מור וויין סר?", אני שומע במעורפל את קולה של מריה. "סר?". אבל לא היין מעניין אותי עכשיו. גם לא מריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
על הלוח נפתחו הקלפים 4 6 6 8 9 קשת (קשת ושאר מונחי הפוקר המוזכרים בכתבה מוסברים במילון מושגים שנמצא בתחתית העמוד), והשחקן שמולי דחף אול אין. פעולה מוזרה בהתחשב בעובדה שהפלופ והטרן עברו בצ'קים. פעולה מוזרה בהתחשב בעובדה שלא נסגר צבע, וכדי שיהיה לך סטרייט אתה באמת צריך לא להבין את המשחק. פעולה מוזרה עוד יותר בהתחשב בעובדה שלא ראיתי שום פעולה מוזרה מהשחקן הזה במהלך כל הערב, ושהמהלך המוגזם שלו לא לוקח בחשבון שהלוח פוגע יותר בטווח שלי.
אבל אני לא פגעתי. אני עם אס שבע לבבות. והאול אין של יריבי המלומד מאיים להשמיד את כל מה שעמלתי עליו בארבע השעות האחרונות. ובמספרים - קצת יותר מ-13 אלף שקל. אלוהים אדירים, ריח הבלוף שלו מתערבב עם הריח של הגבינות, הנקניקים והוויסקי, אבל אני לא מסוגל לעשות את הצעד המתבקש ולשלם. עדיין לא.
"סר? מור וויין?", קוטעת שוב מריה היפה את מחשבותיי, מצביעה על כוס היין הריקה שלי, בידה בקבוק יין צרפתי או איטלקי, אני באמת כבר לא זוכר.
מריה היא קולומביאנית שחיה בארץ. בבקרים היא מטפלת במעון לקשישים, ובערבים היא מגיעה מדי פעם לארח משחקי פוקר לעשירון העליון. התפקיד העיקרי שלה הוא להגיש משקאות ואוכל לשולחן ולחייך. בזה היא מצטיינת. בטיימינג קצת פחות. אני מתעשת לרגע ומנענע בראשי לשלילה. לא עכשיו מריה. עכשיו אני שקוע באחת ההחלטות ההזויות באחד הערבים ההזויים ביותר שהייתי בהם, שמצטמק ברגע אחד לשתי מילים שיעשו את ההבדל בין הכול ולא כלום - אול אין.
הכול התחיל כמה ימים לפני כן, כשפגשתי במקרה את "הפרופסור" בהופעה חיה בזאפה. אף אחד לא יודע באמת מהו עיסוקו של הפרופסור, אבל הוא מכונה כך בעיקר בגלל הגישה שלו למשחק. אנליטית, מחושבת, קרה. אף פעם לא מתלהם, אף פעם לא מתרגש, נסחף או מקלל. אולי זה מזכיר לכם פרופסור אחר מסדרה של נטפליקס, אבל אני מבטיח לכם שהפרופסור הזה אף פעם לא תכנן שוד מתוחכם. כחבר של חבר, יצא לי לפגוש אותו מדי פעם במשחקי קאש קלילים של ימי חמישי, שאליהם היה מגיע אחת לכמה שבועות. וגם עכשיו בזאפה הוא מצויד בחליפה, שעון יוקרתי וחיוך שלא מש משפתיו לרגע. "מה דעתך להצטרף לשולחן הפוקר שלנו ביום חמישי הקרוב?", הוא שואל אותי אחרי שהחלפנו חוויות מהמופע כמתבקש. "האמת, אני כבר לא מגיע לשולחן הזה", אני מודה בעובדה שנמאס לי לכלות את זמני בשולחנות של מהמרים כפייתיים, שביניהם לבין החוכמה והיופי של משחק הפוקר אין שום קשר. "לא, לא," הוא מחייך ושם את ידו על כתפי במחווה אבהית. "אני מתכוון למשחק אמיתי, על סכומים גבוהים, חבר'ה שלא תמצא בשום מקום אחר". זה מסקרן, אני מודה. כלומר, זה מאוד מסקרן. זה אפילו מפתה. אבל אם כמה שהייתי רוצה להכיר בי כשחקן מקצועי, לא רק שאני עוד לא שם מבחינת הרמה, אלא שאין לי שום יכולת לעמוד בתקציבים האלו. או כמו שאומרים המקצוענים, אין לי את הבנקרול המתאים. וחוץ מזה, השמועות הקלוקלות על פארטיות יוקרתיות במגדלי מה שמם שעשרות אלפי שקלים נזרקים שם כלאחד יד יצאו למרחוק, ולי לא בא לקחת שום חלק בזה. "אל תדאג," הפרופסור קורא את מחשבותיי, כמו שהוא מיטיב לעשות לא פעם בשולחן. "אלה חבר'ה טובים, מבכירי בנינו כמו שאומרים. אני לא יכול להגיע בחמישי הקרוב, וחסר לנו שחקן".
"אין לי את התקציב לשולחן כזה," אני מתוודה.
אבל לפרופסור יש תשובות לכל דבר. זה משחק נוח. אלו שחקנים נוחים. אנשים נחמדים. שווה לך להכיר אותם. אני נותן לך 5,000 שקל. עליי. אם תרוויח נחלוק חצי חצי.
"ואם אפסיד?"
"אתה לא," הוא מחייך אליי חיוך של צ'שייר מ"אליס בארץ הפלאות".
זה היה הרגע שבו הבנתי שאלו בדיוק מסוג ההזדמנויות שכדאי לקחת בשתי ידיים. מעבר לעובדה שלא כדאי לאכזב את הפרופסור, זה טוב בשביל התרגול, זה טוב בשביל המינגלינג, לך תדע לאן יובילו אותך הקלפים, ומקסימום תמיד יהיה לך מה לספר לחברים.
משחק הפוקר אינו חוקי בארץ. זה לא חדש. כלומר, לא המשחק עצמו אלא ההימורים הכספיים שמלווים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. למרות שמדובר במשחק מחשבה אסטרטגי, המשלב אלמנטים פסיכולוגיים ומנטליים, ולמרות שבחו"ל הוא נחשב ספורט יוקרתי לכל דבר והשחקנים הבכירים מקבלים שם יחס של רוקסטארז, בישראל הפוריטנית הוא עדיין תחת הגדרת המושג "משחק מזל". ועד שכאן יחליטו לצאת מכבלי ימי הביניים, נידונו שחקני הפוקר המקומיים לנדוד לטורנירים בחו"ל, להסתפק במשחקי קאש חבריים בארץ או בטורנירים קטנים נושאי פרסים. אבל מי שמחובר לסצנה יודע היטב היכן למצוא את הטורנירים השווים, הכספיים, ולמצוא את המקומות שמתאימים לו ולתקציב שלו. וככל שאתה חופר יותר במאורת הארנב, אתה מגלה עוד ועוד אפשרויות לנסות להגדיל את חשבון הבנק שלך באלפי ולפעמים בעשרות אלפי שקלים תוך כדי משחק מורט עצבים. נאמר זאת כך: כולם משחקים. כולם מהמרים, בכל יום, בכל מקום. המידע נגיש בקבוצות בוואטסאפ ובטלגרם, וכל מה שצריך זה לבחור.
אבל הגישה למשחקים היוקרתיים, הפארטיות הסגורות והאקסקלוסיביות, מאתגרת יותר. כאן אתה בהחלט צריך לא רק להכיר מישהו שמכיר מישהו, אלא גם שיסמכו עליך. כשחקן, כאדם וכאחד שיכול לשלם אם תיאלץ לעשות כך. ואני קיבלתי את המפתח לדלת הקסמים מהפרופסור, ולא העזתי לסרב. זו הסקרנות, זו ההזדמנות, זו הנטייה לקפוץ לאש, עם חליפת מגן אם אפשר. והפרופסור צייד אותי באחת כזו.
שיחת הטלפון ממספר חסוי הגיעה בדיוק בשעה שנקבעה. הבחור הנחמד אך הסמכותי, שקיבל את הנייד שלי מהפרופסור, הציג את עצמו כמארגן, והחל בסדרת שאלות שלא מביישות ריאיון עבודה במוסד. עניתי על הכול בסבלנות, ואפילו הוספתי קורטוב של הומור. זה אף פעם לא מזיק. מיד לאחר מכן התבקשתי להעביר סכום כסף קטן למספר נייד אחר, "דמי רצינות", או אז נשלחו אליי כתובת ביישוב כלשהו במרכז הארץ והשעה הייעודית. איכשהו הפרוצדורה הזאת הזכירה לי את אותו הערב שאבא של חברה שלי נתן לנו בפעם הראשונה את הרכב שלו בגיל 22. לא זוכר את הסיבה, אבל אני בהחלט זוכר את החקירה אודות ניסיוני על הכביש, את ההוראות המפורטות לגבי הרגישות של הגיר, את אזכורם הבלתי פוסק של הצמיגים החדשים ואת תחושת האחריות העצומה, המלווה בחשש בלתי פוסק כשישבתי מאחורי ההגה. לא לנסוע מהר מדי, לא לבלום חזק מדי, לא ללכלך את ריפוד העור, לא לעשות שטויות. העיקר להחזיר את הרכב כמו שקיבלתי אותו. למעלה מ-20 שנה אחרי, הפעם ברכב שלי, תחושת האחריות והחשש חזרו להציף אותי. מצויד בערימת שטרות מכובדת שסיפק לי הפרופסור, בתוספת מידע אודות השחקנים הצפויים לקחת חלק בערב הזה, יצאתי לדרכי.
את הכתובת הווייז מצא בקלות, אך ההליכה לווילה שאירחה את המשחק הייתה מאתגרת יותר. הפרטיות מעל הכול, ורק אחרי שחניתי קיבלתי את ההוראות המדויקות להמשך המסע הרגלי. וכך אני מוצא את עצמי כגיבור אחרון סרטי האימה משוטט בשביל עפר בתוך פרדס חשוך ענק, שלאחר מכן יתברר כשער האחורי של אחוזה ענקית. בעודי ממשיך להדס בין ריחות התפוזים או הלימונים, כששקט אימתני מסביב, רק כמה אורות מרצדים מקדימה מסמנים שאני בכיוון הנכון, ושיש חיים עדיין על פני כדור הארץ. והנה השביל הופך למרוצף, והנה מכוניות של בני המזל שקיבלו גישה קלה יותר חונות בצד, והנה דלת עץ ענקית ומזמינה - וכל מה שנותר לי זה להקיש את הסיסמה.
יצא לי לבקר בבתים מפוארים בחיי, התארחתי באי אלו מסיבות בסביון, יצאתי גם עם מישהי מכפר שמריהו. אבל באחוזה כזו לא הייתי. ואני יכול לומר זאת בביטחון למרות שנכחתי בה באזור מאוד ספציפי רוב שעות הערב. המפלסים, העיצוב, הרהיטים, יצירות האמנות והפסלים, החלל המרווח, הבריכה הענקית שהשתקפה מאחורי קיר הזכוכית, ובאחת הפינות - איך לא - שולחן פוקר מקצועי, ענק, עם כיסאות נוחים כאלה כמו שאפשר לראות בשולחנות המצולמים במיטב ערוצי היוטיוב של משחקי ההיי סטייקס. במרכזו, דילר מקצועי ולידו ערימות הצ'יפים הצבעוניים מחכים לפקודה כמו חיילים במסדר, שהופתע לראות אותי שם בדיוק כמו שאני הופתעתי לראות את הבופה שחיכה לשחקנים בפינה. מתברר ש"דמי הרצינות" שהעברתי קודם לכן הוגדרו כהשתתפות סמלית בהוצאות הערב, וזאת כי המארח אינו גובה "גניה" (אחוזים מכל קופה לבית). אבל מבט מהיר הבהיר את העובדה שאין שום קשר בין הסכום הצנוע שהתבקשתי לשלם ובין העושר והמגוון שהוצג לפני - מבחר של סלטים, גבינות, נקניקים, סוגי לחמים, פלטת ירקות, פירות חתוכים ומשקאות קלים ואלכוהוליים מכל הסוגים. בצד עמד לו מקרר גלידות קטן, ולידו קערות עם חטיפים ושוקולדים. פינת קפה עם מכונת אספרסו איגפה מהצד השני, ואפילו גחלים לנרגילה שחיכתה במפרסת. שיהיה. והייתה גם פיצה. כבר לא הייתי בטוח אם הגעתי למשחק קאש של שמונה שחקנים או לטורניר של 150 שחקנים. האוכל היה בוודאות מספיק לכולם. ועל כל זה ניצחה מריה, הקולומביאנית שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, שתפקידה היה לוודא שבכל רגע תהיה מרוצה. ובינתיים, אני מאוד מרוצה.
את פני קיבל בחיוך נמרוד (או שם אחר שמתחיל בנו"ן), לחץ את ידי ועשה לי היכרות עם שאר השחקנים שכבר נכחו במקום. שניים מהם הכרתי, לא מהשולחנות. מהטלוויזיה. וממש כמו הבדיחה השחוקה של פוליטיקאי, עורך דין ושופט נכנסים לבר, אז כן - היו שם פוליטיקאי ועורך דין. שופט לא היה, אבל היה כדורסלן. ונציג משגרירות של אחת ממדינות הבלקן, ועוד שני אנשי עסקים שאין בי שום רצון כרגע לפרט את החברות שבבעלותם. כולם היו מאוד נחמדים, מסבירי פנים ונעימים, בדיוק כמו שהפרופסור הבטיח. והנה "המשחק של מולי" הפך לערב אחד להיות המציאות הפרטית שלי. לא שלא ידעתי שמשחקים כאלה אכן מתקיימים, אבל להיות חלק מזה זו אופרה אחרת. מעניין כמה מהם אוחזים במנוי לאופרה.
לשחק בכסף שאינו שלך זו חוויה משונה. מצד אחד אתה משוחרר מכבלי הפחד מ"סקרד מאני", סיטואציה שבה אתה לא משחק את הפוקר הכי טוב שלך כי אתה מפחד מדי להפסיד הרבה כסף. שום דבר רע לא הולך באמת לקרות לך. מצד שני, בדיוק כמו אותו לילה בלתי נשכח ברכב של אביה של חברתי דאז, הזהירות בשם האחריות הופכת להיות שמך השני, ואי אפשר באמת לשחק ככה. אבל איך אראה את הפרצוף שלי בפני הפרופסור, שהכריז קבל עם וזאפה "אתה לא תפסיד"? אסור לי לאכזב אותו. אומנם הבליינדים לא גבוהים במיוחד כמו שהיית מצפה מערב שכזה, אבל כל מי שהיה במשחק קאש יודע שלקופות יש נטייה להתנפח ככל שהלילה מתקדם. וקופה מנופחת במשחק הזה, באחוזה הזו, עם השחקנים האלו, מגיעה לא פעם לאלפי שקלים. אני מתבונן בצ'יפים שעפים לכל עבר, ותוהה ביני ובין עצמי מה הבנקרול הפרטי של כל אחד ואחד מהם. הם משחקים ביד אחת סכומים שאני בקושי מרשה לעצמי לשחק בחודש.
ככל שהערב מתקדם אני תופס ביטחון ומשתחרר. באמת נחמד כאן. זה לא רק הפינוקים, ולא רק הנוחות, וזו גם לא מריה. זו האווירה. השיחות בשולחן ברמה גבוהה, נעות בין מניות לכדורגל אירופי, בין קונספירציות לחיסונים, בין הנפקות לגיוסים, שלל רכילויות עסקיות, ומה שבעיקר אהבתי זה היחס כלפיי. אולי כי אני נציגו של הפרופסור בערב הזה, אולי כי רצו לתת לי הרגשה נוחה, ואולי כי פשוט עשיתי רושם טוב. אבל הנה הם צוחקים מבדיחה שלי, והנה מתעניינים גם במקצוע שלי, ובספר שלי, וככל שמריה מגישה עוד ועוד משקאות אלכוהוליים לשולחן, אני קולט שהשחקנים כאן הם אולי אנשי מקצוע מעולים בתחומם, אבל בכל מה שקשור לפוקר, זהו בהחלט עוד ערב מהנה בשבילם ותו לא. הם אולי לא גמבלרים מופרעים, אבל בהחלט לא תמיד מבינים מה הם עושים.
בסבלנות, בגביית ערך בידיים חזקות, בוויתור על ספוטים גבוליים תוך כדי ניצול הזדמנויות, אני מגדיל עוד ועוד את הערימה שלי. אני משתדל לעשות זאת באופן שלא יעורר אנטגוניזם, ולכן לא משחק אגרסיבי מדי. התדמית שאני מייצר בשולחן היא של שחקן ניט, סולידי, ולשאלה אם אני משחק רק עם אסים, אני עונה "לפעמים גם עם קינגים". מדי פעם אני מרשה לעצמי להפסיד יד עם קלפים שבורים, רק כדי להיטמע באווירה המשועשעת ולא לקחת את הערב הזה יותר מדי ברצינות. הדילר מיודעי קורץ לי מדי פעם בסיפוק, הוא מכיר אותי מטורנירים אחרים ומבין מה אני עושה. הוא לא פוצה פה.
השעה כבר שתיים לפנות בוקר, המשחק עומד להסתיים. אנחנו כבר שרים ויודעים בעל פה שיר עם של אותה מדינה מהבלקן, ואני מסתכל בסיפוק על הערימה הנאה שצברתי. ספירה מהירה מצביעה על 13 אלף שקל, פחות ה-5,000 של הפרופסור, ו-50% חלוקה ברווחים, ויש כאן 4,000 שקל בערב אחד. לא רע בכלל. אבל אז הגיעה אותה יד מהסרטים, שברגע אחד העמידה אותי בפני החלטה גורלית. לשלם או לא לשלם, זו השאלה.
"נו, מה אתה אומר? פולד בוגר? אני אקח את היד הזו, אתה את הבאה. יאללה. קפל. אתה כבר ברווח יפה, חבל, עוד חצי שעה מסיימים".
על הבורד הקלפים 4 6 6 8 9 קשת, השחקן שמולי דחף אול אין.
אני מאמץ את מוחי. ריחות, מילים וקולות ממלאים את ראשי, מנסים בכל כוחם להפריע לי.
השיר המטומטם לא יוצא לי מהראש.
"אתה לא תפסיד"
"יאללה קפל, חבל עוד חצי שעה מסיימים."
"מור וויין סר?"
אני נושם עמוק ומתנתק. זוג גבוה? היה מהמר את הפלופ. אס שמונה/תשע? זוגות שמונה תשע? רביעיות? שש כלשהו? היו מהמרים את הטרן. הבעיה היא שכל זוג שהוא מחזיק טוב עליי. אני מחזיק הרי רק באס. אבל למה שזוג ידחוף ככה? רק בשביל לגנוב קופה? ואם הוא מחזיק באס עם קיקר גבוה ממני? אם הבלוף שלו עדיין טוב יותר מהיד שיש לי?
5 צפייה בגלריה
השחקנים מסביבי משחקים ביד אחת סכומים שאני בקושי מרשה לעצמי לשחק בחודש
(צילום: shutterstock)
אני מריץ בראשי שוב ושוב את מהלכי הערב, מה שהספקתי לדעת על השחקנים, המידע שסיפק לי הפרופסור, על הנטייה בקאש למשחק מסוכן יותר בסוף הערב, מנסה להשתמש בניסיון שלי בשולחנות אחרים, בטורנירים בינלאומיים. אני מודע לכך שהשחקן שמולי יודע שהוא מעמיד אותי במצב קשוח במיוחד. האם אעז לקחת סיכון ולהפסיד את כל מה שהרווחתי עד כה? את הכסף של הפרופסור? האם אצא מלך בתשלום מצוין, או אידיוט מושלם?
אין הגדרה טובה יותר למושג "הירו קול".
אני עובר שוב על הידיים ההגיוניות שיכולות להיות לו.
טוב נו, לפחות יהיה לי מה לספר לילדים.
שילמתי.
הוא חושף מלך מלכה תלתנים. האס שלי חזק עליו.
הנשימה שלי נעצרת לרגע, השולחן כולו שמח וצוהל כאילו כבשתי שער בדקה ה-90 של משחק העפלה גורלי.
השחקן שמולי מחייך בהכנעה, הדילר לא מצליח שלא, ומעביר אליי את הצ'יפים שמגיעים לי.
בבת אחת הכפלתי את הערימה.
"מור וויין מריה!"
פורסם לראשונה: 13:55, 12.10.21
