אני מתחנן וזה לא עוזר. "בבקשה, בבקשה, בבקשה תעיפו מכאן את הקונפטי", אני שוב מתחנן וזה שוב לא עוזר. "זה הכי לא אני", אני מנסה לגרום להם להפנים שהאירוע הזה עוסק בי וברגשות שלי ולא בהם ובגחמות שלהם. "אתם מכירים אותי מספיק זמן ומספיק טוב כדי לדעת את זה", אני מתמצת סנטימנטים מורכבים שנבנו במשך שנתיים וחצי למשפט אחד שגם מחמיא וגם מקנטר. "שעות ייקח לאולג לנקות את זה", אני מפעיל לחץ חצי פולני, חצי גזעני. "נו נו, תכתבו לי ברכה קצרה בחרוזים וזהו", אני שולף את נשק יום הדין – חיקוי מושלם של שוּלם שטיסל. לשנייה אחת נדמה שניצלתי, שכוייח, הם כל כך אוהבים חרוזים. אבל בשנייה הבאה אני נזכר: מאז שהגרפיקאית המתולתלת נעלבה עד עמקי נשמתה מהברכה שכתבו לה – אף אחד אצלנו בעבודה לא אוהב ברכות. נדפקתי.
הם מכינים לי סרטון פרידה. אני כמעט בטוח שהם מכינים לי סרטון. כבר יותר משעה הם בהפסקת צהריים, אז או שהם מתו מהרעלת מזון או שהם מכינים לי סרטון. בהתחלה אני מדמיין אותם חוטפים סלמונלה וצונחים בזה אחר זה כמו זומבים בסרטים עם יותר מדי תקציב איפור. אחר כך אני מדמיין אותם עומדים מול מצלמה סטטית באולפן הקטן, מזדרזים להספיק בזמן שמיועד להפסקת קפה בין צילומי תוכנית על נדל"ן לצילומי ספיישל על תשעה באב, משתדלים לתת את הפאנץ'־ליין בטייק אחד. זה סרטון שאמור ללוות אותי במשך כל החיים, כמו תעודת סוכן ביטוח, רואה חשבון או קוסמטיקאי. סרטון שאומר: "צפו: הנה האנשים החמודים שניהלתי וזה מה שהם חושבים עליי".
סביר להניח שאף אחד מהם לא קיבל בריף מדויק, פשוט הוחלט שכל אחד יגיד משהו אישי, מרגש וחמוד. אבל הם יגידו בסרטון את הדברים הכי לא אישיים, הכי לא מרגשים והכי לא חמודים. דווקא הדברים שנאמרים בין טייק לטייק - כשהמצלמה דוממת וכל אחד מקריא לאחרים את שורת התסריט שלו, והם מחליפים מאחורי גבי טינופים עסיסיים ואולי גם פה ושם כמה דברים טובים - הם אלה שבאמת הייתי רוצה לשמוע. ועם כל הרצון הטוב שלהם, יש פה בעיה מהותית: הסרטון נולד, נכתב, בוים ונערך בידי בני אדם שעובדים בתקשורת. אנשי תקשורת, למקרה שלא יצא לפגוש כאלה, הם בני אדם שחשים את עצמם הכי מתוחכמים, שנונים, מיוחדים ומגניבים, ולכן תמיד יבער בהם רצון לבעוט, לעקוץ ולהתחכם. האינסטינקט הזה, בדרך כלל, מסרס את הרגש ומעקר את האמת. בדיוק כמו קונפטי – אין לו שום משמעות חוץ מלהפוך את הכול למלוכלך יותר.
בקיצור, אני לא רוצה סרטון. ואני לא רוצה קונפטי. כל מה שאני רוצה זה חיבוק איכותי ומילה יפה. אני רוצה לדעת שהייתי משמעותי עבורם, שנכנסתי להם ללב, שעזרתי להם להיות יותר טובים כעובדים וכבני אדם. סתם, נו, אני בסך הכול רוצה לקבל מהם אישור שהייתי סבבה. יש להם הזדמנות אחת לרגש אותי, לגרום לי לייבב, להתקעקע על הלב שלי, אז קצת חבל לא לממש אותה. אם מסורת הברכות הייתה נשמרת, הם היו יכולים בכיף לחלק את המשאבים למדיומים – לרדת עליי טקסטואלית ולרגש אותי ויזואלית. אבל הגרפיקאית הזילניאלית המתולתלת הזאת, כאמור, הייתה חייבת להיעלב; עבדה אצלנו פחות מחודשיים אבל הותירה אחריה מורשת אמיתית – משהו שאני בקושי יכול לומר על עצמי.
שקט, מתחילים. פיזרתי על השולחנות באופן־ספייס קאוות ומאפים, מישהו הביא עוגה שהכינה אשתו, מישהי אספה כמעט מכולם כסף לגיפטקארד, ההיא ממשאבי אנוש סימסה שהיא מתעכבת ושלא נחכה לה. הם אמרו כמה מילים, אני אמרתי כמה מילים, וכצפוי, אף אחד לא העז לברך בחרוזים. בום! – זה הקונפטי. בום! – זה הקונפטי השני. אשכרה הפתעתם אותי. פתאום מישהו מכבה את האור – הנה, ידעתי, יש סרטון. קצת מצחיק, קצת חמוד, קצת מרגש, קצת ארוך, קצת מאכזב. בעצם מאוד מאכזב. בסוף כולם מוחאים כפיים, כמעט כולם מגיעים לחבק, שמונה הולכים ליד עד הדלת, ארבעה מלווים אותי לחניון, אחת שואלת אם אני מגיע להרצליה. שנתיים וחצי אני הבוס שלה והיא חושבת שאני גר בהרצליה. בדרך הביתה, אחרי שבראש שלי אני דורס אותה, מבצבצת דמעת התרגשות.
ברמזורים האדומים אני צופה שוב בסרטון והוא דווקא חמוד, לא כזה נורא. אני עוזב מיליוני קבוצות וואטסאפ מיותרות ומתישות, מבטל התראות של עשרות ערוצי חדשות מקומיים ובינלאומיים ומתעלם מהאיחולים והתגובות בכל הפלטפורמות. השעתיים הכי שקטות שחוויתי בשני העשורים האחרונים מביאות אותי להחלטה מוחלטת: לעולם לא אחזור לעבוד בתקשורת.
ההחלטה הזו מחזיקה יומיים אחרי שבכיר בכלי תקשורת גדול מתקשר אליי. "יש שמועות שעזבת", הוא אומר, "אפשר לשאול לאן?". אני אומר לו: "הביתה". הוא צוחק ומבקש לדעת עוד פרטים. מיציתי את התחום, התחום מיצה אותי, שנינו מיצינו זה את זה. הוא מקשיב ושותק ואני נאלץ להמשיך, וכשממשיכים מתחילים לדבר שטויות. אז כמו שאמרתי, הגענו לכלל מיצוי, ואתה יודע איך זה, בסוף שכבנו ונהיה קצת לא נעים. הוא איש די זקן, לא זורם ולא מבין מה אני רוצה ממנו. בכל זאת, איכשהו, השיחה מתפתחת מעבר לכמה דקות והוא מבקש להיפגש. סליחה, במעמדו הוא כבר לא מבקש, הוא דורש.
מתפנה תפקיד באחד הצעצועים שהוא מחזיק – ומשום מה הוא חשב עליי. אני מסביר לו שאני חייב זמן לנשום, לחשוב, לחלום, לדמיין, לתכנן ובעיקר לישון. "בקבר", הוא צוחק ומשתעל מהסיגר שאני מדמיין שהוא מעשן, "תעשה את כל זה בקבר". אני מסביר לו שאני רציני, ושאין אף תפקיד שיכול לעניין אותי חמש דקות אחרי שעזבתי מקום ששאב ממני את הנשמה ומצץ ממני את הדם, אבל זה רק מדליק אותו עוד יותר. מבחינתו, אף אחד בעולם לא יגיד לו "לא".
העוזר האישי שלו, שגם סונג'ר לאחרונה להיות הנהג שלו, מתקשר אחרי חצי דקה כדי לתאם זמן ומקום. אני משתהה בכוונה, כאילו כדי לבדוק זמינות ביומן הפנוי־להחריד שלי, ובסוף משחרר כמה אופציות לימים הקרובים. אנחנו קובעים למחרת בבוקר בלובי של מלון בוטיק שנמצא במרחק הליכה ממני. עבר הרבה זמן מאז שחיזרו אחריי בהקשר של עבודה, אז שכחתי את החוקים. הוא הזמין קפה ועוגת גזר, ואני הזמנתי יותר מדי מנות מהתפריט ושתיתי יותר מדי קוקטיילים. בשלב מסוים האלכוהול התחיל לדבר מגרוני, בידענות שחצנית ובביטחון מופרז. נגעלתי מעצמי גם בזמן אמת, אבל הוא דווקא הוקסם.
פגישה של שעה הפכה לפגישה של שלוש שעות וחצי, והצעה גנרית הפכה לחוזה קונקרטי. בזמן שהתנדנדתי לשירותים, הוא הזמין חשבון. בזמן שהקאתי, הוא סימס לי "אתה בחיים?". עד שחזרתי הוא כבר הספיק לשלם על שנינו וללכת. הצצתי על החשבון שעלה בערך כמו לילה בצימר, וידאתי עם המלצר שהוא קיבל טיפ והלכתי. אחרי יומיים כתבתי לבוס המיועד שזה נשמע מעניין ושאשמח להתקדם. אחרי כמעט שבוע הוא הסביר בקצרה שזו תקופה מורכבת ושזה מהלך מורכב וחתם: "בוא נדבר עוד שלושה חודשים".
זה מסוג המפגשים שלא יוצא מהם כלום אבל הם מתיישבים עליך כמו לוחם סומו, מדכאים אותך כמו קרטון ריק של חלב אחרי שהמים רתחו ולא מאפשרים לך לזוז מילימטר. הנה, זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני שווה, אנשים מחזרים אחריי, קונים לי ארוחת בוקר מפנקת, רוצים לתת לי לעשות את השיט שאני עושה, אז מה רע לי בחיים. או.קיי, אז זה רע, כל כך רע, הכי רע שיש. כל מפגש כזה וכל הצעה כזאת קושרים אותך מנטלית לעולם הישן והמוכר ולא מאפשרים לך להתקדם, להשתנות, להתגמש. באופן רשמי הייתי מחוץ לביצת התקשורת פחות מיומיים עד שחזרתי אליה על ארבע בגלל כמה קוקטיילים בצבעים זוהרים. "אחי, אתה פתטי", אני אומר לעצמי. "אחי", משיב עצמי, "אתה קורא לעצמך 'אחי' וזה כבר הרבה, הרבה יותר פתטי". נסכים שלא להסכים.
אתה נמצא עכשיו בעיצומו של קרב איתנים אימתני בין רצון (לנטוש את התחום שהחליש אותך כמו נגיף מרושע) לבין הרגל (כל מה שאתה יודע לעשות בעיניים עצומות ועם רגל קשורה מאחורי הגב). ואתה בלופ כל כך מעצבן: משכנע את עצמך שזה בסדר להיפגש ולשמוע, עושה ואומר הכול כדי שיחשבו שאתה משוגע ויניחו לך לנפשך, אבל בטעות גורם להם לרצות אותך אפילו יותר. למזלך, אתה מספיק חזק בשביל לעמוד על שלך ולסרב. לרוע מזלך, בלי לשים לב, אתה מחוץ למעגל העבודה כבר חצי שנה – כי כמה עבודות פרילנס זה לא ממש נחשב – ולא מסוגל להחליט מה תרצה להיות כשתגדל.
התקשורת הייתה עבורי כמו כרטיס רב־קו – היא נמצאת כל הזמן בכיס שלך, אבל האשראי עלול להסתיים בכל רגע ולעולם לא תדע בדיוק מתי. אוקיי, זה דימוי צפוף מדי, במיוחד אם עולים על קו 2 בדרך לשוק התקווה, אז ננסה משהו אחר: התקשורת הייתה עבורי כמו פרטנרית מהסוג היזיזותי – היא זמינה כמעט תמיד, אבל יום אחד תכתוב לה "ערה?" ואחרי יומיים של דממה אתה תבין שהיא כנראה התאהבה, נכנסה לזוגיות חדשה וחמקה מהישג ידך. האפשרויות שלך בתחום הולכות ומצטמצמות, ההצעות הולכות ומתמעטות, התקציבים הולכים ונשחקים, המשרות הולכות ומאוישות ואתה הולך ונשכח. מתגמד. נעלם.
ואז הגיעה הפגישה האחרונה עם עולם התקשורת. באותו רגע לא ידעתי שזו תהיה הפגישה האחרונה, אבל הייתה בי תחושה של סוף העולם. אולי בגלל שהייתה זו הפעם הראשונה שבה עטיתי על עצמי מסכה בגלל וירוס מוזר ומסתורי שהרג זקנים, הדביק אקספוננציאלית וגרם למגישי אקטואליה להישמע היסטריים, ואולי גם קצת בגלל תחושת ריקנות בעקבות אירוע גלובלי דרמטי שלראשונה זה עשרים שנה אני לא עומד בצד המסקר שלו. מצאתי את עצמי יושב בחדר ישיבות עגול, שקוף ולח בבית משרדים מצחין בדרומה של עיר שפלה בינונית, מול בחור שעד לפני חצי שעה לא ידעתי על קיומו. הוא צעיר ממני בכמה שנים, גבוה ממני בעשרים סנטימטרים, רזה ממני בעשרה קילוגרמים ואמור להיות הבוס החדש שלי. השפתיים שלו זזו ובקעו מהן מילים, שהפסקתי לשמוע בדיוק אחרי שהתחוור לי כי השכר שאני מצפה לו גבוה פי שניים ממה שהוא מציע. ובכל זאת, ישבנו כך זה מול זה, מנוגדי אינטרסים – הוא רוצה שאתחיל לעבוד מחר ואני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים.
בתוך הראש שלי אמרתי לו: "כן, איש גבוה ורזה עם שפמפם מעוצב, חזה מגולח וחולצת הוואי עם כפתור פתוח אחד יותר מדי שנראה כמו ניצב בסרטי פורנו, ברור שאני מוכן לעבוד תמורת חצי מהשכר שביקשתי, ברור שאני מאמין שאתה זה שתקדם אותי יותר ממה שקידמתי את עצמי או שקידמו אותי מוריי ורבותיי בכל עשרים שנות הקריירה העיתונאית והתקשורתית שלי, ברור שאני מוכן לעבוד בכל שעה שבה תצווה עליי לעבוד, כולל שבתות וחגים ותעניות ולילות וימים, וברור שאני מוכן לעמוד כפוף מול הקיר ו..." – אבל בפועל ישבתי והנהנתי במשך הרבה יותר זמן ממה שתכננתי, הרגשתי את חוסר האונים משתלט עליי וכל מה שרציתי זה ללכת לישון. ולא לקום. אף פעם.
כשהתעוררתי, רציתי להיכנס לאפליקציית פייסבוק אבל בטעות לחצתי על הלוגו של לינקדאין. נדהמתי לגלות כמות אסטרונומית של פניות. 98% מהן כבר היו לא רלוונטיות, אבל הייתה שם הודעה אחת שהזריקה לי מנת אדרנלין מכובדת. סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת היי-טק מרשימה כתבה לי שלוש הודעות שונות בהפרש של כמה ימים זו מזו. המסר הכללי: "ראיתי את הפרופיל שלך, ביררתי עליך, אתה בדיוק מה שאנחנו מחפשים, אשמח להיפגש". בשלב הזה רק רציתי שמישהו יפתח ברחוב דוכן של חלומות, כי בדיוק הבשילו התנאים מבחינתי לשרוף את כל הכסף שאין על דברים שאפשר להתאכזב מהם. בניגוד גמור לאיפוק ולזהירות שאני מפגין במקרים כאלה, הפעם עפתי חמש שנים קדימה. כבר חישבתי את הנטו של משכורת 13, דמיינתי איפה להשקיע את המניות שהבשילו ובדקתי אם אצטרך לחדש את הדרכון לפני שאני טס להתרשם מהסניף בסן פרנסיסקו.
אחרי יומיים נפגשתי איתה במשרד שלה בשעה מוקדמת מדי. "שמונה בבוקר?", נדהמתי כשקבענו בטלפון, "אתם לא היי-טק? אתם לא אמורים להגיע למשרד אחרי יקיצה טבעית?". צחקתי, אבל זה לא הצחיק אותה. אמרתי לה שאני צוחק ושאני רגיל מהתקשורת לקום בשש בבוקר, לשתות המון קפה, לעבור על כל הכותרות ולטוס למשרד. היא עדיין נשמעה רצינית, אולי אפילו פגועה, אולי אפילו התחרטה על שפנתה אליי. ואולי כל זה בראש שלי. הנה, היא מתחילה לענות: "אנחנו בדרך כלל מגיעים מאוחר, אבל הפעם אני מעדיפה שניפגש יותר מוקדם כדי שנספיק לפני שזאת שאתה אמור להחליף תגיע ותראה אותך. היא עדיין לא יודעת שהיא מפוטרת". זה היה הסבר קר ואכזרי – ואהבתי את זה. הנה, לא רק בתקשורת, גם בהיי-טק יש חארות חסרי מצפון. אולי בכל זאת אנחנו מתאימים.
בפגישה אני מבין שאנחנו בסדר גמור. היא שואלת למה עזבתי פה ולמה עזבתי שם. אני נותן לה סיפורים חלקיים, משתדל לא לטנף על אף אחד אבל גם לא לתת לה תחושה שאני מוכר לה את עצמי כבודהיסט. היא שואלת אם יש לי ממליצים. בטח, המון. למה אני לא נותן לך את הממליץ במקום ההוא? כי אני חושב שהוא לא מחבב אותי כבר. היא מחייכת לעצמה וכותבת משהו בפנקס קטן. יא אללה, איזה היי-טק. פתאום העיניים שלה נוצצות. לא. כן. לא. כן. היא מתעקשת שנתקשר אליו עכשיו מהטלפון שלי ונשים אותו על ספיקר, נראה איך הוא יגיב. אני מסביר לה שלא דיברתי איתו כמעט חמש שנים. אבל בשבילה זה משחק, והיא כנראה ממש אוהבת לשחק.
היא מבקשת ממני את הטלפון, נכנסת לרשימת אנשי הקשר ומתקשרת. למה אני משתף פעולה? כי אני בריאיון עבודה, כי בראש שלי אני מכסה תוך שלושה חודשים את כל החובות שצברתי בחצי השנה האחרונה, כי אני מפחד שאני בדיכאון, ובעיקר כי אני לא רוצה להיות בומר מבאס מול המילניאלית שיושבת מולי בעיניים דלוקות.
הלוואי שהוא לא יענה, הלוואי שהוא לא יענה, הלוואי שהוא לא יענה. "היי!". הוא שמח לשמוע ממני, ומבחינתה עברתי את המבחן. אחרי כמה שניות היא לוקחת את הטלפון – שלי – ויוצאת מהחדר. כשהיא חוזרת, היא אומרת "איזה טמבל אתה", ומספרת שהוא אמר לה שהיא מטומטמת אם היא לא לוקחת אותי. היא שואלת מתי אני יכול להתחיל. אני אומר לה שאני יכול להתחיל עכשיו, כלומר אחרי שיודיעו לזאת שאני מחליף שהיא מפוטרת. זה מצחיק אותה. היא רוצה להפגיש אותי עם המנכ"ל.
טכנית, הוא יכול להיות הנכד שלי. הוא לובש חליפת נייקי אפורה מכף רגל ועד ראש, ומוריד את האוזניות רק כשהוא שוקע לתוך כיסא המנהלים שלו, שהוא בעצם יותר כורסת טלוויזיה. הוא מספר על עצמו. רזומה של חמישה עמודים, למרות שהוא נראה כמו מי שסיים תיכון לפני חמש שנים. אני שואל בן כמה הוא. הוא באמת סיים תיכון לפני חמש שנים. אי אפשר להתרשם ואי אפשר לא להתרשם. אי אפשר להתרשם כי זה יוציא אותי חנפן. ואי אפשר לא להתרשם כי באמת אי אפשר פאקינג לא להתרשם. באותו רגע אני מבין שאין שום דרך להתמודד עם מנכ"ל שיכול להיות הנכד שלי, וזה אומר שאני לא יכול לקחת את העבודה הזאת. בקונפליקט הראשון בינינו זה יתפוצץ. הוא לא יסכים לישון בלי השמיכי שלו, אני אתעקש שכן, וזה ייגמר רע. סתם דוגמה.
הג'וב המושלם הוא לקבל כסף בלי לעשות כלום. אי אפשר להתפרנס תוך כדי, אבל אפשר לעשות דברים מועילים אחרים: לנקות, לבשל, להשמין, לפגוש חברי ילדות, לכתוב ספר. הקורונה החזירה לתודעה את החל"ת: ישראל כ"ץ נתן, אביגדור ליברמן לקח, יהי שם השם מבורך. הקורונה המרשעת – אך גם חמודה – נתנה לנו הזדמנות לקחת אוויר ולהסתכל פנימה. רק הפעולה הזאת לקחה לי בערך חודש. בחודש השני היה סגר, אז זה לא נחשב. בחודש השלישי למדתי ג'אווה סקריפט ואפיתי חלות, כמו כולם. בחודש הרביעי סיימתי לנקות את הבית. בחודש החמישי גנזתי את הספר כי הוא הלך למקומות מוזרים מדי. בחודש השישי מחקתי את שורת הג'אווה סקריפט מקורות החיים כי הרגשתי שאם אני מסתבך ביצירת דף 404, אולי עדיף שאלמד לנגן על כינור. אחרי חצי שנת חל"ת כבר טיפסתי על הקירות ורציתי למות מרוב שעמום, תסכול וייאוש.
וכשירדתי מהקירות, החלטתי לחיות ולקחת את גורלי בידיי. ואז – חשבוניות, קבלות, הצעות מחיר, ניכוי מס, ניהול ספרים. פאק, אני עצמאי. עכשיו אני צריך ליזום, להתמקח, לרדוף, לקמבן. אני הבוס, אני העבד. אין תלושים לחג, אין בונוסים, אין ימי חופש. אין כלום חוץ ממני ומרואה חשבון בשם בני. זה מדהים ומרגש ומפעים ואדיר, אבל זה בעיקר מפחיד. מפחיד עד כדי כך שהיום שבו קיבלתי תעודת עוסק מורשה היה היום שבו לראשונה בחיי התחלתי לחפש עבודה רגילה, ממוצעת, סבירה ובינונית בתור שכיר במשרה מלאה.
הפחד הזה הוא תוצאה של משבר קריירה קלאסי של תחילת שנות הארבעים: משבר של מי שעבד שנים בתחום שגורם לו כיום לסלידה, משבר של אדם בעל מוח דיגיטלי ולב אנלוגי, משבר של עצמאי בנשמה ששואף להיות חלק ממשהו גדול יותר, משבר של בן אנוש שמשתוקק כבר לפגוש את הרובוט שיחליף אותו בקרוב. אמן שיקראו לו איציק.
פורסם לראשונה: 13:55, 12.10.21
