באמצע החום הקופח של תל אביב פונה אליי איש מבוגר שמזכיר לי את דוד סם, ואני מתכוונת לדוד האמיתי שלי סם, תסריטאי יהודי-אמריקאי שנראה כמו שאתם מדמיינים. אז ככה רובין, איפשהו בין מארק מארון לדוד שלי סם, וזה כבר מוצא חן בעיניי. הוא שואל אותי, באנגלית אמריקאית, איפה רחוב בן יהודה. "אני הולכת לשם", אני אומרת לו, "תצטרף", ותוהה אם עשיתי את הדבר הנכון. יש לנו לפחות חמש דקות הליכה עד לשם, ונצטרך לדבר בדרך לפחות קצת כי ללכת בשתיקה עם זר זה גרוע עוד יותר מלנהל שיחת חולין.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני שואלת אותו שאלות ששואלים תיירים. הוא מפלורידה, ניו יורק סיטי במקור. "נשמע נחמד, לגדול בניו יורק". "אהה, כן, זה… שונה". "אני מתה לחזור לשם, כשרק יהיה לי כסף". "כן, יקר שם מאוד. גם פה יקר, את יודעת". "זה נכון", אני מהנהנת בשמץ התנצלות. "אז איפה אתה גר עכשיו?". "ברחוב". המילים נשאבות ממני בוואקום. רובין מחייך. "לא רואים עליי, נכון?". "האמת שלא". "גם לא מריחים. התקלחתי היום".
הוא גדל בקהילה יהודית-אמריקאית והתחנך על אהבת ישראל. בשנים האחרונות מימן את טיפוליה של אימו שחלתה בסרטן, ואז החלה ההידרדרות הכלכלית שלו. לפני שנה היא נפטרה והוא, ככה רובין מספר, ביקש לפתוח דף חדש בארץ הקודש, אבל הזהב והאור היחידים שמצא כאן היה בסניף גולדה שניבט אלינו מהקצה השני של הכביש. אחותו לא מדברת איתו. אביו נפטר מזמן. משהו בסיפור הזה נשמע לי מוזר. טיפולים אני מבינה. חובות מבינה. אבל מה שולח אדם לרחוב? זהו? איפה הסמים שבדרך, איפה האלכוהול, ההימורים? ומה קרה לאחות? מה גרם לה להפסיק לדבר עם אחיה היחיד בעולם, השקוע עמוק בבור כלכלי?
רובין מבטל בתנועות ידיים נמרצות את כל ההנחות שהוא מזהה מבעד לרמיזות שלי. הוא לא לוקח סמים, לא מהמר, אלכוהול? מקסימום בירה בערב. למה אחותו ניתקה איתו קשר - הוא לא יודע, אבל משער ש"בגלל העניין הנפשי". אוה, הנה עלינו על משהו. אבל זה לא הזמן לשאול, אני חושבת, וכובשת את הסקרנות. ביוון, הוא ממשיך, שמע שקל יותר לחיות, אבל אין לו כסף אפילו לטוס לשם.
אנו מגיעים לצומת ההתפצלות, אבל קצות הסיפור נשארו פתוחים. אני מציעה לו ללוות אותו עד הספסל. "סלון נחמד, לא?", הוא מחווה בקריצה על ספסל ירקרק סמוך לבוטיק יופי. בישראל עבד ארבעה ימים, הוא מספר לי, בסופרמרקט. אחר כך התפטר. "למה?". "כי אני מטומטם". מאז לא מצא עוד עבודה. זה נשמע לי מוזר. אני רואה מולי אדם מתפקד, ורבלי, איש שיחה. משהו בחיוך הסרקסטי והמתנשא שלו יכול לעורר אנטגוניזם, אבל לא יותר מכל נער חכמולוג שעובד בגלידריה ומרגיש אובר-קוואליפייד. אפשר למצוא לו עבודה, אני חושבת. אפשר. זה לא פשוט, הוא בן 62 ובא מהרחוב, אבל אפשר. הוא לא אחד ממקרי הסעד שצועקים ברחוב קללות או הברות חסרות פשר.
"אז בעצם, אם אפשר לשאול, איזה מין 'עניין' זה?", אני מגששת בזהירות. "איזה עניין?". "אמרת… משהו נפשי". רובין מושך בכתפיים. "לא יודע, באמת שאני לא יודע". מגיל צעיר פוצצו אותו בתרופות פסיכיאטריות, הוא אומר, ומעולם לא גילו לו למה. סיפרו לו פעם איזה קשקוש כללי כמו שמספרים לילד קטן, ומאז המידע נשאר חסוי ממנו. ואולי הוא יודע ומסתיר, אני כבר לא בטוחה. "לדעתי אני לא חולה בכלל", הוא מוסיף - וזו הסיבה לכך שהפסיק ליטול את התרופות שלו, לפני… ניחשתם נכון, שנה בערך.
"אתה לא חושב ש… כדאי לך לחזור לקחת אותן?", אני משווה לעצמי את המבט התמים ביותר שעולה בידי. זה לא ממש עובד לי. "אני נראה לך חולה נפש?", הוא נועץ בי מבט חשדני. "לא… אתה אמרת...". "איבדתי את הכסף שלי עוד הרבה לפני זה", הוא טוען. "כן? איך?". "אני לא יודע לשמור עליו. יש אנשים שמשתמשים בתיונים כמה פעמים, נגיד. לי אין את זה בסיסטם". "ניסית להתפרנס פה?", אני שואלת. "מה זה השאלות האלה?", הוא צוחק. "את עיתונאית או משהו?". "כן, האמת שכן".
הערב מתארך, ואני נזכרת שיש לי משהו מחר בבוקר. הוא משאיר לי את מספר הטלפון שלו, ואני משאירה לו עשרים ומשהו שקלים שמצאתי בארנק, ומצטערת מיד אחר כך שלא השארתי יותר. זמן להיפרד ללילה טוב. אבל לפני זה, שאלה אחרונה: "תגיד, זה יהיה בסדר אם אני אכתוב עליך בפייסבוק שלי כדי לחפש עזרה? יש לי קהל עוקבים מסוים". "אני לא יודע כמה זה יעזור, אבל את יכולה", הוא מושך בכתפיו. אני חוזרת הביתה וכותבת בקצרה על המפגש בינינו, ומסיימת בקול קורא לפרנסה עבור רובין.
"כל הכבוד לך", "מדהימה", מגיבות לי העוקבות. אני טופחת לעצמי על השכם. הנה, אופיר, נקודות האזרחית-הטובה שלך. ואז היא מגיעה - התגובה הסקפטית. "אם הוא לא שרד ארבעה ימים בעבודה, קשה לי להאמין שיסתדר", מצננת המגיבה. "הוא מעיד בעצמו שיש לו עבר פסיכיאטרי". הזעם גואה בי. "כל העיר הזאת לוקחת ציפרלקס", אני עונה, בידיעה עמוקה שרובין כנראה צרך כדורים רציניים הרבה יותר. "אחת הרעות החולות בחברה שלנו היא הסטיגמה על מתמודדי נפש, אבל גם אנשים כאלה יכולים להתפרנס בכבוד". כל הכבוד אופיר, הנה לך הפרס על נאום כיכר העיר של השנה.
באינבוקס פונה אליי שני פרידמן, עובדת סוציאלית שניהלה מקלט לחסרי בית. "לא רוצה לבאס אותך וגם לא יכולה להכליל'', היא כותבת לי, "אבל מערכת התמיכה בארץ מטורפת בקטע של דרי רחוב. זה מאוד נדיר שמישהו מתגלגל לרחוב סתם כי אין לו עבודה". שנתיים היא עבדה בתחום הזה, לדבריה, והיא לא יכולה לספור את מספר הפעמים שתלתה תקוות בדר רחוב כזה או אחר - והתבדתה. "אני לא אומרת להתייאש", היא אומרת, "אבל הפתרונות שנראים לנו הגיוניים, עבודה = כסף = בית, לא תמיד עובדים במקרים האלה".
אז מה כן? "תשמעי, בריאות הנפש זה סיפור… לא מהעולם הזה", היא עונה לי, ואני יכולה לשמוע את אנחת הייאוש שלה מבעד לטקסט. "שתדעי שלא תמיד מי שנראה מתפקד באמת מתפקד. זה ממש-ממש להיפך". הטענה האחרונה שלה זוקפת את הגבות שלי, ואני מבקשת ממנה, אם אפשר, לפרט קצת יותר. נו, עיתונאית. נודניקית.
"אחד הצעירים שהיו אצלנו היה הכי מטופח שראיתי, חמוד שאין דברים כאלה, מדבר רציף, משתף פעולה", אומרת פרידמן, "אבל כשנכנסים לעומק קולטים שיש עוד דברים". כמו מה? מה קרה לו, אני שואלת. "מפה לשם - הוא עבר התקף פסיכוטי. לקח לי חודשיים לשכנע אותו ללכת לאשפוז רק כדי להתאזן. עד שהוא הסכים, נסעתי איתו ברכב כדי שלא יתחרט. הפסיכיאטרית הייתה בהלם, כי הוא נראה על פניו כל כך מוחזק. יצאתי בתחושה הכי מדהימה בחיים – סוף-סוף הצלחתי לעזור לו!". אבל אז, היא מספרת לי, כל העבודה ירדה לטמיון. "אחרי יומיים הוא השתחרר וחזר לרחוב".
אני משתגעת. אין בזה שום היגיון. אז מה, זו דרות רחוב? מעגל סגור ללא פתח יציאה? והאם תמיד טמונה שם בעיה נפשית עמוקה כל כך? "יש אנשים, גם לא עם רקע פסיכיאטרי, שהחיים כל כך מורכבים עבורם שהם לא מוכנים להתחייב למסגרת", היא מסבירה. "אני לא מדברת אפילו על מסגרת של עבודה. תחשבי שאנחנו הצענו להם מיטה ואוכל, בלי שום תמורה, בלי שום כללים - והיו המון שבחרו לישון ברחוב בכל זאת".
כל משפט שלה מסבך את החוטים במוח שלי יותר ויותר. מה אני עושה עם כל זה? היא מציעה לי לקשר את רובין לעובדת סוציאלית. בפוסט שלי מתרבים הרעיונות לעבודות פשוטות עם תנאי קבלה נמוכים, ואני מחליטה לתת צ'אנס להכול. משהו מזה יידבק.
בדרכי לרובין אני מוצאת אותו משוטט ברחוב. הוא שואל אותי, "תגידי, איך מתקדם עם הפאנד-מי פייג'?". "מה?". פתאום נופל לי האסימון. "אני לא... בטח לא הבנת אותי נכון. אמרתי שאני אפנה ברשת לחפש עזרה, לא מימון". הרגשתי שיש פה שיחה רצינית לעשות, והזמנתי אותו לשבת איפשהו פה בסביבה. "בדיוק באתי לקחת לי משהו לאכול", הוא אמר. "אז בוא, אני אזמין". "תודה". "איפה אתה רוצה?". "אני לא יודע מה התקציב שלך, אבל במסעדה האסייתית שם יש אוכל טוב".
אנחנו מתיישבים במסעדה. שם, מסתבר, נותנים לו לאכול כל יום בערך. אני משתדלת להסתיר את האכזבה מהגילוי שאשלם לו על מנה שהוא רגיל לקבל בחינם. יאללה, אני מדרבנת את עצמי, גם ככה ההתנדבות היחידה בחיים שלך הייתה בגן אנתרופוסופי. מה זה כבר 60 שקל על מנה? נדמה לי שאני מזהה תמיהה על פני המלצר כשאני מבקשת להושיב אותנו יחד, והוא מוביל אותנו החוצה. לא למרפסת המקורה שבה יושבים הסועדים האחרים, אלא לשולחן מבודד על המדרכה, סמוך לחפירות הרכבת הקלה. אין לי תיאבון. אני מזמינה זירו, ושואלת את רובין מה הוא רוצה לאכול. "מה שאת מוכנה להזמין לי", הוא משיב בנימוס. שיהיה באנז.
"מה שעשיתי זה שחיפשתי לך עבודה", אני אומרת לו בזמן שהוא נוגס בלחמנייה, "וקיבלתי כמה רעיונות מעניינים. אחד הציע עבודה ביוון, שמסדרת לך את הטיסה והמגורים והכול". "לא, לא", הוא עונה בפה מלא, "החלטתי בסוף לא לעבור ליוון". "באמת? למה?", אני תמהה. "החברים שלי פה", הוא עונה בפשטות. בסדר, לגיטימי. גם אני אוהבת להישאר קרוב לחברים. "טוב, מישהי שאלה אם אתה מוכר על ידי שירותי הרווחה". "כן". "אז בטח קיבלת סל קליטה או משהו". "לא". "לא? בטוח? למה?". "אני לא יודע, לא קיבלתי כלום. אולי כי לא באתי עם כסף". זה נשמע לי מוזר, אבל אני לא מבינה בזה. "מי בקשר איתך מהרווחה?", אני שואלת אותו. "יש מישהי, אבל היא רק צועקת עליי", הוא מוחה. הלאה, נעבור נושא.
"במה אתה חושב שתוכל לעבוד?". "הרבה דברים. הייתי מורה לכימיה". "מגניב!", אני מתפעלת בכנות, אבל מחזירה אותנו לקרקע. "רק בינתיים, אולי כדאי שנחשוב פרקטי יותר". "אני יכול לעבוד בהכול, גם בסופרמרקט". "נו, אז למה שלא תעשה את זה?". "הבחורה שהעסיקה אותי דאגה שלא ייתנו לי לחזור לשם לפחות לשישה חודשים". "למה?". הנתון הזה מבהיל אותי. "לא יודע".
"טוב, היא יכולה לעשות את זה רק ברשת הספציפית שעבדת בה", אני מניחה בהיגיון. "מה עם סופרמרקטים אחרים? יש אחד ליד הבית שלי שנראה לי שיהיה לך טוב. הם מאוד סובלניים שם לאנשים... מיוחדים". "את חושבת שאני חולה נפש?", הוא מישיר אליי מבט מאשים. אני מגמגמת. "אתה… אתה אמרת".
רובין מהרהר ברעיון, ואחר כך מבטל אותו בחדות. "אני לא רוצה להיכנס לעוד כלא", הוא מנופף בידיו, כמו מוחק משוואה מסובכת מדי מלוח גיר. "כלא? לא, זה לא יהיה כלא". "אני לא אצליח לסבול בוס שייתן לי הוראות", הוא מתקומם. "אבל זה כל הכיף!", אני מנסה לרכך אותו, "להתאגד יחד כל העובדים סביב שנאה לבוס שאומר מה לעשות!". רובין לא מתרשם מההלצה. הפנים שלו מתקדרות. "אני כנראה לא מבין משהו על החיים", הוא נאנח.
נשאר לו באן אחד, והוא מציע לי אותו. "תודה, אני מנסה להפחית פחמימות", אני משיבה. "איזה שטויות", הוא אומר. "משתדלת". "אם מותר לי להחמיא לך רגע…". "בבקשה". "את בחורה צעירה, את נראית טוב". הוא מכבד גבולות, אני חושבת, הוא איש שיחה נעים. אולי בכל זאת יש לו סיכוי. "את לא צריכה למנוע מעצמך לאכול מה שאת רוצה", הוא ממשיך. "זו לא את. את מונעת מעצמך להיות את". המילים שלו ערבות לאוזניי, אבל אין להן אחיזה במציאות שלי. "אני" היא גם בחורה שמאוכזבת מעצמה אחרי שאכלה טאקו למרות שהייתה שבעה. "אני" רואה תמונה רחבה יותר, ובוחרת עד כמה להיות "אני" וכמה מה"אני" הזה לחשוף ומתי. זה ההבדל בינינו.
"ברצינות, רובין, אתה צריך עבודה", אני מרשה לעצמי לקבוע. "זו כנראה לא תהיה עבודת החלומות שלך, אבל אתה תוכל לחיות חיים הגונים". "בסופרמרקט משלמים מינימום", הוא מחשב. "זה לא יספיק לי בשביל דירה, ואני אהיה בכלא. ככה, ברחוב, אני חופשי. נותנים לי אוכל, נותנים לי מקלחות". איזו צורת חשיבה פרזיטית, אני חושבת, ומיד דוחקת את המחשבה הצידה בכל הכוח. די, אני אומרת לעצמי, ממה את מתאכזבת? זו הציפייה הכוזבת שלך; המחשבה שדר רחוב יהיה קדוש מעונה, ויקפוץ על כל עבודה בזרועות פתוחות. אנשים אינם קדושים, גם האומללים שבהם.
"תראה", אני מנסה בכל זאת, "בכל עבודה יש צד שלילי. גם לי לא תמיד מתחשק לכתוב. לפעמים כן, אבל לפעמים פשוט בא לי לכבות את המוח. לעבוד באריזת ארגזים או משהו". "את אוהבת את העבודה שלך?", הוא מישיר אליי מבט. "כן". "בגלל זה את שורדת בה". המילים נעתקות מפי. הוא תפס אותי. מעולם לא החזקתי יותר משלושה חודשים בעבודה שלא אהבתי.
מעבודת סדרנות - שבה נדרש לקרוע כרטיסים וזהו, פחות או יותר - פוטרתי. כמלצרית החזקתי מעמד רק בחופשות, ומדי חופשה נדדתי למסעדה אחרת, בתקווה שהפעם מלצרות לא תרגיש כמו מלצרות. בבייביסיטינג החזקתי שנה, אבל רק כי זה היה ארבע שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע. כשהגעתי לעיתונות, בגיל 24, לא האמנתי שאחזיק עד היום. על החופש הפרילנסי שלי אני לא מוכנה לוותר, למרות הפלירטוט המתמיד עם המינוס. איך אדרוש ממנו את מה שמעולם לא דרשתי מעצמי?
"אנחנו סוגרים את הבר, תרצו עוד משהו?", פונה אליי המלצר. אני מתבוננת סביב - המסעדה התרוקנה. מלצרית משפשפת את הרצפה עם מגב בין השולחנות ההפוכים. "נראה לך שהיא אוהבת את מה שהיא עושה?", שואל רובין. אני מהרהרת בזה כמה רגעים. "אולי לא, אבל היא מסוגלת לשאת את זה מספיק כדי ליהנות מהתועלת. היא מוכנה לעבוד כמה שעות ביום כדי לחזור למקלחת חמה, ולפגוש חברים בבר ולשתות ולאכול". "אני לא יכול לעשות את זה".
המלצר מניח לנו את החשבון על השולחן, ואני משלמת בזריזות, מבלי להציץ אפילו בסכום. עדיף, ככה פחות כואב בארנק. "בוא", אני מזרזת את רובין, "הם רומזים לנו די בבירור להתקפל מפה". בדרך לספסל הוא מספר לי שיש לו כמה חברים ערבים, ואלה סיפרו לו שבתרבות שלהם המשפחה של האישה מפרנסת את הבעל, או לכל הפחות משלמת לו איזשהו סכום. אני לא בטוחה, כי רמת האנגלית שלי זהה למדי לרמת הדיוק של רובין בעובדות. בכל מקרה, יש בין החברים הערבים שלו אחת שמוצאת חן בעיניו, והוא חשב להתחתן איתה.
"רובין... זה נשמע קצת... אפל, לעשות דבר כזה", אני אומרת לו. הניסוח שלי זהיר, אבל רובין, כבר קלטתי קודם, לא יכול לשאת שמץ של נימת ביקורת. "מה?", הוא מתעצבן, "טוב, מה כל זה? מה את רוצה ממני?". "כלום, אני פשוט אומרת… לי זה נראה אפל, זה הכול". "למה?". "לא יודעת, יש לי עדיין מין רעיון כזה, אולי נאיבי קצת, שמתחתנים מאהבה". זה באמת נאיבי מצדי, לדבר על אהבה עם הומלס. מה לו ולקומה הזו בפירמידת הצרכים של מאסלו. "את חושבת שזה ניצול", הוא מפרש. "ככה זה נשמע", אני עונה, חצי שואלת.
"כן. אולי", הוא משתתק לרגע, ומגלגל את המחשבה בראשו. "מצד שני, לא כולנו מנצלים זה את זה לאיזושהי תועלת? אם היא תרצה להתחתן איתי, אני מניח שזה יספק לה משהו". "אולי". יש אמת בדברים שלו, אבל הלוגיקה מתנגשת ברגשות שלי ואני חוזרת, בפנייה חדה, לתוכנית המקורית. "בקשר לעבודה, היה עוד רעיון", אני אומרת לו. "מישהו כתב לי על עבודה שאתה יכול לעשות מהטלפון - לדבר עם אנשים שרוצים לשפר את האנגלית שלהם. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?". "כן, למה לא". "טוב, אני אבדוק בקשר לזה". הוא מודה לי על הארוחה ואנחנו נפרדים. הפעם אני הרבה פחות בטוחה לגבי הסיפור הזה.
"אז יש את החבר ההומלס שלי", אני מספרת אחרי שלוק גדול מאמריקנו קר בבית קפה של מלון בתל אביב, "ואני מאוד רוצה לעזור לו. מצד שני, הוא לא רוצה לעבוד במה שלא בא לו, כי במילא נותנים לו ארוחות ועזרה, ויש בזה משהו..." - פרזיטי, אני רוצה לומר. טפילי. טפיל על החברה. אבל מי אני שאשפוט דר רחוב? ואיזה מין טוב אני עושה בזה? עדיף שאשתוק.
"אני לא מאמין שהוא חשב שתממני אותו", צוחק שרון, בן זוגי. "איזה גאון". "חצוף", אני משחררת צחוק עצבני. "הוא חושב בהיגיון", מהסה אותי שרון. "אם נותנים לו, למה שילך לעבוד, ועוד כשהתמורה קטנה כל כך? הרי כסף מעבודה בסופר לא ייתן לו קורת גג. זה לא שווה לו".
מהצד השני שלי יושבת דנה נקר פוגל, חברה וקליברית מעולם הפרסום. היא מהנשים שהיינו מלהקות לתפקיד גנרי של "אישה מצליחה", מאלו שנולדו להרוויח לא פחות מ-20 אלף לחודש. אני משערת שככה היא מרוויחה באמת ועושה את זה בכבוד, כמו שאומרים במחוזותינו – דהיינו עובדת קשה, מתמודדת עם טיפוסים בלתי נסבלים וגם מחזיקה בתכונות המתאימות למקצוע. "בכבוד", כי אנחנו אוהבים לראות אנשים מפרנסים את עצמם, אבל לא יותר מדי ולא בקלות מדי. אם הם מרוויחים הרבה אבל סובלים בדרך, זה כבר קל יותר לעיכול.
"אני מבינה אותו", היא נושפת מהסיגריה שלה. "גם אני לא רוצה לעבוד בסופר. אני לא רוצה לעבוד בכלל". דנה מתכוונת לזה. במשך עשור האסרטיביות, האינטליגנציה והכריזמה שלה דחפו אותה קדימה עד שחוותה מעין התמוטטות עצבים, ועכשיו היא לומדת ללכת מחדש. "בעצם, נראה לי שרובין די דומה לי", היא מחייכת בעייפות.
במהלך הקורונה דנה לקחה הפסקה מהעבודה, נכנסה לשנה של צמצום ולמדה להסתפק במועט. במובן מסוים, הקורונה באה לה בול בזמן: סוף-סוף התאפשר לה לנוח ולחיות על דמי אבטלה. אז מה, גם דנה פרזיטית? לא, מה פתאום. אם המדינה מחלקת כסף, טיפש מי שלא ייקח. ודנה אומרת - על אותו משקל - אם בתי הקפה מחלקים לרובין שלוש ארוחות ביום, קל וחומר שיאכל על חשבונם.
אני מספרת לה על ההרהורים שלו בעניין כלה ערבייה. "ומה עם נשים שמתחתנות עם גברים עשירים כדי שיממנו אותן?", היא שואלת. "הכוסיות האלה באל.איי, שיודעות שהם איתן כטרופי-ווייף, והם יודעים שהן איתם בשביל הכסף. אנחנו יכולים להרים על זה גבה, אבל זו הבחירה שלהם". "ווין-ווין סיטיואיישן", אני משלימה את הרעיון שלה. "בדיוק".
"בעצם, גם בתי הקפה מרוויחים משהו מרובין", אני ממשיכה לגלגל את המחשבה. "הם מרוויחים את נקודות העזרה לנזקקים שלהם. אולי אפשר אפילו לראות את זה ככה: רובין מעניק להם הזדמנות להרגיש טוב עם עצמם". עדי מהנהנת, גם שרון. בראשי מהדהד משפט מתוכנית "סליחה על השאלה" בנושא חסרי בית. "ברחוב אין רגש", אומר אחד מהם, "רק אינטרסים". יש חברים, אבל אם צריך לגנוב, גם זה מזה, עושים את זה. מערכות היחסים בין בני אדם מרודדות לרווח והפסד.
ממקום מושבי בבית הממוזג, אני מנסה לסדר לרובין את עניין השיחות באנגלית. מטלפנת, שולחת להם מייל ועוד אחד. הם לא חוזרים אליי, ועוד רגע חג. אולי אני אביא לו משהו, אני חושבת, אבל עולים לי רק רעיונות מטופשים. נו, באמת, אני לא אתן להומלס סלסלה עם דבש ויין בוטיק. מה חסר בית צריך? אולי סנדוויץ' טוב, אבל זה כל כך לא חגיגי. "סבון?", מציע שרון, שקוע בטלפון. "זו מתנה מעליבה", אני עונה לו. "כולם נותנים סבונים מתנה", הוא אומר. "לא להומלסים". פתאום הוא מרים את ראשו ושואל, "תגידי, למה חשוב לך כל כך לעזור לו?".
השאלה שלו מפתיעה אותי. מעולם לא חשבתי שאדרש למצוא סיבה, ועכשיו, כשאני נדרשת לתת אותה, אני מתחילה להתפתל. "לא יודעת, אולי כי הוא נכנס לי ללב", אני חושבת בקול רם. "חוץ מזה, אף פעם לא התנדבתי". "את מתנדבת המון". הוא מתכוון לכתבות שעשיתי בהתנדבות, או לכל מיני עזרות קטנות לנשים שפונות אליי בפייסבוק, בעיקר בנושא פגיעות מיניות. אבל זה הכול במחשב, ויש משהו שמרגיש רקוב בניהול אחוז גבוה כל כך של החיים מאחורי מסך.
"זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי", אני מושכת בכתפיים. כמו בתי הקפה. "חוץ מזה, מעניין לי לדבר איתו". ובאמת מעניין. אולי יותר מהכול, רובין מסקרן אותי. אולי האלטרואיזם הזה הוא שקר, או לפחות חצי שקר. בסוף אני מספרת סיפורים. אני ניזונה מהם. כשקופץ עליי סיפור כזה טוב ברחוב, מטומטם מצידי לא לקפוץ עליו בשתי ידיים. אבל זה לא רק זה. באמת מתחשק לי לראות אותו מחייך עם הקמטים מסביב לעיניים.
עוגת דבש. זה מה שאביא לו, עוגת דבש. אני לא חסידה גדולה של המסורת היהודית - את החג המשפחתי שלנו נעשה במסעדה אסייתית - אבל מתחשק לי לעזור לו להרגיש קצת יותר בן אדם ואולי, אולי רק לרגע, להחדיר בו מחדש מעט אמונה. כל אדם צריך להאמין במשהו, אני חושבת. עמדת חיים צינית לחלוטין היא מדכאת.
אני קופצת לבית הקפה השכונתי ובוחרת ארבעה מאפינז דבש, שמשדרים "מסורת עם טוויסט". "אבל תארוז לי יפה, אם אפשר", אני מבקשת מהבריסטה. הוא מסדר לי אותם באריזת בונבוניירה. כמה טיפשי הפער בין הקופסה הוורודה המצועצעת בידיים שלי לבין הנמען שלה, אני חושבת בדרכי לספסל הירוק. "בשביל מה אני צריך את זה?", אני מדמה את רובין אומר לי. אבל זה לא מה שהוא אומר. למעשה הוא לא אומר כלום, כי הוא לא נמצא שם.
בסדר, בטח אמצא אותו אחר כך, אני חושבת. אני חוזרת לשם אחר הצהריים, וגם בערב, לאחר ארוחת החג - אבל רובין איננו. "סליחה", אני פונה אל השומר במלון הסמוך, "אתה מכיר את רובין? הומלס שמסתובב פה". "האמריקאי?". "כן". "הוא אמור להיות בסביבה, תסתכלי בפסאז' אולי". אני צועדת לפסאז', אבל גם שם רובין איננו. איש אחר, צעיר יותר, עם ציפורניים שחורות וארוכות וזקן פרוע, יושב שעון על הקיר בצד הדרך. איש-זאב. רק כשאני חולפת על פניו עולה בדעתי שמחר המאפינז כבר לא יהיו טריים. אני חוזרת אחורה, מאחלת לו חג שמח ומעניקה לו בזהירות את השי. "חג שמח", הוא משיב בקצרה ומסתער על הקופסה בלהט שגורם לי לסגת אחורה. הלב שלי נצבט. איזה חג שמח? הישרדות. הישרדות נעימה שתהיה.
יומיים אחר כך אני מוצאת אותו, סוף-סוף, סמוך למסעדה האסייתית. הוא נראה לי הפעם מבוגר יותר, מלוכלך יותר. הוא מספר לי בהתרגשות שמצא דירה חדשה. "מזל טוב! איך זה קרה?". רובין מספר שנכנס לסופרמרקט לחפש עבודה, והבעלים, איש אדיב ואכפתי, הציע לו להשתכן בדירה שבבעלותו, ממש כאן במרכז העיר. הסיפור הזה נשמע לי טוב מכדי להיות אמיתי, והוא אכן כזה.
היא לא רעה, הדירה הזו, היא פשוט עדיין לא דירה. על מדרגות המבנה המאובק יושבים שני פועלים ערבים בהפסקה מהבנייה המאומצת. אחד מהם מנסה להסביר לרובין באנגלית שבורה שאסור להשאיר כאן אוכל. לפועל אין אנגלית, לרובין אין עברית, ואני עומדת כמתורגמנית ביניהם. בלילה, מסתבר, רובין השאיר אחריו קופסת טונה ריקה, והיום בבוקר הפועל נאלץ לנקות את השאריות מהפרקט החדש. בעל הדירה, שהוא גם בעל הסופרמרקט, כבר שמע על זה והספיק להתעצבן. "רק ניסיתי להאכיל את הכלב!", רובין מסביר לו. "אז בחוץ", מתעקש הפועל.
בחלל הפנימי קשור כלב ענק, מתוק, עם פני דובון. חם לו, מסכן. הוא מכשכש בזנב שלו לקראתי. אני מתחילה להבין מה קרה פה: בעל הסופרמרקט קשר כלב שמירה בדירה כדי שישמור עליה מפני פורצים. אחר כך הביא את רובין כדי שישמור על הכלב - יאכיל אותו, יוציא לטיולים. הבעיה היא שבכל פעם שרובין רק מנסה להתקרב אליו, הכלב נובח בקולי קולות.
"אני לא מוכן לחיות עם הכלב הזה", אומר לי רובין ביציאה מהדירה, "אני מפחד ממנו. הוא כלב מרושע". "אין דבר כזה כלב מרושע", אני צוחקת. "אימנו אותו לתקוף, זה הכול". "לא אכפת לי", הוא ממשיך בשלו. "אדבר על זה עם הבעלים, שיוציא אותו מכאן". "רובין, אתה לא יכול להגיד לו על זה כלום", אני מטיחה בו. "מה הוא יעשה לדעתך? נראה לך שהוא יוותר על הכלב?". "אם הוא בן אדם, הוא לא יעדיף חיה על פני בן אדם".
הוא באמת לא מבין איך העולם עובד, אני חושבת. אפילו לא קצת. "ברור שהוא יעדיף את הכלב", אני אומרת לו. "הכלב הזה שייך לו. אותך הוא מכיר משלשום". "לא אכפת לו בכלל מהכלב הזה, הרי הוא סתם תקע אותו כאן. למה שלא יגדל אותו בבית שלו?". "זה לא משנה, ואל תתערב לו בזה. הוא מאפשר לך לגור כאן. תשמור על יחסים טובים איתו, אחרת הוא יעיף אותך על טיל". "אני עם הכלב הזה לא מוכן לגור". אני נאנחת. "בסדר. החלטה שלך".
בדרך הביתה אני שואלת את עצמי, למה דווקא רובין? מה היה בו שנכנס אל הלב שלי, למה דווקא עכשיו? הכול מחזיר אותי לרגע ההוא, שבו ראיתי אדם רגיל וגיליתי הומלס. ככה, תוך כדי שיחה. עד אז, דרי רחוב היו מבחינתי שכבת אוכלוסייה נפרדת לחלוטין מזו הנורמטיבית. חשתי מולם אימה ואשמה ורחמים שלא יכולתי לשאת, עד שסיגלתי לעצמי אדישות. הם הפכו בעיניים שלי לחלק אינטגרלי מהנוף. עץ, ספסל, הומלס ישן. אופניים, סמטה, הומלס אוכל מהפח. למדתי להקים חומה ביני לבינם שתאפשר לי להמשיך בשגרת יומי מבלי הסחות דעת - ואז הגיע רובין, ועבר דרכה ללא מאמץ. מי חשב שאמצא את עצמי בשיחה קולחת עם דר רחוב מבלי לדעת את זה.
לראשונה בשנותיי התל-אביביות, רובין גרם לי להטיל ספק בחיישנים הבסיסיים שלי, שסייעו לי לסווג את הסובבים אותי בהצלחה יחסית. ראיתי בו אדם כמוני, כמוכם, שבסך הכול נפל לשיבוץ הלא נכון. חשבתי שיש פה טעות טיפשית, בירוקרטית, שאצליח לתקן עם כמה שיחות טלפון והון וירטואלי. חשבתי שבכוחי להשיב את רובין לצד המוכר, המובן לי, התחום בין ארבעה קירות, הישן במיטה, העובד, המתפקד. הייתי נאיבית כמעט כמוהו.
כי ממש מתחת לאף שלי, נאלצתי להודות, מתקיים עולם שלם שנשגב מבינתי. עולם של חוקים אחרים. עולם של קושי וכאב ובדידות שלא תמיד יש דרך לפתור. אולי לבעיות העמוקות ביותר שלנו, בכלל, אין פתרון. הרי מהם הבתים האלה שאנחנו חיים בתוכם, מהם הכבישים ותעודות הזהות וכרטיסי האשראי, וקורות החיים שלנו והשעונים, אם לא מאבק לשרטוט קווים ישרים לאורכו ולרוחבו של ערפל הקיום האנושי. ביום הזה רובין העביר אותי על דעתי, כי בדיוק כשהחל להיכנס למסגרת הוא פרע אותה שוב, ללא בושה, והותיר אותי חסרת אונים אל מול הכאוס.
פורסם לראשונה: 14:21, 10.11.21
