אין מה לעשות, לפעמים הדרך לתן ביס ולרכילות באופן ספייס עוברת דרך משמרות בבורגראנץ', קידום מכירות בתחפושת טורטייה, או סחיבת גופות בחדר מתים. לכל מי שהיה פעם חייל משוחרר, סטודנטית ענייה או נער מחוצ'קן שרק רצה לחסוך לגיטרה, קבלו כמה סיפורי עבודות מוזרות שיגרמו לתקופה שלכם בדוכן הטעימות בסופר להיראות כמו שורה לגיטימית בלינקדאין.
עדיאל כהן חדד, 38
היום: אנימטור. לשעבר: משגיח בבדיקות שתן לגילוי סמים
כשהייתי בן שלושים וגרתי עם ההורים בצפון, הייתי כל כך עצלן שחיפשתי עבודה שרק תפטור אותי מתשלום ביטוח לאומי ומצאתי את עבודת החלומות - בדיקות שתן לעבריינים. פעם בשבועיים מקימים עמדה עם מבחנות ליד השירותים במשרד הבריאות, בא עבריין כלשהו ואני נכנס איתו לתא שירותים. בתא יש מראה מול הזין שלו ואני צריך לראות שהוא באמת משתין לתוך הכוס את הפיפי שלו ולא איזה פיפי אחר שהוא הביא בשקית מחבר. לאחר התהליך אני דוחף מבחנה לכוס שמגלה אם הבנאדם לקח סמים בשלושת השבועות האחרונים.
כשעברתי למרכז שלחו אותי להיות אחראי מחוזי של השתנות בפתח תקווה. בהפסקה בין הבדיקות פתאום אני קולט חבר ילדות שנכנס לשירותים. בילדות הוא היה ילד די בעייתי עם עתיד לא מזהיר. אחרי ההתלהבות הראשונית שאלתי אותו אם הוא עכשיו עבריין שבא שאבדוק אותו. הוא ענה שהוא עורך דין ושהלשכה שלו פה למטה.
עבדתי שם שנה ועזבתי כי מצאתי עבודה בלצייר על ציפורניים. מה למדתי מהעבודה הזאת? שבתחום שאני עובד בו היום השתינו עליי הרבה יותר.
יותם דפיילר אבני, 38
היום: מדריך חוגי מבוכים ודרקונים וזמר מטאל. לשעבר: אחראי חדר מתים בבית חולים
לאחר שהתייאשתי מלחפש עבודה בתור מלצר, פניתי למקום עם הכי הרבה עובדים ברדיוס הליכה מהבית בנהריה - בית החולים. התחלתי לעבוד בתור אלונקאי ודי מהר מצאתי את עצמי מקבל משמרות שכוללות אחריות לחדר מתים ועזרה לפתולוג של בית החולים, במיוחד במשמרות לילה. לעבוד עם מתים באורח קבע משנה קצת את הפרספקטיבה שלנו על החיים כולם. פתאום עניין כמו הכתם של הפלאפל על הג'ינס מפסיק לשחק תפקיד.
היה בחור שזו הייתה המשמרת הראשונה שלו והוא מעולם לא העביר מתים בתוך הבית חולים. יצא שקיבלנו מת שהאחות לא עטפה טוב (אחיות עוטפות את המתים בבד כזה וקושרות אותם כדי שיהיה אפשר להכניס אותם בקלות למקרר) - וכשהגענו למקרר היה צריך ליישר לו את הרגליים כי הוא היה עטוף קצת עקום. איך שאני מיישר לו את הרגליים - הוא מתרומם לעמדת ישיבה (כי הוא לא קשור טוב) ופולט "גרעפס". העוזר שלי במשמרת ברח מהמקום כאילו היה מדובר בתחיית המתים. שלמעשה, זה קצת היה נכון.
יעל רוזנס, 29
היום: שחקנית ומה שבא ליד. לשעבר: פנטומימאית במופע הסברה ברכבת ישראל
זה היה פרויקט שניסה ללמד את הנוסעים ברכבת ישראל מה עושים ומה לא עושים, עבודה מאוד מצחיקה אבל לא מתאימה למי שמובך בקלות. היינו איש אדום ואיש ירוק והיו לנו כל מיני חפצים שאיתם היינו מדגימים בפנטומימה איך להתנהג. למשל, האיש האדום רוכב על אופניים ברציף והאיש הירוק עוצר אותו ומראה לו שאסור לרכוב על אופניים. כנ"ל לגבי הליכה עם אוזניות, או להסביר שיש צד אחד נכון למי שרוצה לעלות ברגל במדרגות הנעות וכו'. היו לנו סוכריות שהיינו מחלקים לאנשים שהתנהגו "כמו שצריך" אבל בתכל'ס סתם הסתובבנו וחילקנו סוכריות.
עבדנו עם פרטנרים מכל מיני מקומות, היה צריך לקום בארבע וחצי בבוקר, ולא קיבלנו על זה מספיק כסף. מדי פעם ניסינו לשתף אנשים, אבל בדרך כלל הם לא הבינו מה אנחנו רוצים ורצו שנעוף מהם. להגיד שזאת היתה הצלחה גדולה? שכל האנשים עכשיו מנומסים ונותנים למי שיורד ברכבת לרדת לפני שהם עולים? כנראה שלא.
דודו מגן, 37
היום: סוחר בהיסטוריה ויועץ פוליטי. לשעבר: סוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במפקד האוכלוסין
הייתי חייל משוחרר וההתחלה הייתה מבטיחה. קיבלתי כמה מקבצי דיור בקרית ים, הכל עבר די מוצלח והציעו לי קידום – דגימה של שכונה בקרית אתא שעבורה מוכנים לשלם כפול לכל דירה. בהיותי חייל מרושש חשבתי לעצמי "מה כבר יכול לקרות כאן".
נכנסתי לדירה של רומני ג'ינג'י מזוקן שכלא אותי ברגע ששמע שאני סוקר מטעם הממשלה. מסתבר שרשות השידור ז"ל רדפה אותו על מקלט טלוויזיה שכביכול היה בבית. אחרי בערך 10 פעמים שעברנו הלוך ושוב בתוך דירת שני החדרים שלו כדי שאווכח בעצמי שאין שם טלוויזיה, הוא ביקש ממני לכתוב עבורו מכתב לרשות השידור. רק אחרי שהמכתב היה בידו, הוא פתח את המנעולים ונתן לי ללכת.
אחר כך פתחו לי את הדלת זוג נרקומנים מקסים, שאת ביתם גודשים ארגזים של עמותת "אפרת" לעידוד הילודה. הנרקומנית הייתה עסוקה בלהניק ולהזריק, בעלה היה עסוק רק בלהזריק והוא ענה לי על השאלות בנימוס רב.
אחרי שלקחתי יום להתאושש, חזרתי לזירת הקרב והפעם פגשתי קווקזית זקנה. מיותר לציין שהייתה חשדנות בינה לביני, נציג השלטון. כנראה טראומות מברית המועצות. מצאתי את עצמי בורח ממנה, כשהיא רודפת אחרי עם מטאטא מקש ומקללת ברוסית. זה נגמר רק כששלפתי עליה תרסיס פלפל שציידו אותנו בו. הייתי היחיד שהחזיר תרסיס ריק.
אורי מור, 45
היום: מדריך טיולים ומוזיקאי. לשעבר: עובד במסדרי זיהוי של המשטרה בתור "Not the guy"
לפני הצבא מילצרתי וניקיתי שולחנות, ויום אחד אחותי, שהיתה אז בשת"פ עם המשטרה, התקשרה אלי: "זוכר שאתה צריך כסף? תגיע רגע למשטרה בדיזינגוף". שם צילמו אותי ושמו אותי במאגר, ובכל פעם שהיה חשוד שהתאים לתיאור שדומה לי, היו מתקשרים, הייתי בא ועומד שם במסדר זיהוי חמש דקות והולך הביתה. שילמו לי 70 ש"ח למסדר. סה"כ עשיתי כמה מסדרים כאלה עד שהתגייסתי וזה נגמר. ולא, לא יכולתי לסיים את זה בכלא, כי במסדר יש חשוד אחד, והשאר הם כפילים מסיחי דעת, כמו שתי התשובות הלא נכונות ב"המרדף".
שלומי ישראל, 43
היום: צייר. לשעבר: צייר של איברי מין ענקיים על קירות מכון ליווי באילת
הגעתי לאילת קצת אחרי השחרור מצה"ל וציירתי ציורי קיר למחייתי. חבר הפנה אותי לפאטפונג, מועדון החשפנות הנוסטלגי, ובעל המקום רצה שאצייר על כל הקירות איברי מין נשיים בגדול. עבדתי שם בערך חודשיים ופיצצתי את הקירות בואגינות בגודל 2 מטר. היה די הזוי ואפילו קצת טראומתי. כשמציירים איברי מין בגדול על קירות לומדים את הפרטים הכי קטנים. מאז ועד היום לא ציירתי עירום שוב, שנים אחרי העבודה הייתי מדי פעם מקבל פלאשבק פתאום של שפתיים של ואגינה פעורות מולי. אני בסדר היום... בערך.
פורסם לראשונה: 13:48, 19.01.21
