מהתוכניות והסרטים שעליהם גדלתי, למדתי שאין אישה סטרייטית בלי ידיד גיי שרודה בה. אנתוני מ"סקס והעיר", ג'ורג' ב"החתונה של החבר שלי", ג'ק מ"וויל וגרייס", דמיאן ב"ילדות רעות" ומאוחר יותר גם לירוי ב"מטומטמת" - מכולם הפנמתי שידידה הטוב ביותר של האישה הוא הגבר ההומו, ואם הוא טוב באמת, הוא יקטול בשנינות ובחן כל אספקט בחייך. גם לי היה אחד כזה: עידן (שם בדוי), החבר הכי טוב שהיה לי בתיכון, ואני קיבלתי כל רפש שהמטיר עליי בזרועות פתוחות. כמובן, זה לא היה כל כך שחור ולבן. זה אף פעם לא. מלבד הרשעות שלו הוא היה גם מקסים, נדיב, חכם וקורע מצחוק.
ההומור שלו עטף את העקיצות, דוגמת "מה זו החולצה הזאת? באת מהמעברה?", והוליך אותן כחומר סיכה, כך שאפשר היה לפרש אותן בחיבה ולהתגלגל מצחוק גם בהיותכם מושאי הלעג. רק לאחר מכן הייתי מבינה שנעלבתי, ולמרות זאת, מעולם לא הצבתי לו גבול ברור. אף פעם לא אמרתי "עד כאן", והנחתי שהעלבונות הן חלק אינטגרלי מהחברות.
יותר מזה, הערצתי את עידן על הישירות והבוטות שלו, ובסופו של דבר גם אימצתי אותן לחיקי. יחד הפכנו למפלצת דו-ראשית שדרסה בדרכה בחן ובצחוק את כל מי שנמצא תחתינו בשרשרת המזון התיכונית. כדרכם האכזרית של נערים, בנינו את הביטחון העצמי שלנו על חשבונם של אחרים. לרגעים אלה של חסד בהפסקות, כל אחד מאיתנו מילא את הבור של השני בזרם סגור של רעל. חשבתי שככל שאהיה קרובה אליו, כך ארחק מטווח האש, אבל לעיתים קרובות, בינינו, ספגתי ממנה גם אני.
5 צפייה בגלריה
מתוך ''פשוט ככה''. גם עשרים שנה אחרי, קארי לא מוותרת על הגיי הארסי
(באדיבות HOT, yes וסלקום tv)
באופן אירוני, עידן הוא זה שסיים את החברות בינינו. שנים אחר כך, כששאלתי אותו למה, סיפר שמאס בדינמיקה הרעילה בינינו ובדמותו הישנה, בעוד שאני דווקא התגעגעתי אליה. אבל לא לאורך זמן - את מקומו של עידן תפס גל (שוב, שם בדוי). הפכנו לחברי נפש, כשאני ישנה אצלו לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע. ייאמר לזכותו שהוא תמיד אירח אותי נהדר ובנדיבות, אבל לנדיבות הזו תמיד היה מחיר. אני אפילו לא כוללת בעלבונות ההם הערות כמו "תרחיקי את הפות שלך ממני", שכיום מעוררות בי חלחלה. זו הייתה שנאת נשים הומואית לגיטימית מבחינתי. אני לא יודעת למה - שוב, אולי בהשראת כל אותן קומדיות רומנטיות - אבל תמיד יצאתי מהנחה לא מודעת שיש איזו מכסה של שנאת נשים מותרת בהיותך גיי.
"אני מעולם לא נהניתי לעלוב בידידות סטרייטיות וגם אין לי הבנה באופנה, אז מעולם לא מילאתי את הסטריאוטיפ", מבהיר לי ד"ר איתי חרל"פ, ראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית ספיר. ולאחר שזה ירד מהשולחן, אפשר לדבר על דברים שהוא כן מבין בהם: דימויים קולנועיים וטלוויזיוניים והשפעתם על חיינו, ובמקרה הספציפי שלנו - הדימוי של גיי ארסי שמרשה לעצמו להעליב את כולם בלי חשבון.
"אלה אנשים שכל החיים סבלו מהצקות, אז הם עשו לזה ריקליימינג (ניכוס)", הוא מסביר. "אפשר לראות את זה למשל ב'המרוץ לדראג של רו פול': יש שם תחרות של עקיצות, ומי שיורד על השני הכי טוב מנצח. זו מסורת ותיקה, שהתחילה בכלל במועדונים של שנות ה-80-70 בניו יורק. אפשר לראות את המסורת הזו גם בסדרה של ראיין מרפי 'פוזה'. הסדרה עוסקת במועדוני הדראג כשעוד היו ממש בתוך הארון, והיו שם תחרויות השפלה בהומור. מי שהצליח לעשות את זה הכי שנון וחריף - ניצח".
בכל הקשור אליי ואל גל, למשך תקופות מסוימות הערך העצמי שלי היה תלוי לחלוטין במה שהוא חושב עליי, ונדמה היה שהוא נהנה מזה בכל ליבו, אף שגם התלות שלי בו הפכה ברבות הימים לקלף ששלף נגדי. "למה את לוקחת כל מילה שלי ללב?!", התרתח, וגם "את עושה דרמות כאילו אנחנו זוג נשוי". הוא ידע שגם במילים האלה דרך על נקודה רגישה, כי לתקופות, הקשר שלנו אכן היה אינטנסיבי יותר מכל קשר רומנטי שחוויתי לפני כן.
"מערכת היחסים הזו מצד אחד מספקת לך דברים שאת חושבת שמערכת יחסים רומנטית אמורה לספק לך, אבל לא בדיוק, ובסופו של דבר זה לרוב נגמר בשברון לב שלך", אומרת נועה (שם בדוי), תושבת המרכז שמצאה את עצמה במערכת יחסים דומה - ואף חקרה את הנושא במסגרת לימודיה באוניברסיטה. "בתקופה שבה את לא בזוגיות, זה נותן לך משהו שאין לך. לכן גם רואים בייצוגים תרבותיים שבדרך כלל הידידה הסטרייטית היא רווקה, והידיד הגיי כמובן צוחק על זה. הפגיעה עמוקה יותר אצל האישה כשהקשר מסתיים – כי מראש הגענו אליו בציפייה ל'פילר'". במילים אחרות, היא אומרת, האכזבה מתחילה מהציפייה הבלתי ניתנת למימוש.
הסיפור האישי שלה עם ערן (שם בדוי) התחיל כשהכירו דרך חברה משותפת. ההתקרבות ביניהם הייתה מהירה וסוחפת, ותוך זמן קצר הם טסו יחד לחו"ל, הפכו לבני בית במשפחות זה של זו ועברו לגור יחד כשותפים לדירה. בדיעבד, אומרת נועה, יכול להיות שזו הייתה הטעות הראשונה. "גם כשכל אחד מאיתנו היה בזוגיות היינו ממש אחד בתוך התחת של השני", היא מספרת. כמוני וכמו עידן, גם נועה וערן היו מרושעים לסביבה, והיא נהנתה ממעמדה כמחצית מצוות רוקט. הם היו יוצאים יחד למועדונים, מבלים וחוגגים כל יום כאילו זה יומם האחרון, והוא מצולם בניו יורק.
"היום זה כבר לא משהו כזה חדש ומגניב, אבל עשרים שנה אחורה, זה היה הכי מגניב בעולם", מסבירה נועה. "זה 'סקס והעיר הגדולה', זה אורח חיים. נורא אהבנו מסעדות גורמה אז הלכנו להמון ביחד, והדירה שלנו, שתמיד הייתה יפה ומסודרת, הייתה מוקד מאוד כיפי של ארוחות ומסיבות. זה היה תו מגניבות".
ירח הדבש שלהם היה מתוק, אבל קצר. "הוא התחיל זוגיות חדשה והיה מאוד שקוע בעצמו", היא נזכרת. "הוא נכנס לאיזה תהליך רוחני של ריכוז עצמי גבוה, שבמסגרתו הוא שפט מאוד אנשים שלא היו רוחניים כמוהו". בהתחלה, השיפוטיות הזו התבטאה בהערות קטנות ועקיצות כלפיה, בין היתר על האופן שבו היא מתלבשת ואוכלת. עניינים יומיומיים. טיפין-טיפין זרע בה ערן חוסר ביטחון. "הרעילות היתה שם תמיד, פשוט לפתע היא פנתה נגדי", היא מסכמת.
אבל השבר העמוק קרה בטיול משותף בחו"ל, אחרי אמירה כואבת במיוחד. "בדיעבד, מסתבר שהוא רצה לנתק את הקשר החברי בינינו", היא מספרת. "זה היה טיול כיפי, אבל איפשהו באמצע התבאסתי עליו, כי הוא נורא 'טאצ'י' עם חברות שלי, ובי הוא לא נגע בכלל. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר שמשהו בחיצוניות שלי דוחה אותו: 'אני לא מצליח להביא את עצמי לחבק אותך'". אם יש אאוץ' בעולם הזה, מקומו כאן.
כשחזרו לארץ, הקשר שלהם כבר היה אחר, מרוחק יותר, וכשהתבשרו על מכירת הדירה ששכרו יחד, זו הייתה הזדמנות טובה להתפצל. רשמית, הפרידה קרתה זמן קצר לאחר מכן, בהודעת טקסט שבה בישר ערן לנועה כי הוא מנתק את הקשר, מכיוון שהוא מרגיש שהקרבה ביניהם פוגעת בהתפתחות האישית שלו. "המשפחה שלו דווקא לקחה את זה מאוד קשה", נזכרת נועה. "הייתי ממש בת משפחה שם. בשלב מסוים אמא שלי נפטרה ואבא לא היה לי, אז הם היו סוג של משפחה חלופית בשבילי, ונותקו ממני בבת אחת".
ובכל זאת, חשוב לשתינו לומר, לא כולם כאלה. הדינמיקה הרעילה שנועה ואני מתארות משוכפלת לקשרים רבים, אך אין היא מבטלת את חברויות האמת העמוקות, המצחיקות, המתוקות וההדדיות בין הומואים לסטרייטיות. זה לא מסמך האשמה כנגד גברים הומואים או ספר המשך של גליה עוז. זה אפילו לא מסמך האשמה כנגד הגברים הספציפיים שפגעו בנו עמוקות. במבט לאחור, אני מטילה על כתפיי ועל כתפי אותם ידידים שפגעו בי אחריות שווה לאסון השרשרת. באותה תקופה נמשכתי למערכות יחסים רעילות גם עם גברים סטרייטים, ואלו היו הקשרים שצילקו אותי יותר מכולם. כפי שעולה מדבריה של נועה, גם היא לוקחת אחריות על החלק שלה.
ולאחר כל הדיסקליימרים הללו, הייתי רוצה לפענח מה היה בנו, בשני הצדדים, שנמשך לאותן מערכות יחסים. אי אפשר להאשים את הטלוויזיה בכול. יש לה אומנם חלק גדול בעיצוב דימויים ותפיסות, ולנו יש חלק באימוץ שלהם - ואולי מערכות היחסים על המסך היו רק שיקוף של המציאות? כך או כך, נשים רבות כמוני, סטרייטיות צעירות, לקחו עליהן בשמחה באותן שנים את תפקיד שק החבטות של ידידיהן הגייז, וגברים רבים לקחו על עצמם בשמחה את התפקיד הנגדי.
אז מאיפה נולד הסטטוס קוו המוזר הזה? לדבריו של ד"ר חרל"פ, מקורותיו של דימוי ההומו המתנשא, הרודה בחברתו הסטרייטית, נמצאים בכלל בזמנים שבהם אסור היה להציג הומואים על המסך. התקופה הזו נמשכה עד איפשהו בשנות ה-60, אך עד אז, הוא מספר, מצא הקולנוע דרכים יצירתיות להציג הומואים בכל זאת. "סימן לזה שמישהו הומו היה שיש לו חוש אופנה, ושהוא הרבה פעמים מעיר לנשים על איך שהן מתלבשות", הוא מסביר. "זה היה קוד כזה". הסטריאוטיפ המקובל כבר אז היה שהומו הוא נשי, ואם הוא יודע להיות אישה אפילו יותר טוב מאישה, אין ספק שמדובר בגיי. למעשה, באמצעות יחסיו עם האישה הסטרייטית רמז לנו הסרט על זהותו המינית של הגבר.
מאז הייצוג הלהט"בי בקולנוע ובטלוויזיה עבר הרבה תהפוכות. "זה התחיל בייצוגים שליליים מאוד של פריקים בריקי לייק וג'רי ספרינגר, כי רק שם הם היו יכולים להשמיע את הקול שלהם", מזכיר חרל"פ. "בשנות ה-80 הומואים וטרנסים הופיעו בעיקר בהקשרים של איידס ומוות, או כרוצחים. בסרטים של היצ'קוק נרמז לא פעם שהרוצחים הם הומואים, למשל ב'זרים ברכבת' ו'חבל'. גם ב'שתיקת הכבשים' משנות ה-90, הרוצח מוצג כפריק הנע בין טרנסווסטייט לטרנסית".
לתפיסתו, אחד השיאים החיוביים של הייצוג הלהט"בי הגיע כבר בסוף שנות ה-90, עם עליית הסדרה הבריטית "הכי גאים שיש" שעסקה כל-כולה בגברים הומואים. "הומואים שהם לא רק חיוביים בהשפעה שלהם, אלא גם מרכזיים", לדבריו. "אפשר לראות את זה היום גם בישראל וגם בסדרות נוער, ולא רק בדרמות - אלא בחדשות, בריאליטי".
מעניין אם כן להבין איפה ומתי נולדה המוסכמה שלפיה הומואים נגעלים מפות, כפי שהצהיר גל ידידי לשעבר. ד"ר חרל"פ לא בטוח מאיפה זה הגיע, אבל יש לו השערה: "בעיניי, רובנו איפשהו על הספקטרום המיני, אבל התרבות מכריחה אותנו להיכנס לאיזושהי תבנית", הוא טוען. "היום יש הרבה יותר צעירים פלואידיים, שמזדהים כא-בינאריים למשל, זה דבר חדש". אבל כשחרל"פ עצמו יצא מהארון, המציאות הייתה שונה. "אני הייתי צריך להחליט שאני הומו, ולשים את כל מה שקשור לנשים בצד". על ידי החצנת הסלידה מאיבר המין הנשי, הוא משער, שונאי הפות מגינים על זהותם. "זה מוליד גם טרנספוביה בקהילה, למשל 'אני בחיים לא אשכב עם טרנס', ויש בזה גם אלמנט שוביניסטי-מיזוגני", הוא מבהיר את עמדתו בנושא. "בסוף גם אנחנו חונכנו כגברים, וכגברים למדנו שגבר זה טוב ואישה זה פחות טוב".
מצד שני, תוכלו לראות את אותה התנהגות בהיפוך מגדרים - אצל גברים סטרייטים. "איך גבר מראה שהוא סטרייט?", מסביר חרל"פ - "הם מראים שהם נגעלים מזין בקולנוע, בהגזמה. 'אני לא יכול להסתכל על זין!'. אבל יש להם כזה, הם לא אמורים הרי להיגעל".
אז יותר מאשר גועל אותנטי מפות, אתה אומר, יש פה הגדרת זהות.
"זו הגדרת זהות ובניית גבולות, ולהומואים חשוב מאוד לבנות את הגבולות האלה כי אחרת ינסו לחצות אותם. אם הם יגידו שהם לא נגעלים מפות, יגידו להם, 'אז מה אכפת לך, תהיה עם נשים, יהיה לך יותר קל'. זו תוצאה של ניסיון להגן על זהות שכל הזמן מנסים לערער אותה מבחוץ".
כאן נוגע ד"ר חרל"פ בלב-ליבה של הסוגיה - דיכוי. מתוכו, אני מאמינה, נולדות הרבה מהרעות החולות בקרב הומואים, כמו גם בקרב נשים ובני אדם בכלל. "יש פה איזו שאלה של קורבן ומקרבן. אני לרגע לא מבטל את הפגיעה של נשים סטרייטיות. מצד שני מדובר באנשים שכל הזמן נשפטו, כל הזמן עברו תחת זכוכית מגדלת, ופתאום אתה מוצא מישהי שמקבלת אותך כמו שאתה. אבל זה לא מדויק: היא מקבלת אותך בתור הידיד הגיי, שאין לו אינטרסים מיניים ממך ואת יכולה להניח עליו ראש, ולא מצפה שיפגע בך".
במערכות יחסים מסוג זה, קשה לומר מיהו הקורבן ומיהו התוקף, מי מנצל ומי מנוצל. גם נשים סטרייטיות וגם גברים הומואים הם אוכלוסיות נדכאות, שמעמדן הולך ומשתפר זו לצד זו, יד ביד. בקרב המסכנות, אין כאן מנצח/ת. התוקפנות של ידידיי הגייז נולדה מפצע עמוק וצורב לא פחות מאשר הרגישות וחוסר הביטחון שלי. הדיכוי שחוו גרם להם לפתח מגננה של עוקצנות וסרקאזם, ואילו הדיכוי שלי גרם לי להניח את כל הדימוי העצמי שלי בידי אחרים.
לעיתים קרובות האלימות עצמה הייתה חמקמקה מכדי שאצליח למסגר אותה ככזאת. עד ראשית שנות העשרים שלי לא נחשפתי לסוגיות מגדריות-חברתיות לעומקן, ולא ידעתי לתת שמות בסוגי ותת-סוגי האלימות שהופנו אליי. לא הכרתי "גזלייטינג", "הסגברה", "התגנבות". גם האלימות המינית, אם הייתה עטופה במניפולציה, חמקה ממני. לקח לי זמן לפתח תודעה פמיניסטית, ולכן במשך שנים ארוכות תפסתי גברים הומואים כמוחלשים ממני. אפשרתי להם גם לזלזל בפמיניזם שלי, כי היה לי איזה רעיון בראש, אפילו לא מודע, ש"להם מותר".
"אני חושב שאת מעיזה להתבטא בנוגע לדבר הזה בעקבות הגל האחרון של 'מי טו'", מציע ד"ר חרל"פ. "פתאום מגלים שהומואים לא רק חמודים, אלא גם מטרידים מינית. ואנחנו מתחילים לדבר עכשיו על כל מיני צורות פגיעה, ואנשים שמשפילים ומתעמרים, ולא רק באופן מיני. יכול להיות שבעקבות הכתבה נשים יבינו שעברו את זה, כמו שקורה בעקבות כתבות על פגיעות מיניות".
אך ככל שהשיח בנושא פגיעות על שלל צורותיהן מתפתח, כך מתחוור לנו שלרוב, המציאות מורכבת מכדי להכיל. לדברי חרל"פ, "יכול להיות גם שהרבה הומואים יגידו, 'מה פתאום! הייתי שם והיא צחקה ונהנתה ומאוד אהבתי אותה והיינו חברים טובים'", והוא לא טועה, וגם הם לא יטעו, בין אם זה עידן או גל. האהבה והחברות היו שם, אך גם פגיעה עמוקה, אמיתית, מצלקת. בקיצור, מורכב.
אני מתארת לעצמי שגם הצד השני בחברויות מהסוג הזה חווה פגיעה מסוימת, ואולי גם ניצול, צמצום, קיבוע. כדברי ד"ר חרל"פ, "אני מניח שגם את הרגשת קוּליתׁ שאת נאורה ויש לך חבר הומו". זה נכון. במרוצת השנים סיגלתי לעצמי טאקט במידת מה וגם שכל, אבל כשאני חוזרת אחורה, אני נזכרת בבושה רבה איך עניתי כשעידן יצא בפניי מהארון. אמרתי לו משהו בסגנון, "מה, אז עכשיו אני יכולה לדבר איתך בלשון נקבה???". הוא ענה לי "לא". התאכזבתי.
היום אני מבינה, כמובן, שאני הייתי המטומטמת: לא ראיתי אותו, אלא את התווית שריחפה מעליו. הכנסתי אותו לסטריאוטיפ, בדיוק אותו סטריאוטיפ שהתנקם בי מאוחר יותר. אולי זו הקארמה שהגיעה לי על שהתרכזתי פחות מדי בו, ויותר מדי בהון הפוליטי שהזהות החדשה שלו הניבה לי. התלהבתי שיש לי עכשיו ידיד גיי כאילו היה ארנק של גוצ'י. הייתי ילדה סתומה בת 15, וגם הוא.
ראוי לומר שאהבתי אותו אהבת נפש לאורך כל השנה שקדמה ליציאה מהארון, ואפילו התאהבתי בו. לפני שגיליתי את היתרונות ביציאה מהארון של עידן, חוויתי שברון לב שנמשך יומיים שלמים. ביקום מקביל, החברות בינינו הייתה יכולה להיות מפרה, מצמיחה, מעצימה ועוד מילים דוחות שאין לי יכולת להכיל מאז שהיקום חיבר בינינו. מה היה יכול לקרות אחרת?
"ככל שהחוויות של הומואים צעירים יהיו פחות טראומטיות בגיל צעיר, פחות השפלות, ככה סוג הדינמיקה הזה אולי ישתנה", אומר ד"ר חרל"פ. "כשפחות ישפטו אותך, תוכל פחות לשפוט אחרים". לדבריו, יש תקווה: "כיום הם עוברים תהליכים יותר פשוטים, גם גייז, גם טרנסים, בעיקר במרכז הארץ. כיום נער בן 17 שיוצא מהארון לא חווה את אותה חוויה. כיום הם גם יודעים להצביע ולספר יותר על חוויות הומופוביות שעברו".
אפשר להסיק, או לפחות לקוות, שגם מערכות יחסים בין סטרייטיות לגייז צעירים נראות כיום אחרת. אם להסתמך על הפיד האישי שלי בטיקטוק בלבד, אין ספק שצומח פה דור חדש שבו רעילות, באופן כללי, כבר לא סקסית ולא מגניבה בכלל. ונאמר אמן.
פורסם לראשונה: 12:50, 11.05.22
