פעם כולם אמרו לנו להתחבר. להתחבר לרגשות של עצמנו. להתחבר לילד שבנו. להתחבר לאני העצמי הפנימי. להתחבר לעצמנו מחדש. להתחבר לכולם בפייסבוק, כולל אלה ששכחו לבקש סליחה על החרם שעשו עלינו ביסודי אבל אהבו את הפוני של הילד שלנו, או אלה ששברו לנו את הלב. "קונקטינג פיפל" היה לא רק סלוגן קליט שמכר מכשירי טלפון באפקטיביות סקנדינבית, אלא כנראה הטאגליין הכי מוצלח שנולד בעידן החיבור. אחר כך כולם אמרו לנו לגעת, אצבע ועוד אצבע, כמו שנהוג אצל חברים מכוכבים אחרים, כמו שעושים בקפלות סיסטיניות, כאילו המגע הפיזי הוא מרכיב חיוני לחיבור הנפשי.
אבל במקום באנשים ובלבבות, נגענו במסכים. וככל שנגענו, התחברנו יותר ויותר. כי המשכנו לעשות את הדברים שמחברים בין אנשים, אלא שעכשיו עשינו את זה עם האצבע, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, באפס מאמץ, מץ, מץ, מץ, כמו שיר של נטע ברזילי. המגע הזה הפך אותנו למכורים, כל כך מכורים ששכחנו להתנתק מדי פעם, בשביל הנפש, בשביל הנשימה, בשביל הפרקטיקה היומיומית של החיים. וכשהקורונה הגיעה, היא ניתקה אותנו בעזרת ריחוק חברתי ומסכות, באמצעות עוצר וסגרים, ורגע לפני שהלכה מאיתנו – היא חיברה אותנו מחדש לשקע הלא נכון. בשלב הזה נשברנו, הבנו שחייבים להתנתק עכשיו, אחרת יהיה רע. לראשונה זה שנתיים – אנחנו יוצאים לחופש.
ההחלטה הראשונה הייתה להתרחק מנתב"ג, אז בחרנו צימר בארץ. ההחלטה השנייה הייתה לא לנסוע עם כל עם ישראל, אז בחרנו לנסוע אחרי החגים באמצע אוקטובר. ההחלטה השלישית הייתה לא לחזור עם כל עם ישראל, אז בחרנו לעשות צ'ק אאוט ביום ראשון. ההחלטה הרביעית הייתה לסדר את המזוודה רק למחרת, אז בחרנו בלילה שקדם לחופשה לעשות בינג' של "טד לאסו". ההחלטות והבחירות התקבלו בהרמוניה שאמורה לעורר חשד קל, אך באותו שלב העניקה לנו תחושה עילאית של מנצחים. הבעיה היא שאם אתה מנצח, מישהו חייב להפסיד. ואם אתה לא מזהה את המפסיד, זה אומר שכנראה לא באמת ניצחת. חמור יותר: זה בדרך כלל אומר שהפסדת, ואתה פשוט עדיין לא יודע את זה.
כפר קיש נמצא 91 ק"מ מהבית. לפי ווייז, זו נסיעה של שעתיים. לפי מראה העיניים, כולם נוסעים לצימר שלנו. טקטיקת הנסיעה שלנו היא עצירה לקפה בתחנת דלק או לסנדוויץ' מטורף בביתן אהרון בכל פעם שמתגבש פקק או שמתקבל בשאפל שיר של מייקל ג'קסון. טקטיקת הנסיעה של הפקק עצמו היא לדפוק אותנו בכל פעם שנראה לנו שהצלחנו להערים עליו. וכך אנחנו זוחלים צפונה עם כל אלפי שותפינו לצימר, נפרדים מדי כמה צמתים, רמזורים ומחלפים מאחד או שניים – גולש גלים שחותך בבית ינאי, מפצח גרעינים שפונה בעפולה, יו"ר אופוזיציה שיורד בקיסריה – ובקטעי כביש מסוימים אפילו מגיעים ל-80 קמ"ש. בכל כפר קיש יש בערך ארבעה אתרי לינה, בכל אחד מהם יש בממוצע 3.5 חדרים, ואיכשהו כל העולם נקלע לכביש 7276 הזעיר, שמוביל לשום מקום חוץ מהצימר שלנו. השקט הפסטורלי שהובטח לנו בתמונות לא תואם את הפקק שמתהווה בכניסה לכפר הקטן, אבל אנחנו נושמים לרווחה כשמתבררת הסיבה – יש פה שני פסי האטה.
בקילומטר ה־91, האחרון לפני החופש, אתה מבין שהעולם עושה לך גוסטינג. אין קליטה סלולרית, אין אופנה עכשווית, אין בני אדם. האנשים שבכל זאת הולכים על שתיים בצידי הכביש נראים כמו דמויות מאלבומים משפחתיים מונוכרומטיים שאתה מדפדף בהם בשבעה של אחות של סבא שלך, ואף פעם לא מבין איך זה יכול להיות שתוך כמה עשרות שנים אתה והם נראים כמו שני זנים שונים לחלוטין של הומו סאפיינס. הגוסטינג נשבר רק כשהעולם מזכיר לך באמצעות ארומה של פרות או של דשן שאתה בטבע. "שיצביע האדם שיודע להבדיל בין ריח של פרות לריח של דשן, ונמליך אותו עכשיו למלך ישראל ויהודה", אני אומר לאשתי. "זה דשן", היא אומרת בידענות. אני מסתכל עליה בהערצה ותוהה מתי היא התחילה להיות איכרה, איך היא מצליחה להסתיר את זה כל כך יפה ברגעים העירוניים שלה ואם הגיע הזמן להתחבר לקומפוסטציה שבתוכי.
דוממנו מנוע, קיבלנו מפתח ועברנו הדרכה זריזה על נפלאות הצימר. המארחת אומרת הרבה מילים, אבל אני לא ממש מקשיב. בתור אדם אמפיבי, אני מרוכז באותו רגע אך ורק בצליל המתוק ביותר בעולם, זה שעוקף בקלות בכי של תינוק שנולד או של זקן שנימול, כל אחד וטעמו והשקפת עולמו, בלי לשפוט – רשרוש של מים. אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם. יש כאן בריכה פרטית, ג'קוזי פרטי ומקלחת פרטית, ולי יש בגד ים חדש ואמונה שלמה כי יום אחד אצמיח סנפיר, קשקשת ושנורקל טבעי ואתהלך במעמקים בין שוניות אלמוגים וקיפודי ים, מנותק משאר הבריות וחי בעולם פסיכדלי משלי כמו בוג'ק הורסמן בפרק המושלם "Fish Out of Water".
האתגר הכי גדול של האדם בחופשה הוא ניהול נכון של זמן השהייה בכל אחד ממקורות המים שעומדים לרשותו. זה נכון לגבי חוף ים, בילוי בספינת תענוגות, רכישת מתקן מים ביתי, וזה נכון שבעתיים כשיש לך רק יומיים בצימר והתלבטות בין מקלחת, ג'קוזי ובריכה. הדבר הנבון הוא אלימינציה: למרות שהיא הכי פחות כיפית, המקלחת היא האחרונה בתור, כי מעבר לתענוג של זרם מים של מקלחת ברזילאית מושלמת היא אחראית גם על הניקיון שאחרי. הג'קוזי נבחר לשמש בילוי חמים בערב קריר. אם כן, מתחילים בבריכה. תוך זמן קצר מתברר כי הכלור הוא ידידו הטוב ביותר של האדם בעל השיער הנסוג: הוא מזדקר על קוציו כמו בפעם ההיא שבה נשארת שבת בבסיס, לפני עשרים ומשהו שנים, ומרחת חצי קילו חוחובה כדי להרשים את קצינת הת"ש.
בכלל, הבריכה של הצימר מסמלת את חזרתו של הגבר לימים קדומים. למרות האהבה המודרנית לגאדג'טים, אין דבר נחמד יותר מפעילות סיזיפית של משיכת חבל סביב גלגלת בניסיון להזיז את הברזנט הכבד שמכסה את הבריכה. פעולות פיזיות מהוות בעיני רבים ניגוד גמור לרעיונות נשגבים כמו בטלה, חוסר מעש ואפס תזוזה שמאפיינים בדרך כלל את המושג חופש, אבל במקרה הזה מדובר בפעולה ממכרת שניתן לבצע אפילו עשר פעמים ביום – לגלות ולכסות שוב ושוב את הבריכה, גם אם רק יצאת שנייה מהמים כדי למלא מחדש את כוס היין. אתה חי עכשיו פנטזיה שבה אתה כלל לא בחופש, אלא נער בריכה שכל פעולה שגרתית שלו נחשבת כמעשה סקסי שמזכה אותו בנקודות זכות.
מה שעשוי להישמע כמו סרט פורנו בהתהוות הוא לא אחר מאשר סרט אינדי על חשיבותה של גבריות. אתה לא נער בריכה פתייני אלא גבר ניאנדרטלי שנכנס למוד של משחק מחשב שיש בו מטרה אחת: אפס זבובים בבריכה. אם בטעות התרחש האסון הגדול ונפל למים זבוב, יש לך אמצעי טכנולוגי מתקדם שאמור לסייע לך להוציא אותו משם. אתה לוקח רשת מיוחדת שמחוברת למוט משוכלל, וכך, ללא מאמץ, אתה הופך לצייד-לקט של גוויות זבובים, דבורים, שפיריות וכל מיני חיות משונות שאתה פוגש לראשונה. "טבע זה דבר מדהים", אני מפריע לאשתי באמצע הספר ומצביע לעבר חיה חצי ירוקה חצי חומה שמפרפרת בבריכה בין חיים ומוות, "זה קטע שיש עדיין המון חיות שאנחנו לא מכירים". היא מסתכלת שנייה, אומרת: "זו לא חיה, זה סתם עלה" וחוזרת לספר. הניאנדרטל שבי שולף בעזרת מוט הרשת את גוויית העלה מן המים כדי לחקור אותו לעומק. "סתם עלה", עלק.
צימר זה מקום קטן שמאפשר לך להתבונן מהצד במשך יומיים על החיים הרגילים שלך בשיפוטיות מחמירה ולא פרופורציונלית. המבט הביקורתי הזה הוא אחד מגלגלי העזר הכי קריטיים להמשך קיומך כאינדיבידואל וכחלק מזוג, משום שהוא מלמד הרבה יותר מכל דאבל דייט, טיפול זוגי או פודקאסט על יחסים. במרכז ההתבוננות הזו עומד הפער בין המנעמים שמאפשר הצימר לבין החוסרים שמבליט הבית, שגורם לך לשאול את עצמך למה היומיום שלך לא נראה בדיוק ככה ומהווה טריגר פוטנציאלי למשבר קיומי.
הדברים נכונים במיוחד לגבי חמישה מוצרי יסוד:
נייר טואלט. זה לא עניין של סוג או איכות, וזה לא עניין של רכות או חספוס. יש הבדל משמעותי אחד בין נייר הטואלט הצימרי לבין אחיו הביתי. אדם זר, שיכול להיות מנקה או מארח, קיפל מבעוד מועד את הריבוע הראשון של נייר הטואלט הצימרי בצורת משולש על מנת לטעת בנו את הביטחון שלא נעשה בו שימוש לפנינו, שהוא רק שלנו ואנחנו רק שלו, שאנחנו מבתקים את בתוליו של נייר הטואלט והוא מבתק את בתולינו אנו, שהכול בסדר ותחת שליטה.
בתוך הקיפול הזה טמונה שלוות נפש נדירה שגורמת לנו לסמוך על המין האנושי, להאמין לפרסומות בכיכובם של כלבלבים פלומתיים, להיות יותר משוחררים ופחות קפוצי תחת ולהתכנס למוד חופש. הקיפול הזה מגלם בתוכו את הדבר הכי חשוב בכל מערכת יחסים שתהיה לכם בחיים – עם פרטנרים בתולים לפני הסקס, עם ההורים לפני חתימה על משכנתה, עם הילדים לפני הפעם הראשונה בלונה פארק, עם המפלגה הטרנדית התורנית לפני שמשלשלים את הפתק שלה לקלפי, עם חיית המחמד לפני המתת חסד. זה באמת דבר מדהים: מישהו אחד, סתם מישהו, אפילו לא דיוויד ברוזה, מקפל משולש – והמישהו השני אמור לסמוך עליו שיהיה טוב, כן.
טלוויזיה. בדרך כלל הטלוויזיה בצימר היא לא גדולה ומשוכללת יותר מהטלוויזיה הביתית. הסיפור המרכזי של הטלוויזיה דומה דווקא לקריאת קרב ששמורה לקייטנות נדל"ן של ילדים אומללים: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. במקום להיות ממוקמת בשליש התחתון של הקיר, פחות או יותר בגובה העיניים, כמו בבית – בצימר הטלוויזיה נושקת לתקרה. התגובה הראשונית לנוכח המיקום החריג היא כמובן גלגול עיניים ועיקום פרצוף כיאה לבני עדות המרכז, אבל התגובה השנייה היא עדות חגיגית לניצחון הסקרנות האנושית על ההתנשאות האנושית. הצימר, למעשה, מכשף את האורחים וכופה עליהם להפעיל את הטלוויזיה בעזרת אחד הטריקים הידועים בכתבים הקדומים של יהודה ברקן: אם תשאירו משהו מוכר במיקום מוזר לאורך זמן – יקרו דברים משונים.
ואז, מהר מאוד, נגלה שזו לא טלוויזיה, זה אפילו לא HBO, אלא הרבה יותר טוב. בזמן שאנחנו צופים בנטפליקס בעיבוד לסרט סקנדינבי לא רע שמצולם בלוקיישן בודד בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול, נוצרת בין המיטה והתקרה זווית בת 60 מעלות שמיטיבה עם הגב הדואב, מעודדת התרפקות זוגית ומהווה הכנה אופטימלית לשינה ארוכה. הטלוויזיה בצימר היא בכלל לא אמצעי בידור, אלא אמצעי תיווך שבסופו נוכל להיות בריאים יותר, נינוחים יותר ובני זוג טובים יותר. יהודה ברקן לא היה בדרן אלא פסיכולוג.
מזגן. בזמן שאנחנו טובלים בבריכה או קוראים ספר על שפתה ומתחממים, המזגן מצנן את החדר. כך יוצר עבורנו הצימר עולם דו־קוטבי מושלם: אנחנו כבר לא עוד שני בני אדם זועמים בעלי הבדלי טמפרטורת גוף שתלויים זה בזה, ויכולים להזיק זה לזה במהלך הקרב על שלט המזגן בבית, אלא שני בני אדם רגועים ומכילים ואוהבים שמבינים כי בכל רגע נתון הם יכולים להתפצל בין הקטבים, ולהתחמם או להתקרר כאוות נפשם. בשעות היום זה מושלם כמו רוד-טריפ עם חלון פתוח וסיגריה על כביש 66 לכיוון בוסטון. ואם כבר יש בעיה, היא מתגנבת רק בלילה.
בעולם מתוקן היינו מסדרים את הטיימר או מדליקים ומכבים לסירוגין את המזגן כדי שלא יקפיא אותנו בלילה, אבל ההיסטוריה הזוגית שלנו מתחננת שלא ניגע בו לעולם: המזגן התקלקל בירח הדבש בטולום לפני עשר שנים, שבק חיים בריזורט בקו ליפה לפני שנתיים, נפטר בדמי ימיו באמצע הנסיעה לעקבה לפני שלוש שנים והתאבד בדירה בקצנלסון לפני ארבע שנים. יש מי שיאמר כי ארבעה מזגנים מקולקלים בחיים שלמים הם בסך הכול סטטיסטיקה סבירה במונחים של משבר אקלים דרמטי, ובכל זאת אני בוחר להעלים את השלט ולקבור את עצמנו תחת שתי שמיכות פוך זוגיות, שמוטלות לא בבוידעם אלא על המיטה – פריבילגיה שאין לאף בן אנוש באף עונת מעבר.
כריות. אם הגורל שפר עליכם, במיטה שלכם בבית יש יותר מכרית אחת בממוצע לראש. אבל גם אם זכיתם להניח ראש על יותר מכרית אחת, סביר להניח שיהיו אלו כריות גנריות וזהות. בצימר, לעומת זאת, מספר הכריות והמגוון שלהן עלולים לפוצץ את המוח משאיפת יתר של נוצות אווז. שלוש, ארבע או שש כריות לאדם, רכות וקשות, גדולות וקטנות, ריבועיות ומלבניות, מחבקות ומלטפות, מה שתרצו, איך שתרצו, מתי שתרצו. זו סיסמה שנכתבה במקור על בינג' טלוויזיוני, אך הושאלה ואף נגזלה לטובת סגידה לעולמן הפלאי והקסום של הכריות.
אושר זה להניח ראש על כרית בצימר ולספור את השניות עד להיעלמותו של השקע שנוצר בדמותך. ואז שוב ושוב. ואז על כל אחת מהכריות האחרות. ואז להניח לחי על אחת, צוואר על שנייה, כתף על שלישית, לסת על רביעית, עצם זנב על חמישית, ואפשר להמשיך עם זה לנצח אבל אנחנו לא בקורס אנטומיה. כריות זה כמו סרט טבע על פינגווינים. כריות גורמות לנו לחשוב מחשבות יפות ונעימות וחיוביות – איזה כיף זה מצעים לבנים, למה אנחנו לא קונים מרכך כביסה ורוד, מעניין מה הטעם של נוצות, חבל שאין מתכון למרק אווזים, אין מצב שמולי שכב עם המפקדת אקה, איזה קול יפה היה ליגאל בשן, הו נילס כל כך קטן, חלום שחלמתי הלילה במיטה, מה קשור עוזי חיטמן, למה לקחת לי את הכרית – עד שנרדמים וחולמים. ורק כשקמים אפשר להבין שחלומות הם סיוטים עם יחצנים טובים, ושההבדל העיקרי ביניהם הוא איכות הכרית.
מגבות. זו גולת הכותרת של החופשה. פה טמון הפער הדרמטי ביותר בין מה שיש בצימר למה שיש בבית. אתה מסתכל על המגבות, מתחיל לספור, מתבלבל בספירה, לא בטוח אם זה 16 או 24, וחושב על זה שאין סיבה לא להחליף מגבת כל יום. פתאום ארבע או שש מגבות ביום לאדם נשמע לך הגיוני: מגבת ידיים או פנים קטנה, מגבת רחצה גדולה, חלוק רחצה, מגבת חוף, מגבת דקיקה שחוצצת בין הגוף הרטוב לבין כיסא הנוח היבש על שפת הבריכה – פתאום, כשפורטים, זה מאוד ברור ומובן. חוץ מהסיפור של המגבת הבינונית: היא לא מספיק קטנה בשביל להיות מגבת ידיים או פנים, היא לא מספיק גדולה בשביל לעטוף אותך אחרי המקלחת. אולי המגבת הבינונית היא משל לחיים, ביקורת על מעמד הביניים, סמל לאפרוריותו של האדם המודרני, כך או אחרת היא מוצאת את עצמה על הרצפה, משמשת סכר לטיפות וזרזיפים שחדרו מהמקלחת אל רצפת החדר.
למרות השפע, איכשהו אתה תמיד תישאר בלי מגבות, תמיד תנצל אותן עד תום. אחת תיפול על הרצפה ותירטב, שנייה תייבש את השיער, שלישית תהיה המגבת של הבריכה, כל אחת תמצא את ייעודה בחזון המגבות היבשות, עד שתבין שהיית יכול בכיף להשתמש בעוד אחת או שתיים וחבל מאוד שכולן כבר רטובות. כי מגבת, כמו כסף, זה סטייט אוף מיינד; לא משנה עם כמה הגעת, תמיד תרגיש שחסר ושצריך עוד, תמיד תהיה קורבן של תכנון לקוי, תמיד תשאל את עצמך אם עדיף להשתמש במה שיש עכשיו או לחסוך לימים לחוצים יותר.
לא הכול מושלם בצימר:
מספרם המזערי של השקעים הוא הסיבה היחידה האמיתית להפיל כל ממשלת רוטציה.
ההסתרה המכוונת של המתג הלא משותף של מנורות הלילה היא עילה לגירושים.
יש ערפילים ושני עננים שמחביאים את הנוף.
בדיוק כמו ההבדל בין ילדים שלך לילדים של אחרים, אנשים יודעים לתפעל רק את מכונת הקפה הפרטית שלהם. המרחק להשמדתה של המכונה הוא לחיצת כפתור.
תמיד יש מחסור בנייר טואלט ובשקיות אשפה.
ריבוי הכוסות מעודד אותך לא לשטוף אותן אף פעם. ואז, שלוש שעות לפני שאתה עוזב, פתאום בא לך לשתות. אבל אתה מרגיש פראייר לשטוף את כל 12 הכוסות רק בשביל להשתמש בכוס אחת, וברור לך שתצא חרא בנאדם אם תשטוף רק כוס אחת. והנה אתה מוצא את עצמך פותח בקבוק יין או בירה על הבוקר, ומבין שיש פה חתיכת מדרון חלקלק: תוך יומיים נעלם האדם שעובד 7/24 והפך לחיה הרשמית של קוסטה ריקה - עצלן.
אבל בסוף, כשמגיע הרגע לעזוב, בא לך לבכות. כשאמות, אני רוצה שתכתבו על הקבר שלי: "סיבת המוות: צ'ק אאוט". סתם, אני רוצה שתפזרו את האפר שלי בסלון שלכם ותנקו עם הדייסון לא בטורבו. ואז, רגע לפני שעוזבים, מעיפים מבט אחרון בנוף המטורף והעוצמתי של הר תבור ומתחילים לספר את השקרים הכי גדולים שסיפרתם זה לזו בכל מהלך חייכם המשותפים: אני לגמרי רואה את עצמי עובר לפה, אולי לא עכשיו, אולי בעוד עשר שנים. איזו בריזה, איזה שקט, מי צריך את תל אביב. אפשר להתרגל לריח של הפרות או של הדשן, אף אחד אף פעם לא מבדיל, זה פי מיליון יותר טוב מריח השתן של החתולים שמציף את כל העיר. קראתי רק חצי ספר, אבל בפעם הבאה אני לגמרי יכול לקרוא פה ארבעה ספרים. הרעש של התרנגולות הצווחות, התנים המייללים והכלבים הנובחים בכלל לא מפריע, זה רעש טבעי, משמעותית פחות חופר מרעש של משאיות ברוורס. וזה מעולה שאין פה פיצוצייה, ככה לא נקפוץ כל שנייה להביא חבילת קרמבואים, וכלום לא יקרה אם נתחיל לעבוד על פי רשימת קניות מסודרת ולא גחמתית.
עם מסכת השקרים הזו אתה מתחיל את המסע כל הדרך הארורה הביתה, עם הפקקים הארורים, השירים הארורים, תחנות הדלק הארורות, חנויות הנוחות הארורות, חיפוש החניה הארור, המיילים הארורים. כתב התביעה קשוח יותר מכתב ההגנה, אבל אתה תמשיך לשקר לעצמך ולעולם לא תעז לעשות את הצעד המתבקש, המוצדק, הבריא והשפוי. ומכיוון שנשבעת לעצמך לפני הרבה מאוד שנים לא להיות ההוא שמדבר על הצורך בחופשה אחרי החופשה, אתה מחליט לעצור כאן.
