הפעם הראשונה שבה פגשתי בעל חיים מסוכן היתה באוסטרליה, היכן שכל יצור נושם עלול לגרום לך להפסיק לנשום. עברנו למלבורן כשהייתי בן ארבע, וכבר מגיל צעיר מאוד לימדו אותי: כל בגד שאתה עומד ללבוש - תנער, ואז תנער עוד פעם. טיפ נוסף היה לעולם לא לקפוץ מעל סלע או גזע עץ מבלי להביט קודם מעברו השני.
ברבות השנים יצאתי למסעות מסביב לעולם ובארץ, וגיליתי עד כמה העצות האלה שימושיות כשאתה עומד מול חיות קטלניות שיכולות להכיש אותך למוות, לדרוס אותך למוות או סתם להשאיר אותך בלי גפיים. אלה כמה מהמפגשים החייתיים שכמעט שמו לי קץ.
הרומן שלי עם מדוזות התחיל כשהייתי בן עשר ושחיתי במפרץ פיליפ. ראיתי שקית פלסטיק בצבע טורקיז במים, צללתי אליה ונתתי לה אגרוף. השקית צרבה אותי. במבט מקרוב דרך המשקפת, השקית התבררה כמדוזה. יצאתי בצרחות מהמים. המצילים התיזו עליי חומץ והרגיעו אותי שזו לא מדוזה קטלנית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המפגש השני הגיע אחרי שחזרנו לארץ. בתקופת הצבא, באחת החופשות בבית, הלכתי לים עם החבר'ה. קפצתי לתוך גל, וכשנעמדתי הרגשתי צריבה אדירה בכתף הימנית שלי. הסתכלתי על המדוזה הירוקה שכעת עטפה לי את הכתף. קילפתי אותה ממני, כשזו מותירה אותי עם שלפוחיות מדרגה שלישית.
ואז הגיע המפגש השלישי. זה קרה בזמן ששטתי עם שני מלחים צרפתים על סירה קטנה באפריקה. באחד הבקרים ללא רוח צפנו ונסחפנו עם הזרם. הבטתי אל פני הים, שהיו שטוחים כמו פלאטה, ופתאום ראיתי ראש מבצבץ מהמים ומביט אליי. לקח לי רגע לזהות שזה היה צב-ים קרני חמוד. מיד קפצנו אני, מנו וקפטן פרנסואה עם מסכות שנורקל כדי לשחות איתו. במים התגלה לנו עולם של חיות שניצלו את הזרם המערבי כאוטובאן, כשלפתע הרגשתי צריבה מוכרת בקרסול השמאלי. הסתכלתי מסביב אך לא ראיתי שום מדוזה.
יצאתי מהמים ושטפתי את הקרסול בחומץ. חזרתי למים, וראיתי צב-ים גלדי אדיר ממדים. אחרי כמה רגעים הרגשתי צריבה בצלעות. שוב, מבט מסביב לא גילה את האחראי. יצאתי ושטפתי את האזור עם חומץ. קפצתי חזרה למים, ואחרי שזיהיתי ללא כל צל של ספק כמה כרישים בעומק, הרגשתי צריבה על האוזן השמאלית.
"טוב, מה?", התעצבנתי, יצאתי שוב מהמים ואז ראיתי את מדוזת השלפוחן המצוי צפה לידי. יש לה זרועות צורבות שיכולות להגיע לאורך של 15 מטר. ירדתי למטבח הספינה, שם התחלתי כבר להרגיש דפיקות חזקות מבלוטות הלימפה במפשעה השמאלית.
"אתה בסדר?" מנו שאל, כשהוא בוחן אם אני אכן בסדר. התנדנדתי כמו שיכור, על אף שלא היו כאמור גלים. הייתי תחת השפעת הארס והכאב האדיר שפתאום התפשט בגופי, כאילו פיל אפריקאי נתן לי בעיטה באשכים. "לא, לא נראה לי", עניתי לו. "מדוזה... שלפוחן מצוי..."
"הקפטן גם חטף צריבה", ציין מנו בלי להציע עזרה. "הוא מעולף בקבינה שלו".
"רעיון טוב", הצלחתי לומר ודידיתי להתעלף במיטה. איבדתי את ההכרה, ואחרי שעה התעוררתי ללא כל זכר לצריבה. בתיאוריה הארס של הזן הזה לא אמור להרוג בני אדם, אבל כבר היו מקרים מעולם.
בזמביה התנדבתי בלודג' באגם קאריבה שבזימבבואה. נשלחתי לכמה לילות על אי בודד עם כמה שומרי טבע, כדי להרתיע דייגים לא חוקיים. אותו אי היה מלא חיות כגון זברות, גנו ופילים. ובבונים.
כמה שאני שונא בבונים.
בוקר אחד קמתי להודעה שאחד השומרים חלה לפתע באבעבועות רוח, והשני נאלץ לקחת אותו לבית חולים. נשארתי לבד על האי, מוקף תניני נילוס ענקיים והיפופוטמים (החיה שהורגת הכי הרבה אנשים באפריקה מדי שנה). ועדיין, הסכנה הממשית ביותר היתה הבבונים.
בדרכי למטבח להכין ארוחת בוקר הפתעתי את להקת הבבונים, שברחה בצווחות אזהרה. הבטתי לתוך המטבח, שם נחשפו בפניי מראות קשים: קליפות ביצים בכל מקום, וחתיכות של פירות מפוזרות כמו חלקי גופות. ואז ראיתי חבל ארוך, שלא היה שם יום קודם לכן, יורד מהתקרה. עקבתי אחר החבל, שהתברר כזנב ארוך המחובר לבבון האלפא שישב לו בקורות התקרה. ישב ואכל מהבצלים שלי.
"בן של..." פלטתי. פרצתי את הדלת בזעם ובצעקות. אני אומנם בכושר טוב ועם מספיק ביטחון עצמי להתמודד עם בני אדם מעצבנים, אך לא חישבתי נכון את מה שעמדתי להתמודד מולו כשפרצתי למטבח: עימות עם קוף בבון אלפא, שכל הלהקה שלו מחכה בחוץ. לא היה לי כל סיכוי אם הוא יתהפך עליי. האלפא הוא מאסת שרירים בגודל של רועה גרמני עם ניבים ארוכים. להקת בבונים יכולה להרוג אריה בודד, וכאן עמדתי כאילו אני במחסום בשטחים, חייל שלא רואה בעיניים - ועוד כלל לא חמוש.
הבבון לא התרגש מהנוכחות שלי. גם לא מהצעקות שלי. זה בכלל חרבן מהאוויר, ויציאותיו נחתו על המקפיא ועל רצפת המטבח. "יא גנוב", הבטן הזהירה. "הוא יקרע אותך". לאחד השומרים של האי יש צלקת יפה על הזרוע מביס שחטף בקרב עם בבון.
לקחתי צעד אחורה, יצאתי מהמטבח וחישבתי מסלול מחדש. להקת הבבונים התפזרה, אך נשארה לצפות במתרחש ממרחק ביטחון. ליד דלת המטבח היה גרזן. הרמתי אותו. משקלו העניק לי יותר ביטחון. חזרתי למטבח. זה לא היה במטרה להרוג את הקוף, רק שיֵצא מהמטבח לפני שאתהפך עליו כמו גורדון רמזי.
"צא!" צעקתי בזמן שנופפתי בגרזן מעל ראשי. הוא הביט בי והמשיך לאכול את הבצל שלי באדישות. בעודי צורח ומנופף בגרזן כמו קוף עצבני, הפולש סיים לאכול, שחרר עוד חרבון, זינק במהירות מפתיעה לכיווני, שלח יד אל ידית הדלת ותוך כדי שחלף על פניי במרחק נשיקה עצר, קרץ לי והמשיך אל מחוץ לדלת, מוביל את הלהקה שלו אל היער.
הבבון המזוין הזה פאקינג קרץ לי!
אחרי כמה ימים על אותו אי בודד, חזרתי לחוף מבטחים. יצאתי לסיור בשמורת הטבע ששימשה כספארי, שם הסתובבו חיות כמו אילנד, קודו, זברות וחזירי יבלות. כשהלכתי לתומי ביער, שמעתי פתאום רעש והרמתי ראשי מהשביל לראות על מה המהומה. הופתעתי לגלות יען שמתנשא לגובה שני מטר, קצת דוהר לעברי ומנפנף בכנפיו. מאחוריי היו בריכות מים שבהם אגרו מים עודפים מחוות התנינים של הלודג', מהגדולות בעולם. באותן בריכות היו תנינים בגודל של מטר וקצת שהצליחו לברוח דרך התעלות.
מולי יען עצבני במיוחד ומאחוריי בריכות עם תנינים. דרך מעניינת לפתוח את הבוקר.
באפריקה למדתי שחיות טרף מסוכנות פחות מחיות שהן הטרף של חיות הטרף. כאשר חיית טרף - כגון אריה, נמר וכדומה - באה לתקוף אותך, יש לתקוף חזרה. באמת. צריך לדהור אליהן, לעשות רעש ולהיראות גדול יותר מכפי שאתה באמת. הטורפים הללו לא מצפים שיצור על שתי רגליים דקיקות פתאום יתהפך עליהם, ולרוב – ניתן רק לקוות – אותה חיית טרף תקפל את הזנב ותנוס מהמקום.
כשזה נוגע לחיות כגון פילים, זברות, גנו, באפלו או היפופוטמים - ובמקרה שלי, יען - יש לנוס על נפשך. כמו שבעל חוות התנינים המליץ לי כששאלתי מה לעשות אם אני נתקל בפיל: "רוץ", אמר, "ותדאג שאתה רץ יותר מהר מהבחור לידך".
אך מה לעזאזל עושים כשציפור דמויית דינוזאור דוהרת אליך? נופפתי בידיי תוך כדי הליכה זהירה לאחור (בכל זאת, בריכות תנינים מאחוריי) ודיברתי בקול רגוע: "בבקשה, תעצרי. לא באתי לפגוע", אמרתי וניסיתי לשדר לה אנרגיה חיובית. היא עצרה לפתע כמה מטרים ממני. נעלנו מבט, ראשה מוטה הצידה. בעין אחת הסתכלתי בעיניים שלה, כשעין שנייה קולטת את הטפרים שלרגליה.
"תשמעי," הצעתי. "אם הבהלתי אותך, אני ממש מתנצל. לא התכוונתי. אני רק רוצה לחבור לצוות שנמצא בצד השני של השמורה. לאן שתלכי, אלך לכיוון השני, סבבה?"
הציפור פרשה את כנפיה ושוב דהרה אליי. שוב נופפתי בזרועותיי והלכתי אחורה. בריכת התנינים מאחוריי הייתה במרחק של מטר. הציפור שוב עצרה כמה מטרים ממני. "בחיאת," אמרתי לה. "לא מתאים לי להיהרג על ידי יען. עם כל הכבוד".
היא הסתובבה וחזרה לכיוון היער, עצרה ליד שיח, נתנה קול קריאה ולפתע הגיחו כשישה אפרוחים. נשמתי לרווחה.
אוסטרליה, שבה התגוררנו עד שהייתי בן 12, ידועה בחיות המסוכנות ביותר במערכת השמש שלנו. יש בה עכבישים שאין באף מקום בעולם - חלקם קטלניים, חלקם פשוט מפלצתיים. באותה שנה שבה נעקצתי על ידי המדוזה חזרתי הביתה יום אחד אחרי הלימודים, ומצאתי את אימי עומדת על כיסא הפסנתר ואוחזת בתרסיס נגד חרקים שמכוון אל התקרה. שם ישבה לה עכבישה ענקית ושעירה מזן המברישניים.
למרות גודלם המאוד-מלחיץ - הם יכולים להגיע לגודל של צלחת - זה אולי היצור הכי פחות מסוכן ביבשת. לקחתי ת'מושכות, טיפסתי על הכיסא וריססתי את היצורה. זו שחררה את אחיזתה מהתקרה וצנחה בנפילה חופשית. למזלה - ולחוסר מזלי - הפרצוף שלי בלם לה את הנפילה, ומכיוון שהייתה מספיק גדולה כדי לכסות לי את כל הפרצוף, צרחתי ורצתי בכל הבית. מאז סבלתי מפוביית עכבישים עד גיל 27.
בקניה כבר לא היה לי מזל שכזה. קמתי בוקר אחד כשאני מגרד את הרגל השמאלית שלי, אחרי ביס שחטפתי מעכביש ארסי מזן שושן חום. חשבתי שזו עקיצת יתוש, אבל למחרת צמח שם ראש לבן. ביום השלישי המקום התנפח כאילו מישהו דחף כדור גולף מתחת לעור שלי. הנקודה הייתה כל כך רגישה, שבריזה קלילה מוטטה אותי מרוב כאב.
"לך לבית חולים", הציעו לי חבריי.
"לעע, הגוף יתמודד", אמרתי בנחישות. ואכן, הגוף התמודד למשך שבוע שלם - שבוע שבו יצאו לי נוזלים ללא הפסקה מכדור הגולף. ביום השמיני הכדור החל לקרוס והפך למכתש עם שכבה שחורה מעליו. למחרת הלכתי לבית חולים.
ארבעה רופאים, מתוכם שני מנתחים ושניים שהחזיקו טלפונים סלולריים ששימשו כפנסים, חתכו את השחור – "בשר מת" – וחבשו לי את הרגל.
"אם היית מחכה עוד קצת", רופא אחד הסביר, "הארס היה מגיע לעצם, ומשם זה רק כריתה של הרגל".
החור שנוצר, בגודל מטבע של חצי שקל ובעומק של שליש אצבע, החלים אחרי שלושה שבועות. בשבוע הרביעי התעוררתי בבוקר אחד כשאני מגרד ללא הפסקה במרפק השמאלי. ההרגשה הייתה מוכרת. למחרת יצא ראש לבן. גם מוכר. ביום השלישי התנפח המקום בקטנה, אך מספיק כדי שהפעם אקדים תרופה למכה ואקח את עצמי לבית חולים, לטיפול חוזר של הכשה על ידי שושן חום.
זה כמובן לא היה המפגש האחרון שלי עם עכביש באפריקה: באוגנדה התנדבתי בשמורה של קרנפים. במקלחת הייתה להקה של עטלפים שעפו להם סביבי. כשסיימתי להתקלח, הרמתי את הראש כדי לייבש את השיער והרגשתי שמשהו מסתכל עליי. מבט לכיוון הקיר שליד הדוש חשף שמונה עיניים עם שמונה רגליים – בגודל של הירח.
עכבישי גשם הם ענקים, ונראים כמו תיאור של סיוט. שעירים כמו גורילה, אך לא מזיקים לאדם. את זה גילו כששמו אחד בכלוב עם שפני ניסיון. זה הכיש את השפן, שמת כמעט מיד אך לא מהארס הבלתי מזיק אלא מהתקף לב. כי איך לא תקבל התקף לב כשעכביש בגודל של הירח נותן לך ביס?
החיים האלה זימנו לי לא מעט מפגשים עם נחשים ארסיים, מצפע בקיבוץ בישראל ועד לקוברה בקופנגן. ב-2006 חזרתי לאוסטרליה. גרתי למשך תקופה באזור החוף הפראי של דרום היבשת, שם טיילתי עם שתי ידידות ביערות הגשם. לפני שיצאנו שתינו תה פטריות ועישנו קצת קנאביס בשביל להתחבר לטבע. בשביל שמולנו חלפה קבוצה של ילדי בית ספר יסודי עם גרביים מוזרים.
"מה הקטע של הגרביים?" שאלתי את המדריך.
"נגד נחשים", ענה. הוא הביט ברגליי היחפות. "מומלץ".
המשכנו עמוק לתוך היער לאורך גדות נהר הקאמברלנד. עצרנו לפיקניק על סלע ענק שהשקיף מעל הנהר.
"אני הולך להשתין", הכרזתי וקיפצתי לי לכיוון היער. מצאתי סלע שקרא לי לקפוץ מעליו, וכך עשיתי – בלי להביט קודם מעברו השני, כפי שלימדו אותי בילדותי. איך שנחתתי קפאתי על מקומי. לחש ארוך ואיטי נשמע ליד רגלי השמאלית. לאט-לאט הסתכלתי למטה. במרחק חצי מילימטר מהזרת השמאלית שלי שכן לו נחש מזן טיגריס, שמדורג במקום החמישי בעולם ברמת הקטלניות של הארס שלו.
נחשים הם חירשים. הם מריחים בעזרת הלשון שלהם כדי לחוש מה יש סביבם, ורגישים לתנודות בקרקע. ישנם כמה חוקים של "עשה ואל תעשה" שמדובר בהיתקלות עם נחש. דבר ראשון יש להפוך לפסל יווני ולא לזוז כלל, לתת לו את זכות הקדימה, להסדיר נשימה ובטח שלא לרוץ או לעשות תנועות מהירות.
הנחש החל לזוז לאט על גחונו. זיהיתי את התנועה.
זה לא בישר טובות.
ראשו היה הרחק מגופי, וזה החל להתרחק. אני החלטתי - כנראה תחת השפעת תה פטריות משולב עם קנאביס - שזה יהיה הזמן הנכון לבצע חצי סיבוב ולחקות את יוסיין בולט.
"זה היה מהיר", אחת הבנות אמרה.
"אה, כן", חייכתי, "בסוף לא השתנתי כי כמעט נחתתי על גבו של נחש טיגריס".
שתי הבנות קפצו על רגליהן והכריזו שחוזרים לציביליזציה.
כחצי שנה אחרי המפגש, יצאתי עם חבר לגשש באזור של אגם חצי מיובש. אותו חבר היה בחור שרירי שעבד כל חייו בעבודות פיזיות קשות, גדל בחווה בצפון אוסטרליה וסיפר על היתקלויות עם תנינים ונחשי פיתון ענקיים. סוג של ילד טבע בגוף של גבר אוסטרלי חסון שאינו יודע פחד. "שים לב, ידידי", הכריז הברנש, "זה נראה כמו אזור של נחשים".
בזמן שהוא הלך לכיוון אחר, הבחנתי פתאום במקל שחור באורך של מטר וקצת מונח על השיחים. זה היה נראה לא במקום, אז התקרבתי והמקל קיבל צורה מוכרת של נחש טיגריס. איך שוב מצאתי את עצמי מול אחד היצורים הכי ארסיים על פני כדור הארץ?
רגע... הוא כלל לא נראה חי.
הבטתי בגופה בריכוז. עיניו השחורות של הנחש היו חסרות סימן חיים. זו אחלה הזדמנות להבהיל את ידידי - אני אתפוס את גופת הנחש ואזרוק אותה לכיוונו. רק לחשוב על זה גרם לי לצחקק. התקרבתי לגופת הנחש. התחלתי להתכופף לכיוונו עם יד מושטת כאשר הבטן שלי הציעה שאולי לא, לא כדאי.
הזדקפתי וקראתי לחבר לראות את הגופה. הוא הגיע באיטיות והורה לי להתרחק בזמן שהוא חוצץ ביני ובין הנחש. הבטתי מעבר לכתפו בזמן שהוא השתמש בחצובה שהביא איתו כדי להזיז את השיחים מתחת לנחש ולראות אם זה יעורר אותו.
הנחש מצמץ לפתע, ועיניו הפכו מבריקות שוב. הוא זינק במהירות שהפכה אותו להבזק של צבע, נעלם אל תוך השיחים. מרוב בהלה מהתנועה הפתאומית, ידידי - כאמור, מאסה של שרירים - נפל אחורה ומחץ אותי על הקרקע.
זה היה הרבה פחות מצחיק ממה שחשבתי.
ובחזרה לאפריקה. במלאווי התארחתי בבית של מורה בכפר סאני. בערב ישבנו בסלון החשוך, כשרק אור הירח שנכנס מהדלת מאיר את החדר. לפתע הגיח מתחת לספה שעליה ישבתי נחש זעיר וניסה לזחול לכיוון הדלת. זינקתי על הספה בקריאות התרגשות כשאני מצביע על הזוחל.
המורה הוריד עליו כפכף. "ממבה שחורה," הסביר לי בלי להתרגש. הנחש הכי ארסי באפריקה ואולי הנחש הכי אגרסיבי בעולם, שידוע ברדיפתו אחרי בני אדם, והוא פשוט מעך אותו כאילו היה ג'וק תל-אביבי.
אגב, מלאווי זימנה לי מפגש נוסף: כשהתנדבתי לשמור על פילים מפני ציידים בלתי חוקיים יצאתי לסיור עם שומרי היער. בדרך עצרנו לפתע, ללא כל סיבה נראית לעין.
"מה קרה?" שאלתי.
"נחש," אמר אחד השומרים והצביע על שיח לידנו. אחרי כמה שניות עיניי התחדדו, והבחנתי בנחש המוסווה מזן עפאים. נראה שלא זז על הענף.
"הוא מסוכן?" שאלתי.
השומר חייך. "קטלני".
