כחלק מהסכם השילומים לניצולי השואה בארץ, סבא וסבתא שלי היו זכאים מדי שנה לחופשת הבראה בבית הארחה קיבוצי. מדי פעם הם בחרו נכד בר מזל, שזכה להצטרף אליהם ללילה ב"מלון", לאכול קומפוט בחדר האוכל או לשחות בבריכה מכוסת הזרדים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הייתי בת עשר כשנפל בחלקי העונג. אני זוכרת שכחלק מהבידור המגוון בחופשה ישבתי בלובי יחד עם חבורת הקשישים וצפיתי בסרט ישן בטלוויזיה, שבמשך שנים טעיתי לחשוב שהיה "עשרת הדיברות". אולי בערוץ הראשון של שנות התשעים המוקדמות סברו שמדובר בסרט תנ"כי לכל המשפחה, אבל "סדום ועמורה" של רוברט אולדריץ' מ-1962 היה יותר על גבול האקספלויטיישן, יצירה רוויית אלימות ואורגיות. סצנה שנחקקה לנצח במוחי התמים הציגה מלכה פרעונית צופה בעבדים, שנקשרו לגלגל ענק והורדו לתוך אש שוב ושוב. המחשבות על העינוי המתמשך הזה לא הרפתה ממני גם כשעלינו לחדר לעשות שלאף-שטונדה. סבא וסבתא חלקו מיטה זוגית ואני שכבתי על מיטת ילדים בפינה, אבל לא הצלחתי להירדם. משהו חדש ולא מוכר התעורר בי.
make action GIFs like this at MakeaGif
בדיעבד, כמו עבור בדס"מים רבים, היתה זו סצנה מחרמנת ראשונה מני רבות שרמזה שיש בי צד שנדלק מחוסר אונים, היררכיה וכאב - אבל אפילו ממרחק הזמן אני עדיין תוהה למה דווקא היא זו שהציתה בי את היצר. לא היה בה סקס, אפילו לא עירום. כשגיליתי לאחרונה שהיא חלק מ"סדום ועמורה", ולא תוספת קינקית לסיפור יציאת מצרים, הסתבר שהיא כל כך ונילית עד שאפילו נכללה בטריילר המקורי. ובכל זאת, הסצנה הזו - והרגעים ההם על הדרגש בחדר של סבתא וסבא - לא הרפו ממני שנים. אני זוכרת את הילדה שהייתי, ואיך לא ידעתי להגדיר עדיין את החמימות המבלבלת שפשתה לי באזור החלציים, אבל כן הבנתי שתחושת העוררות מהמחשבה על הגברים שאזוקים למתקן העינויים הזה היא משהו שאני אמורה להתבייש בו. כשחושבים על זה, במשך כל השנים הרגשתי קצת כמו אותם עבדים זועקים שטובלים באש בגלגל בלתי נגמר - רק שאצלי העינוי היה אשמה על מי שאני, והגלגל הזה נשבר מזמן.
(קרן בר לב)
לפני 25 שנים, בקולנוע ישן ברמת גן, משהו קרה. זה מתחיל בקול: "פם פם פם, פ-פם, פם פם", תופים משוגעים וחייתיים של ג'ונגל עירוני אפרורי. זה ממשיך בתמונה: בחור צעיר בשם רנטון בורח משוטרים, נתקל במכונית, דופק מבט למצלמה, צוחק וממשיך לברוח. וזה נגמר בציווי, כמעט אלוהי: "ובחרת בחיים", אבל משום מה זה נשמע לך הרבה יותר נכון באנגלית – צ'וז א לייף, צ'וז א ג'וב, צ'וז א קאריר, צ'וז א פאקינג ביג טלוויז'ן.
אתה תיפול עם רנטון בהרואין. ואתה תפנטז עם רנטון על דיאן, התיכוניסטית בתלבושת אחידה. ביום הזה למדת שאתה נער שאוהב שוקולד אבל לא שוכב עם שוקולד, ושבאותה מידה אתה נער שלא אוהב נערה כי אין לך מושג אפילו איך קוראים לה, אבל בכל פעם שאתה מסתכל עליה אתה מרגיש חום נעים ומרטיט בכל הגוף. אחר כך אתה תצא מהקולנוע, תיפרד מהחברים שהיו איתך בסרט, תלך לבר מסריח מסיגריות ותשתה משהו עם טעם מחריד. הראש שלך יתפוצץ, אבל אתה תפחד מהרגע שבו הלילה הזה ימות ותחזור להיות נער דתי. אתה תזמין עוד מהמשקה הזה, ולא תבין מה בדיוק ברצפה גורם לך לרצות לחבק אותה. בהנגאובר של הבוקר שאחרי אתה לא תשמע את "פרפקט דיי" של לו ריד, אלא מישהו צורח עליך שתקום כבר כי אתה מאחר לבית הכנסת.
באותו ערב אתה קונה שוב כרטיס ל"טריינספוטינג" והולך הפעם לבד. "פם פם פם, פ-פם, פם פם", הלב פועם הפעם, הרבה יותר חזק. אתה משתוקק לדיאן אבל למעשה זוכר נערה אמיתית שראית פעם ורצית לפגוש בה שוב, אפילו לא לגעת כי אסור, סתם להיות קרוב אליה, להרגיש את האוויר רגע אחרי שהיא פוגעת בו. על המסך מתרחש טקס חילופי שבויים בין קלטת סקס לקלטת כדורגל – רנטון מתוודה בפני דיאן בסיום האקט המיני שהוא לא הרגיש טוב כל כך מאז השער של ארצ'י גמיל נגד הולנד במונדיאל 1978, ואילו טומי וליזי צופים בטעות בשער המדובר במקום בקלטת הסקס שנגנבה. ואתה מתחיל לחשב כמה אהבות אתה מוכן לתת בשביל אורגזמה, כמה אורגזמות אתה מוכן לתת בשביל אהבה וכמה אהבות ואורגזמות אתה מוכן לתת בשביל להרוויח אפשרות לבחור בחיים, כלומר צ'וז א לייף.
(פיני אסקל)
לפני שנדבר על הסצנה הראשונה שגרמה לי לדעת ליבידו מהו, אתוודה שההתעוררות שלי בכלל הגיעה מקליפ בימי הזוהר של אמ.טי.וי, "Pray" של Take That. האימג'ים של חברי הלהקה באופציות רטובות, מי יותר ומי פחות, היו כזו מתקפה על החושים שלי בכל פעם שהקליפ רץ בסלון, שלדעתי אם רק תשמיעו את אקורדי הפתיחה לאמא שלי, תהיה לה תגובה פבלובית לקום ולעזוב את החדר.
אבל אנחנו פה לדבר על קולנוע, אז הנה התשובה המביכה שלי: "סליבר", אותו סרט מ-1993 שרכב על גל המותחנים הארוטיים שקיבל בוסט מ"חיזור גורלי" והגיע לשיא עם "אינסטינקט בסיסי". אומנם לכנות את הסרט הזה מותחן ארוטי יהיה עלבון לשתי המילים, אבל עבדנו עם מה שהיה לנו אז. בכל מקרה, הסצנה המדוברת היא זו שבה שרון סטון מסתובבת בדירת יוקרה אפלולית, כאשר לפתע מגיח וויליאם בולדווין ועושה אותה מאחור בעמידה על עמוד, בזווית שאפשר לתאר רק כ"כן, בטח".
את הסצנה הזו ראיתי במנותק מהסרט, ורק לאחרונה, כשהשחתתי זמן יקר על השיעמומון הזה, גיליתי שא', היא אורכת משהו כמו שבע שניות גג, וב', היא סקסית כמו סיפור כיבוש של החבר מהפלוגה אחרי שנשארתם שבת, זה שברור לך שהוא בתול.
אבל יש סיבה די טובה מדוע השוט הזה נצרב לי במוח אז, באמצע הניינטיז. מה שקורה הוא שבשניות הספורות של הסקס הזה האישה לבושה והגבר עירום לחלוטין, כאשר הישבן שלו משתלט לרגע על המסך. לא הבנתי את זה אז, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי סקס בקולנוע שבו הגוף הגברי הוא האובייקט, הוא הפנטזיה. "סליבר" הוא שיט מוחלט, אבל רק על זה מגיע לו איזשהו חסד.
(אור סיגולי)
אני אומנם נולדתי בפתחה של שנת 1994, אך הצפייה בסרט "שבלול", שנוצר אי שם ב-1970 ובוצע על ידי חבורת לול, AKA הילדים הכי מגניבים בארץ ישראל הצעירה, לא רק מיצב אותי כילדה חכמולוגית ומעצבנת, אלא גרם לי להביט באריק איינשטיין - ולהרגיש את הפרפרים שבבטן נודדים דרומה.
ואז מגיעה הסצנה. בתום הפורפליי הארוך בעולם, המורכב ממבטים נוגים ומהורהרים של האמן המיוסר, חובר איינשטיין לשלום חנוך ומזמר את השיר "טוב לי", שבפרשנות לא מקצועית מתאר חוויית סטלות ואורגיות שיכולה להתקיים רק בתוך חבורה שכולה סקס, סמים וצבי שיסל זכרו לברכה.
לתוך קלחת החרמנות הזו מצטרפת ג'וזי כץ, האבטיפוס של האיט גירלז שהיא הכי יפה, הכי כיפית, הכי זורמת והכי הבת שרציתי להיות ולעולם לא אצליח, מתגפפת באלגנטיות בין אריק איינשטיין לצבי שיסל. כולם לבושים בעיקר בצעיפי נוצות. הם מתחבקים, מתמזמזים, נוגעים, מתכרבלים ומדגמנים אהבה חופשית, מבלי להפוך להיפים בלתי נסבלים שחושבים שלעשן ג'וינטים זה תחליף לאישיות.
בקיצור, הכול שם נכון, יפה ונינוח ומעורר ערגה וגעגוע לזמנים שמעולם לא הכרתי, אבל היה יכול להיות סופר-פאן לקפוץ לשם לוויקנד.
עם זאת, בעקבות אותה סצנה פרועה, נאסר הסרט לשידור בטלוויזיה הציבורית - כמו לא מעט דברים שבראשם עמד חוטא גדול, כלומר רב גדול, כלומר אורי זוהר. אפשר להגיד שבאופן כללי לא ממש מדובר בחבורה שהפוליטיקלי קורקט הוא נר לרגליה, ובימינו כמה מהמעשים שלהם היו ככל הנראה מרסקים להם את הקריירה (וטוב שכך) - או סתם מקבלים פוסט בפוליטיקלי קוראת. אין לדעת, אנו חיים בזמנים משונים.
ולמרות הכול, הנוסטלגיה צובעת את כל העסק הזה בצבעים נאיביים, או לפחות מאפשרת להתחרמן מהעסק הזה בלי רגשות אשם. תוסיפו את מחרבש התודעה הנכון ואולי בכל תרצו לעשות מין קבוצתי, אני עדיין לא שם. מצד שני, גם ג'וזי כבר לא.
(דורין אליהו)
השנה היא 1985. אני בן 8, עומד מחוץ לאוטו של ההורים שלי בדרייב-אין בתל אביב. על המסך מוקרן הסרט "בית ספר לעבירות תנועה". אין לי מושג למה ההורים שלי לקחו אותי ואת אחותי דווקא לסרט הזה, הוא מאוד לא מתאים לילדים - המון גסויות, סצנות מיניות, אלימות, שום ערך מוסף. סרט אייטיז קלאסי, אבל מהנחותים שבהם; מין "בית ספר לשוטרים מתחילים", רק עם פחות לב. את כל זה לא ידעתי אז כמובן. הייתי בן 8, נהניתי מזה שיש מסך גדול, חשבתי שזה מגניב שאנחנו באוטו, אכלתי כל מה שיכולתי לשכנע שיקנו לי והשתעממתי בשלב מסוים, והתחלתי להסתובב בדרייב-אין. ואז הגיעה הסצנה. שופטת יחסית מבוגרת, ש-IMDB גילה לי שמדובר בסאלי קלרמן ששיחקה בהמון סרטי אייטיז, לבושה בבגדי סאדו, מחזיקה ברצועה שוטר מבוגר גם הוא ואומרת לו "אתה תהיה ילד טוב?" והוא, על ארבע, עונה לה "יס מאמי". והמוח שלי התפוצץ. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הסצנה הזו. שש שנים אחר כך, כשאגלה את, ובכן, הגוף שלי, אדמיין את הסצנה הזו עם המון נשים. אני ברצועה, והן אומרות לי את השורה הזו.
במשך שנים חשבתי שהמשיכה לסצנה הזו מוכיחה שיש בי צד שמשתוקק להיות נשלט. צד שמטורף לבדס"מ אמיתי. צד שלא מומש כי אני חושש להוציא אותו לפועל. ואז, בערך בגיל 30, הגיעה בחורה שניסתה להוציא את הצד הזה ממני. זה לא עבד בכלל. בפעם הראשונה שעשתה עליי תרגילי שליטה הרגשתי חוסר הנאה עצום. ניסיתי לשחרר, אבל פשוט לא נהניתי. גם כשהפכנו תפקידים לא מאוד נהניתי מזה. אכלתי סרטים שאני לא יודע באמת לתת לרצונות שלי דרור, שאני חושש ממה זה אומר עליי וכו'. אבל אז הבנתי שיש מצב שמה שעובד בפנטזיה לא באמת מדליק אותך בחיים האמיתיים. שאתה נמשך בראש לדברים שדווקא רחוקים ממך. אני תוהה אם לא ראיתי עוד סצנות מיניות עד אז, אני תוהה למה דווקא בדס"מ שיגע אותי כל כך. לא יודע. מה שכן, הסרט כולו נמצא ביוטיוב, אז ראיתי את הסצנה עכשיו שוב והאורך שלה הוא כ-8 שניות. עד שראיתי אותה עכשיו זכרתי שהיא כמה דקות טובות. היא גם לא כל כך מגרה. די קומית אפילו. אולי לא כזה נורא שההורים שלי לקחו אותי לסרט הזה.
(אסי גל)
אף פעם לא התחברתי ל"פצצות המין" של האייטיז-ניינטיז סטייל פמלה אנדרסון, סמנתה פוקס ושות'. הייתי יותר בקטע של הבחורות היפות, העדינות. כך למשל הייתי מאוהב נואשות בסמנתה (אליסה מילאנו) מ"מי הבוס", או בג'ניפר לאב יואיט ושרה מישל גלר בתחילת דרכן. וכמובן במיכל, הילדה הכי יפה בכיתה - סוד ששמרתי איתי שנים. כילד-נער ביישן, לא הייתי מסוגל בכלל לחשוב על להתחיל איתה או אפילו לרמוז ליקום שיש לי רגשות כלפיה, ובסתר ליבי קיוויתי שהיא-היא תהיה זו שתפנה אליי. זה אכן קרה, כשהיא שאלה אותי אם אפשר להעתיק ממני איזו עבודה. כך התגבשה לה במוחי הצעיר פנטזיה שליוותה אותי שנים - בדמות בחורה צעירה, עדינה ויפה שמתחילה איתי בלי בושה, וחוסכת ממני את כל כאבי הראש והלב המיותרים האלה. הפנטזיה הזו קיבלה ממשות ויזואלית כשליאה תומפסון הפציעה על המסך כלוריין הצעירה של 1955 ב"בחזרה לעתיד 1". נעזוב רגע בצד את העובדה שהטרילוגיה הזו עד היום נחשבת בעיניי כאחת הטרילוגיות הטובות מאז ומעולם בקולנוע, או את העובדה שמדובר בפאקינג אמא של מרטי, הסצנה שבה היא מנסה לפתות אותו בארוחת הערב עם מבטה התמים וקולה החתולי, "הוא יכול לישון בחדר שלי", בשילוב צביטה קלה ברגל אך בלתי משתמעת לשתי פנים, הספיקה לי כדי שאגמע את המסך במבטי המשתוקק.
יש בסצנה הקטנה והתמימה כביכול הזו כל מה שראיתי בעיני רוחי כדרך האופטימלית להכיר בחורה בשלב ההוא של חיי. למצוא את עצמי בארוחת ערב משפחתית שלה, בדרכי לחדר השינה שלה, ומשם למיטה שלה וללילה חלומי איתה מבלי להניף אצבע. בגלל האופי הפתייני-נערי-תמים שלה, מבחינתי סצנת ארוחת הערב מינית אפילו יותר מאותה סצנה מפורסמת במגרש החניה עם המחשוף הבלתי אפשרי של תומפסון, שבה האשליה מתנפצת כשלוריין מתנפלת ומנשקת את מרטי, בניגוד גמור לדעותיה השמרניות של אותה לוריין ממש ב-1985. סצנת ארוחת הערב נוגעת בנקודות הרגישות והפנימיות ביותר שלי לגבי מראה, סטייל ואינטראקציה בין נשים וגברים, והיא עובדת עליי עד היום. וכן, אני עדיין מנסה להדחיק את העובדה שמדובר באמא שלו ואת מה שזה אומר עלי.
(תומר בן אז"ר)
גיל 14 זה לא גיל שבו מבינים השלכות מוסריות, במיוחד לא כשזה נוגע ללראות ציצים. מה לעשות, בשלב הזה מדובר במצרך נדיר. נער חרמן (במיוחד טרום חלוף המילניום) לא בהכרח מפנים את הפרובלמטיות (בלשון המעטה) שבלהציץ לבחורה מתפשטת. בטח ובטח לא במדינה שגדלה על "אסקימו לימון". ובכל זאת, גם בגיל צעיר היה לי חוסר נוחות עם העירום הגנוב של סרטי הנוסטלגיה לנעורים של ישראל. משום מה, כשסצנה דומה להחריד (בעדכון מודרני הכולל מצלמות רשת) הופיעה ב"אמריקן פאי" זה פחות הפריע לי. אולי מחסום השפה עזר להדחיק עד כמה חבורת גברים שמציצה על בחורה זה דפוק, אולי זו פשוט היתה שאנון אליזבת היפהפייה שעשתה זאת.
כך או כך, מרגע שנאדיה, דמות התלמידה הזרה - סוג של לולה מ"אלכס חולה אהבה", רק מבלי להיות בת דודה של הגיבור ג'ים - התפשטה בחדרו מבלי לדעת שהמצלמה שמעל המחשב משדרת את העירום שלה לרחבי האינטרנט (ומשום מה, גם לחזרה של "בלינק 182" וקוף), משהו נדלק. זו לא רק המציצנות, אלא גם העובדה שג'ים מנצל את הרגע כדי להצטרף לנאדיה, ומתוגמל על כך בהזדמנות ליחסי מין, שהזינה פנטזיות צעירות לי ולעוד מיליוני נערים מבולבלים מרחבי העולם (וכנראה גם ל"בלינק 182"). בדיעבד זה קצת מרגיש כמו רגע החרטה שאחרי האוננות, אבל עבור אותו נער בן 14 שחיפש צחוקים ומצא ציצים, זו היתה רק עוד לבנה בחומה הגברית המטופשת שנאלץ לפרק בעדינות לא הרבה שנים אחר כך. מדהים מה שציצים מסוגלים לעשות, אה?
(מתן שרון)
השנה היא בערך 2008 אצלי. אצל רוקסי, שנות העשרים של המאה הקודמת בשיקגו. אני בת ה-15-14, צעירה פעורה ממכבים, עדיין עושה מאמצים להתאקלם במרקם החברתי של מגמת התיאטרון בתלמה ילין. רוקסי הארט, הפעורה לא פחות, נושאת עיניים נוצצות אל כוכבת הקברטים ולמה קלי וחולמת לרשת את מקומה. ברקע, "All that jazz" האגדי.
את הפנטזיה המתוקה של רוקסי קוטע פרד, דוש תקופתי שמבטיח לה קריירה משגשגת כדי להיכנס לתחתונים שלה. רוקסי רוצה להישאר במועדון רק עוד קצת, ולו רק כדי לפגוש את המנהל שאותו פרד הבטיח להכיר לה, אבל פרד מזרז אותה לכיוון חדר המלון בזמן שידו יורדת במורד הגב שלה וטופחת על ישבנה. משם הם עולים לחדרה בצחקוקים ומזמוזים, אבל מה שעשה עליי את הרושם העז ביותר היתה אותה חפינת ישבן קטנה וכמעט נשכחת.
בדיעבד, הדגדוג שהתעורר בי נוכח הרגע הזה סימן את תחילתה של דרך עקומה מאוד. הלכתי שבי אחר גברים מצליחים, מבוגרים ומנוסים ממני, לעיתים גם מתוך עולם התיאטרון, מתוך איזו פנטזיה כמוסה שיקחו אותי איתם גבוה. מבחינתי, לא השתמשתי בהם באופן ציני; באמת התאהבתי בהם, והתאהבתי בהם מתוך ההערצה המקצועית. הכול היה שזור זה בזה ומסובך ומבולבל כדרכם של רגשות, לא כל שכן בשנות העשר'ה והעשרים המוקדמות. ברובד המודע והגלוי בזתי לטיפוסים נרקיסיסטים ושחצנים, אבל מתחת לזה אני מתארת לעצמי שבעל כורחי משכתי אליי דווקא אותם.
את הפער הכואב הזה בתוכי הצלחתי ליישב רק באמצע שנות העשרים שלי, כשהכרתי את עולם הבדס"מ. לאחר רצף של קשרים רעילים, מצאתי מקום להגשים בו את הפנטזיות שלי מבלי לוותר על החיבוק והטיפול שאחר כך, ותוך ידיעה שהישבן שלי מוצלף בידיים טובות. מצאתי מקום להיות בו מושפלת בכבוד.
כיום, אני שמחה לומר, כבר אין הרבה קווי דמיון ביני לבין רוקסי. אני לא תמימה כמוה, לא מתרפסת ולא נתלית בגברים מצליחים שיישאו אותי קדימה. הערך העצמי שלי נבנה, הליבה שלי התחזקה וניטעה בי ידיעה עמוקה שאני יכולה בכוחות עצמי, גם מבעד לימים הקשים. ומתוך העמדה הזו, כיום אפילו קל לי יותר להתענג על הרגע ההוא בין רוקסי לדוש מהאגדות, אי שם במועדון בשיקגו.
(אופיר סגרסקי)
פורסם לראשונה: 13:54, 12.10.21
