בכל פעם שנטלי מגיעה לבקר בעיר הגדולה, אני יוצא מגדרי כדי שיהיה לנו נחמד. יש משהו בבחורה הזאת שגורם לי להשתדל מעבר לנורמה, וזה כן או לא קשור לעובדה שפעם יצאנו, ושתמיד השתעשעתי במחשבה שאולי באיזשהו ערב של שיכרון חושים נשחזר לילותינו כקדם. אבל עכשיו אנחנו רק חברים טובים, ואני הזמנתי לנו מקומות במסעדה הודית, כרטיסים לסרט טוב שבחרתי בקפידה ולקינוח שני מקומות באחד הברים בדיזנגוף המחודש.
אחד היתרונות בלהיות איש חיי לילה לשעבר, זה שבלפחות חצי מהמקומות בעיר אתה מכיר את מי שצריך כדי לשדרג את הבילוי. ולכן, על אף שהגענו אחרי חצות, כשהמקום מפוצץ ותור אינסופי משתרך לו בחוץ, המארחת הובילה אותנו היישר לשולחן שחיכה לנו, ועוד לפני שהספקנו להתיישב נשלחו לנו פינוקים קטנים ממנהל המשמרת. אני אוהב שנטלי מחייכת.
אבל למרות המוזיקה המעוררת ולמרות האלכוהול, ולמרות האווירה שיצרתי במו קשריי, קשה להתרכז בחיוך של נטלי כשבשולחן לידנו מתיישבת קבוצה של אמריקאיות רעשניות בנות 20, וזה כבר אחרי שהצלחנו איכשהו להתעלם מבדיחות החיילים בשולחן שמצידנו השני. החלטנו להמיר את הרעש בשיטוט לילי בשדרת הברים, מחוזקים בגביע גלידה, כשאני מביט בצער איך התקופה שלכל בר בדיזנגוף היו הייחוד שלו והקהל שלו התפוגגה לחלוטין, וכולם הפכו זהים.
"נדמה לי שאנחנו מזדקנים", היא אומרת לי בחיוך ממרומי גיל ה-38 שלה, קוראת את מחשבותיי הנוגות, ואני משיב, ממרומי גיל ה-46 שלי: "לא נראה לך שכל מקום פשוט התמלא בילדים?"
אני לא לבד בתחושה הזו, שתל אביב הופכת לצעירה יותר ויותר. משיחות עם בליינים ואנשי לילה, לשעבר ובהווה, נראה כי בשנים האחרונות נפרץ הסכר וגדודים של בני 20 וקצת פלשו לעיר, ואם פעם היה לחיי הלילה כאן קצת פסון - הרי שעכשיו הם ליטרלי הפכו לגן ילדים. המקומות ששווה לקחת אליהם מונית או לחפש לידם חניה הפכו נדירים יותר ויותר, ואני החלטתי לפתור את התעלומה: האם אני זה שהזדקן או שהרף צנח לרצפה?
"רוב המקומות אכן הנמיכו את רף הכניסה", מודה בפניי אבי, בעליו של אחד הברים היחידים בעיר שאני לא מרגיש בהם כמו בייביסיטר. "זה התחיל עוד קודם, אבל התגבר בתקופת הקורונה והחל"תים כשכל הקהל הצעיר בחוץ. זה מורגש בעיקר בברים הקטנים או השכונתיים, בקלאבים ובמועדונים, ופחות בברי הקוקטיילים שהתפריט היקר יותר שלהם עוזר לסנן את קהל היעד".
אני מכיר את חיי הלילה מאז שאני זוכר את עצמי. את כרטיס הכניסה לעולם הקסום והאפל הזה קיבלתי בגיל 16 מליאור רחמני, הדי.ג'יי האגדי של מועדון ההאנגר בירושלים, שממנו צמח לאחר מכן האומן 17 המפורסם. ליאור החליט כנראה שאני מתאים להיות יחצן במועדון מספר אחת בעיר, ובן רגע הפכתי מעוד תיכוניסט בכיתה י' לבחור המבוקש בשכבה. הסצנה הירושלמית הייתה חיה ובועטת בניינטיז, ובליינים היו עולים לרגל מתל אביב כדי לנשום אוויר פסגות ומוזיקה אלקטרונית איכותית, שבדיוק חדרה אז למיינסטרים. מי ששלטו אז בחיי הלילה היו התיכוניסטים, לחיילים היו המסיבות והמועדונים שלהם, ואלו שסיימו צבא כבר פחות היו בעניינים. הם היו "מבוגרים".
עם השנים חיי הלילה החלו להתפתח ולהתבגר, וכולנו יחד איתם. מועדונים מושקעים נפתחו בזה אחר זה, מרימים את הרף בכל פעם מחדש. מסיבות מושקעות, אלכוהול איכותי, עיצוב ותפאורה מלווי קונספט ודגש מיוחד על הסאונד, די.ג'ייז שהפכו לאייקונים. איכשהו נצרב בתודעה עניין גיל המינימום, וכשעברתי לתל אביב בתחילת שנות האלפיים, מועדונים כמו ה-TLV, הפאצ'ה, הקו מילניום ודומיהם הובילו את הקו, כשבמקביל מועדוני הרוק והמיינסטרים נתנו את המענה הנדרש לחובבי הז'אנר. והנה, גילי ה-40-30 הם השולטים בסצנה.
"אני מסתובבת במועדונים ובמסיבות מגיל 15, ותמיד היו חבר'ה צעירים", מספרת אדוה, כיום בת 42. "זה כאילו שכולם התבגרו ביחד, המסיבות נשארו לבני ה-30-20, והמקומות האיכותיים פנו לגילים יותר מבוגרים ומבוססים והם אלו שנתנו את הטון. אם היית שם, אם הצלחת להיכנס, זה היה אומר עליך משהו. היום נשארו כמה מקומות בודדים כאלו, והרוב הגדול נעלם. זו אחת הסיבות שאני כבר לא יוצאת, מעבר לעייפות החומר. אין לאן".
כשהייתי בן 35 היתה לי הזכות לנהל את מערך המסיבות של הגריפין, אחד המועדונים המפוארים בעיר. רף המינימום - בדגש על מינימום - היה 26, ורק במקרים מיוחדים או במסיבות מסוימות חרגו ממנו. בתקופה ההיא, בסך הכול לפני עשר שנים, זה היה ברור מאליו: מועדון שרוצה להיות גורם משמעותי בסצנה לא יכול היה להרשות לעצמו לבגוד בקהל הבלייני הנאמן שלו, שמיד הרגיש בזאטוטים שממלאים את הרחבה והחל להדיר את רגליו היישר למועדון החדש שנפתח ממש ליד. אנשים רוצים לבלות עם בני גילם. זה היה תקף למגה-קלאבים, למועדונים הקטנים יותר ולברים. ידעת מראש לאן אתה מגיע, ועם מי פחות או יותר אתה עומד לבלות. המלחמה על איכות הקהל עשתה לסצנה רק טוב, שמועות על תור הזהב של חיי הלילה המזמינים של תל אביב הגיעו גם לעולם הגדול, ואלפי תיירים הוסיפו את הצבע הנדרש למסיבה שלא נגמרת.
מתישהו מישהו כיבה את האור. אולי זו באמת הקורונה ואולי זו אבולוציה טבעית, אבל השורה התחתונה היא שאם פעם חבורה של עורכי דין היו מחליקים לך שטר של מאה דולר ליד רק כדי שתמצא להם מקום טוב על הבר, הרי שעכשיו אתה מביט בבליינים החדשים קונים וודקה זולה בפיצוצייה ליד או משתכרים כבר בחניון, ורק אחר כך מואילים בטובם להיכנס למקום. תשאלו גם את דפנה, מארחת באחד הברים הידועים בעיר, שמבלה את רוב זמנה בבדיקת תעודות הזהות של הנכנסים - כי מה שפעם היה נורמה, היום הפך להמלצה בלבד. את לא יכולה להרשות לעצמך להכניס בטעות בני 16 למקום, והם כולם נראים פתאום כל כך דומים.
את מועדון הבוטלג מול דיזנגוף סנטר חיבבתי במיוחד. גם כי הכרתי כמובן את מי שצריך כדי להרגיש בבית, גם כי מאוד נהניתי מהמוזיקה, וגם כי הייתי דלוק רצח על אחת הברמניות. והייתה עוד סיבה – הרגשתי חלק מהקהל. במשך השנתיים שביליתי שם, כמעט בכל שישי, זיהיתי איך המגמה הולכת ומשתנה מול עיניי המשתאות. אבל הייתה זו דווקא יעל, אחייניתי היקרה שהגיעה לביקור מניו יורק, שהסבה את תשומת ליבי לנושא – "אתה לא שם לב שכולם כאן ילדים?". את פאקינג בת 26, על מה את מדברת. וזה בדיוק העניין. בחורות בגיל שפעם היה הרף התחתון לכניסה למועדון איכותי מתלוננות כיום על הילדודס בעצמן. גם הדר, בת 32, שהגיעה לעיר לפני ארבע שנים עם חברות מהצפון, יכולה לספור על אצבעות יד אחת את המקומות שבהם הן נהנות לרקוד, לשתות ולבלות, מקומות שהחלו לגבות דמי כניסה כדי לפצות על הרווחים שנחתכו מהאלכוהול. גם שם, אגב, היא עדיין צריכה לסרב בנימוס לבן ה-19 התורן שהחליט להתחיל איתה. ואם בנות 30 מלינות, מה יגידו אזובי בני ה-40?
"אתה לא תמצא דברים כאלה בניו יורק", אומרת לי האחיינית הידענית. "יש מקומות שאני צריכה ממש להתחנן שיכניסו אותי, או שאני חייבת להכיר מישהו שמכיר מישהו. אין כזה דבר בני 20 במועדונים או בברים הנחשבים, פשוט אין". כהוכחה לדבריה נזכרתי בביקור הראשון שלי בתפוח הגדול, כשהייתי קצת מעל גיל 30, ואחד הדברים שהדהימו אותי בכל פעם מחדש זה איך איכות הקהל מגדירה באופן מדויק לא רק את המועדון עצמו, אלא גם את הסצנה ואת העיר כולה יחד איתה.
אם פעם אירחתי את כל המי ומי סתם ככה באמצע השבוע, היום הם יכולים להתנחם רק בהשקות מעייפות או בימי הולדת, כשסוגרים להם את המקום במיוחד. כי איפה הם יבלו? בקלרה? מזל שהוא נסגר לפני שלוש שנים, אחרת הם עוד היו ממשיכים להזיע ולהתחכך עם חיילים בני 20.
כל מי שהכרתי הלך והתפייד. התבגרו? הזדקנו? הקימו משפחה? מי שמכיר קצת את החיים בעיר יודע ששום דבר מאלו הוא לא סיבה מספקת להסתפק לנצח בהצגה, במסעדה או בהירדמות מול עוד סרט על זומבים בנטפליקס. אנשים רוצים לצאת לבלות, לרקוד, לשתות, לאבד קצת את עצמם, גם כשהם בני 40 או 50. "זו שיחה מאוד נוקבת בקבוצות של נשים, העניין הזה שאין איפה לבלות בגילים האלו, ושכמעט כל המקומות הורידו את הרף", מספרת לי מירב, בת 47, שעד היום עוד מפיקה ומנהלת מסיבות אלקטרו מחתרתיות. "כאילו אנחנו, אלו שבמו ידינו הרמנו את הסצנה, כקהל או כמפיקים או כבעלי מקומות, נשארנו מאחור, ועכשיו רק מי שבעניינים או שיש לו עדיין כוח 'לרדוף' מוצא איפה לבלות".
אני איכשהו התרגלתי והשלמתי עם המציאות. אולי כי באמת שבעתי מהסצנה, ואולי באמת גיל 45 הוא לא הגיל לרדוף. אבל הבאסה חודרת לי לוורידים בכל פעם מחדש כשעוד חבר שהתגרש רוצה לצאת ולכבוש שוב את הלילה, וממש מתחנן ש"אראה לו את העיר", או כשלאדם, חבר ילדות בן גילי, מגיעים מדי פעם לקוחות חשובים מחו"ל והוא רוצה להוציא אותם קצת לבלות. הרי אני הכתובת, תמיד הייתי, ובכל חודש אני מאכזב אותו מחדש. סורי באדי, אפשר ללכת לגולדה אם בא לך. יש טעם וודקה דובדבנים.
המקומות היחידים שבני 40 יכולים לבלות בהם בכיף ולהרגיש בנוח הם כמה ברים סודיים בהחלט וברי קוקטיילים שקטים. מי שחי את האלקטרו ייהנה פה ושם בבלוק, שמקפיד לשמור על האיכות לאורך כל שנות קיומו, במסיבות האייג' פרנדלי הסליזיות של הסקסי פיש, ובוודאי מחכה לסליפרס המחודש שעתיד להיפתח. ומי שלא? חוץ מליינים עייפים של "גרושים-גרושות", פארטיות מזדמנות או אפילו מסיבות חילופי זוגות, עד שמישהו לא ירים את הכפפה נידונו כולנו לרקוד יחד בכפיפה אחת עם מי שרק לפני כמה שנים בקושי הוציאו רישיון נהיגה.
"צא מחוץ לעיר", אומר לי חבר בליין בגילי שעזב את העיר לפני עשור והשתקע ביישוב בגליל התחתון. "יש הרבה מסיבות ומועדונים בדיוק לגיל שלנו". וואללה, יש מצב שהקערה התהפכה? שחיי לילה איכותיים מחכים לי דווקא מעבר לגבולות העיר הלבנה?
כן, השמועות שיש חיי לילה מחוץ לתל אביב הגיעו גם לאוזניי. אבל כמי שגר בעיר הזאת מעל עשרים שנה, לא ממש יצא לי לאמת אותן מאז אותה מסיבת חגיגות המילניום ברשפון, שהייתה גרועה בדיוק כמו שזה נשמע. באמת שכבר אין לי כוח לבדוק את העניין. תנו לי ללכת ברגל או לקחת מונית, מה אני צריך עכשיו לנסוע שעה וחצי לצפון.
בינתיים אסתפק בזיכרונות נעימים מהימים שבהם באמת היינו מבלים, ובכל פעם שאני מבקר במועדון גדול בחו"ל זה צורם לי מחדש. הנה, זה אפשרי! יש מקומות איכותיים לגילים שלי! אבל היי, פעם גן העדן הזה היה ליד הבית. ממש כאן מעבר לפינה, בעיר שחרתה על דגלה את חיי הלילה והיום הפכה למסיבת כיתה. למה אני צריך להחתים דרכון בשביל מסיבה טובה?