"נינה?".
היא לא עונה.
"נינה? ניני? איפה נינה?".
כלום.
"נינה!".
כשהיא לא עונה בפעם השלישית, אני בדרך כלל מתחיל להילחץ. נינה, או בשמה המלא נינט אורסולה קורליאונה הכהן, היא חתולה ממוצא כלבי. זה לא אומר שהיא נובחת, חלילה, אלא שמספיק לה לשמוע או להריח מרחוק את הבעלים שלה – הדר ואני – ומיד היא משתטחת על הרצפה מול דלת הכניסה ופורצת בסשן יללות תובעני, שמסתיים בזה שאנחנו מגרדים לה את הבטן החשופה במשך כמה דקות עד שמותר לנו לבצע את הפעולות האנושיות השגרתיות של מי שחוזרים הביתה בסוף יום עבודה מפרך – להוריד את התיק, להשתין, לשתות משהו קר ולנשנש שוקולד.
אף חתול בעולם לא מתנהג ככה, ולכן במקרה הנדיר שבו היא לא מגיבה לקריאותיי אני חושש מפני הגרוע מכל. החשש הזה מתבטא ברצף מחשבות קבוע: שיט, היא כלאה את עצמה בארון; פאק, היא התפלחה למכונת הכביסה לפני שהפעלתי אותה; ס'אמק, היא ברחה החוצה ונדרסה. על אף שתמיד מתברר שהיא בסדר, ושההתעלמות שלה נובעת בסך הכול מהתנהגות חתולית עצלה, אני מודאג בכל פעם מחדש – אולי תגובה פוסט־טראומטית למקרה החריג שאירע ב־8 באוגוסט 2013:
חזרנו הביתה מאוחר בלילה וקצת שיכורים, לא סגרנו כמו שצריך את הדלת, ונינה ניצלה את הסיטואציה והתגנבה החוצה כדי לראות קצת עולם. קמנו בבוקר – אין נינה. תלינו שלטים בשכונה, פרסמנו פוסט בפייסבוק והבטחנו פרס של אלף שקלים. הווטרינר אמר לנו שרוב החתולים הבורחים נשארים קרוב לבית, והמליץ לנו להסתובב בלילה כשיש פחות רעש ברחוב ולנסות לקרוא לה. זה עבד. קצת אחרי חצות שמענו יללה דקיקה ושבורה. זו נינה? זו לא נינה? החלפנו מבטים עד שראינו פתאום חתולה שחורה, מאובקת, צולעת ומצולקת שאיבדה כמה גרמים בעקבות מאבקי טריטוריה מרים עם חתולי רחוב קשוחים. נינה עלתה לעברנו מדרגה אחר מדרגה, מבועתת ובעיקר מושפלת. מאז זה לא קרה שוב. אנחנו למדנו לסגור דלתות, נינה למדה שהעולם אכזר ושחדר המדרגות אכזר אף יותר.
אבל עכשיו אנחנו כבר בפעם הרביעית: "נינה?". הו, יופי, אני שומע אותה מייללת. רגע, אני מכיר את היללה הזאת. אוף, זה לא טוב.
בזמן האחרון היא יושבת על ערימת הכביסה שמונחת באופן קבוע על הכורסה בסלון. אף שהיא מפזרת שערות שחורות על סדינים לבנים, זה חמוד, כמו כל דבר שהיא עושה. חתולים אוהבים למצוא מקומות חדשים – בעיקר גבוהים – שנותנים להם פרספקטיבה, עומק וביטחון, אז אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות מיוחדת. אבל כשהיא מתחילה לבקש פרטיות, כלומר מחפשת לעצמה מקומות מסתור חדשים, זה סימן לא טוב.
לפני שבועיים, כשהיא ענתה לי אחרי אותה קריאה רביעית, מצאתי אותה מתחת למיטה בחדר השינה, מצונפת בתוך עצמה, מכודררת, כתם שחור עם עיניים לחות. והיללה השבורה שלה – כמו תקיעת שופר אחרונה של יום כיפור שנשמעת מעודנת ומלאכית אך למעשה מעידה על חולשה טוטאלית של שלהי הצום – מלמדת אותנו על עצב עמוק, חרדה קיומית, תחושת נבגדות. אני מנסה לפתות אותה לצאת בעזרת מילים מלטפות, ריחות מוכרים ואוכל מושחת, אבל היא רוצה את הלבד. אני מצמצם לעברה עיניים לנשיקת אנשים־חתולים, והיא מצמצמת לעברי עיניים לנשיקת חתולים־אנשים. באותו רגע אני מבין שהיא לא כועסת עלינו אלא על הסיטואציה ונושם לרווחה, עדיין לא מבין שזה הרבה יותר גרוע.
בפעם הקודמת זו הייתה אשמתנו הבלעדית. נינה התחילה להשתין במיטה שלנו. שתן חתולים זה פיגוע רדיואקטיבי. כעסנו עליה, קיללנו אותה בלב, נשבענו שנזרוק אותה מהבית, אבל אחרי ההשתנה החמישית הזמנו הביתה פסיכולוגית חתולים. אחרי סיור קצר בבית, הפסיכולוגית נתנה לנו בראש ופירטה את כל הטעויות שאנחנו עושים. נינה פשוט ניסתה לרמוז לנו שלא בא לה יותר על החול הקריסטלי. עד אותו רגע האמנו בלב שלם שאם מוכרים חול קריסטלי לחתולים, זה אומר שחתולים אמורים לאהוב את זה, אבל בדיעבד, אין סיבה שמישהו בעולם – אדם, חתול, או פרעוש – ירצה להשתין כשהוא עומד על חצץ. אחרי שתיקנו את כל מה שצריך לתקן – חול חדש, בית שימוש פתוח, הפרדה בין מתחם האוכל לאזור הצרכים – נינה הייתה החתולה הכי מאושרת בסביבה.
ההתנהגות שלה לא משתנה גם אחרי כמה ימים. אנחנו מחפשים פתרונות ומוצאים תובנות מייאשות: כשחתולים חולים ומרגישים את הסוף, הם חשים בושה ומתבודדים כדי למות בשקט. אאוץ', הנה הקווץ' הראשון בלב. ד"ר גוגל הוא הרופא הכי מלחיץ בעולם, וחוכמת ההמונים היא הדבר המדכא ביותר שיש. אנחנו מנסים בכל זאת להבין מה זה אומר, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו ואיך אפשר לתקן אותה גם הפעם. וגוגל ממשיך לבאס: חתולים יכולים לצום כמה שבועות, הם גאוותנים, הם לא יאפשרו לך להציל אותם אם הם החליטו שזה נגמר. אבל היא רק בת 17, ויש לה כושר גופני של בת 12, בריאה, גמישה, שמחה, גרגרנית, מעולם לא חלתה או נפצעה, אף פעם לא ניסתה להתאבד, שרדה את שנת הקורונה, אזעקות, זיקוקים וצפירות. וואט דה פאק קורה פה, שמישהו אחר – חוץ מגוגל – יסביר לי בבקשה מה עכשיו.
הווטרינרית מנסה לשכנע אותנו להביא את נינה, אבל אנחנו מסרבים. אנחנו לא מוציאים אותה מהבית. בכל פעם שזה קורה היא חוזרת במצב רוח גרוע. היא שונאת כלובים, שונאת נסיעות, שונאת להיות בחוץ, שונאת בדיקות, שונאת זריקות טשטוש ולא מחבבת במיוחד מפגשים עם אנשים שהם לא אנחנו. אנחנו מבקשים ביקור בית. אין בעיה, הווטרינרית אומרת, אבל לפי מה שאתם מתארים נינה תצטרך לעשות בדיקות מקיפות, ובכל מקרה תהיו חייבים להזיז אותה ולהעביר אותה את כל התהליך. אוף, קיבינימט, טוב, אנחנו באים.
בלוטות הלימפה שלה מוגדלות. היא נוגעת בצוואר שלה, "כאן מוגדל"; חופנת לה את הבטן, "גם כאן מוגדל"; ממששת את אזור המפשעה, "מכירים? פה זה ממש מוגדל, תראו". לא, אנחנו לא מכירים, מהסיבה הפשוטה שזה לא מנומס, לא לעניין וגם לא חוקי לגעת לאנשים או חיות אחרות בתחת ככה סתם. למרות זאת, אנחנו נוגעים ומבינים שמשהו שם לא תקין. באותו רגע מתחילה נדנדה רגשית שנעה בין אופטימיות לפסימיות, בין ייאוש לתקווה.
כשאנחנו שוב בבית, אנחנו נוגעים לנינה בתחת מדי פעם ומנסים להבין אם הבליטה השתנתה. ואנחנו נלחמים בה – דוחפים בכוח או בעורמה כדורים אנטיביוטיים ומורחים לה באוזן משחה שמעודדת תיאבון. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא, אבל זה מה שעושים עד שמגיעות התוצאות. ואז מגיעות התוצאות: התקבלו מהמעבדה בלה בלה בלה, קשרי לימפה שאכן מוגדלים בלה בלה בלה, לא נצפו תאים סרטניים בלה בלה בלה. רגע, לא נצפו תאים סרטנ - - - יש! אין לה סרטן!
"נינה!". היא מסתכלת עלינו במבט משועמם. "נינה, את בריאה! איך את רוצה לחגוג? בואי, נפתח לך טונה". הטונה מסריחה את כל הבית, אבל נינה לא זזה מילימטר. היא מסתובבת לצד השני ומתחננת שנעזוב אותה. כשהיא מבינה שאנחנו שמחים על משהו, היא גוררת את עצמה שוב אל מתחת למיטה, עצובה.
"סליחה, אפשר חשבון?".
אני לא מלצרית, היא אומרת, אני רופאה.
"אה, לא, התכוונתי…".
היא מחייכת ואומרת שהיא סתם צוחקת.
אני, לעומת הרופאה החביבה, ממש לא צוחק. הדר ואני יושבים בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ לבעלי חיים במושב בן שמן, חרדים ומודאגים לקראת תוצאות הבדיקה המקיפה של נינה. הדרך לכאן, נסיעה של חצי שעה בלבד, גרמה לנינה להפגין את סלידתה מהאירוע בעזרת כל הרפרטואר הקבוע שלה – יללות גרוניות, קצף רירי, שתן והרבה דמעות. אבל באמת שלא נותרה ברירה. היא ממשיכה להסתגר, נמנעת מקשר עין, מסרבת כמעט לכל מה שאנחנו מציעים לה ובעיקר לא מכניסה כלום לפה.
אחרי עוד סשן של בדיקות, טשטוש, זריקות ואולטרסאונד, אנחנו מחליטים להשאיר אותה לאשפוז לילה. מחר בבוקר יתקשר אלינו אחד הרופאים ויעדכן מה שלומה ומתי אפשר לבוא לקחת אותה. זה יהיה לילה מוזר, לילה ראשון בלי נינה. היא נשארת לישון לבד בתוך כלוב קטן עם שאר החיות החולות והפצועות, וזה שובר לנו את הלב. היא לא ידידותית, כי ככה זה חתולים, זה בדי.אן.איי שלה. מה היא אמורה לעשות עם כל הכלבים שינסו להתחיל איתה, או סתם ירצו לפטפט על פוליטיקה ומזג אוויר? הרי רק איתנו היא אוהבת לדבר.
הרופאה־הלא־מלצרית מוסרת פתק קטן לפקידת הקבלה, שמוציאה מחשבון מהמגירה. אני מנסה לחשב בראש: אשפוז פלוס שתי בדיקות דם פלוס אולטרסאונד פלוס ניקוז ריאות מנוזלים פלוס תרופות פלוס כדורים מיוחדים שאמורים לעזור לנינה להילחם בסרטן. אה, כן, שכחתי לעדכן, בסוף זה דווקא כן סרטן. אבל אנחנו מנסים להיות אופטימיים. היא חתולה מיוחדת, היא תחיה הרבה יותר ממה שיעריכו, היא תהיה השראה לכל החיות, נינה היא המירית הררי של החתולים, נפתח לה אינסטגרם. ואז ננצח את הסרטן, נתראיין אצל רסקין בתוכנית הבוקר, נתאמן על ה"ערב טוב רפי" ונפרוק את כל המתח אצל רוני קובן. הרצף האסוציאטיבי נקטע, כי... "החשבון יצא שמונה מאות שישים ו…" - "כמה?!".
היא משלימה את דבריה, אבל אני כבר לא מצליח לשמוע כלום חוץ ממפל אדיר של מספרים גבוהים מדי. רק שלשום חשבתי בגאווה שהעו"ש שלנו במצב טוב. שטויות, יעלה כמה שיעלה, בשביל להציל אותה היינו משלמים גם מיליונים. נינה יקרה לי, יקרה.
על הכלוב שלה תלו שלט: "נינה", ובכתב יד קטן הוסיפו: "היא ממש חמודה". הסתכלתי על שאר השלטים בשאר הכלובים – לאף דייר אחר, חתול או כלב, לא היה שלט כזה. אנחנו גאים כל כך, זה רגע שמחמם את הלב, מעין חותמת לכל מה שאנחנו יודעים כבר שנים, והנה גם המטפלים זיהו תוך דקות. מבעד לחריץ קטן בדלת אנחנו רואים את נינה מתמסרת לחומר המטשטש כאילו היה מדובר בממתק. היא ממש חמודה, באמת. היא תלך לישון לבד, אנחנו ניסע הביתה בשתיקה.
בהלוך האזנו לפודקאסט על ''גרה בשינקין'' של שלישיית מנגו, שהצליח להסיח את דעתנו, אבל בחזור לא יישאר לנו חשק לשמוע משהו אחר מלבד המחשבות הכואבות של עצמנו. פה ושם נחליף כמה מילים, אבל לרוב נשתדל לאפשר לאחר להיאחז בקיום הייחודי ששמור רק לו ולנינה, כי ברגעים האלה עצוב לנו מדי להתקיים ביחד שנינו, בלעדיה, בין זיכרונות מתוקים להספדים מרירים. כשאני מכבה את המחשבות האנוכיות שלי אני מצליח לחשוב לרגע גם על הדר. אם אני, שמכיר את נינה רק 12 שנים, מרוסק כל כך, אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין מה עובר על הדר שמגדלת את נינה מאז שהייתה גורה. ופתאום, בבת אחת, הדרך הארוכה התקצרה לכדי סנטימטר בערך והגענו הביתה. אנחנו יוצאים מהאוטו, מטפסים במדרגות, פותחים את הדלת ומבינים תוך חלקיק שנייה שהסיוט שלנו התחיל.
כמו הצבא, גם החתול צועד על קיבתו. לנינה יש חתיכת תיאבון בריא. זו תקופה יחסית רזה שלה, כי היא שומרת, אבל בדרך כלל היא טורפת, אוהבת לאכול ממש כמונו. כשתהיי בריאה, אני מבטיח לה, ניקח אותך לאכול באורי בורי, אבל בינתיים אני מתפלל שהיא תיגע אפילו בסתם אוכל של חתולים. כשרופאה חדשה, גם כן חביבה, מספרת לנו בשמחה איך נינה אכלה יפה בבוקר, אנחנו מסמיקים. כשהיא מספרת בעצב שהריאות שלה שוב התמלאו במים בקצב מסחרר ושהסרטן שלה אגרסיבי, אנחנו מחווירים.
היא אומרת שיש שתי אופציות: טיפולים כימותרפיים, שיחזיקו אותה בחיים עוד כמה חודשים אבל כנראה יהפכו אותה לחתולה אומללה, או כדור שיסיג את המחלה ויאפשר לנו כמה שבועות משותפים עד שניפרד. אנחנו המומים. שבועות? חודשים? אנחנו לא מצליחים להבין איך זה יכול להיות. היינו בטוחים שנזדקן ביחד לנצח נצחים, שהיא תשחק עם הנכדים הקונספטואליים שלנו. מה זה, עוד לא הספקנו כלום, אף פעם לא היינו בחו"ל יחד, אף פעם לא היינו איתה באורי בורי, והבטחתי לה. שבועות? חודשים? מה זה השטויות האלה? הם מצאו חיסון לקורונה, מה הבעיה למצוא משהו נגד סרטן חתולים?
הרופאה אומרת שיש לנו עוד זמן לחשוב, ושאנחנו יכולים להתייעץ עם הווטרינרית שלנו. "חכי שנייה, דוקטור, אני מגגל". סרטן, חתולים. הסתתרות כפייתית, ירידה במשקל... די, את זה אנחנו כבר יודעים. טיפול בסרטן, לימפומה של חתולים, אונקולוגיה וטרינרית... רגע, יותר מעניין: איך תדעו אם החתול שלכם אוהב אתכם... אני אומר לרופאה שאנחנו נילחם. השבועות יהפכו לחודשים, החודשים יהפכו לשנים. אתם לא מכירים את נינה, יש לה תיאבון בריא, היא טיפוס שורד, היא שרדה את ה... טוב, זה שקר, היא לא שרדה את השואה. אבל היא יכולה לשרוד סרטן.
עכשיו אנחנו בבית. "נינה, בואי לאכול". היא לא באה לאכול. "נינה?". היא לא מגיבה.
אני מבין שזה הולך להיות קשה. היא בקושי זזה, עדיין מטושטשת מההרדמה, אין לה תיאבון. היא רוצה למות, אני רוצה שהיא תחיה. אני האדם, החזק, היא החתול, החלש. אני מחליט עליה, אני, זה שביית אותה, או אולי היא זו שבייתה אותי. לא משנה, אני מחליט. נכון, אלה החיים שלך. אני מתדיין ומנהל משא ומתן בתוך הראש שלי, זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו. אבל אני בטוח שבסוף היא תהיה רעבה. הווטרינרית אולי מבינה בחתולים יותר טוב ממני, אבל אני מבין בנינה יותר טוב מהווטרינרית.
אני מכין לנינה בופה שנראה הרבה יותר מרשים מארוחת בוקר במלון הכול כלול ברודוס - נקניק, פסטרמה, קוטג', קופסת שימורי טונה לבני אדם, קופסת מוס סלמון לחתולים, חטיפי חתולים - ומפזר לה בכל הבית מים בכוסות יוקרתיות של בני אדם כמו שהיא אוהבת. פעם בשעתיים אני מחדש לה את האוכל, מחליף מזון טרי בטרי יותר, מרענן את המים, אספקה של חודש שגרתי ביום ספציפי. פעם בכמה דקות אני בודק את מפלס האוכל והמים, בכל פעם שהיא מתקרבת לאזור האוכל אני מציץ מאחורי גבה. וכלום. הנה היא מתקרבת לאוכל, מרחרחת וחוזרת להתחבא מתחת למיטה.
פעם בשעה הדר מתעניינת מה שלום נינה. ואני משקר לה, כדי לא להרוס לה את היום בעבודה, וגם לעצמי: מעולה, חזר לה התיאבון, היא לא מפסיקה לאכול. כשהדר חוזרת הביתה אני מספר לה את האמת, ואנחנו יושבים מדוכאים זה מול זו, גם לנו כבר אין חשק לאכול, עד שאני הראשון שמעלה את האפשרות הבלתי אפשרית: אני חושב שנינה רוצה להגיד לנו שהיא לא רוצה יותר, אולי הגיע הזמן לדבר עם הווטרינרית.
באמצע השיחה עם הווטרינרית, בעודנו מבקשים להבין ממנה את הפרוצדורה, נינה התחילה לאכול. אנחנו מבקשים לשים קץ לייסוריה – והיא מנשנשת מאחורי הגב. נחנקנו מצחוק שהיה שילוב קטלני בין קומדיה להקלה, וביקשנו מהווטרינרית לבטל הכול. אחרי דקה כבר הבנו שמדובר במעשה נבלה של חתולה מאוד חמודה וגם קצת מרושעת, שהחליטה לחמוד לנו לצון. התקשרנו לווטרינרית. מחר, יום שישי, 11 בבוקר, נגיע עם נינה והרבה טישו.
אנחנו מתקשים לקלוט שמחר זה היום האחרון, כלומר הלילה זה הלילה האחרון. מחשבה ראשונה – נעשה לילה לבן כדי לנצל כל שנייה. מחשבה שנייה – מסיבת פיג'מות. מחשבה שלישית – להיפך, אנחנו ננרמל את זה, נלך לישון מוקדם, נתלטף ונתכרבל ונגרגר חתולים כאנשים, אנשים כחתולים, עד שייעצמו העיניים. ואם היא תרצה ללכת מאיתנו באמצע הלילה – בסדר. ואם תרצה לחזור – גם בסדר. ונשבענו לא לגלות לה שזה הלילה האחרון. היא לעולם לא תדע שזה הלילה האחרון.
זה היה אחד הלילות היפים בחיי, לילה ככל הלילות, לילה שלא אשכח לעולם. התעוררנו די מוקדם, והכול היה רגיל חוץ מהעובדה שזה היום האחרון. יום המוות. היום שבו החתולה שלנו, החברה הטובה שלנו, הנפש התאומה שלנו, האהבה שלנו, הילדה שלנו, נפרדת מאיתנו. ואנחנו נפרדים ממנה. והיא אפילו לא יודעת. וגם אנחנו, הרי, לא באמת יודעים. רגע לפני שזה נגמר, אנחנו מלטפים אותה ולוחשים לה מילים יפות של אהבה. ובסוף...
"לילה טוב, נינה".
שלושה ימים אחרי, קפצה אלינו חברה שעדיין לא סיפרנו לה על נינה. כבר בכניסה היא אמרה שיש משהו שונה בבית. את לא מבינה כמה את צודקת, אמרנו לה וסיפרנו. זה היה רגע יפה שהבהיר עד כמה נינה היא משמעותית, חשובה, יש לה ערך, מישהי שמרגישים מיד בחסרונה. חודשיים וחצי אחרי, הבית עדיין ריק. מדי פעם אני מדמיין בזווית העין זנב שחור – בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס אותו במבט, אבל עכשיו אני כבר מודע לכאב של האכזבה. ולפעמים אני שומע אותה מטופפת, והלב מתרחב ואז מתנפץ.
אולי יום אחד נקדיש לנינה קעקוע משותף. בטוח שיום אחד נכניס הביתה חתולה חדשה, נאהב אותה, נקרא לה קוסטה. היא לא תהיה נינה. גם אם קוסטה ממש תתאמץ, היא לעולם לא תהיה נינה. אף אחת לא תהיה נינה. נינה. נינה. נינה. אני כותב את השם שלה שוב ושוב, סתם, בלי סיבה. סתם, עם סיבה, כדי לתת לה עוד משמעות ומרחב וזמן וחיים. נינה. אני כותב אותה ולוחש אותה ובוכה אותה. נינה שלי.
פורסם לראשונה: 17:37, 01.09.21
