע שאשמע את עצמי אומרת "אנחנו לא מערבבים שוקו עם הרגל". מאז, יש הרבה דברים שלמדתי על חיים עם ילדים - או עליי, תלוי איך מסתכלים על זה.
כדי לסבך עוד יותר את אתגר המגורים המשותפים הלכנו על בית שאין בו דלת לחדר השינה שלנו, ואסביר: הבית הוא דופלקס. הקומה העליונה היא קומת קרקע, ובה גם ממוקם חדר הילדים, והקומה התחתונה היא מרתף רחב ידיים, שמכיל את חלל השינה, את חלל העבודה וחלל רביצה קטן. כשנתקלנו במרתף הזה לראשונה, ראינו ממלכה קסומה שאוכל לרבוץ בה שעות, מאזנת כרצוני בין עבודה וחיים פרטיים לבין מעורבות בחיי המשפחה שבקומה העליונה. מה שלא לקחנו בחשבון הוא שבין הקומה העליונה לתחתונה מפרידות מדרגות בלבד. כלומר לקחנו את זה בחשבון, אבל ידענו שמגורים בתל אביב דורשים ויתור, וראינו בוויתור הזה את הרע במיעוטו. הרע במלואו היו, למשל, דירות בלי מזגן, בלי חיבור למכונת כביסה ובלי דירות.
כיום, הממלכה הקסומה שלי מזכירה יותר בסיס טירונות, רק עם שכיחות גבוהה יותר של ביסקוויטים והקפצות לילה. מדי בוקר במהלך החודשים האחרונים אני מתעוררת לשמע הזעקה הנרגשת "אופיר קמה". מעליי, בקצה המדרגות וישירות אל המיטה, בוהה ילד בן שש במבט חלול שנלקח ישירות מ"הטינה". מי יודע כמה זמן עמד שם וצפה בי. "היי חמוד", אני לוחשת בזהירות, "הכול בסדר?". הוא לא עונה. "אז אני חוזרת לישון". מבט מבט מבט. פחד אלוהים. "אני מדבר איתו על זה", שרון אומר לי, ומשהו בי מתכווץ. אני לא רוצה להיות בשבילו האמא הרעה של שלגיה. אני כן רוצה קיר גבס. "נעשה את זה", אמרנו. בינתיים הזמן עובר, אין כסף ובא למות.
10:00, חודש יוני הקופח. כולנו בבית. מאיזושהי סיבה הם שוב לא במסגרות - מגפה, מלחמה, אנא עארף. לא זוכרת מה קורה סביבי, נראה שכל השנה הזאת היא עיסת נייר של תירוצים לא ללכת לבית הספר. כל עוד הם כן בבית הספר, הסנדוויצ'ים שלהם נשארים בתיק, ואני תוהה לעצמי איך זה קורה כי בבית הם מתפקדים על תקן הזחל הרעב. עד עכשיו נכנסו לקיבה שלהם סנדוויץ', שקית פופקורן, שתי קוביות שוקולד, גמבה חתוכה, שוקו ונשמות של שני מבוגרים. על קצה הלשון שלי יושבות המילים "אכלתם מספיק", אבל אני לא מעיזה להוציא אותן מפי. האם ייתכן שאני, ילדה שמנה בדימוס ומופרעת אכילה לשעבר, אמשטר את הרגלי האכילה שלהם? "מותר ירק", אני אומרת. "אז מלפפון". "יש גמבה". "אכלתי כבר גמבה". "בסדר, קח עוד אחת". "אני רוצה מלפפון, רוצה מלפפון, רוצה מ-"... "קח ביסלי". "יששששש".
"אני רעב", נשמעת קריאה מחדר הילדים אחת לחמש דקות. "רגע". "אבל אני רעב". "עוד חצי שעה. אבא ואופיר עובדים". "רעב, רעב, רעב, אני ר-"... "טוב, בוא לאכול". דממה. קערית הפסטה המיותמת על השולחן לעולם לא תדע אהבת ילד.
00:30. ליל קיץ חם. אני חוזרת מבילוי עם חברות, משהו שעדיין מתאפשר לי. בכל זאת, לא אמא ביולוגית. מתנודדת פנימה, אני פוצחת במהלך נועז שלא עשיתי כמעט מאז עברנו לבית החדש - ופוקדת את שירותי הילדים, אזור מוקצה בקומת הכניסה. לנו מיועדים השירותים למטה, בקומת המרתף, הלא היא "קומת ההורים", אלוהים יצילני מהביטוי הדוחה הזה. יודעת כל מי שגרה ב"קומת הורים" שמשם קצרה ותלולה הדרך להפוך לשלומית (60) מצהלה, שמכינה שרשראות מפסטה צבעונית, ועל כן חשוב לי מדי פעם להיזכר שאני בסך הכול בת 28 ולצאת לערב של פרעות.
הפעם הפיפי טורדני מתמיד, ואני הולכת ישירות לשירותי הדמדומים. נשים כמו שלומית משתמשות בקלות דעת במילה "פוגרום" כדי לתאר בלגן, אבל מה שהולך שם זה באמת פוגרום: חפצים מנופצים. גלילי נייר מתגלגלים, מסמורטטים, מכל פינה. יהודים מתים. לא, גרוע יותר: על הקיר, בסמיכות מחשידה לשירותים עצמם, מספר פסים חומים משוחים בתנועת מריחת אצבעות. אני יורדת למרתף בקפיצת ראש.
"צריך להסדיר שעות קבועות לארוחות", אני אומרת לשרון. "התזוזות בשגרה מוציאות אותם מאיזון". "כן", הוא מהמהם תוך גלילה בטיקטוק. "תראי, הבחור הזה מתופף על בתי שחי". אני מסתכלת על הרצפה, שלושה זוגות גרביים מפוזרים סביבו. "צריך גם לטפל בנושא של הגרביים, אין סיבה שיהיו גרביים באמצע החדר". "סגור". שתיקה. אני לא רוצה להציק, אבל עוד משהו יושב עליי. "את בסדר? את נראית לא שקטה". "כן, השירותים. אנחנו חייבים להקפיד על זה. לוודא שהם מורידים אחריהם את המים, שהם לא משאירים מטונף. בכלל, שינקו אחריהם. הפלת משהו על הרצפה? תרים. נשפך לך אוכל? תנקה. למה שאנחנו ננקה אחריהם כל הזמן?"
שרון מסכים איתי. כמה קל לתאם איתו ציפיות, אני חושבת, כמה קלילות וזרימה. אני יוצאת לעבודה, רוחות של שינוי מבדרות את שיערי. בשובי הביתה, על הרצפה טביעות רגליים בוציות, רסק תפוצ'יפס וזוג גרביים. זהו. בטירונות הזו, אני הרס"ר. שיספרו לפסיכולוג שהרסתי להם את הילדות. מעניין לי את התחת, אני המצאתי את הטריק הזה. "ילדים, לפה". שניהם מתייצבים. "של מי הגרביים באמצע הסלון?". שתיקה. "נו, אני לא צוחקת". הם מסתכלים זה על זה, מבולבלים. מאחוריהם עולה קול חלוש, מבועת, כמעט בלתי נשמע. אני נאנחת. "משוחררים. זה של אבא".
18:00. הם סיימו את הגן-צהרונית לפני שעתיים. מאז הספקנו ללכת לים, לקלוע לסל, לפתור חידות, לתופף על רהיטים ולשחק פינג-פונג עם גלגלי העיניים שלי. "מה עושים עכשיו?", תולה בי אחד מהם מבט. מתחשק לי לומר "זהו, ארוחת ערב ולישון", אבל מוקדם מדי. בסיפור הזה מתחילים רק בעוד שעה. אני מחפשת פרצות במערכת. "עכשיו אני רוצה לשבת בצד ולהסתכל עליכם משחקים, כי אתם משחקים ביחד כל כך יפה".
תוך שתי דקות אחד תופס בשיער לשני שדוחף לו קרסול לפה. אין פרצות במערכת הזו. אני תוהה לעצמי מאיפה כל האנרגיות האלה, אבל בעיקר למה? למי זה תורם? לא מדובר במדעני אטום - במקרה הכי טוב הם ינתבו את הכוחות שלהם לריצה בחלל פתוח. במקרה הכי גרוע, בחלל סגור. בשביל מה צריך את כל זה? בשביל לגדול? אני לא אוכלת את זה - יש שם רזרבה מיותרת לכל הדעות. אני הולכת ומאבדת אמון בחוכמת הטבע.
חיי הפרילאנס הרגילו אותי לקום מדי בוקר בסביבות עשר, אחת-עשרה. אל תפתחו עליי עין, זה אחד מיתרונות העצמאות הבודדים, ואני נאחזת בו כמו אוויר לנשימה. לא פשוט להיאחז בו כי ילדים, מסתבר, קמים בשש ובצרחות. הקריאה "אבאאאאאא!!!!!!!", בטון של מלחמה על החיים, הפכה לשעון המעורר שלי. הצרחות שככו ככל שהסברנו להם שלא חייבים לצרוח, אלא אפשר לגשת לאבא ולדבר אליו בשקט, ורק אם יש סיבה ממש-ממש טובה. לא פשוט להם להתרגל לזה, כי מבחינתם צרחה היא מצב הבסיס של הקיום האנושי, מה גם שלא לגמרי ברור להם עדיין מה המשמעות של "סיבה ממש-ממש טובה". כך הם ממשיכים להעיר אותנו בצרחות, אבל הפעם בתוספת נימוק: "הטוש נפל לי".
הם אולי מבקשים "איפור של בנים", כי לימדו אותם כבר בשלב הזה שהעולם מתחלק לוורוד ולכחול, אבל בשורה התחתונה הם מסתכלים עליי מתאפרת ומתים לעשות את זה גם. בהתחלה לא ידעתי מה לענות. מצד אחד, האיפור שלי קדוש לי יותר מהחיים עצמם. מצד שני, מתי עוד יזדמן לנו למצוא משחק ששלושתנו נהנים ממנו? ברוך שפטרני מעונשם של משחקי הכדור. אני נושמת עמוק וצוללת אל זמן היצירה: "מה אתם רוצים שאעשה לכם?". אחרי שביקשו ספיידרמן, מאריו, לואיג'י, שמש וחתול במקביל, סגרנו על אחד באטמן ואחד פרפר-האופל, המצאה שלי שפירושה "אני לא באמת מבינה מה יצא לי".
אם חשבתם שזמן האיכות המתוק הזה לא יסתיים בצרחות, הו מה רבה תהיה אכזבתכם, כי כאמור, כל פעילות - חיובית ככל שתהיה - כוללת בהכרח גם צרחות. וכך, כשהגיע שלב הסרת האיפור, בחומר לגיטימי לגמרי ובנייר סופג, יצא אחד מהם בריצת אמוק מעגלית משל הסרתי לו את הפרצוף, כשהוא זועק "איככככ! מגעיל!!!". "מה? מה מגעיל?". "האיפור נראה מגעיל!!!". "כי לא סיימתי להוריד אותו!". "איכככככ!" - "איך זה מגעיל פתאום? זה היה לך על הפנים כל הזמן! עכשיו זה פשוט יורד!". אל תנסו היגיון. אולי בכל זאת נשחק בכדור להבא.
אני עדיין אוהבת את שרון, בכל ליבי. בגלל זה, באיזשהו מקום, אני שמחה שלא ידעתי למה אני נכנסת. בזכות קלות הדעת שלי זכיתי להכיר את הגבר של חיי. אני גם אוהבת אותם, כשהם חמודים. כשאני לא, ייסורי המצפון הורגים אותי. זה לא יפה, לא לאהוב ילדים. "אפילו אמא ביולוגית לא תמיד אוהבת את הילדים שלה, אז את כועסת על עצמך שככה את מרגישה כלפי ילדים לא שלך?", שאלה אותי הפסיכולוגית. היא צודקת, וזה עדיין לא משכך את תחושת האשמה. הלב שלי יוצא אליהם. הם כל כך קטנים, כל כך חסרי ישע. מגיע להם להיות עטופים באהבה מכל עבר, לפחות בין קירות הבית. אני רוצה טוב בשבילם. אני רוצה טוב בשבילו. אני רוצה טוב גם בשבילי. אני לא יודעת אם הטוב הזה כולל את ארבעתנו בבית אחד. אני מקווה שכן. אולי, בתור התחלה, הגיע הזמן לבנות קיר.
