אח, בנים: האוכלוסייה שהביאה לנו את הרכבת, את הפלייסטיישן ואת מלחמת העולם השנייה. אומנם בנים השיגו לא מעט דברים משחר ההיסטוריה, אבל אפשר לומר בביטחון ששום בן לא היה מקבל את האומץ לבנות מכונית מרוץ או לספח את אוסטריה בלי לגדול ולהתחספס במהלך הילדות במשחקי בנים.
זו לא רק בדיחה: משחקים עוזרים לבני האדם, כמו לשאר היונקים המתוחכמים, להתאמן במהלך תקופת הילדות בסביבה בטוחה ולשפר קואורדינציה, קשר יד-עין, מהירות מחשבה, יכולת טקטית וכישורים חברתיים. למעשה, בגני חיות לעיתים מצרפים ליונקים הגדלים לבד עוד חבר מבני מינם שיעזור להם ללמוד לשחק כדי להתפתח בצורה ראויה. משחקים זה דבילי, אבל חשוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
התובנה הזו נחתה עליי במהלך משחקי טוקיו 2020. מצד אחד מדובר באולימפיאדה המוצלחת בכל הזמנים: ארבע מדליות כולל אחת מוזהבת, עוד שורה ארוכה של "כמעטים" ותחושה שאנחנו הופכים לאט-לאט למדינת ספורט ראויה.
מצד שני אנחנו יכולים יותר, הרבה יותר. קחו לדוגמא את המדליסטים שלנו: אבישג סמברג לקחה מדליית ארד בענף שהומצא בקוריאה, נבחרת הג'ודו לקחה גם היא ארד באמנות לחימה יפנית, ארטיום ולינוי לקחו בהתעמלות והתעמלות אמנותית - שני ענפים יותר סובייטיים מסמובר. הרבה יותר קשה להתחרות כספורטאי בענף שהוא לא חלק מהתרבות שלך. תחשבו למשל על לינוי מראשון או על אבישג מגדרה בעודן ילדות, שצריכות קודם כל להתעקש ללמוד לבעוט בראשים של אנשים או לזרוק כדור בגובה קילומטר ולתפוס אותו עם הזרת, ואז לנסות ולהתחרות בזה מול בנות גילן שגדלו על זה מגיל אפס, עם מאמנים ותמיכה ממשלתית בתאומות זהות סייבורגיות.
9 צפייה בגלריה
האלופים האולימפיים שלנו ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם. ומה עם אלוף אולימפי בקדאווה?
(צילום: שאול גולן)
אז למה שלא ננסה גם אנחנו? התרומה הגדולה של התרבות הישראלית להיסטוריית הספורט היא דו-קרב הפנדלים (וגם קליעה בקלע, אם הולכים יותר רחוק לימי התנ"ך). זהו? זה כל מה שיש לנו להציע? אני גדלתי בשיטהול בנגב, ואני זוכר עשרות משחקי ילדים לא מפוקחים, עם חוקים לא כתובים, שקיימים רק בישראל. עכשיו דמיינו מה יקרה אם אשכרה נשב, נכתוב את החוקים של כולם ונתחיל לפעול כדי להכניס את זה לאולימפיאדה ולהפוך את כל משחקי הבנים המטומטמים שלנו לענפים אולימפיים רציניים. אנחנו מדברים על ערימות של מדליות זהב כל ארבע שנים. אז הנה הצעד הראשון בדרך למסורת אולימפית מפוארת: כל מה שרציתם לדעת ולא ידעתם על משחקי הילדות שלכם.
*חשוב!!! אלא אם צוין אחרת, שמות כל המשחקים נהגים במלעיל, ההטעמה הרשמית של הבנים.
אם שח הוא משחק המלכים, אז קדאווה הוא לגמרי משחק המלכים של משחקי הבנים, אבל מלכים כאלה של בית הבסבורג, שאחרי דורות של נישואי קרובים כל מה שנשאר מהם זה קצת דם כחול והרבה מחלות גנטיות. אם הייתם באיזושהי תנועת נוער והיו לכם זוג רגליים וזוג אשכים, כנראה שיחקתם בזה. אם לא, אתם בטח מכירים את השם מהלהיט של ערוץ הכיבוד.
החוקים:
● כולם עומדים מסביב למעגל/חישוק, שבתוכו עומד בנאדם אחד. הוא הקדאווה.
● מטרת הקדאווה היא לא להיות קדאווה, לכן הוא צריך לצאת מהמעגל ולתפוס מישהו אחר, שיישא בתואר המביש.
● לפני שהוא יוצא מהמעגל הוא חייב לצעוק "קדאווה!", אחרת כולם בועטים בו כי הוא אפס.
● הבעיה? מחוץ למעגל הוא יכול לקפוץ רק על רגל אחת. מה קורה אם הוא מוריד את הרגל? קודם כל הוא אפס, ואז כולם בועטים בו עד שהוא נכנס בחזרה לתוך המעגל המוגן. לפחות את הבריחה הזו הוא יכול לעשות בריצה.
● אם הקדאווה תפס מישהו, הרי שאותו אדם הוא הקדאווה החדש, מה שאומר שעכשיו הוא האפס ולכן כולם בועטים בו, עד שהוא נכנס למעגל.
● אלו החוקים הפשוטים. מעבר לזה יש טקטיקות נחמדות, כמו למשל לחכות שהקדאווה יהיה רחוק ואז להתגנב לתוך המעגל, לצעוק קדאווה ואז לנצל את הבלבול כדי לתפוס מישהו קרוב ולא מוכן, שעכשיו נאלץ לספוג בעיטות משפילות.
צפי למדליה: פודיום מלא בישראלים במקצה בנים ובנות, אין פה מקום לטעויות.
משחק שמוכר גם בארצות אחרות אבל עבר ליטוש, עידון ותחכום כשהגיע לארץ, עד שאפשר להגיד שעשינו אותו שלנו. נקרא בארצות הברית Ball Gazer. שייך לז'אנר הקלאסי של משחקי בנים מסוג "תפוס את הבן השני לא מוכן ואם תפסת אותו, כנראה שהוא יהיה חייל גרוע והוא אפס, ולכן מגיע לו לקבל שלושה אגרופים בכתף".
החוקים:
● יוצרים עיגול בין האצבע לאגודל, כמו בתנועת "או.קיי".
● מנסים לגרום לבן השני להסתכל על העיגול. כדי למנוע מצב שבו אתם פשוט מרימים את היד מול הפנים שלו, נוצר החוק היפה שאומר שאסור להרים את העיגול מעל גובה הכתף, כלומר צריך במילים, בעורמה ובחוכמה לגרום לבן השני להביט בעיגול.
● כמובן שמותר ליותר מבן אחד להביט, אם הם ממש טיפשים ואתם ממש טובים בזה.
● כל מי שהביט מקבל שלושה אגרופים בכתף. אפשר לתת אגרופים חזקים ואפשר, וזה אפילו יותר משפיל, לתת שלושה חלשים, בבחינת "אני אפילו לא צריך להרביץ לך כדי להכאיב לך". הפגיעה באגו מספיקה.
● יש חוקים החלים גם על הנותן: הוא חייב "לנקות", כלומר לנגב עם היד את הכתף, כי כל משחקי הבנים מפגינים הומוארוטיות יפה, כולל המשחק הזה. המהדרין גם "יקדשו", כלומר ייתנו נשיקה לאגרוף שלהם לפני ביצוע המכות.
● רימית? שכחת את אחד החוקים? על פי חוק העונשין אתה מחויב בשלושה אגרופים פר שגיאה. ויש כפל מבצעים.
צפי למדליה: תחרות קשה עם ארה"ב, שמן הסתם תשלח את כל היהודים הנכלוליים שלה להתחרות בנו.
מזכיר מאוד את הסעיף הקודם, אבל כאן מדובר פחות בעבודה פסיכולוגית ובעורמה, ויותר באינסטינקטים גולמיים שבוחנים את השאלה הנצחית: האם אתה אפס שמתכווץ כשמישהו מקרב אליך אגרוף לכיוון הביצים ועושה עם השפתיים את הצליל האייקוני "צצצצצ"?
החוקים:
● אותו דבר כמו הסעיף הקודם, רק עם אגרוף לכיוון הביצים בתוספת הצליל.
צפי למדליה: אין לאף אחד סיכוי פה. יהודים אמריקאים לא ידעו מה נחת עליהם, כלומר מה נחת לכיוון הביצים שלהם עם קול "צצצצ".
אומרים שמונופול מלמד אותך על קפיטליזם, אבל שום דבר לא מלמד אותך על קפיטליזם כמו המשחק האגדי "סכין", שמשוחק באזורים מסוימים בארץ תחת השם "מספריים", וגרם לדורות של ילדים ללכת עם סכין או מספריים בכיס בעונת החורף כאילו הם יצאו היישר מקומפטון. למרבה הצער, המשחק הולך ונעלם בשל היעלמות שטחי האדמה מבתי הספר והשטחים הציבוריים, והצטמצמות החורף הישראלי ל-16 ימי גשם בשנה.
החוקים:
● מצאו אדמה רטובה מספיק כדי שלהב הנזרק אליה יינעץ בקלות.
● ציירו בעזרת הלהב עיגול על האדמה. חלקו אותו לשני חלקים.
● כל ילד עומד בחצי שלו, וצריך בתורו לזרוק את הלהב על חצי העיגול של הילד השני. אם הוא פגע - הוא ממשיך את הלהב ומצייר בעזרתו קו ישר שמחלק את השטח של הילד השני. כן, ממש כמו ב"סוגר שטחים".
● כעת הילד השני צריך לזרוק ולצייר בעצמו, בתקווה שהשטח שלו יהיה גדול מספיק כדי לעמוד בו. אם הוא נכשל - הוא נפסל ולכן מוכרז כלוזר. יש חוקים מקומיים המרשים רגל ציר/רגל בחוץ ועוד, אבל:
● בשורה התחתונה, אם אתה קטן יותר, אתה צריך להיות מספיק גמיש או מספיק מוכשר כדי להתמודד מול הגדולים. כן, בול כמו במציאות.
צפי למדליה: לא פשוט. יש מדינות גמישות יותר, ויש מדינות דוקרות יותר. יש מצב שנהיה כמו הבריטים, שהמציאו את הכדורגל רק כדי להיות ממש בינוניים בו ולחיות בסרט.
כמובן שבמלעיל. מדובר בסוג של קליעה למטרה, בהנחה שאין לכם מטרה ואין לכם מגרש, ויש לכם רק כדור וכביש, וכל החברים שלכם הבריזו מהכדורגל, וזה רק אתם ועוד חבר והכול מביך ולא בא לכם לחזור הביתה. מה עושים? משחקים מדרכות.
החוקים:
● כל אחד עומד מצד אחר של הכביש, על קצה המדרכה. כל אחד זורק בתורו את הכדור בניסיון לפגוע בדיוק בקצה המדרכה, כלומר בחלק האלכסוני שלה שלא מאונך ולא מאוזן.
● מי שפגע מקבל נקודה. אם הכדור ניתז משם לאוויר, הזורק יכול לנסות לבעוט אותו בוולה ולקבל עוד נקודה/שתיים/שלוש בונוס, בזמן שהצד השני אמור למנוע את זה ממנו, לעיתים באלימות.
● משחקים עד סכום שקובעים: 3/5/7/11 נקודות. למה בעצם תמיד הניקוד הוא עד מספר אי-זוגי בכל המשחקים? הזיה.
צפי למדליה: תחרות קשה מאוד. גם בארה"ב וגם בהרבה מדינות עולם שלישי ילדים רגילים לשחק בכביש, ויש להם היכרות נפלאה עם תנאי המגרש.
מכירים שאטגאן? אז זו הגרסה הירושלמית לזה, עם כיסא במקום אוטו. ראשון בסדרה של משחקים קצרים ויעילים להפליא עם חוקים מאוד פשוטים, שהמטרה שלהם היא לגרום לך לחשוב לפני כל פעולה, שמא תקבל כאפה.
החוקים:
● חוק אחד בלבד: אם אתה עומד לשבת, אתה צריך להכריז "מקומי" (במלעיל כמובן) או שאתה חוטף כאפה.
צפי למדליה: לא רע, יש לנו יחס ילדי-זין-פר-קפיטה מדהים.
גרסה קצת יותר מפותחת וקצת יותר אמריקאית של "מקומי", שקיימת בעיקר בקיבוצי הצפון אבל לא רק. בגדול מדובר בשילוב בין שאטגאן לקדאווה לפלוצים. כן, גם אני בשוק שעברנו כל כך הרבה משחקים בלי להגיע לפלוצים עדיין. מזל טוב!
החוקים:
● הפלצת? אתה צריך להגיד סייפטי.
● לא אמרת? כל אחד בחדר יכול להגיד "דור נוב" (door knob) כלומר ידית דלת. מאותו רגע, המפליץ חוטף בעיטות עד שיגע בידית של דלת.
● כן, גם אני לא יודע.
● מה עושים אם לא יודעים מי המפליץ? בשביל זה יש לנו את הקלאסיקה בסעיף הבא.
צפי למדליה: דורש חוסן מנטלי והתמדה. לא בטוח בכלל.
הקלאסיקה הגדולה של הז'אנר, מגן חובה ועד התיכון. זה לא משחק פיזי, אבל זה משחק טקטי מורט עצבים לא פחות משחמט.
החוקים:
● הרח פלוץ. עכשיו המשחק מתחיל. עליך לזהות מי המריח מבלי לחשוף את העובדה שהרחת, שכן מי שמריח הוא, בהגדרה, המסריח.
● המשחק נמשך עד שמישהו נשבר, מודה או מואשם. בשיאו הוא מחזיק חדר מלא באנשים שכולם מריחים נאד, יודעים שיש נאד, אבל אף אחד לא מדבר על זה, ממש כמו בחברה מתורבתת.
צפי למדליה: נו באמת, משחק שכולו האשמות ורגשי? מדליית פלטינה.
רוצים כדורגל אבל אין לכם אפילו מגרש? נסו קירות! סתם שתדעו, יש לא מעט אקדמיות נחשבות בעולם ששולחות את השחקנים להתאמן במשחקים כאלה דווקא בגלל שהם מתנהלים תחת חוקי רחוב ולא מאורגנים בשום צורה, במטרה להפוך את השחקנים למחוספסים יותר.
החוקים:
- לכל שחקן יש נגיעה בכדור, והמטרה שלו היא לפגוע בקיר, או בשטח מוגדר בתוך הקיר.
- פספסת את הקיר? הזווית הייתה חדה מדי? היריב הביא טיל והכדור עף רחוק? קיבלת נקודה רעה על פי שיטת "חולה גוסס מת" הידועה.
- מותר לגעת יותר מפעם אחת רק אם הכדור עדיין באוויר, כלומר אם הצלחת להקפיץ בנגיעה והמשכת להקפיץ בלי שהכדור ייגע ברצפה.
צפי למדליה: כלום ושום דבר, זה כדורגל.
הקלאסיקה העל-זמנית. המאסה הקדמונית של משחקי הילדים, שלאט-לאט עיצבה עשרות משחקים אחרים ומיליוני ילדים פגועים. אלים, חסר פואנטה, אבל תמיד מספק ותמיד כיף.
החוקים:
● מישהו צועק "ערימת ילדים", ואז כל הילדים עושים ערימה ולאחר מכן מפנים את מתיהם.
צפי למדליה: איך בדיוק?!?!?!
אם הייתם בתנועת נוער, כנראה ששיחקתם בזה וכנראה שיש לכם שקע בגולגולת. בכל מקום בארץ קוראים לזה בשם אחר, וגם החוקים משתנים ממקום למקום (אני ספציפית מתייחס לחוקי בית החינוך המשותף מעלה הבשור שנת 2002), אבל הרעיון נשאר זהה: תחשוב מהר או שתחטוף בקבוק לראש.
החוקים:
● מישהו מחזיק בידו בקבוק, אידיאלית ליטר וחצי ריק או מלא מעט. הוא מוצא ראש של אדם לא מוכן.
● כאמור, לפי חוקי האזור שלי: הוא צועק "קזבובו", ואז אותו בנאדם צריך לצעוק את שמו או לקבל מכה בראש.
● שלב שני: אפשר לצעוק "שלפלף", ואז אותו בנאדם חייב לצעוק את שם המשפחה של עצמו או לחטוף מכה.
● שלב שלישי למתקדמים בלבד: אפשר לצעוק את השם או שם המשפחה של הבנאדם, ואז הם צריכים בתגובה לצעוק "קזבובו" או "שלפלף".
● מה מקור המילים הקסומות הללו? אבד בנבכי הזמן.
צפי למדליה: בטח, למה לא.
אולי האהוב עליי בכל הרשימה. לא מדובר חלילה במשחק כמו השיר "בידיים פח פח פח", אלא בגרסה אפילו יותר מטומטמת: מחליטים אקראית שלמישהו בחדר יש יום הולדת ואז מרביצים לו. כי יש לו יום הולדת. ולכן מגיעות לו מכות. וכן, חייבים להכריז על יום הולדת, אחרת זה סתם ברברי.
החוקים:
● כן, אוקיי, די רשמתי אותם בתיאור.
צפי למדליה: גדלנו על "הקיץ של אביה", יש לנו פודיום.
פורסם לראשונה: 13:52, 12.10.21
