"למה שלא תעשה טיקטוק על תנ"ך?", אמרתי לשרון. "אם אתה במילא מכור, לפחות תרוויח מזה משהו. במקום לגלול תיצור משהו משלך". הוא הרים את העיניים מעל למסך הטלפון כמי שנתפס על חם. בתנוחת הישיבה-שכיבה שלו על מסעד הספה הצוואר שלו נעלם כמעט לגמרי, וגופו וראשו הפכו למקשה אחת, כבדה ועייפה. מי יודע כמה זמן שכב כך, משייט בין סרטונים של מתיחות אכזריות וחתולים חסרי קואורדינציה.
"הרבה זמן חשבתי לעשות משהו כזה", הוא שקל את המילים, "אבל לא יודע". "זה ידרוש ממך צילום, עריכה, הוראת תנ"ך - כל מה שאתה אוהב ויודע לעשות". "לא יודע אם יש לי סבלנות להשקיע בזה, וחוץ מזה", הוא חזר אל הטלפון שלו, "מי כבר יצפה בזה?". "לך תדע. תתחיל. לדעתי זה יעשה לך טוב, לריב עם בני 14. תמיד מנצחים מולם", אמרתי, ואחר מחשבה הוספתי, "גם אם כולנו מפסידים, במבט-על".
ידעתי: זה לא יקרה. הג'וק שלי הוא לתכנן לשרון תוכניות, וככל שאני מתכננת עבורו, כך הוא נסוג. תקופה ארוכה לא ראיתי אותו בתחושת סיפוק מקצועי, או סיפוק כלשהו מהחיים. בכל שעה שהסתכלתי בו ראיתי אותו טרוד בענייני יומיום. אף לא שעה אחת למה שמכונה אצלנו, המילניאלים הדוחים, "מימוש עצמי". אני לא בטוחה מה היה הטריגר או מה הוביל לדבר, אבל משהו משך אותו בהתמדה אל הכורסה, ינק ממנו כל טיפת חיים. ראיתי מולי איש שחי על אוטומט, ולא יכולתי לסבול את זה, מפני שבאיזשהו אופן זה הופך גם אותנו לאוטומט, גם אותי. רציתי לנער אותו, אבל מי רוצה להיות מנוער?
ובכל זאת, לא יכולתי לעצור את עצמי. "אז מתי תעשה את זה?", "לא יודע, אני צריך זמן", "הערב?", "הערב אני עסוק". וכך זה נמשך גם בערב הבא, עד שלא הייתה לו ברירה אלא להעמיד סט צילום בחדר השינה שלנו, על רקע הקיר של תמונות מארוול. הכול היה מוכן, אבל משהו עצר בעדו. "אופיר!". "כן", נזעקתי. "זה יהיה בסדר אולי… אם תעזרי לי?". "בטח". "אני לא צריך יותר מדי, רק תגידי לי אם אני במרכז ותלחצי רקורד". "בסדר. אתה רוצה גם הערות?". הוא היסס. "אבל אל תצחקי עליי". ברור, הוא שונא להצטלם. נוח לו רק בעמדת השליטה מצידה השני של המצלמה. "מה פתאום", הרגעתי, "אני רק יכולה לתת לך טיפים כדי לשפר".
"טוב, יש לי מאה תגובות", הכריז שרון שלושה ימים לאחר מכן. "מה?". "כן, הסרטון שעשיתי על דוד המלך התפוצץ בטירוף". לא הייתי בטוחה שאני שומעת נכון. פתחתי את הטלפון. לפני נפרשה מגילה של תגובות נלהבות, כמו "אחי, אתה גאון", "וואו, בחיים לא שמעתי מישהו מדבר על תנ"ך ככה" ואפילו מספר קריאות "הלוואי שהיית המורה שלי", מדיפות ניחוח של קראש נעורים
את ערוץ הטיקטוק שלי פתחתי כבר לפני כמה חודשים, לצורך קידום הסטנד-אפ. צברתי כמה אלפי עוקבים ומספר נאה של מעריצות, שעשויות להפוך בבוא העת לרוכשות כרטיסים. הרגשתי שהבנתי את העסק, אבל אם לומר את האמת, לא הייתי בטוחה כל כך ששרון בנוי למלאכה הכה עדינה ומתוחכמת. למרות זאת המשכתי לתמוך בו, אולי כי במידה מסוימת הנחתי שייכשל, גישה בריאה ליחסים בינאישיים שלמדתי מאבי המנוח. כשהתקבלתי לתלמה ילין, אי-אז בגיל 14 האיום, הוא פלט "שיט!". "מה? לא רצית שאני אתקבל?!". "לא חשבתי שאשכרה תצליחי! עכשיו אני צריך לקום איתך בחמש כל בוקר כמו אידיוט".
"טוב, יש לי מאה תגובות", הכריז שרון שלושה ימים לאחר מכן. "מה?". "כן, הסרטון שעשיתי על דוד המלך התפוצץ בטירוף". לא הייתי בטוחה שאני שומעת נכון. פתחתי את הטלפון. לפניי נפרשה מגילה של תגובות נלהבות כמו "אחי, אתה גאון", "וואו, בחיים לא שמעתי מישהו מדבר על תנ"ך ככה" ואפילו מספר קריאות "הלוואי שהיית המורה שלי", מדיפות ניחוח של קראש נעורים. לשם האינדיקציה, לי כתבו בעיקר "פמינאצית זקנה תמותי". אומנם גם מספר "עוכר ישראל" נרשמו לפרשן הביקורתי, אבל כולנו יודעים שזו לא קללה אמיתית. הקהל התאהב בו מיד.
וכך, מדי יום נוספו לשרון אלפי עוקבים חדשים. עד סוף החודש הראשון המספר הגיע לשלושים ומשהו אלף, ואני, בולעת את יהירותי, דשדשתי הרחק מאחור. פתאום שמונת אלפים העוקבות והעוקבים שהתהדרתי בהם נראו לי עלובים, לא ראויים לציון. הנה כוכב אמיתי עולה בשמי הטיקטוק, ואני, שלמדתי משחק במשך שבע שנים מחיי, אני ה-פרפורמרית בבית, מקבלת שיעור על כריזמה ממורה לתנ"ך.
לא, לא מורה: ג'סטין ביבר של הפרשנים. הארי סטיילס של המצטטים מן המקורות. אליל מין תנ"כי צמח בינינו, ובלי הרבה מאמץ. אם קודם אני הייתי זו שעוצרים ברחוב כדי להחמיא לה, עכשיו שרון קיבל את עיקר היחס ברחוב. "את לא בת הזוג של ההוא שמדבר על תנ"ך?", התחלתי לשמוע. גם ההצעות לא איחרו להגיע - שת"פים, עבודות בתשלום, סיקור תקשורתי. משהו גדול קורה, הבנתי. המאזן משתנה. אנחנו משתנים. אני צריכה להתרגל לזה.
"יש מורים של 20 ו-40 שנה במקצוע. מי אני בכלל?". תסמונת המתחזה לא פוסחת על אף אחד, חשבתי. הוא מרגיש שהיחס ניתן לו שלא בצדק. שאין לו באמת מה להציע לעולם. כשהסתכלתי פנימה ידעתי, אין לי דרך מוצא להציע לו, מפני שאני מרגישה אותו הדבר
בצד הפחד משינוי, חשתי קנאה נעימה. ידעתי ששרון זקוק למשהו חדש ומסעיר כדי לצאת מתחושת התקיעות, ושמחתי על התחרות הסמויה שעשויה לדרבן גם אותי להשקיע יותר, להסתכן, לרוץ קדימה. המאזן הבטוח בינינו הביא עימו גם אדישות מנומנמת, שאין מסוכנת ממנה לתשוקה. בפשטות, ההצלחה שלו הייתה מחרמנת. גם לא מעט עוקבות שלו חשבו ככה, והידיעה שבן הזוג שלי מחוזר כל כך, בכל המובנים, הדליקה אותי עליו, על עצמי ועל שנינו. המושג "פאוור קאפל" נשק לצווארי, בידר את שיערי, ליקקני בכפות הרגליים.
שרון, לעומת זאת, היה אדיש להצלחה לגמרי. הוא גילה לראשונה את מה שמרגישים אנשים שהגשימו חלומות: שחלומות הם פאטה-מורגנה. ככל שמתקרבים אליהם, הם נעלמים. "אמרת שכשתגיע ל-24 אלף אתה תהיה מרוצה", הזכרתי לו. "באמת? וואו, זה כלום במונחים של טיקטוק". "לא נכון", הבלגתי על הצביטה, "אנשים היו מתים להגיע לשם, ועוד בזמן קצר כל כך!". גם אני, למשל, אבל לא רק. באמת. לאחרונה נתקלתי בכל כך הרבה מבני דורי באפליקציה הזו, עושים מאמצים מגושמים להשתלב במועדון של הצעירים ונדחים על הסף. אנשים שנחשבו לפני שנים ספורות ל"דור הבא" מגלים שהם אאוט לגמרי.
"תראה כמה אהבה אתה מקבל", המשכתי ללחוץ על דוושת המורל. "זה מוזר לי", השיב. "כאילו, למה?". "כי אתה מצוין במה שאתה עושה, ותפסת נישה ייחודית, ואתה מלמד אותם דברים חדשים, ואתה חתיך". "יש מורים של 20 ו-40 שנה במקצוע. מי אני בכלל?". תסמונת המתחזה לא פוסחת על אף אחד, חשבתי. הוא מרגיש שהיחס ניתן לו שלא בצדק. שאין לו באמת מה להציע לעולם. כשהסתכלתי פנימה ידעתי, אין לי דרך מוצא להציע לו, מפני שאני מרגישה אותו הדבר.
פשפשתי בעמקי הזיכרון, ושלפתי תמה אהובה מפגישה עם הפסיכולוגית. "אולי תנסה להיזכר למה בכלל אתה עושה את כל זה. זוכר שאמרת לי שאתה חולם להדביק אחרים באהבה שלך לתנ"ך? כדי להנגיש אותו לכולם? והנה, אתה עושה את זה. בני נוער שמעולם לא הקשיבו בשיעור רק מחכים לשמוע מה יש לך לומר על עקידת יצחק". תוך כדי הנאום השאול, נזכרתי גם למה אני עושה את שלי. רווח לי להבין שלעולם נצטרך לחזור אל המהות. לא נסתפק בהצלחה שטחית, שמתבטאת בעוקבים ובמעריצים ובפרסום. מתחת לכל השינויים נשארנו אנחנו, בהצלחה כמו בכישלון, בשמחה כמו בעצב, וזה הרגיש בטוח ונעים.
פורסם לראשונה: 13:15, 07.12.21
