רבים כבר יודעים את זה, אבל לטובת מי שלא: שני הסרטים הראשונים בסדרת "אקס-מן" הם בעצם סרטים על גייז. הרי בסופו של דבר אלו סרטים על קבוצת אנשים שנרדפים על ידי החברה ההטרוגנית רק מפני שהדי.אן.איי שלהם שונה, ועל כן הם נתפסים כאיום על הסדר הקיים. ולראיה, כאשר בסרט השני בובי דרייק מגיע לבית הוריו מהפנימייה כדי להתוודות על כך שהוא מוטנט, אימו מתקשה לקבל את הבשורה ושואלת אותו: "האם ניסית אי פעם... לא להיות מוטנט?". ההקבלה די ברורה, ואם מוסיפים לכך שהבמאי של שני הסרטים, בריאן סינגר, הוא גיי מוצהר בעצמו (ובעתיד גם יתברר כמטריד מינית, אבל זה פחות לעכשיו), קשה מאוד לפספס את זה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
על פי הסרטים האלו ישנם שני סוגים של גייז - סליחה, של מוטנטים: הראשון הוא מוטנטים שנראים כמו כולם, שלא לומר כמו דוגמני מסלול, ולכן הם יכולים להיטמע בחברה ללא מפריע. הם גם פריבילגים מספיק כדי להאמין בדו-קיום עם האנשים הרגילים; הסוג השני הוא אלו שחזותם השתנתה בעקבות הכוחות המיוחדים והם בולטים בזרותם, ועל כן מוקעים מהחברה. הם גם הרעים, אלו שיודעים שאין להם סיכוי להשתלב, מונעים על ידי פחד מרדיפה ובוחרים בצד האפל, זה שיכניע את המאבק בכל דרך אפשרית.
בין שני המחנות האלו נמצאת אחת הדמויות הכי מרתקות של הקומיקס המארוולי - מיסטיק, היחידה שיכולה לשחק בשני המגרשים. היא אומנם נולדה כחולה ומכוסה קשקשים, אך הכוח שלה הוא באפשרות לשנות את צורתה למה שתרצה, כולל לבני אדם רגילים. מיסטיק נמצאת תמיד במאבק פנימי בין להתחבא, לוותר על מי שהיא, לבין להישאר נאמנה לעצמה ולהפסיק להסתתר. באחד הרגעים החזקים ביותר בסרט הראשון היא לוכדת סנאטור בעל דעות קדומות המנסה לצוד את המוטנטים, ובזמן שהיא חושפת לו את צורתה האמיתית היא מטיחה בו: "אנשים כמוך הם הסיבה לכך שפחדתי ללכת לבית הספר".
גם אני פחדתי ללכת לבית ספר כשהייתי קטן. אומנם צבע העור שלי היה בהיר להדהים, וקשקשים היו לי רק בשיער ובזמן חילופי העונות, אבל כמו מיסטיק, גם אני הבנתי שאני שונה ושזה לא בדיוק הולך לשחק לטובתי. בניגוד לכל הבנים בכיתה הייתי רגיש יותר, עדין, פגיע, והיה לי קל הרבה יותר לתקשר עם הבנות. מפאת גילנו הצעיר ואווירת סוף האייטיז נטולת האינטרנט, כל הקונספט של נטייה מינית, או המילה "הומו", לא היו חלק מההבנה שלנו. אבל משהו בכל זאת חלחל, כי אני זוכר את ההפסקה ההיא, כשחזרתי לכיתה לאחר ששיחקתי קלאס במקום כדורגל, ועל הלוח היה כתוב בגיר "אור הוא דו מיני".
אני לא שוכח את הרגע הזה מכיוון שבדיוק בשנייה הזו הבנתי שרואים אותי כאחר, שהשונות שבי גלויה ושזה לא יעבור חלק. השבר היה עצום. הרי לא רציתי להיות חריג, רציתי פשוט להיות כמו שאר הבנים. ובשונה ממיסטיק, בחרתי להסתתר. הייתי צריך למצוא דרך להחליף את עורי, בלי שהיה לי מושג איך אפשר לעשות את זה. הפתרון דווקא הגיע מהחבר הכי טוב שלי בכיתה ו', היחיד שהעזתי לספר לו שאני הומו. הוא הציע שבכל פעם שאני מתנהג קצת "נשי", בכל פעם שהידיים שלי מתנפנפות בזמן שאני מדבר, בכל פעם שאני יושב בשיכול רגליים, או הנורא מכל - כשאני מפגין את הידע שלי בשירים של טייק ד'את, הוא ילחש לי קוד שרק אנחנו נבין, ואני אדע לתקן.
זה עבד מעבר לצפוי. המודעות למה שאחר בי והיכולת לקבור את זה הוטמעו אצלי במהרה. עד שהתגייסתי כבר השלתי מעצמי כל סממן שיכול להיתפס כקווירי, כשונה. האמת שהיו לי כמה נתונים גנטיים שעזרו לי. הקול שלי נמוך מהממוצע והגובה שלי, ברגע שהפסקתי להשתופף, העניק לי נוכחות גברית יותר. בעזרת המודעות הזו שרכשתי הזרועות הפכו לנוקשות יותר, הז'רגון שלי היה סטרייטי לחלוטין וניגנתי על "אחי" ו"גבר" כאילו אני מינימום דמות ב"כוח המחץ". סוף-סוף יכולתי להיות כמו כולם. מבחינתי אני ניצחתי נגד כל הסיכויים. השיא היה בצבא, כשהחבר הכי טוב שלי בקורס קצינים הפסיק לדבר איתי בגלל שחשב שאני מתחיל עם החברה שלו, בלי להבין שהסיבה לכך שאני כל כך נינוח איתה היא שיש בינינו אפס כימיה מינית. מיותר לציין שהקראש שלי היה דווקא עליו.
הגאווה העצמית שלי נסדקה רק פעם אחת, כשסיפרתי את הסיפור על הקוד שתיקן את התנהגותי לידיד חדש שפגשתי במהלך לימודי הקולנוע. הטון שלי התרברב בכך שהצלחתי במשימה שהטלתי על עצמי להיות אחד מהאקס-מנים הטובים, הגיבורים. אותו חבר, גיי שמעולם לא הצליח (או רצה) להסתיר את מי שהוא, הביט עלי במבט שאי אפשר לתאר אחרת מאשר נוגה, ואמר "זה נורא עצוב". בחיי שלא הבנתי על מה הוא מדבר, כי הרי כרגע חלקתי איתו סיפור ניצחון, וכשניסיתי להבין את תגובתו אמר "זה עצוב שיש ילד שגדל בתחושה שהוא צריך לתקן את עצמו".
אז נכון, זה מבאס כשמסתכלים על זה ככה, אבל יש בזה יתרונות כמובן. נגיד, ההבעה על אנשים שמגלים עליי לראשונה היא לנצח משעשעת, וזה קצת הופך אותי לאטרקציה מדי פעם. אבל אולי הכי חשוב – מעולם, אבל באמת מעולם, לא חוויתי הומופוביה במרחב הציבורי. עם זאת, בחיים החדשים שלי, אחרי שעזבתי את בית ההורים והתחלתי לחיות את מי שאני, התברר לי שהלכתי רחוק מדי עם טשטוש הזהות שלי. לא רק שחברים להם סיפרתי על מי שאני פשוט לא האמינו לי, ובכל מקום עבודה חדש שהגעתי אליו תוך שבוע מישהי ניסתה לשדך לי את אחותה, גיליתי שאני לא מצליח להיכנס חזרה לקהילה שרציתי להיות חלק ממנה. כשניסיתי להתחיל עם בחורים הם לא הבינו מה הסטרייט המוזר הזה רוצה מהם, בתור למועדונים ולמסיבות גייז הסלקטורים נעמדו ביני ובין הכניסה ואמרו דברים כמו "אתה... יודע מה הולך כאן היום, נכון?", כאילו אני בדרך לבצע פשע שנאה. החברים שלי ממשיכים לצחוק עליי בגלל זה, ומישהו שיצאתי איתו טען אחרי דייט אחד שאני בכלל "סטרייט שכנראה מפחד מנשים". כך מצאתי את עצמי מודר משני העולמות, וכבר לא בטוח לאיזה מהם אני אמור להשתייך. אז גם גיליתי שלסימפטומים שלי יש שם, ואפילו ערך בוויקיפדיה - אני מה שמכונה בז'רגון המקצועי "סטרייט אקטינג".
"זה מונח שקיים הרבה זמן, וגם עבר כמה גלגולים", עונה לשאלתי אלפי גלברד, מומחה למיניות בריאה ומוביל פרויקט "כל השאלות נכונות". "פעם קראו לזה 'דומו' וכיום יותר נפוץ המונח 'עובר', שנלקח דווקא מהז'רגון הטרנסי". עם זאת, גלברד מאמין שזה לא מונח שנכון רק לגבי להטב"קים, אלא בכלל עניין מגדרי - כלומר לא בהכרח סטרייט אקטינג אלא יותר מאצ'ו-אקטינג. "זה מגיע מאותו מקום של הקללה 'יא הומו', שעדיין הכי נפוצה. הצעירים שמשתמשים בה לא מתכוונים להצביע על כך שאתה שוכב עם גברים אלא שאתה נתפס כחלש. כולם, גם סטרייטים וגם גייז, רוצים להיות היציב שבחבורה, לא האמוציונלי, תכונה שמזוהה עדיין עם נשיות. מכאן האימוץ של תכונות שנתפסות כגבריות, כלומר סטרייטיות".
על פניו התואר הזה לא בהכרח נושא עימו קונוטציה שלילית, אבל אם מפרקים אותו מגלים שהוא בעייתי בהמון דרכים. בעיקר בולט השימוש במילה "אקטינג", כלומר משחק, העמדת פנים - או במילים אחרות, כל הגייז שאין בהם סממנים חיצוניים המסגירים את נטייתם המינית הם שקרנים במידה כזו או אחרת, לא נאמנים לעצמם. הייתי בא להילחם בזה, אבל אני ההוכחה החיה לכך שזה קצת נכון, אז... כאילו... זו סיטואציה קצת בעייתית בשבילי.
אבל יותר מכך, המונח הזה טוען שגייז – פלח אוכלוסייה שכולל כמה מיליונים ברחבי העולם – חייבים בהתנהגות מסוימת. כולם אותו דבר, ואם יעמידו פנים שלא כך הדבר, הם כנראה במשבר זהות או סתם עובדים על הסטרייטים בעיניים, מסתננים לשורות שלהם כדי למוטט את המערכת מבפנים. פה גם מתגלה המשחק הכפול של החברה, שדורשת ממך לכבד את הקודים ההתנהגותיים ההטרו-נורמטיביים אבל גם מסתכלת עליך עקום אם היא כביכול תופסת אותך בשקר.
גלברד מצביע על המלכוד שאליו נכנסים להטב"קים בהקשר הזה: "להיות משויך לקהילה אוטומטית אומר שכל דבר שתעשה הוא הצהרה. בסופו של דבר להיות גיי זו נטייה מינית, ואם אתה רוצה להביע את הפנימיות שלך לעולם בגאווה אתה חייב למצוא דרכים מעבר למיניות כדי להראות את זה, ומכאן מגיעה הקוויריות, השבירה של גבולות מגדריים. מצד שני, אם אתה לא רוצה שידעו ומשתמש בכלים שברשותך כדי לעבור כסטרייט, זו גם הצהרה. לא משנה מה תעשה, אתה חייב להתנהל עם, או כקונטרה, למיניות שלך. אתה משועבד לזה".
המלכוד שעליו מצביע גלברד לא נוצר משום מקום, ובין היתר הוא תוצאה של הקודים שהסביבה שלנו מייצרת לאיך נכון להיות גיי. לי כיליד תחילת שנות השמונים, כזה שהתבגר בקלחת הניינטיזית, לא הייתה שום דרך להתחנך למשהו אחר. אם מסתכלים על האקלים של אותה התקופה, ובמיוחד על התרבות הפופולרית שהיא בערך המקום הראשון שאנחנו הולכים אליו כדי לדעת איך להסתדר בעולם הזה, אפשר לראות די בקלות איך מסומנים גייז טובים, שיכולים להיות חלק פעיל בחברה, ואיזו תגית מקבלים הקווירים, "המוחצנים". מעבר לאקס-מן, כמובן.
הייצוג הלהטב"קי בתרבות עשה קפיצה משוגעת החל מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, אבל החוקים נותרו בדיוק אותו דבר. קחו למשל את שתי סדרות הטלוויזיה שהפכו להיות אבן דרך בייצוג הגאה: הסיטקום האמריקאי הפופולרי "וויל וגרייס" והגרסה האמריקאית ל"הכי גאים שיש". על פניו שמחה גדולה, גייז בפריים-טיים, בהפקות טלוויזיה שנצפות על ידי מיליונים. אבל רגע, יש פה גם חלוקה מאוד ברורה. הגיבורים של הסדרות האלה, בין אם וויל (אריק מקורמק) או בריאן קיני (גייל הארולד), הם האבטיפוס המוחלט של הסטרייט אקטינג. הם לא מדברים כמו גייז, לא מתלבשים כמו גייז, והנטייה המינית שלהם מצומצמת אך ורק לחדר המיטות או לשיחות סגורות בין חברים. שניהם, כמובן, גם מגולמים על ידי סטרייטים. לעומתם, הקווירים בסדרות האלו הם דמויות המשנה, שמספקות בעיקר הפוגה קומית ולא תמיד יזכו לסוף טוב או למהלך רגשי שלם. גם "הר ברוקבק" שובר המוסכמות הוא סרט על פאקינג קאובויז. כן, נכון, זה כביכול חותר תחת הנרטיב של סמל הגבריות האמריקאי, אבל גם פה הגיבורים הם בזהות סטרייטית לחלוטין והקווירים מודרים. וכשסרט עם עלילה להט"בית סוף-סוף זכה באוסקר, "אור ירח" המופלא, הגיבור הגיי עובר מצעיר עצוב ורגיש למשהו עם רוחב הכתפיים של שחקן הפוטבול לשעבר טרוואנטה רודס.
גייז צעירים שמחפשים את עצמם על המסך, אז כמו היום, רואים וחווים שיש דרך אחת טובה להיות גיי, ואיך - אם אתה מראה שאתה לא כמו כולם - הסיכוי שלך לזכות באהבה ובקבלה הוא הרבה יותר נמוך. זה משתנה, אפשר להגיד באופטימיות זהירה. כשכל שנה פרס האמי לסדרת הריאליטי הטובה ביותר הולך ל"מירוץ הדראג של רופול", כשאביעד קיסוס הוא הבחירה של אלפי אנשים לעזור להם לצלוח את הבוקר וכשליל נאז X חורך את מצעדי המוזיקה, נראה שמשהו זז. ועדיין, יש זמן עד שהגאות תטשטש את הקו שנמתח בחול.
בחזרה אליי, ברשותכם. העניין הוא שהתפיסה של איך נכון, או כדאי, להיות גיי לא השפיעה רק על איך שאני תופס את עצמי, אלא גם עיצבה את ההסתכלות שלי על שאר הקהילה. זה מביא אותי למונח אחר, כזה שמגיע די בצמוד לסטרייט אקטינג – "הומופוביה מופנמת". במהלך רוב החיים שלי נרתעתי מהקווירים, הנשיים, המוחצנים, המתערבבים או כל שם תואר אחר שזכו לו. לא הבנתי למה הם צריכים להיות "כאלה". למה הם לא יכולים פשוט להתנהג "נורמלי", מה הצורך בתשומת הלב הזו, וכמובן, למה צריך מצעדים וכאלה?
האמת היא שכעסתי עליהם כי ידעתי שבאיזשהו מקום הם חושפים את מה שאני מנסה להסתיר. אני לא רוצה להיות מזוהה איתם כי הרי אני לא חלש, לא נרדף. רק אחרי הרבה זמן, כשלמדתי לחיות בשלום יחסי עם מי שאני (ואם כבר הזכרתי את זה מקודם, אלף שעות צפייה ב"מרוץ הדראג של רופול" בהחלט עזרו), הבנתי שקוויריות היא לא קלון. ההיפך, היא עדות להמון כוח. שלא כמוני, הם בחרו שלא להסתתר, הם נשארו נאמנים לעצמם יהיה המחיר אשר יהיה. להגיד שאני לא מקנא בהם יהיה סוג של שקר.
"בעבר זה היה מאוד קריטי, אבל עכשיו זה משתנה", מבאר גלברד. "לפני עשרים או שלושים שנה להצליח להיות סטרייט אקטינג היה דבר מוערך, מצופה אפילו. כיום, לעומת זאת, יש הבדל מאוד משמעותי. כיום בכמעט כל כיתה שאני נכנס אליה, לפחות באזורים מסוימים, יש להטב"קים מחוץ לארון, הנראות יותר גבוהה והצורך להשתלב על פי הכללים הישנים הוא יותר נמוך. ילדים גדלים היום עם הרבה יותר מוכנות שיראו עליהם. שזה בסדר שידעו מי הם".
אני מניח שאמור להיות פה איזשהו לקח. איזה משפט סיכום בסגנון "תמיד תהיה מי שאתה כי זה הכי טוב" או "אתה לא יכול לברוח מעצמך", או כמו שהזכירה לנו המלכה האם קייט בלאנשט בנאום האוסקר שלה, "העולם עגול, אנשים!". אבל הלוואי שזה היה כזה פשוט. כן, כנראה שאם הייתי פוגש את אור בן ה-11, זה שהיה די קל לראות את הפחד שיש בעיניו בכל רגע נתון, הייתי שמח להגיד לו שישים פס על כולם. שגם אם זה נראה קשה אש, בסוף אתה תמצא את האנשים שלך, אתה תהיה בסדר. אתה לא צריך שמישהו יתקן אותך. יותר מזה, השונות שלך תתברר בעתיד כיתרון.
מצד שני, זה היה התהליך שלי, ובעזרתו כן הצלחתי לעבור כמה משוכות שהיו יכולות להיות מאיימות הרבה יותר. ועכשיו, בכל פעם כשאני כמעט ואומר לעצמי שאולי אני צריך לחפור פנימה ולהוציא את מי שהייתי אמור להיות, לחגוג את החריגות, לסטות מהתלם, אני נזכר שכבר נפלתי בזה פעם, כשהכרחתי את עצמי להשתנות בגלל מה שמישהו אחר עלול לחשוב.
וואללה, אולי בכל זאת היה פה איזשהו לקח.
