אז צריך להתרגל שוב לקטע הזה שיש עיר. נגיד, כשהולכים ברחוב, אנשים נמצאים שם. קודם היו בכיכר דיזנגוף, שעשתה קאמבק לצד אימוניות שני חלקים ועכשיו, אנשים בכל מקום וחלקם, שלא נדע, בג'ינס. רבים מהם, אלליי, משתייכים לדור ה-Z. למעשה, נראה שרק אני הזדקנתי בזמן הזה - ושאר תל אביב נעשתה צעירה יותר. זה כאילו עשו לי מסיבת הפתעה ממש גרועה. אני מוכנה להישבע שתשעים אחוז מהאנשים סביבי, גם בברים ובבתי הקפה, הם מתחת לגיל 18, 70% מהן נשים, כלומר נערות, דקיקות, בהירות עיניים ואטומות מבט, בשם שי לי. האם זה סביר דמוגרפית? כי עובדתית, זה מה שקורה.
או - וגם זו לגמרי אופציה אפשרית - ששכחתי איך נראים אנשים צעירים ממני, ועכשיו אני לא מצליחה שלא להבחין בקיומם, קצת כמו שמגיעים לניו יורק ונדמה פתאום שאין שום דבר בעולם חוץ מטאקו. כלומר שמעתי שיש אותם, צעירים אני מתכוונת, ואפילו נתקלתי בהם באפליקציית ה"טיקטוק" ושמעתי שקשה להם בבגרויות, אבל ממש חיים, מדברים? לא עם הקול של עצמם. מדי פעם עברו מולי חבר'ה שסיווגתי כבני דור ה-Z בהיותם לבושים ניילון צהוב, אבל תחת המסיכות, לא יכולתי לאמת את החשד. עכשיו הכל ברור להכאיב: הם צעירים מאוד, תינוקות ממש, ואני - לא כל כך. ובצעירים אני מתכוונת צעירות, ובצעירות אני מתכוונת צעירות ויפות ובצעירות ויפות אני מתכוונת, שי לי.
צהריים. בית קפה. מרחוק מתקרבת מלצרית-מכרה, מאלו שקוראים לי "סגרסקי". התגעגעתי לראות אותה בעבודה, וגם היא התגעגעה לכסף. אני מזדרזת להתמקם, מחפשת שקע למחשב. יש לי יותר מדי ידיים מצד אחד, ומצד שני, אף אחת מהן לא עושה מה שצריך. וזה הזמן לשים על השולחן את השקר שמכונה גפיים אנושיות: רוב הזמן, הן ממש לא עושות את העבודה. החתול שלי פאקינג מגרד בראש עם הרגל. אני צריכה בסך הכל להוציא ולהחזיר דברים לתיק, והקונספט הזה לא עובד. בכל פעם שנדרש ממני להתמקם בבית קפה, לוקח לי כל כך הרבה זמן להתארגן שאני נראית כמו הומלס שעובד על הפקח באוטובוס שהוא מחפש את הרב קו למרות שברור לו שאין. במקביל, היא שואלת אותי מה ארצה לשתות והאם יהיה לי נוח יותר לשבת ליד החלון. אינני בת' הרמון, למען השם, הניחו לי לחשוב רק מהלך אחד קדימה.
בחלון ממול מופיעות פנים מוכרות מהעבר, ואיתן יד מורמת לשלום. זוהי לא שי לי, אך בהחלט בת דמותה. אני מכירה אותה במעורפל. בתל אביב הרדומה שיחות כאלה נגדעו מהר מאוד, ברגע שאחד הצדדים המשיך הלאה לסופר או לבית המרקחת. כאן שתינו מחויבות למקום שבו התמקמנו, והשיחה ממשיכה ללא מועד תפוגה. התמוססות הגבולות מטרידה אותי. איך יודעים מתי מסתיים מפגש כזה? ומה אם היא עצמה רוצה לסיים אותו, אבל לא יודעת איך? האם נקלענו ללימבו נצחי של שאלות נימוסיות אשר בסופו נגלה כי הושמנו כאן בידי ליאונרדו דיקפריו לצורך שדידת מוחות? אני חוזרת הביתה מותשת מאתגר האקסטרים "שיחה", ונופלת לשנ"צ עולמים.
פעם באמת נהניתי ממקומות הומי אדם. זה עשה לי, מה שמכנים תושבי הפריפריה, "שמח". אני זוכרת חסד לימים ההם (שהתמוססו בערך בגיל 22 לתוך עייפות כרונית), ומשלהבת את עצמי לזוז לשם במנטרה הפנימית "יאללה, חיים פעם אחת"
בערב, הגירוי סביבי עולה לדרגת נייר זכוכית באישון. בן זוגי ואני לוקחים את ההחלטה הנועזת לאכול במסעדה, ומופצצים מכל עבר במוזיקת רוק כבד, סלפיז "התחלנו", תרועות של מפגשי חבר'ה מהמילואים ואווירה כללית של יום כיף עם אבא. כאן מתחוור לי כי ההבדל העיקרי בין ארוחת וולט לארוחה במסעדה הוא שבראשונה אוכלים בשקט, ובשניה צורחים. ויש מסביב אנשים. המון אנשים, עד אפס מקום. הם לא מוכרים לי, ונדמה שרבים מהם גם לא תושבי תל אביב, כי בכל זאת, איזה מין תל אביבי שמכבד את עצמו יוצא למסעדה בשישי בערב?
אנחנו, כנראה. הרגשנו שמוכרחים לחגוג את מעבר הדירה. מוכרחים כי מדובר בחוויה איומה, בתל אביב בכל אופן. אין חניה, המובילים כועסים שאין אותה (טוב שאתה מזכיר. שניה אחת מביאה אספלט נוזלי, מתקתקת לך מלבן מתחת לבית), העלויות מטורפות, הדירה פשרה. בעצם, נראה שכל מנגנון ההסעדה התל אביבי מושתת על הצורך של תושבי העיר לפצות את עצמם על כך שהם גרים בה. בכלל, במקום שבו חוגגים - סימן שקרה משהו נורא. חגיגות יום הולדת מכסות על עובדת הזדקנותנו, וחגיגות שישי בערב נועדו לכסות על בחירות חיים גרועות.
תוך שאנחנו אוכלים וצורחים, מעדכן אותי חבר שהוא יושב לשתות בשוק הכרמל. אני גמורה מעייפות, אבל נעתרת להזמנה. זה מן מעגל ללא מוצא: עברתי לכאן כדי שאוכל לקפוץ בספונטניות לבלות, ועכשיו אני מוכרחה לקפוץ בספונטניות לבלות כדי להוכיח לעצמי שאני אכן קופצנית וספונטנית, תיאורים שבפועל רחוקים ממני מרחק ציפי שביט. פעם באמת נהניתי ממקומות הומי אדם. זה עשה לי, מה שמכנים תושבי הפריפריה, "שמח". אני זוכרת חסד לימים ההם (שהתמוססו בערך בגיל 22 לתוך עייפות כרונית), ומשלהבת את עצמי לזוז לשם במנטרה הפנימית "יאללה, חיים פעם אחת". לפי שעה, יום הכיף עם אבא ממשיך.
בדרכי לשוק הכרמל, אני נבוכה לגלות כמה הייתי רוצה שיזהו אותי ברחוב. לפני הקורונה זיהו אותי לא מעט, לפחות בתדירות של פעם-בבית-קפה, ואחר כך - תקופת המסיכות - אף אחד כבר לא זיהה ברחוב אף אחד, והתרגלתי לאלמוניות המובנית בשגרה. חוץ מזה, בגדול, אני כלום. אם הייתי ביבי, למשל, סביר להניח שלא היה לי אכפת, גם כי כולם מזהים אותי ברחוב תמיד וגם כי הם על הזין שלי, אבל מידת תשומת הלב הציבורית שאני מקבלת היא בדיוק כזו ששומרת עליי ברעב תמידי להכרה נוספת. כבר שכחתי מהחלק הדוחה הזה של להיות בערך-מישהו בתל אביב.
עכשיו סוגיית הזיהוי חזרה לסדר היום, ובינתיים הלוקיישן החדש הוכיח את עצמו חלקית: בבוקר מלצר פינק אותי בעוגיות על חשבון הבית כי "מישהי אמרה לי שאת מפורסמת", לדבריו, ויומיים לפני כן אחד שאל אותי ברחוב, "את אופיר, נכון?". הודיתי שכן, וזהו, הוא המשיך לדרכו. שום מחמאה או הערה נוספת לא הגיעו, ואף על פי כן עניתי אינסטינקטיבית "תודה". בהזדמנות הזו, כדאי לשים את הנושא על השולחן: אם אתם מתלהבים לפגוש מפורסמים בתל אביב ומרגישים פתטיים, אתם אכן פתטיים, אבל לא כמוהם. דעו לכם כי כל אדם שעושה מאמץ כלשהו להיות בתודעה הציבורית מסתובב ברחוב בציפייה שיזהו מי הוא, ומתאכזב כשזו לא מתממשת. כולם רוצים להרגיש רוקסטארס שזורקים עליהם חזיות. גם מינה צמח. גם אבשלום קור. גם משה דץ. כולם, כולם כולם.
זו קלישאה, אבל כשמשוחחים פנים אל פנים, הדברים באמת נשמעים ונראים אחרת. הטיעונים נאמרים בזהירות יותר, בכבוד. העקיצות, העלבונות האישיים והקללות שמאפיינות את המרחב האינטרנטי מושהות מכורח הידיעה שנצטרך לסבול זה את זה באותו המרחב לפחות בשעה הקרובה
חבריי קוראים לי מבפנים. אני כבר תשושה, אבל מזכירה לעצמי שבאתי להרים - ושואלת את הנוכחים אם קראו את ספרה של גליה עוז. משם השיחה הולכת ומדרדרת לדיון על עוולות נוספות וקריאתם המוצדקת או לא של הקרבנות כנגדה, ובתוך שתי דקות אנחנו כבר במייקל ג'קסון - פדופיל או לא. זו קלישאה, אבל כשמשוחחים פנים אל פנים, הדברים באמת נשמעים ונראים אחרת. הטיעונים נאמרים בזהירות יותר, בכבוד. העקיצות, העלבונות האישיים והקללות שמאפיינות את המרחב האינטרנטי מושהות מכורח הידיעה שנצטרך לסבול זה את זה באותו המרחב לפחות בשעה הקרובה. ויש עוד עניין: שוב, עייפים נורא. לקלל בקול רם, זה לא כמו בפייסבוק. סימני קריאה לא עולים לנו בנפש, אבל צעקות? למי יש מיתרים לזה.
אנחנו מתקפלים הביתה, אוהבים ומהורהרים ומעורערים ולא מסכימים. בשונה ממלחמות פייסבוק, אלה מסתיימות בחיבוק, אפילו אם לא לגמרי רוצים. אני אוהבת את זה. מעין לחיצת ידיים בתום קרב ג'ודו, שמציינת כי גם אם נחבלנו, יש בנו כבוד כלפי היריב, ובכלל - שמוצא חן בעינינו הקונספט של בני אדם אחרים לצידנו, אפילו שאינם הם לא פשוטים בכלל. התגעגעתי לאחרים האלה, גם לגרועים שבהם. אני מוכנה לחזור ללמוד לאהוב אותם. אפילו את השי לי אקבל, אלוקיי. רק לא עוד סגר.
