רוצים להכין את המשקה הכי לוהט של השנים האחרונות? כך תעשו את זה: הכינו שייק או קפה קר, לבחירתכם, והוסיפו מלמעלה: קצפת, סוכריות בצבעי הקשת, קרם קרמל, עוגיות לוטוס, אוריאו, חתיכות מרשמלו, חמצוצים, סוכריות קופצות, חתיכת בייקון וקש עם חד-קרן עליו. בעוד כמה שנים מנות כאלה ישמשו פריט אנתרופולוגי. בעוד 20 שנה הן יהיו פריט וינטג' שספק יקרוץ, ספק ילעג לתקופה הזו. פעם אפילו אלוויס לא היה מצליח לשתות כוס שלמה כזו, אבל לפרק זמן קצרצר התפלצות האלו היו להיט מסיבה אחת: הן מצטלמות ממש טוב.
הביטוי "מנות אינסטגרם" הפך מהר מאוד מביטוי נייטרלי יחסית למילת גנאי שמתארת את כל מה שרע בקולינריה של השנים האחרונות: אוכל שמעוצב כדי להיאכל בעיקר עם העיניים, עם אפס מחשבה על החושים האחרים. כזה שאפילו קונספטואלית נשמע גרוע, ובמקרה הטוב הוא פשוט ילדותי.
אינסטגרם יצרה פלטפורמה חדשה שלא הייתה קיימת עד אז באף רשת חברתית: פלטפורמה שמקדשת ויזואליה, ויוצרת פומו בלתי פוסק אצל העוקבים. אם לא הרגשתם רע אחרי שיטוט קצר באינסטגרם, כנראה לא עשיתם את זה נכון. אל החלל הזה נכנס בדיוק מה שיכול היה להיכנס: אוכל מרהיב, בין אם הכנתם בבית או אכלתם בחוץ, אבל כזה שנועד בעיקר לגרות את העיניים ואת בלוטות הטעם. עבר הרבה זמן עד שבשלנים רציניים התחילו להשתמש בפלטפורמה הזו כדי להכין אוכל שאפשר גם, כאילו, לאכול. אבל תיכף נגיע לזה, כי אם כבר נגענו בנושא, בואו נבין מה בעצם כל כך מפריע לכולנו ב"מנות אינסטגרם", ואם באמת מדובר בטרנד שיעורר לעג בעתיד - או שמדובר במטבח שנמצא פה כדי להישאר כל עוד רשתות חברתיות ילוו את החיים שלנו.
(צילום: ירון ברנר )
טעם הוא אחד החושים הכי מסובכים לכימות ולהבנה, אף שעל הנייר מדובר בחוש אנלוגי בעולם דיגיטלי: על הלשון יש בסך הכול חמישה סוגים של פקעיות טעם: מתוק, מלוח, חמוץ, מר ו"חלבוני", כלומר אומאמי. אבל כאן העניינים מסתבכים: הסיבה שלאפרסק אין טעם "מתוק-חמוץ" אלא טעם של אפרסק היא ש"טעם" מורכב לא רק ממה שנקלט על הלשון אלא גם ממה שנקלט באף, שיכול להרגיש עשרות אלפי סוגי ריחות שונים. כלומר, מנה מורכבת דורשת שימוש בשני חושים עיקריים.
אבל זה לא מפסיק כאן: שני החושים הללו, ובמיוחד חוש הטעם, הם האחרונים שבהם אנחנו משתמשים כשאנחנו אוכלים משהו. תחשבו על, אמממ, פריקסה: הרבה לפני שהוא מגיע ללשון הוא עובר דרך העיניים, דרך הידיים (לחמנייה חמה פריכה ונוטפת), דרך האוזניים (קולות פצפוץ של בצק מטוגן, קימוט נייר עטיפה), דרך האף (ריחות של טונה, לימון כבוש, חמוצים, טיגון) - ורק בסוף התפוצצות בחלל הפה (והאף, מבפנים) של לחמנייה מטוגנת שלתוכה נדחסים טונה, תפוחי אדמה מבושלים, צ'רשי, לימון כבוש, חריף, סלט, ביצה קשה וזיתים.
עכשיו, אחרי שסיימנו כולנו להזמין פריקסה מהוולט הקרוב, בואו נעצור ונבין איזו אורגזמה מולטי-חושית היא כל ביס מאוכל שאנחנו אוהבים. אוכל טוב מערב את כל החושים, וזה עוד לפני שמדברים על קשר רגשי, זיכרון, נוסטלגיה, סקרנות וכו'. לצמצם את זה לחוש אחד בלבד (ראייה) זה כמו לנסות לשחק כדורגל רק עם בעיטות לשער. בלי מסירות, בלי הנעת כדור, בלי כל הדברים שהופכים כדורגל לכדורגל. וזה בדיוק מה שקורה באינסטגרם.
צריך להגיד: אינסטגרם לא המציאה את הקונספט של לאכול עם העיניים. כולנו גדלנו על "ילדים מבשלים" או על תוכניות אוכל שבהן השף (אני הייתי בטים בוקששתר) מסניף את התבשיל הבלתי מושג ופולט בעיניים עצומות את הקלישאה "חבל שאי אפשר להעביר את הריח". זה נתון מעצם זה שאתם לא במטבח עם מי שמבשל, אבל אינסטגרם הייתה הראשונה שאמרה "פאק איט". שלא ניסתה להתנצל או לתווך את החוויה. שהבינה שמה שיש זה מה שיש ועם זה צריך לצאת לקרב ולנצח - אם מותר לי רק לבעוט לשער אז נתחיל להפגיז מ-70 מטר כי אין ברירה, ואם כל מה שיש לי זו מצלמה ופילטרים שעוזרים לאוכל להיראות טוב - אז נכין אוכל שכל המטרה שלו הוא להיראות טוב, לא משנה אם יש או אין מאחוריו מחשבה. למה מי בכלל יוכל לטעום דרך המסך ולהגיד "תקשיבו, עוגה בצבעי יוניקורן זה פשוט גוש סוכר וצבעי מאכל בגובה מטר"? אף אחד.
ולתקופה די קצרה, זה עבד יותר מדי טוב: אתם עדיין יכולים לראות בקונדיטוריות או בוולט הקרוב אליכם דונאטס דאבל ריינבואו אוריאו, או להזמין ביצה עלומה על כמעט כל דבר שתרצו, כל עוד יהיה בזה חלמון נשפך. התלונות והרטינות מצד השפים רק עזרו למתג את זה כאוכל צעיר, מלהיב, כזה ששם זין בפרצוף של אנשים שאוהבים בשר+ירק+פחמימה. זה נראה עתידני, זה נראה זוהר, זה נראה כמו ברבור בלהקת אווזים, אבל הבועה הזו איבדה המון אוויר כשמהר מאוד כולם הבינו: זה, איך לומר את זה? לא ממש טעים. אוכל שעובד על חוש אחד פשוט לא יכול לנצח אוכל שעובד על כל החושים. ואז הגיעה הרשת הצעירה יותר, ובמקום לתת רוח גבית לטרנד, יכול מאוד להיות שדווקא החזירה את הגלגל אחורה.
ועם המחשבה הזו בראש, תראו את המתכון הזה:
מה אנחנו רואים פה? מנת פסטה בפטה ועגבניות שרי. טעים? יש מצב, כי מה כבר יכול להשתבש. יפה? הל נו. אפילו אם המנה הסופית הייתה נראית טוב, התהליך מצולם בצורה לא מדהימה, והתוצאה הסופית נראית כמו אוכל רווקים קלאסי.
לסרטון הזה יש 1.9 מיליון לייקים. גרסאות דומות של המתכון הצליחו בצורה דומה, והפכו אותו לכל כך פופולרי עד שבלא מעט ערים במערב נגמרה גבינת הפטה במכולות לתקופה מסוימת - וכל זה מהדור שאמור להיות שטחי ומוזר. בפועל, אין שתי רשתות חברתיות יותר רחוקות בגישה מאינסטגרם וטיקטוק. ההורים אולי מפטירים "הילדים של היום עם האינסטגרם והטיקטוק שלהם", אבל זה הגיוני כמו להגיד "המזרח-תיכוניים האלה עם הישראלים והאיראנים שלהם". הבעיה היא שטיקטוק סובל ממוניטין חייזרי לגמרי לכל מי שמעל לגיל 25: אתה מתקין את האפליקציה, נכנס רגע להבין מי נגד מי, ומגיע למיטב הסרטונים של תלמידי כיתה ט'3 בחטיבת ביניים בקריית מוצקין רוקדים לשירים של דוג'ה קאט. בשלב הזה הרבה אנשים מתייאשים, אולי בצדק, ולא שומעים את הבשורה.
אז בהנחה שאתם לא קהל היעד של טיקטוק (הוכחה? אתם קוראים מגזין אינטרנט מאחורי חומת תשלום), הנה מה שפספסתם, ומה שעוזר לה לבטל את הבשורה השנויה במחלוקת של אינסטגרם בצורה אלגנטית, ובלי לצאת בומרים מגלגלי עיניים:
עוד חוש. כן, וואלה, עד כדי כך פשוט. כשחוש הראייה הוא היחיד שמופעל, הוא גם החוש היחיד שחשוב לך לספק כשאתה מעלה מתכון לרשת. מעבר לעובדה שבטיקטוק אין תמונות סטטיות, המרכז שלה הוא דווקא סביב חוש השמיעה. ראיתם רטטוי? זוכרים את הסצנה שבה הטבחית מסבירה ללינגוויני שבאגט טוב מזהים לפי הסאונד? זה עד כמה זה קריטי. כן, את הריח והטעם עדיין אין איך להעביר, אבל שימו לב רגע למתכון (ולכל הערוץ) הזה:
ההבדל שהסאונד עושה הוא עצום. האם המנה נראית בת זונה בלי קשר? כן. אבל התהליך שעברתי עד שהיא הייתה מוכנה השאיר עקבות בלתי ניתנים להכחשה בבלוטות הרוק. כשעוד חוש מופעל, קשה לזייף. אם הגשתם מנת תפוחי אדמה והמזלג שלכם לא באמת עשה עליה צליל מתכתי כמו בסרטון הבא, האם באמת הכנתם אותה נכון?
@poppycooks Reply to @___rimiiiii____ The crOunchiest, fluffiest roast potatoes. Thank me later#roastpotatoes #potatotiktok #roastdinner ♬ Food - Densky9
מלבד זאת, כשמכינים מנה שמיועדת רק לצילום סטטי, הרבה יותר קל לשלוט בתוצאה. בווידאו יש הרבה פחות איך לזייף.
סטנדרט אנושי. או.קיי, בסדר, טוסט אבוקדו כולנו יכולים ליצור, אבל מה לגבי זיגוג מראה על עוגות? הסטנדרט הסופר-גבוה ויזואלית שהתרגלנו אליו מאינסטגרם נראה טוב, אבל לא ממש מגרה בשלן ממוצע להיכנס למטבח ולהתחיל לייצר שלמות. זוכרים את הפסטה עם הפטה? הרמה הבסיסית של המתכון מעודדת את מאותגרי הבישול לנסות בעצמם. הם בתורם מעודדים אחרים, ומפה לשם אין בדרום תל אביב פטה במשך שבועות. האפשרות לעשות "דואט", כלומר סרטון שמגיב לסרטון אחר, מעניקה תחושה הרבה יותר קרובה לבישול עם חבר לעומת הסתכלות והערצה מרחוק של מאסטר. זה לא רק יותר קל, זה גם הרבה יותר כיף.
כיף. או.קיי, בואו נצא רגע מעניין האוכל: אין מקום מבאס באינטרנט כמו אינסטגרם. אם אתם רוצים להרגיש שלא השגתם כלום בחיים, פשוט תסתכלו על כמה סטוריז ברצף. דיכאון ותחושת פומו מובטחים. הווייב מאוד "תחרותי", התחושה היא שצריך להמציא את עצמך ולהגיש גרסה מתועשת ומוגזמת כדי להשתתף במסיבה. והמסיבה עצמה? וואללה, לא כזו כיפית.
בטיקטוק, הטמטום חוגג. מדובר ברשת שמפרמטת את מה שחשבתם על מה שאמור ויכול להיות ויראלי: מניחי לבנים, מנקי בריכות, נפחים, ילדים דחויים, שמנים, נכים, בוני מודלים בבית של ההורים, זה בדיוק המקום להפוך את המוזרות שלכם למיליוני עוקבים - כל עוד אתם יודעים להסביר למה היא מעניינת. וכן, אף רשת חברתית לא חפה מצביעות, מבריונות ומירידות, אבל מותר לטעות. וכשמותר לטעות, הרבה יותר בא לך להיכנס למטבח, גם אם אין לך מושג. במקרה הכי גרוע הכנתם פסטה ברוטב ורוד מטושטש, ממש כמו המתכון ההוא עם 2 מיליון לייקים. ואם לא בא לכם לבשל, אתם לגמרי יכולים לנסות סתם טעימה של טרנד חדש, כמו חרדל על אבטיח:
@iamjustinvibes Would You Try This#watermelon #mustard #vacay ♬ lemme take you onna vacay - Justin Vibes
נשמע מוחרוד? ובכן, עד שלא תנסו לא תדעו. חוסר הרצינות הזה מוביל גם ללא מעט הטרלות, למשל sunny side up pancakes, כלומר פנקייקים שמוגשים ממש כמו ביצי עין, עם הצד העליון נוזלי. בקיצור, אווירת שכונה.
@horsewagon you'll never turn me into a filthy pancake flipper #foodtok #foodtiktok #recipe #recipes #pancake ♬ mommys milk - deep tiktok
קורונה. לא באמת חשבתם שנימנע מזה, כן? שנת הסגרים עודדה המון אנשים לבשל. כלומר גם לפתח אלכוהוליזם, להיכנס לחובות ולדיכאונות, אבל לפעמים גם לבשל. וכשאתה תקוע כל היום בבית וצריך איכשהו להכין ארוחה אחר ארוחה, אתה צריך השראה. אינסטגרם התחילה בתור רשת לתיעוד אוכל, זוכרים? אומנם היא התפתחה מאז, אבל הקלישאה בתחילת הדרך הייתה סועדים שמתעדים כל ביס מארוחה במסעדה. כשאתה מתעד, אתה לא יוצר. כשאתה צריך ליצור, אתה צריך למצוא רשת אחרת, ובשביל לא מעט ערוצי אוכל בטיקטוק זה היה המפץ הגדול. הסגירה של מסעדות ברחבי העולם גם הושיבה המון טבחים ושפים לבד בלי פרנסה, ועם אפיק אחד בלבד להדגים את הכישורים שלהם. הרבה מהם הפכו את הגיג הזה לקריירה חדשה.
או.קיי, אלו המון דוגמאות לנקודה שלא בהכרח נראית הכי רלוונטית. אבל למה זה צריך לעניין אותנו, קהל הלא-בני-14? מעבר להמלצת תוכן חמה, האינטרנט והסיבוב שהוא חטף בשנה האחרונה הוכיחו לנו ששווה להישאר מעודכנים. העגלה תמיד נוסעת, אבל לא תמיד היא נוסעת קדימה, ואם אתם לא אוהבים את התחנה שבה עצרתם אתם תמיד יכולים להמשיך לנסוע.
זה שאתם מרגישים לא רלוונטיים או לא מעודכנים לא אומר שמעכשיו אתם נסחפים על קרחון כדי לא להכביד על החברה. נכון, אתם לא תהיו שוב צעירים ואולי לא תבינו את השפה, אבל העולם לא הולך ומתחרפן. אם פנקייק יוניקורן וצ'דר גרם לכם לגלגל עיניים, אולי שווה להמשיך לחכות. מפתה לחשוב שהדור הצעיר הרס את האוכל ושהאינטרנט הפך כל מתכון לטרלול מילניאלי מוגזם ולא אכיל, אבל ההיסטוריה מלמדת שבמקרה הכי גרוע, מדובר בשלב מוזר בדרך להתפתחות ולשיפור. אף אחד לא רוצה להיות פיל זקן בחנות של חרסינת נעורים, אבל חשוב לזכור שגם לפני האינטרנט טרנדים קולינריים היו מחרידים בכל קנה מידה. אם גדלתם בניינטיז (זוכרים זיפ?), באייטיז (זוכרים הקרמה?) או אפילו בסבנטיז (זוכרים "סלטי ג'לי" עם ירקות שמרחפים בתוך ג'לטין? לא? יופי, תגידו תודה שלא היה אז אינטרנט, כי הבושה הזו הייתה מתועדת לנצח) אכלתם אוכל די מחורבן, ניסיוני, מטומטם, קפריזי, לפעמים אפילו רעיל. אתם הייתם הדור שגלגלו לעומתו עיניים, ולשם שינוי אפשר להסתכל אחורה ולהגיד "בצדק". אם אתם מזדעזעים ממתכון של "פנקייק מאה שכבות", אתם יכולים לחכות שמישהו יבין ויזדעזע כמוכם (ותסמכו על האינטרנט שכבר הבינו את זה לפניכם) וייצור משהו חדש, או שאתם יכולים למלמל כמה פעם היה יותר טוב ולהתנחם במנת נוסטלגיה של "ממרח צמחי בטעם כבד".
פורסם לראשונה: 17:37, 01.09.21
