במבוא לספרו האוטוביוגרפי The Setup, דן בילזריאן מצהיר שאת יצירת המופת שלפנינו הוא כתב בעצמו. בלי סופר צללים, בלי בודק עובדות – הכול לבד. והכול, כמובן, אמת לאמיתה. איך נראית האמת הבלתי מלוטשת וחסרת הפשרות הזו? בערך ככה: "להשאיר את הזין עומד זה רק בראש שלך. אם אתה לחוץ ומודאג מזה, השיט שלך לא יעבוד. יש לזה הסבר מדעי". שירה.
בילזריאן הוא לא החומר שממנו קורצו סופרים גדולים. בתכלס, אין לו כישורים מאוד משמעותיים באף תחום מלבד שיווק עצמי. מי שהחל את דרכו כשחקן פוקר מקצועי מינף את שמץ התהילה שהעניק לו העיסוק הסנסציוני כדי להפוך את עצמו לנער פוסטר של עושר מופרך. חשבון האינסטגרם שלו הוא מקדש של גבריות מוקצנת עד כדי גיחוך, ותהילת הרשת שלו העניקה לו כינויים כמו "מלך האינסטגרם" או "הפלייבוי של אינסטגרם". נכון להיום למעלה מ-32 מיליון איש עוקבים באינסטגרם אחרי מעלליו של בילזריאן, שהדבר הכי קרוב שיש לו לעבודה הוא מותג לייף-סטייל פרטי שמוכר משקאות אנרגיה, אלכוהול וניקוטין.
בחשבון המטורלל תמצאו תמונות שלו מבלה ביאכטות עם בחורות בביקיני, מפוצץ דברים או יורה במטווח, משחק פוקר, אוחז בזרועותיו השריריות ערימות של דולרים ו/או רובים, מבלה ביעדים אקזוטיים בעולם וכו'. איך הוא מרשה את זה לעצמו? לטענתו, בזכות הרווחים מגלגולו הקודם כשחקן פוקר מקצועי, אבל לא מעט אנשים חושבים שפשוט מדובר בילד מפונק שירש קרן נאמנות מכובדת מאבא - ואם הוא לא חי על חשבונה כיום, הוא לכל הפחות השתמש בה בשביל לגרוף רווחים במשחקים של העשירים והמפורסמים.
השאלה על מקור עושרו של בילזריאן היא חלק מתהייה כללית על "האותנטיות" של כל ההגזמה הזאת. האם החיים הם באמת בכחנליה שלא נגמרת, או שהכול זיוף שנקנה בכסף ובוים לעיני המצלמה? בילזריאן מודה שהאינסטגרם שלו נוצר כצעד מחושב כדי להקנות לו תהילה בינלאומית, אבל מתעקש שככה החיים שלו נראים באמת, כל הזמן, גם כשאין מצלמות.
החלק הכי מוזר בסיפור הזה הוא שהאינסטגרם הזה כבר לא ממש פעיל. בחודשים האחרונים בילזריאן מעדכן פחות ופחות, מה שמאלץ את המעריצים הנאמנים שלו – געוואלד – לקרוא ספר בשביל להתעדכן בנעשה בחייו. לא ברור איזו שאלה מסקרנת יותר – למה בכלל השטיק של בילזריאן עבד מלכתחילה, או למה בעצם הוא הפסיק.
הקריירה הספרותית של דן בילזריאן החלה בשנת 2016, אז מכר את הזכויות לספר על חייו להוצאת "סיימון אנד שוסטר". ארבע שנים לאחר מכן העסקה התפוצצה, ודיווחים טענו שבילזריאן לא מרוצה מהגרסה שסיפק סופר הצללים ששכרה ההוצאה. הוא החזיר את המקדמה שקיבל, כתב גרסה משלו והוציא אותה באופן עצמאי בסוף 2021, עם הרבה קידום מכירות קרינג'י באינסטגרם (אה, זה רק אני, גבר גברי שכותב ספר כשבחורה כמעט עירומה יושבת לי על הברך).
התוצאה הסופית היא בערך מה שהייתם מדמיינים שמישהו בלי רקע בכתיבה, שרוצה להיראות מצליח וסקסי, יכתוב. מדובר באוסף של סיפורים לא-תמיד-מעניינים מחייו של בילזריאן, עם הרבה ניימדרופינג ומעט מאוד עלילה. לצד תובנות בשקל על סקס, כסף והחיים בכלל תמצאו בספר גם ציטוטים של חברים מפורסמים יותר ופחות, שרובם מתארים משהו שדן עצמו כבר סיפר עמוד קודם.
תפקידו התרבותי של בילזריאן הוא להיות האיש שמגשים את החלומות הפרועים ביותר של הקורא שלו. הוא לא התפרסם בזכות כישרון מיוחד, תפקיד בסרט או אירוע מסוים, אלא בזכות פועלו הכללי כדמות אינטרנט ביזארית – ולכן הכלי הכי חשוב שלו הוא "האמת". במבוך המראות של הרשתות החברתיות, אותנטיות היא מטבע רב-עוצמה, וכדי לעבור כאותנטי בילזריאן מרשה לעצמו לפזר רסיסים של מודעות עצמית, עם הכרזות כמו "הנוכחות שלי כנראה לא הופכת את העולם למקום טוב יותר".
בסך הכול מדובר באדם פשוט שמונע על ידי שאיפה להשיג את שלוש הכ"פים – כסף, כבוד, כוס. "אלה בקושי מטרות נעלות, זה לא שניסיתי להציל חיות מסכנת הכחדה, רק רציתי טונות של כוס וחופש מוחלט. השגתי את הדברים האלה, ואת כל שאר המטרות ההדוניסטיות הדפוקות שלי".
שם הספר, The Setup, מתייחס לתורת החיים שמלווה את בילזריאן במסעות להשיג בחורות, ולפעמים גם דברים אחרים. הרעיון הוא שכדי להשיג משהו צריך ליצור את הסיטואציה המתאימה, שבה יהיה הכי קל לקטוף את התוצאות הרצויות. כך הוא מתאר, לדוגמה, את התכנון האסטרטגי של מסיבות הסקס שארגנה האחווה שלו בקולג': המטרה היא שכמה שיותר גברים ישיגו בחורה אחת לפחות, אז מזמינים הרבה יותר בנות מאשר בנים ואז מעודדים את התחרות ביניהן. נניח, עם צבע זוהר בחושך שמאפשר להן לסמן טריטוריה על הגבר שהדליק אותן.
תהילת האינסטגרם של בילזריאן היא בעצמה סט-אפ מתוכנן היטב, ובכלל לא זול. "פתחתי את האינסטגרם שלי במאי 2012. בשלב הזה הבנתי את החשיבות של קנאה ותחרותיות בין בנות", הוא כותב. "החלטתי להראות לכולם שאני עשיר, שנשים יפות חושקות בי ושאני עושה שיט כיפי. בסושיאל מדיה אפשר לתקשר עם טונות של אנשים בו-זמנית. זה יותר אפקטיבי מלסמס לכל בחורה בטלפון שלך, כי זה משיג את אותו הדבר בלי להראות עניין".
בילזריאן גדל, כאמור, בבית עשיר – אבל לא כל ילד עשיר הופך למפלצת סטרואידים שמנסה להוכיח את עצמה לכל העולם. אם להאמין לספר, הכול מתחיל ונגמר במחסור בתשומת לב מאבא.
בשנות ה-80 התפרסם שמו של פול בילזריאן כאיש עסקים עם התמחות בהשתלטות עוינת על חברות. העיסוק הזה הכניס לו המון כסף, אבל גם הוביל אותו לסיבוכים משפטיים שהסתכמו ב-13 חודשי מאסר. "רגע לפני שהגענו לחניה של בית הספר, אבא הסתובב ואמר 'בנים, אני הולך לכלא'", כותב בילזריאן בפרק הראשון של ספרו. "כבר שנתיים שהחדשות דיווחו על ההרשעה שלו וילדים צחקו עליי, אבל הוא נשבע שהוא לא ייכנס לכלא, שאין שום סיכוי. אף פעם לא פקפקתי בו". בילזריאן האב מתעקש עד היום שהכול היה קנוניה נגדו.
קשה לרחם על ילד עשיר - גם כזה שאביו נכנס לכלא - אז בילזריאן מתמקד במה שכולנו יכולים להזדהות איתו: התסכול והבדידות שחווה כילד. אלה השתלבו בערכים ההיפר-קפיטליסטיים שספג מאבא שלו, ויצרו אצלו קשר הכרחי בין כסף לאושר. כך, למשל, משחזר דן את המונולוג שנשא אביו כדי להסביר למה אין לו כוונה לבזבז את זמנו היקר ולסדר את המיטה שלו כדי לחנך את הילדים להרגלים טובים: "אני משלם לעוזרת 15 דולר לשעה כדי לנקות את הבית. את רוצה שאני אבזבז 9,985 דולר כדי שהבן שלך ילמד לסדר את המיטה? תחשבי כמה זה טיפשי. זמן זה כסף".
דן למד שאם יש לך כסף, יש לך חופש. החופש לבחור לא לסדר את המיטה, לא לעבוד בשביל מישהו אחר, ובעיקר לזיין את מי שבא לך. לאורך כל הספר בילזריאן מופעל על ידי אותם דחפים שליוו אותו בשנות הילדות והנעורים. הוא רוצה לזיין בלי לרדוף אחרי בחורות, לפוצץ דברים עם החבר'ה ולא להתעסק בזוטות כמו עבודות בית או שכר דירה.
אחרי הילדות הבודדה הגיע מרד נעורים ארוך וכאוטי, ואחריו גיוס לטירונות של חיל הים. בילזריאן לא סיים את ההכשרה ולא זכה בתואר "אריה ים", אבל מתעקש שהיה קורבן של הנסיבות. הכסף שקיבל כחייל משוחרר (ולא, חלילה, הכסף של אבא) הוא זה שאִפשר לו, לטענתו, להתחיל לשחק פוקר בתקופת הקולג'. התקופה הרווחית שלו בפוקר היא זו שאפשרה לו לברוא את עצמו כאליל של מיליוני נערים מתוסכלים, אבל גם הביאה אותו לשני התקפי לב צמודים – תוצאה של שימוש מופרך לחלוטין בסמים ובוויאגרה – בגיל 27 בלבד. הוא רצה משהו אחר, עם פחות מאמץ ויותר ליטופים לאגו. נניח, להיות מפורסם.
אז איך מישהו עם פרצוף לא ממש זכיר, כריזמה מוגבלת ומעט מאוד כישורים רלוונטיים לעולם הבידור הופך לסלב מן המניין? הרבה כסף ומעט מאוד בושה. במקביל למאמצים שלו באינסטגרם, בילזריאן הצטלם לתפקידים קטנטנים בסרטים כמו "נקודת שוויון", "כלבי מלחמה" או "המטרה: הבית הלבן". בסרט "האישה האחרת" הוא קיבל את התפקיד "גבר נאה בבר", ונדרש להתחיל עם קמרון דיאז. הוא כשל באופן כה דרמטי, שהסצנה נמחקה בשלמותה מהסרט ("אני לא מתחיל עם בחורות, הן מתחילות איתי. ההצלחה שלי היא בזכות הסט-אפ, לא בגלל שורות פתיחה בברים").
ה"תפקיד" המוכר ביותר של בילזריאן בקולנוע הוא בסרט "השורד האחרון", אבל לא בזכות כישורי המשחק שלו. בילזריאן תבע את ההפקה לאחר שלא עמדה בהסכם מולו: מסתבר שהוא תרם כמיליון דולר לתקציב הסרט תמורת זמן מסך של לפחות שמונה דקות ו-80 מילה בסרט, ובפועל קיבל שורה אחת בלבד. בטלוויזיה הוא זכה למחווה מפתיעה בסדרת האנימציה "פה גדול" של נטפליקס, שם העניקו את שם משפחתו לדמותו של ג'יי - הנער הכי חרמן, הכי בודד ועם המשפחה הכי פחות אוהבת.
בילזריאן כיכב גם בכמה שערוריות שכנראה הביאו לו יותר עוקבים מכל ה"קריירה" הקולנועית שלו ביחד: הוא נתבע על ידי שחקנית פורנו ששברה את הרגל בצילומים למגזין "האסלר" לאחר שבילזריאן זרק אותה מגג ביתו לבריכה; הוא בעט לאישה בפרצוף במועדון במיאמי, ונעצר אחרי שניסה לבנות פצצה מאולתרת.
הסקנדל הכי מוגזם שלו הגיע באוקטובר 2017, על רקע אירוע ירי המוני שזכה לכינוי "הטבח בסטריפ של לאס וגאס". אדם עם נשק אוטומטי פתח באש לעבר העוברים והשבים ברחוב המרכזי בעיר, פגע במאות אנשים ורצח 58 מהם. בילזריאן היה באזור באותו ערב ומיהר לעזרת הקורבנות. כלומר, הוא מיהר לתעד את עצמו מציק לשוטרים לתת לו נשק כדי לחסל בעצמו את המפגע, עושה להם פאסיב-אגרסיב אחרי שסירבו – ולבסוף עוזב את הזירה בעודו ממלמל "אני לא חושב שיש לי הרבה מה לעשות". בהתחשב בכך שמדובר באדם שהעלה לאינסטגרם תמונה של שולחן מכוסה רובים, והוסיף את הכיתוב "הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרצו לי הביתה ואני לא אצליח להחליט באיזה #רובה לירות בהם", הסיפור הזה מביך במיוחד.
הבשר שאמור למכור לקהל יותר מ-400 עמודים של ברברת הוא הסקס. התמונות של הבחורות העירומות, סיפורי הזיונים, התיאורים של המסיבות המשוגעות שאירח. בילזריאן לא חוסך פרטים, ומתאר הכול בסגנון יבש על גבול הטכני, בלי רגש או בדל של ציוריות. גם כשהוא מתאר סקס טוב, הוא לא אומר הרבה מעבר ל"הסקס היה ממש טוב".
על נשים הוא כותב כמו על חיה שמצריכה אילוף, או תוכנת מחשב שצריך ללמוד איך לתפעל. הוא כותב לא פעם משפטים כמו "לשכב עם טונות של נשים זה כואב בנשמה, ולא בקטע דתי. זה שואב לך את האנרגיה ואת כוח החיים", אבל מבהיר שאין לו עניין אמיתי במונוגמיה, ושמערכות היחסים הרומנטיות בחייו תמיד נכשלו בגלל הליבידו שלו. הוא מעדיף לשכב עם בחורות שמוצאות חן בעיניו ברמה שהיא מעבר לאסתטית בלבד, אבל בעיקר כדי לא להשתעמם: "בחורה סתומה זה בסדר לשעה, אבל אם תיתקע איתה היא תשגע אותך".
לבילזריאן אין בעיה לדבר על הכישלון שלו להפוך לכוכב קולנוע, כי כישרון או כריזמה אינם מקור כוחו - אפילו להיפך. קהל היעד העיקרי של הספר הוא ככל הנראה בני נוער, ספציפית בנים, ספציפית בנים מהסוג שמפחד להגיע לקולג' בבתוליו. הם היחידים שיאמינו שהסיפור של בילזריאן הוא אגדה מעוררת השראה של גאולה מהביבים. ככל שהוא מפגין פחות "יכולת", כך הוא הופך למעורר הזדהות עבור מעריציו הצעירים. הרי אם אדם ממוצע מצליח "להעמיס" בחורות ככה, אולי גם להם יש סיכוי לבלות עם דוגמניות יפות בג'קוזי.
לזכותו ייאמר שבניגוד ל"אמני פיתוי" כאלה ואחרים, הוא לא מעודד את קוראיו להתיש בחורות עד שיסכימו לשכב איתם. הוא מפציר בקורא לתת לאישה לקחת פיקוד ולשכב איתה רק בהסכמה וברצון. בין כל סיפורי הזיונים והסמים יש גם אמירות חצי-חינוכיות, כמו "אל תשתמשו בסטרואידים אם אתם עדיין בגיל ההתבגרות" או "אם בחורה לא רוצה לשכב איתך, אל תציק לה, אם היא ממש בקטע היא תחזור". הוא לא עושה את זה מתוך כבוד לנשים, אלא כי השיטה שלו מבוססת על מאמץ מינימלי מצידו. מבחינתו, המצב האידיאלי הוא שהאישה תגיע אליו בלי שהביע בה שום עניין באופן אקטיבי. הוא אפילו לא יורד לנשים, כי "אם הבחורה לא נרטבת מלמצוץ לי את הזין, היא לא בקטע שלי מספיק".
פרק שלם מוקדש לסיפור עם מוסר השכל על חברו קארל, שהביא לבילוי שלהם בחורה שלא הייתה בקטע שלו, אבל כן רצתה לשכב עם דן. הוא התעקש שלא יסכים לשכב איתה אם לא תשכב עם קארל אחריו – או לפחות תמצוץ לו – אבל הבחורה סירבה, ולבסוף שכבה רק איתו. "קארל יותר יפה ממני, גבוה, בחור מגניב, כולם מכבדים אותו. אבל הוא נפל קורבן למלכודת הכי נפוצה. הוא הביע עניין מוקדם מדי, וזה שם אותה במושב הנהג. (...) הסוד להשגת כוח מול נשים הוא לא להצטרך אותן".
האם לתורת החיים הזו יש מקום בעולם שמדבר שוטף את שיח הפריבילגיות ואת לקחי Me Too? על הנייר כן, כי הקהל של בילזריאן מעולם לא חיפש בו דמות מוסרית או "חיובית" במובן המקובל. טיפוסים מוכרים הרבה יותר שזוכים להערכה מצידו של בילזריאן בספר הם יו הפנר ודונלד טראמפ - שניהם הוכחות חיות שעם מספיק כוח וכסף, תוכל לעשות בערך כל מה שבא לך במשך שנים לפני שאשכרה תצטרך לשלם את המחיר, אם בכלל.
ה"מחיר" שבילזריאן שילם לאחרונה, למשל, הוא פיטורים מתפקיד הפרזנטור של אתר הפוקר GGPoker אחרי כמעט שנה וחצי בתפקיד ואינספור ביקורות על ליהוקו. האתר בחר לסיים את ההתקשרות עמו דווקא ביום האישה הבינלאומי שחל השבוע, ככל הנראה במטרה לגזור קופון פמיניסטי כמו מותגים רבים אחרים שרכבו על התאריך. עבור בילזריאן, מן הסתם, מדובר במכה קטנה בכנף.
אנחנו רוצים לחשוב שהעולם השתנה במהירות, ושלטיפוסים כמו בילזריאן כבר אין מקום בחיינו, אבל זה עדיין עולם של כוכבי ריאליטי, ושל אנשים שעיקר פרסומם הוא היכולת "להגיד את כל האמת בפרצוף". כוכבות רשת מאפשרת חופש שסלבס מהסוג הישן פשוט לא יכולים להרשות לעצמם. משפיענים יכולים לחגוג במסיבות בשיא המגפה, להשמיע אמירות פוגעניות ולהתעלם מתרבות הפי.סי - בלי לאבד את הקהל הנאמן שלהם. המושג הכה-מדובר "תרבות הביטול" לא רלוונטי לאנשים שמראש לא הייתה להם שום בושה, בטח אם המיינסטרים אף פעם לא באמת אימץ אותם אל חיקו. אי אפשר לבטל את התוכנית שלך או להרחיק אותך מפלטפורמות, כשהדבר היחיד שאתה עושה זה לחגוג ולצלם את זה לאינסטגרם.
רק לאחרונה הגיח לחיינו "נוכל הטינדר", והזכיר שהגבול בין צקצוק מזועזע לבין תהילה בינלאומית הוא דק מאוד. האמינות המפוקפקת של דן בילזריאן לא מתקרבת למעשים של האיש שקורא לעצמו סיימון לבייב, אבל במובן מסוים הם פועלים על אותו ספקטרום. הם מיישרים קו עם אותה פנטזיה קפיטליסטית של חיים יקרים ופוטוגניים, שבבסיסה עומד הרצון למשוך נשים מבלי להסתכן בדחייה. בילזריאן התפרסם לא למרות, אלא בגלל היותו פרא אדם שחושב מהזין. הוא עושה "את מה שכולם רוצים", והשאלה אם הכול אמיתי או הצגה למצלמה הופכת אותו לאפילו יותר מעניין. הרי כדי לנסות לתפוס אותו בשקר צריך לעקוב אחריו, בכל זאת.
אבל משהו בכל זאת קרה – בילזריאן, כאמור, הפסיק לעדכן את חשבון האינסטגרם שלו. מסיבת הענק האחרונה שתיעד, בינתיים, התרחשה באוקטובר 2019, זמן קצר לפני פרוץ המגפה שסתרה כל סעיף וסעיף בדמותו ובפועלו. "אני מרגיש שעשיתי את כל מה שרציתי לעשות, שאנשים תופסים כמרשים. אני מתמקד לאחרונה בלחיות את הרגע וליהנות, במקום לנסות להראות לכולם שאני נהנה", אמר בילזריאן בריאיון בחודש ינואר, כשנשאל על היעלמותו מהרשת החברתית שהמליכה אותו.
גם בסיום הספר ניכר שהוא התעייף מהתחזוק הנצחי של הפנטזיה שיצר עבור אחרים, ומבין שכל מה שהשיג בחייו - גם אם מדובר במשאת נפשם של רבים - לא ימלא את החור בנשמה שלו. "אנשים חושבים שכסף קונה אושר, אבל הוא קונה רק עונג", הוא מסיים בתובנה שכל מי שקרא את The Setup הבין כבר בשליש הראשון. "אלה דברים שונים".
צילומים: AP, רויטרס, האתר VG, אינסטגרם, יחסי ציבור
