אם יש משהו שלמדתי במסעותיי בעולם, זה שעדיף שלא לחשוף את הזהות הישראלית שלי לכל אחד. ניסיונות רבים ולא נעימים כיוונו אותי להוריד פרופיל במישור הזה, והעובדה שטיילתי עם דרכון זר שבו צוינה רק עיר הולדתי, נתניה, אפשרה לי להצניע את מקורותיי.
בשנת 2011, אחרי שנים של חיים כאזרח אוסטרלי, החלטתי לטוס מאוסטרליה לקבוצת האיים ונואטו שבאזור פיג'י. זו הייתה נסיעה לא מתוכננת, ולא היה לי שום מידע על איך המקומיים צפויים להתייחס לישראלי. את כל המידע שלי על האי למדתי מהירחון בטיסה של "אייר ונואטו", וממנו גם קיבלתי השראה לבקר באי טאנה - אי שבו נמצא הר געש פעיל, שאפשר לשבת בפתח הלוע שלו ולצפות בלבה המשוגרת לאוויר אחת לרבע שעה.
בעודי מנסה לעצור מונית משדה התעופה בוונואטו, תהיתי למה הרחובות ריקים.
"חג היום", ענה סמו, נהג המונית שאסף אותי. "מחר תראה, יהיו מלא אנשים ברחובות".
ונואטו מורכבת מ-86 איים. באיפאטה, האי המרכזי, שוכנת עיר הבירה פורט וילה, מרחק שלוש שעות טיסה מבריזבן שבאוסטרליה. סמו מגיע מהאי טאנה, שבו שוכן הר הגעש. "אנחנו, אנשי טאנה, הכי מפחדים מאיתנו", אמר בגאווה. "אתה תראה, כל מאבטח בכל מקום הוא מטאנה. אנחנו לוחמים בדמנו". הוא משתף אותי שבעברו היה שחקן כדורגל מקצועי, ששיחק בקבוצות בליגה האוסטרלית ובנבחרת של ונואטו.
"לכבוד הוא לי", אמרתי. "וכיום אתה עוסק בנהיגה?"
"כיום אני אחראי אבטחה של הבנק הממשלתי", סמו חייך. "אמרתי לך, טאנה זה אבטחה בטוחה". התחלתי לחבב אותו. "בערב אני נהג מונית להשלמת הכנסה. יקר פה מאוד ויש לי ארבעה ילדים". נכנסנו למרכז פורט וילה בזמן ששאל את מי אני אוהד בליגה האנגלית.
"לעולם לא תצעד לבד", חייכתי.
סמו חייך. "אני גם אוהב מאוד את ליברפול. בניון הוא משהו", וכשאמר את שמו של השחקן הישראלי תיקנתי את הגייתו. "יש לך מבטא יפה", ציין.
שיט.
טוב, סוכן מוסד אני כבר לא אהיה. לקחתי נשימה עמוקה. ידעתי שהאי דוגל באמונה של הכנסייה הפרסביטריאנית. "תשמע, סמו", נשפתי לאט, "האמת היא שאני רק גר באוסטרליה…". הנה זה בא, "אני למעשה מישראל".
מזל שהיה חג והרחובות היו ריקים, כי סמו בלם לפתע והביט בי בעיניים פקוחות לרווחה. ידיי נכנסו למצב הגנתי באופן אוטומטי, ולא רק כדי לבלום את עצמי כשהרכב נעצר בבת אחת. ציפיתי להתקפה.
"אתה", סמו הביט בי בצורה מלחיצה. "אתה…". קולו ירד לכדי לחישה, עיניו עדיין פעורות – "אתה מהעם הנבחר?"
אה… מה?
בחיים לא הגדירו אותי כאחד מהעם הנבחר. "אה… כן?" שאלתי יותר מאשר עניתי.
"אתה…", סמו נראה המום, כאילו ראה את ישו מולו. "אתה 'האחד'?"
שו ה"אחד"? הבטתי סביבי. איפה המצלמות? מה זה, תוכנית ריאליטי? אולי אני במטריקס? "כן", התיישרתי. "אני הוא האחד", ביטחון עצמי ניפח לי את החזה בגאווה ציונית שנקברה אי שם בקיץ של 2006.
"אתה מירושלים?" סמו שאל, תקווה קלושה בקולו.
"לא", הרמתי לו לאחת יותר טובה, כי ידעתי שכשאשתף שאני מהגליל (התחתון) הוא יתלהב כי "ישו מהגליל!", הוא כמעט צרח. הוא תפס בראשו כחווה נס תנ"כי. "אני לא מאמין שבמונית שלי יש את האחד מהעם הנבחר!"
צחקקתי, כי היו לפחות עוד 20 מיליון "האחד" בעולם. עדיין הייתי בטוח שהוא מותח אותי, אך סמו היה רציני. הצעתי לו שיצטרף אליי לארוחת ערב. הוא לא אכל אך ישב איתי בשמחה. הסברתי לו שבאתי לאיים כדי לגלוש. היו לי 25 יום להעביר כאן. "חוף הגלישה לא רחוק מכאן", סמו הסביר. "אקח אותך אחרי ארוחת הערב".
כשהגענו לאזור החופים הכול היה חשוך, חוץ מהריזורטים המטורפים שנבנו על החוף. "כמה לחדר?", שאלתי בקבלה המפוארת מדי לטעמי. "200 דולר ללילה", חייך אליי הבחור המקומי שאייש את העמדה.
"הבנתי", הנהנתי, בתקווה שאני מסתיר את בהלתי. "ויש באזור הוסטלים אולי? משהו זול יותר?". הבחור חייך בהבנה. "לא. זה אי בעיקר לזוגות בירח דבש", הוא השיב, "תרמילאים פחות מגיעים לכאן". חזרתי למונית. "תשמע סמו, יקר פה", אמרתי. "מצב שאהיה כאן רק שבוע ואחזור לאוסטרליה. חשבתי שיהיה זול".
התחלנו לנסוע כשלפתע הוא הציע: "תתארח אצלי. עם המשפחה שלי. כמה זמן שתרצה. יהיה לנו לכבוד לארח אותך, האחד מהעם הנבחר".
חייכתי והודיתי לו. "קטונתי, סמו. בוא נעשה כזה דבר", הוצאתי את היומן שלי ורשמתי את מספר הטלפון שלו. "דבר עם המשפחה שלך, שלא אפול עליהם בהפתעה. אני מחר כבר מתכנן לי כמה טיולים בכמה איים בסביבה, בערך שבוע. כשאחזור אתקשר אליך משדה התעופה, ואם זורם לכולם, בשמחה אתארח אצלך".
סמו הוריד אותי בהוסטל ליד שדה התעופה וסירב לקחת ממני כסף. התעקשתי, ובסוף לקח ממני כמה ג'ובות. "תגיד, סמו", פניתי אליו לפני שחזר לרכבו, "כולם פה אוהבים ככה ישראלים?"
"ברור! אתם העם הנבחר! אנחנו אוהבים מאוד ישראלים", חייך. "גם יש לכם את בניון".
תושבי ונואטו נחשבים לעם השמח ביותר על הכדור הכחול שלנו. באמת, תעשו חיפוש בגוגל. האיים "התגלו" על ידי קפטן ג'יימס קוק, אותו חוקר אנגלי שתבע בעלות על אוסטרליה בשם הממלכה ולבסוף, כש"גילה" את הוואי, נאכל על ידי הילידים.
במלחמת העולם השנייה, האיים שימשו כבסיס האמריקני הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. מכאן הדפו כוחות הברית את ההתקפה היפנית והגנו על כל אזור דרום-מערב האוקיינוס השקט.
עד תחילת שנות ה-80 השליטה באיים התחלקה בין צרפת לבריטניה. לכן התושבים המקומיים מדברים צרפתית, אנגלית וגם את השפה המקומית – ביסלמה. ב-1948 הגיעו מיסיונרים מטעם הכנסייה הפרסביטריאנית כדי להפיץ את תורתם. הילידים קנו בשקיקה את מה שמכרו להם, ובעקבות סיפורי התנ"ך שלמדו התאהבו בעם הנבחר ובארץ ישראל.
ב-1987 הגיע ההרפתקן הניו-זילנדי איי.ג'יי האקט לאי פנטקוסט שבוונואטו, שם צפה בשבט שקופץ ממגדלי במבוק בגובה 15 מטר אל הקרקע – כשראשם מופנה כלפי הקרקע ולקרסוליהם קשורים ענפי גפן. הטקס המוזר מסמל מעבר לגבריות וקציר מוצלח, כשראשם נושק את הקרקע בדיוק מטורף והם קמים ללא כל פגע. האקט העניק השראה להאקט, וכיום חלקכם נהנים לקפוץ מגשרים עם הבנג'י שהמציא.
אחרי שבוע של טרקים בג'ונגל של האי הגדול ביותר מבין איי ונואטו, אספיריטו סנטו, טסתי חזרה לפורט וילה. לבחור שארגן עבורי את הטיולים יש בר, ובו שתיתי לראשונה קאבה - משקה מקומי עם טעם של מי ספונג'ה. זהו משקה מעורר הזיות ללא אלכוהול שמשמש בטקסים, ופעם היה מותר רק לגברים לשתות אותו. כיום הוא בעיקר משכר את המקומיים, נשים וגברים גם יחד. לקחתי כמה שוטים מתוך קליפת אגוז קוקוס, והרגשתי איך הברכיים שלי הופכות לג'לי.
עליתי לבמה לג'מג'ם קצת עם הגיטרה, והבחור על הקלידים התלהב לגלות שאני מישראל. סיפרתי לו שבאתי לגלוש אך יקר מאוד במלונות בחוף. "בוא, תתארח אצלי בכפר", הזמין. "אנחנו גרים מול הריזורט שבדקת. תקבל בקתה משלך, אבל אין חשמל ואין מים זורמים".
"מתאים!" חייכתי. תמיד רציתי לחיות בבקתה ללא חשמל ומים, להתנתק ממסכים ומהעולם המערבי הרועש והמהיר וליהנות מהשקט, מהרוגע. זמן איים.
למחרת טסתי לאי טאנה שבו שוכן הר יאסור - הר געש פעיל. פעיל מאוד. מקום האירוח שלי שכן על חוף שחור מאפרו של הר הגעש. בערב נסענו כמה תיירים ללוע של ההר, שם ישבנו על ספסל וצפינו בלבה המתפרצת באוויר אחת לכמה דקות. דמו המבעבע של כדור הארץ, ליבו של ביתנו השט לו ביקום. יאסור מכונה "המגדלור", כי את הניצוצות האדומים של הלבה ניתן לראות ממרחקים בלב ים.
כששבתי לפורט וילה הרמתי טלפון לסמו מהשדה. "כל המשפחה מתרגשת מאוד לארח אותך", אמר. הוא הגיע אחרי שעה לאסוף אותי. "אתה תהיה בחדר של התאומים – לבד".
כשהגענו לביתו, אשתו חיכתה לי בחוץ עם חיוך ענק וארבעת ילדיהם יצאו לקבל אותי. התיישבנו בסלון, ועד מהרה התמלא הבית בילדים רבים. "בכל ערב אנחנו מקריאים סיפור מהתנ"ך ועושים תפילה עם כל ילדי השכונה", סמו הסביר.
בזמן שסמו הלך לעבודה בבנק בבוקר והילדים לבית הספר, טיילתי בעיר ובסביבה. יצאתי לשיט קיאקים ולטרק בג'ונגל, וצללתי באי היידאווי שבמצולותיו, בעומק של שניים-שלושה מטרים, הוטבע סניף דואר עם תיבה פעילה. באי מציעים לקנות גלויות עמידות למים שניתן לשלוח לכל כתובת בכל העולם - עליכם רק למצוא את סניף הדואר מתחת למים ולצלול.
סמו לקח אותי לראות כמה משחקי כדורגל של הליגה המקומית. שמתי לב שאשתו כל הזמן בבית ולא יוצאת. "היא חולה", הוא שיתף. "פתאום לפני שלושה חודשים היא חלתה. עשתה את כל הבדיקות בעולם ולא גילו כלום".
"מה יש לה?" שאלתי.
"היא פשוט לא מעוניינת לצאת מהבית".
חשדתי שהבעיה היא פחות פיזית ויותר נפשית. הצעתי לה אוזן קשבת באחר צהריים אחד, כשנשארנו רק אני, היא והילדים. היא שיתפה שהיא פשוט לא מרגישה בטוב. שאלתי אם היא מרגישה עצובה.
"כן! כל הזמן!", אמרה. "בלי שום סיבה".
"את קצת בדאון", אמרתי, "אפילו דיכאון". דיברנו מלא ובסוף אמרתי לה, "אם את מחליטה שאת לא בטוב, אז את לא תהיי בטוב. אם תחליטי שאת כן בטוב, את תהיי בטוב. הכול בראש".
"הכול בראש", היא חזרה אחריי והתחילה לחייך, כאילו גילתה משהו מדהים. "הכול בראש!"
אחרי שבוע בביתו של סמו נסעתי לכפרו של הקלידן מהבר, ליד הים, כדי להתארח בבקתה ללא מים זורמים וחשמל כאמור. למרות הקרבה לחוף, לא היו כמעט גלים. כדי להעביר את הזמן, הילדים של הקלידן - שהיה מכור לקאבה והיה חוזר לפנות בוקר וישן כל היום, כל יום - לקחו אותי לכל מיני פינות מסתור באזור, לצלול ולשנרקל.
המקומיים ביקשו שאספר להם על ישראל. ציירתי להם מפה בחול וסיפרתי על הגליל, הכנרת, ים המלח, הים התיכון והנגב.
ערב אחד הלכתי לשירותים. לא היה אור, הרי בכפר אין חשמל או מים זורמים, אז לקחתי איתי פנס. פתחתי את הדלת לתא שנבנה הרחק משאר הבקתות בג'ונגל, ושמחתי לגלות שבפנים חיכתה לי אסלה ולא בור. סרקתי את המבנה עם הפנס כי בג'ונגל יש כל מיני יצורים, וכמה מהם אכן החליטו להתארח במבנה הקטן: מקקים בגודל של כף יד של שחקן כדורסל מקצועי ונחש אחד מהמם עם פסים אדומים-לבנים לאורכו – פיתון שטיח.
חזרתי לבקתת המטבח שבו אכלנו את ארוחת הערב ושיתפתי את אשר ראיתי. מיד כששמעו על הנחש קם הסבא ממקומו, לקח מצ'טה ופנס והלך לשירותים. התחננתי בפניו שלא יהרוג את היצור אך זה לא עזר. כשחזר הייתה אווירה מתוחה קצת בבית. במקום להתעצבן עליו הבנתי שזו פשוט בורות: הילידים שטופי המוח מהכנסייה כל כך מאמינים בסיפורי התנ"ך, שמבחינתם צריך להרוג את כל הנחשים.
"תקשיב רגע", פתחתי את דבריי, "אל תהרוג נחשים. הם יצורים מדהימים. תחשוב, יצור שחירש ויודע לשרוד על ידי טעימת האוויר. יש לו ראייה תרמית. מהיר וקטלני באותה מידה. משתמשים בארס של נחשים ברפואה. הנחש הוא סמל לרפואה בכל העולם".
סבא הנהן בהקשבה ובסוף ההסבר הכריז: "לא ידעתי את כל מה שסיפרת עכשיו, תודה. מהיום אני לא הורג יותר נחשים!"
בכל יום הלכתי לאכול בשוק אצל אותה מאמא, מריה, שהכינה לי סטייק או דג או איזה מאכל מקומי. היה זה האוכל הכי זול וטעים שיש. כל המסעדות היו יקרות - מנות ב-60 דולר אוסטרלי. בשוק כל מנה אצל מריה עלתה 11 דולר. התחברנו. היא התלהבה מאוד לשמוע שאני מישראל ושאני מתארח וחי עם מקומיים.
בכל מקום שהלכתי עצרו אותי, ואז התנהלה שיחה כדלקמן:
"מאיפה אתה?" הם שולפים יד ללחיצה. אני אוחז ביד המוצעת ועונה בגאווה ציונית שבאמת חשבתי שנקברה, "אני מישראל".
הלם מצד הלוחץ, שמגביר את מהירות לחיצת היד. "אתה מירושלים?" עיניו פעורות לרווחה.
"לא", אני מחייך ויודע כבר מה תהיה התגובה כשאשתף שאני מ"הגליל". לחיצת היד מתגברת עוד יותר. הכתף עוד שנייה נפרקת ממקומה. "אתה מהגליל?!? ישו מהגליל!!!", וחוזר חלילה.
נהייתי סלב מקומי ואהבתי את האהדה שקיבלתי. הרגשתי ולו במעט מה אנשים מפורסמים עוברים, וזה פשוט הדהים אותי שזה היה רק בזכות ישראל.
אחרי שבוע בכפר חזרתי לסמו. בערב, כמיטב המסורת שיצרנו יחד, יצאתי איתו במונית לארח לו לחברה ולראות את הסביבה. הוא קידם אותי בדרגה מ"האחד ל"נביא". "מאז שנכנסת לחיינו קרו לנו רק דברים טובים", הוא הכריז. "ביטלו לי את הריבית בהחזר של ההלוואה למונית, ובכנסייה שלנו נתתי הצעה על מקרר וזכיתי! אז יש לנו מקרר עכשיו! ואשתי...".
לפני שירדתי לכפר חגגנו את יום האם. סמו אסף את המשפחה ואותי ויצאנו ליום כיף בנסיעה סביב האי. עצרנו בלגונה הכחולה, שם צולם הסרט הנושא את אותו השם עם ברוק שילדס מ-1980, ואכלנו מהאוכל שבישלה אשתו – עוף ואורז עם שורשים מקומיים.
"אשתי לא יצאה מהבית שלושה חודשים", סמו הסביר. "אתה באת והבראת אותה! אתה נס!"
חייכתי במבוכה. "זה מחמיא לי מאוד, סמו". לא רציתי לסתור את דבריו עם הסברים הגיוניים. למשל ביטול הריבית על ההלוואה - ברור שזה קרה כי הוא תמיד שילם את ההחזר בזמן. המקרר? כי הוא נתן הצעה שאף אחד אחר לא יכול היה להשוות. אשתו יצאה מהבית אחרי שלושה חודשים? כולה נתתי לה אוזן קשבת.
לפני שהלכתי לישון סמו ניגש אליי. "מחר תבוא לבנק בבוקר. המושל רוצה לפגוש אותך".
"איזה מושל? יש לכם ראש ממשלה", אמרתי. ממש במקרה, אותו ראש ממשלה היה בביקור ממלכתי בארץ אצל ביבי.
"המושל של הבנק". יענו, הנגיד.
"למה שהנגיד של הבנק של ונואטו ירצה לפגוש אותי?" שאלתי בתמיהה. "כי אתה ישראלי", סמו חייך. "סיפרתי לכולם בעבודה שאני מארח ישראלי. כולם רוצים לפגוש אותך".
בניין הבנק היה הבניין הגבוה והמפואר באיי ונואטו. כשהגעתי לשער, השומר חייך אליי. "אתה סיימון. חיכינו לך". הוא ליווה אותי לכניסה. סמו יצא וקיבל את פניי, ואז קרא לכולם - לכל עובדי הבנק של ממשלת ונואטו - וכולם עצרו הכול, עמדו בטור והחלו לגשת אליי כדי ללחוץ לי את היד ולקבל איזו ברכונת ממני. הרגשתי כמו כוכב רוק תנ"כי. כולם גיחכו והתלחששו, התרגשו והסמיקו. אחרי שלחצתי ידיים לכמה עשרות עובדים, שהאחרון בהם מציין שקרא לבן שלו שזה עתה נולד "ישראל", סמו לקח אותי למעלית.
"עולים לקומה השישית. שם תפגוש את המושל".
כשהוזמנתי לפגישה הבנתי שאני עומד לפגוש אדם שיושב עם ראשי ממשלה ועם מנהיגים בכירים, ולא כדאי לבוא בידיים ריקות. מצאתי מקום להדפיס תמונה של שקיעה מעל הכנרת שצילמתי בביקור האחרון בארץ. את התמונה מסגרתי ועטפתי בנייר מתנה.
מזכירתו של הנגיד, סבתא בת 72, לקחה אותי לסיור בקומה.
"אף תייר לא היה פה", אמרה בגאווה. "אתה הראשון וכנראה היחיד".
היה לי נוף שאף אדם לא היה זוכה לראות לולא היו ישראלים שנראים כמו ישו.
אחרי כוס תה הוזמנתי למשרד הגדול, ושם פגשתי את אודו טווי, נגיד הבנק של ונואטו. בחור בגובה שלי, צנוע וחביב שכיום משמש כשגריר ונואטו באו"ם. ישבנו למשך 45 דקות ובהן שוחחנו על הכול – מהמצב באוסטרליה, דרך המצב בישראל ועד למותו של בארי גיבס מלהקת הבי.ג'יז שנפטר באותו בוקר. הוא קיבל את המתנה שלי באהבה.
מהבנק הלכתי לשוק לארוחה האחרונה שלי אצל מאמא מריה. "אני רוצה שתיקח את זה", אמרה ושלפה פסלון עץ שבטי. "אבא שלי מהאי אמבראם. זה שבט ייחודי בכך שהוא עוסק בפיסול בעץ, ורק לגברים מותר". היא הושיטה אליי את הפסלון השבטי מעץ והניחה אותו בידיי. "זה הפסלון האחרון שאבא שלי פיסל לפני שנפטר. אני רוצה לתת לך אותו. אתה באת לא כמו שאר התיירים. אתה חווית אותנו כאנשים. התארחת בכפר, התארחת פה אצל משפחה מקומית וכל יום אכלת אצלי והבאת אליי תיירים שפגשת. אתה נס".
הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיי. "אני לא יכול…", התחלתי לסרב. באמת שהרגשתי לא נעים. זה הפסלון האחרון מאביה! "אני מתעקשת", היא סירבה לקבל אותו בחזרה. " באמת ישמח אותי לדעת שהוא איתך".
בערב עזיבתי חזרה לאוסטרליה, כל ילדי השכונה התכנסו לתפילת ערב מיוחדת אצל סמו. הם התפללו עבורי ואיחלו נסיעה בטוחה ודרך צלחה. אחרי התפילה הם ביקשו לתת לי מתנה – לונג צבעוני עם הדפס של מפת איי ונואטו.
כשהילדים הלכו, משפחתו של סמו הביאה לי מתנות. שבע מתנות משבע נפשות, אחת מכל אחד מבני הבית. מכפכפי אצבע למסגרות, לתמונות והמון בדים צבעוניים עם הדפסים של ונואטו. הודיתי להם מעמקי ליבי ולסמו על האירוח, החיבור, האהבה והאהדה שקיבלתי מהם. בשדה התעופה אשתו של סמו הזילה דמעה. התחבקנו כולנו.
"הבאת לנו ניסים ונפלאות!", סמו הכריז.
התיישבתי במושבי במטוס, נפעם מהחוויה באי. לראשונה בחיי חוויתי אהבה בהיותי ישראלי. במקום אנרגיה שלילית ופרצופים שיפוטיים קיבלתי זרועות פתוחות, אירוח חלומי וגישה למקומות ולאנשים ששום תייר לא היה חווה.
ולחשוב שאני חייב את כל זה ליוסי בניון.
פורסם לראשונה: 13:15, 23.11.22
