קניות בסופר הן עניין נפיץ אצל זוגות שגרים יחד. הן מנקזות לתוכם שניים מהנושאים הרגישים והאינטימיים ביותר אצל בני זוג ובני אדם בכלל: אוכל וכסף. דרכן מתאפשר לנו לשפוט את הרגלי הצריכה של הפרטנר בחמישים גוונים של פאסיב אגרסיב. במקרה שלנו, הביקורת הדדית לגמרי - בעיניו אני קונה יקר, בעיניי הוא קונה מגעיל. לצערי, על ההשגות שלי אפשר לערער (לא). שלו, אני מוכרחה להודות, מעוגנות במציאות חדה וחותכת.
"שוב הלכת לסופר?", הוא נאנח בעודו נוטל את החשבונית. "בסדר, זה עליי", אני פוטרת את עצמי מהוויכוח. "אמרנו שאגוזים ופירות נקנה בשוק", הוא מתעקש. "אני לא אצעד עם שקיות מהשוק בחום הזה". אם אתם רוצים להדגיש שהליכה זה קשה, תמיד תגידו "אצעד". "אז קני בשיטסטוק (שם בדוי, כמו שאר שמות הסופרים בכתבה)", ממשיך אדון תוכנית חיסכון. "הירקות שם מכוערים והשירות נורא, ויש שם ריח כללי של אכזבה", אני מתעקשת. "וחוץ מזה, אמרת שבמילא הסניף הזה לא כל כך זול". "יותר מסופר עמרם, זה בטוח. את מסתכלת על מחירים בכלל?". מסתכלת, בטח. לפעמים אני אפילו מצקצקת על המחיר. ואז קונה.
הבעיה שלי, כמו של ילדי-שמנת-תל-אביביים-מילניאלז רבים, היא שרמת החיים שלי מתאימה לאמילי בפריז בזמן שחשבון הבנק שלי מתאים למירי פסקל. אצל שרון זה די הפוך. טוב, בערך: הוא לא בדיוק אמילי ובטח לא בפריז, אבל - איך אני אגיד את זה - מכירים אנשים שלוקחים בגדים מספסל ברחוב? שרון מסוגל לקחת אותם מההומלס שישן עליו. רמת ההתכלבות שלו גובלת במדינת עולם שלישי, אבל בשורה התחתונה הוא שמח בחלקו ומתחזק חשבון בנק יציב, בעוד אני סוחבת חרדה, אשמה ומינוס של כמה אלפים טובים.
וזה מה שהוביל אותנו למהלך הנועז, האצילי והכביר של נסיעה לסופר. נשארנו בגבולות תל אביב אבל עדיין, כאילו, נסענו לסופר. שזה די מטורף בשביל תל-אביבים. "מתי אנחנו יוצאים לסופר-דוס?". "לאן?". "איך קוראים לזה, אהבת חינם? שפע ילד?". "מתי שאת מוכנה". בהתאם לגודל האירוע, שפכתי על עצמי כחצי ליטר מייק-אפ ויצאנו לדרך. בתום המסע הזה, שבו הפרס האמיתי התגלה כחברות שנרקמה בינינו, למדתי כמה דברים חשובים על סופרים של דתיים, אשר מחובתי כתל-אביבית להעביר לבאות אחריי בטרם יפסידו את כל הונן על מלפפוני מיני.
וואללה, נעים שם. עשר דקות על האופנוע, והמייק-אפ שלי נוזל לכדי מראה של ליצן בוכה, כפי שאני חשה בפנים. "כוסאומו, עכשיו צריך גם מסכה על החרא הזה", אני מקללת אל הרחוב. להפתעתי, כבר בחדר המדרגות מקבל את פנינו מזגן בעוצמת שיא. זהו, התאהבתי במקום הזה. אני תולה את עצמי לייבוש מול פתח האוורור ונכנסת מבעד לדלתות הרחבות רעננה ומוכנה. בפנים, אמריקה: חלל עצום, מדורים רחבים, בלוקים שלמים של אריזות ענק. באותו רגע מתחוור לי שדמיינתי "סופר של דתיים" כמקום מדכא. מחסני סטוק מלוכלכים, שירות רשלני, מערכת קירור מקרטעת. אם זה זול, חשבתי, זה בטח מבאס. אבל "שפע ילד" בכלל לא כזה: הכול נקי, מסודר, מרווח וקריר. כשמו כן הוא. שרון נוטל עגלה עצומה, ואני מוצאת את עצמי מקפצת סביבה כמו פעם, כשהייתי יוצאת עם אמא לסופר כבילוי שבועי. במכבים-רעות, יישוב שבו האטרקציה העיקרית היא מדשאות, כל יציאה למרכז רננים נחשבה להיילייט.
חשוב להיצמד לרשימה. בערך. "אנחנו לא צריכים כזה?", אני מושכת בחולצה שלו. "וכזה, לא?". "אופיר, יש לך כבר שלושה קלמרים של ארנב". המבחר מסנוור אותי. הגעתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
"זאת בדיוק הסכנה במקומות כאלה", מצנן אותי שרון. "צריך להיצמד לרשימה, אחרת אפשר לצאת עם קנייה של אלף שקל". הרשימה אצלי, אני מחפשת בטלפון. היא נעלמה. נשבעת, כתבתי אותה במסמך דוקס ועכשיו, כשנכנסתי, היא כבר לא הייתה שם. איך זה הגיוני? לא יודעת. דברים נעלמים לי בחיים וככה זה. שרון נראה לא מרוצה, אבל אין לו ברירה אלא להסכין עם האילוץ. מתחת לפני השטח, אני מרגישה, הסבלנות שלו כבר מתחילה לפקוע. "אני מצטערת, באמת אין לי מושג איך זה קרה". "בסדר". יאללה, מה יש לו? האם אני מנהלת זוגיות עם יובל אברמוביץ'? אז אין רשימה, נסתדר. אנחנו מנסים להיזכר מה חסר לנו בבית, ואוספים מוצרים בדממה. טחינה. חסה. עגבניות. מלפפונים. במבה. יאללה, שיהיה חמש. נאצ'וס. סוכריות גומי. ברווז גומי. טוסטר מדבר. קולפן שיניים.
מוכרים שם הכול, אבל הכול. טוב, לפחות בגזרת מוצרי החשמל. אם באתם לעשות קניות לשישי אבל שכחתם שאין לכם מקרר, נגיד, תוכלו לקנות אותו שם. אם לצד הכרעיים מתחשק לכם להתפנק על מאוורר, קורקינט חשמלי, טוסטר-אובן, מיקרו או מנגל, הגעתם למקום הנכון. אל דאגה, בעגלות האלה יש מספיק מקום. אז תמצאו הכול, אבל לא הכול מהכול. בתחום השוקולד למשל, שבסופרים אחרים עמוס כל טוב נוכרי, תמצאו אופציות בודדות של מותגים ישראליים בלבד. נכון, קנו כחול לבן וזה, אבל בשוקולד אני רוצה את הריטר ספורט שלי. מוכנה להתפשר על לינדט. אם חשקה נפשכם בדברי זימה א-לה "טיב טעם", למשל, מן הסתם אין פה על מה לדבר.
הטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מבסופרים של חילונים. כדי להימנע מהתורים בקופות, תוכלו לקחת סורק ברקודים קטן ולסרוק בעצמכם כל מוצר שתכניסו לעגלה. מוצרים שלא מגיעים עם ברקוד, כמו פירות למשל, אפשר לשקול לבד ולהצמיד עליהם את הברקוד שמודפס מהמכונה. בסוף הקנייה תעברו דרך שער סטארגייט כזה, ששוקל את העגלה ומסנכרן בין משקל העגלה למוצרים שאמורים להיות בה. אם המשקל גבוה יותר, הסורק מבין שהנחתם בעגלה יותר מוצרים מאשר סרקתם, ותצטרכו לפנות בבושת פנים לשומרת הסף מצידו השני של השער. התוצאה הזו מתקבלת לעתים קרובות גם אם סרקתם כל מוצר ומוצר, כי המערכת עובדת על רמת המיליגרם. לכן, אם שכחתם שקית מיותרת בעגלה, תיתפסו כאחרוני מעלימי המס. למזלנו, הבחורה בצד השני הבינה שהבעיה במערכת - ושחררה אותנו לדרכנו. לאחרים, מנוסים יותר מאיתנו, נראה שהשיטה הזאת עבדה. כך או כך, זה לא דורש הרבה מאמץ וגורם גם לבומר שבאדם להרגיש טכנולוג ברמות.
כחוויה זוגית, זה האיקאה של הסופרים. אנחנו מגיעים לעמדת הגבינות. הוא רוצה קממבר, אני גאודה. "בוא ניקח גם וגם", אני מציעה. "הגאודה יקרה". "גם הקממבר". "אבל קממבר גם את אוהבת". אני משתתקת, והפצצה מתחילה לתקתק. "שמת לב שאתה משתלט?". "אני?". "כן, יש לך דעה על כל מוצר שאני רוצה לקחת. 'זה לא צריך, זה לא טעים'". "אני בסך הכול מנהל איתך שיחה על זה". "למה צריך שיחה על כל מוצר?". שוב אותו ויכוח. הוא חושב שאני פזרנית ומפונקת, וגם קצת צודק, אבל אני לא אוהבת שמחנכים אותי, שמגבילים אותי, ששמים לי ברקסים. אף אחד לא אוהב שעושים לו את זה.
המבט שלי נודד אל הזוגות האחרים בסופר. נשים עם כיסוי ראש, גברים עם כיפה. סביבם ילדים בזוגות, רביעיות ושישיות. הם מתרוצצים במעברים ממוקדי מטרה, שולפים מוצרים וחוזרים אל בסיס האם בדממה. כמה יעיל. אבל מה קורה מתחת לשתיקה הזו, אני חושבת, האם הם נושאים איתם מטענים בלתי נראים? לא, הפנים שלהם שלוות. אחד שומר על הילד בזמן שהיא, בתנועה מוכנית, מעמיסה מוצרים יבשים לעגלה. אחת בודקת תאריך תפוגה על החלב, הוא מעמיס קפואים. השתיקה שלהם אחרת, הרמונית. אולי הם פשוט התרגלו. אולי כשיש ילדים משותפים זה אחרת. אולי ככה קל יותר לשני ההורים להצליח במשימות הפשוטות, היומיומיות. אולי את כל מה שאנחנו עוברים עכשיו הם פשוט עברו כבר. אולי הם התעייפו.
"קחי את הגאודה", הוא מגשש לכיווני. "בטוח?". "כן". "ויתרת על המנגו?". "כן, סתם, לא באמת רציתי". אנחנו עוברים בשער של סטארגייט ונתקעים, כאמור. מתבדחים עם הקופאית, למורת רוחה, כדי להראות שאנחנו בני אדם נורמטיביים. אין לה כוח. מתחילים לארוז. משהו חסר לי. "סעמק, שכחתי את הפול". "לא נורא. נחזור שבוע הבא". "אתה בטוח שאנחנו מסוגלים לזה?". "הבעיה היא לא בסופר, את יודעת". "קניות קטנות, של השלמות ליד הבית, כל זוג יכול לשרוד ביחד. סופר כזה זה כבר מבחן לזוגיות". "אני רוצה שזה יעבוד". "גם אני". וכך קבענו דייט שבועי בסופר-דוס. זה עניין של למידה, אני יודעת. מה שחשוב הוא ששנינו רוצים לגרום לזה לעבוד. "אני מתכנן לארוז איתך עוד הרבה קפואים בלי מותג", הוא רוכן אליי. מי אמר שהרומנטיקה מתה.
פורסם לראשונה: 17:39, 01.09.21
