הפעם הראשונה שבה גרתי עם שותפים הייתה בגיל 20, ולא סתם היא הפכה גם לפעם האחרונה. כילדה נאיבית שרק יצאה מבית הוריה לא חשבתי יותר מדי על ההשלכות, ובחרתי להיכנס לדירה עם שלושה זרים מוחלטים. שניים מהם זכו במהרה לכינויים "המג"ד והסמג"ד" שהצמיד להם אבי, על שם התשובה "חיובי" ו"שלילי" שענו גם על שאלות פתוחות. הוראות שחילקו לי הסתיימו בשאלה "יש?". עוד לא הייתי פמיניסטית מספיק כדי שזה יעביר אותי על דעתי, אבל זה היה נורא.
יותר מהכול זכור לי הרגע שבו הגעתי עם בחור הביתה. לא היה לי חבר בתקופה הזו, ואם הבאתי מישהו, מובן שזה היה למפגש מזדמן. בזמן שישבנו בסלון מחובקים (ולבושים), צופים בטלוויזיה, נכנס המג"ד או הסמג"ד הביתה. כשהתרחק אל תוך הבית שמעתי אותו אומר לשני, "שהיא לא תעשה לנו פה בית זונות". עד היום הסלאט-שיימינג הזה נצרב בזכרוני. כשהשניים האלה באו לשבעה של אבי באותה שנה, לא החלפתי איתם מילה.
לסכסוכי שכנים או שותפים על רקע פעילות מינית יש דרך ייחודית להיצרב בנשמה. ולא רק בנשמה של הנילון, מתברר, אלא גם אצל המתלונן. כזה הוא גם הסיפור של מעיין (שם בדוי), תל-אביבית באמצע העשור הרביעי לחייה. כבר כשנכנסה לדירה שבה היא מתגוררת זה 16 שנה הרגישה משהו מוזר באוויר. זו לא הייתה דירה רדופת רוחות, ובדיעבד אולי חבל, כי היא הייתה רדופה על ידי משהו מטריד בהרבה: חיי המין של השכן.
"כבר בזמן שנכנסתי לדירה עם ההובלה, אני ואמא שלי שמענו אותם", מספרת מעיין. "הייתי נבוכה מאמא שלי, אבל אמרתי לעצמי 'מה לעשות - אנשים עושים מה שהם עושים'. לא יכולתי לשער את גודל הבעיה". דרך קיר הגבס שהפריד ביניהם שמעו הכול, והיה הרבה לשמוע. "הם היו שוכבים כל הזמן, לפעמים ארבע פעמים ביום, לפעמים שבתות שלמות. זה היה לא סביר. בכל שעה ביום. לפעמים הייתי מתעוררת מזה בארבע בבוקר".
באותה התקופה, אם הייתה שומעת ברחוב צליל דומה לגניחת סקס, הייתה מגיבה כמו אותם אנשים שגדלו בצל האזעקות. "פעם שמעתי צליל גבוה מאוטו וקפצתי"
בצד המטרד מעיין חשבה לעצמה, די בצדק, כי בכל דירה שתמצא בעיר הגדולה ידרשו ממנה פשרות. זו הייתה הפשרה שהיא הניחה כי עליה לקבל על עצמה, ומצד שני, זו הייתה חתיכת פשרה. ליתר דיוק, הקרבה. היא לא הקריבה בעבור הדירה הזו רק את שעות השינה והשקט הנפשי שלה, אלא גם את הלגיטימציה לארח. בסופו של דבר, גניחות אימתניות הן לא פסקול מועדף למפגש עם חברים או לדייט ביתי.
"הייתה לי חברה שאמרה: 'לא האמנתי לך שזה כל כך נורא', ורק כשהיא הגיעה אליי היא הבינה", מספרת מעיין. "אמרנו שזה נשמע שהיא צועקת חזק כדי להרגיע אותו, כדי שירגיש טוב עם עצמו, כי זה היה מלווה בצעקות כמו 'יואו, אתה גדול, אתה מדהים'. קלישאות של סרט פורנו". אני רק יכולה לתאר לעצמי שגניחות מזויפות שנכפה עלייך לשמוע מכעיסות עוד יותר מאלו האותנטיות.
"אני לא שופטת אותה", מבהירה מעיין. "היא נראתה לי צעירה, גג אחרי צבא, והוא מבוגר משמעותית ממנה. יכול להיות שזה היה אפילו הקשר הראשון שלה. כשאת צעירה את הרבה יותר מרצה. אולי בגלל זה ובגלל הדינמיקה ביניהם היא הרגישה צורך ללטף לו את האגו".
כך או כך, בשלב הזה מעיין הפסיקה להזמין אליה אנשים. כך נמשכו חייה שנה תמימה, ובמקום להעיר לשכנים יצאה בעצמה לסיבוב מחוץ לדירה בכל פעם שהרגישה שהגועל גואה בה. "יש משהו אחר ברעש של סקס", היא אומרת. "הוא נחווה כהרבה יותר פולשני מכל רעש אחר. את לא יכולה שלא לשמוע את זה".
במרוצת השנים, מעיין מגדירה את החוויה כלא פחות מטראומה. "אני לא אשווה את זה לתקיפה מינית, אף אחד לא תקף אותי", היא מבהירה, "אבל בחוויה שלי הייתי בסיטואציה מינית שלא ביקשתי להיות בה". התחושה שמעיין מתארת מצטיירת כתגובה פוסט-טראומטית לכל דבר ועניין. לדבריה, באותה התקופה, אם הייתה שומעת ברחוב צליל דומה לגניחת סקס, הייתה מגיבה כמו אותם אנשים שגדלו בצל האזעקות. "פעם שמעתי צליל גבוה מאוטו וקפצתי", היא נזכרת. "כל פעם שראיתי אותו בבניין היה לי גועל בכל הגוף".
כעבור כמה חודשים החליטה מעיין לעשות מעשה, ומצאה דרך חיננית למדי לפתוח את הנושא המביך מול השכנים שלא החליפה איתם מילה עד אז. היא גזרה טור משעשע בעיתון, שבו מתאר הכותב סיטואציה דומה עם שכניו, והדביקה להם על הדלת כרמז עבה. הגישה הידידותית לא סייעה לה, והשכנים התעלמו מהמסר. זמן קצר אחר כך הדביקה להם פתק על הדלת בכתב ידה. היא לא הזדהתה בשמה, אבל אפשר היה לנחש שמדובר בשכנה מהצד השני של הקיר.
"כתבתי להם, 'שכנים יקרים', סמיילי, 'אני מבינה שטוב לכם יחד ויש לכם אהבה בריאה ואני בעד זה, אבל אולי תנסו לחשוב על השעה שבה אתם מרעישים, אני צריכה לקום לעבודה…', פתק חמודי כזה", היא נזכרת. "יום אחרי זה המדבקה הייתה על הדלת שלי, ובכתב גברי נכתב, 'שכנים יקרים ומתוסכלים, תתעסקו בשלכם ותעזבו זוג צעיר לעשות אהבה בשקט'". אאוץ'.
אבל קרב הפתקים לא הסתיים כאן: "כתבתי לו חזרה פתק נוסף: 'הייתי שמחה לתת לכם לעשות אהבה בשקט אם הייתם עושים אהבה בשקט. כל מה שביקשתי זה שתירגעו באמצע הלילה'". הפעם זכתה לפתק בכתב אחר, עגול ומסודר יותר, ובו נכתב משהו כמו: "שכנים יקרים, אתם צודקים, שינה זה דבר מאוד חשוב ונשתדל להתחשב יותר". "היא יצאה ממש בסדר, ואולי אפילו היה לה קשה לגלות ששומעים אותה ככה", אומרת מעיין. "מצד שני, זה לא מאוד עזר. הם טיפה נרגעו אבל לא ממש".
לדבריה, לא העזה להתעמת איתם פנים אל פנים. "היה לי מאוד לא נעים, וזה קשור גם למי שהייתי לפני 16 שנה", היא אומרת. "חוץ מזה, כשיש לך דירה שווה בתל אביב, עם משכירים טובים במיקום טוב, את מוכנה לסבול הרבה". עם הטיעון הזה כל תל-אביבי יכול להזדהות, והוא גורם לי לתהות אם כל הכתבה הזו עוסקת בכלל בשאלה מה אנו מוכנים להקריב עבור מגורים בתל אביב, שבאופן לא מפתיע כל הסיפורים מתרכזים בה.
הרי מזדיינים רועשים הם לא ממש בעיה שניתן לפתור. מעולם לא שמעתי על אנשים ששינו את שעות המשכב שלהם או הנמיכו את הווליום כתוצאה מתלונות השכנים - נהפוך הוא: יש איזה יצר נקמה שמתעורר כלפי השכנים המתערבים, ומתבטא אפילו, כך שמעתי, בהגברת הווליום. כל מה שניתן לעשות בסיטואציה כזו הוא לעבור דירה, ולאחת עם קירות ראויים. אבל האם אנשים מוכנים לעזוב את הלוקיישן הנוצץ שמצאו בתמורה לשפיותם?
מעיין לא. לשמחתה, כעבור שנה בערך הסתיימה מערכת היחסים של שכניה, ובמקום הצעירה הקולנית הגיעו מגוון נשים שקטות יותר. "זה גרם לי לתהות אם האנשים האלה ששומעים אותם הם אנשים שמוודאים שישמעו אותם", אומרת מעיין. זו אכן נקודה למחשבה. גם אני, כמו רוב מי שהגיע לתל אביב בגילי העשרים המוקדמים, גרתי בדירה מחולקת. מעולם לא חוויתי מטרד דומה, ואני מאמינה ומקווה שלא היוויתי מטרד כזה לאחרים, ולא כי התאפקתי במיוחד - אלא כי כדי להגיע לדציבלים שמעיין מתארת צריך להתאמץ. ייתכן שיש פה עניין של מיתרי קול כבירים, קטונתי בנושא הזה.
מהצד השני של המתרס - או קיר הגבס - ישנם הדיירים עם השמיעה הביונית, שלא חוסכים בתלונות על חיי המין הסבירים של שכניהם. הצדק, כמובן, נמצא תמיד עם הצד שמספר את הסיפור. נועה מנדל, שחקנית תל-אביבית בשנות השלושים לחייה, מציגה את הגרסה שלה מהצד המרעיש.
גם מנדל גרה בדירה תל-אביבית מחולקת, שגבלה בדירה של חברה טובה ובמה שהייתה משוכנעת שהוא בכלל מחסן - אלא שיום אחד בהיר אישה מבוגרת נכנסה לגור בו. "בהתחלה ממש ריחמתי עליה וגם חשבתי שהיא חמודה", מספרת מנדל. "היא הייתה זקנה, בקושי ידעה לדבר עברית, דיברה רוסית ואנגלית ואמרה שהיא אמנית, מציירת".
"הפתק מהשכנה היה רשימת חוקים באנגלית: לא לעשן וויד בבית, בלי גברים בבית, בלי אורחים מעשר בלילה עד הבוקר. פאקינג פסיכית"
באותו הזמן מנדל לומדת משחק עם שותפתה לדירה המחולקת. לשתיהן בני זוג שמתארחים אצלן מפעם לפעם, והן חיות חיים של, ובכן, סטודנטיות למשחק: רביצות בדירה של נועה, עישונים וכל היוצא בזה. עד שבוקר אחד מתעוררת מנדל לפתק מפתיע שנתלה במסדרון המשותף.
"הפתק הזה היה רשימת חוקים באנגלית", מספרת מנדל. "לא לעשן וויד בבית, בלי גברים בבית, בלי אורחים מעשר בלילה עד הבוקר. פאקינג פסיכית". וזה לא נגמר שם: "פעם אחת היא הזמינה לנו משטרה ואמרה שיש סמים בבית. מהרגע שהיא הזמינה משטרה, נמאס לי להיות סבלנית. אמרתי לה שאם היא לא מורידה את דף החוקים הזה, אני עוברת על כל אחד מהסעיפים במסדרון מול הדלת שלה".
זו לא הייתה רק מתקפה נגד קולות סקס, אלא בכל סימן חיים של מנדל וחברתה, ונועה החליטה להשיב מלחמה. "הייתי קמה בבוקר מוקדם, שמה ביוטיוב דרך הטלפון 'Most annoying noises'", מחביאה את הטלפון גבוה במסדרון ליד הדלת שלה במקום שהיא לא יכולה להגיע אליו, והיא לא הייתה יודעת שזו אני. הייתי משגעת אותה. הייתי פותחת את הדלת בכוונה כשבן הזוג שלי היה אצלי. אמרתי לה שאם עוד פעם אחת היא תזמין לנו משטרה, נעשה את הישיבות שלנו ליד החדר שלה. כתבתי לה רשימה, כמו שלה רק הפוכה - איך ההתנהגות שלה הולכת להתנקם בה".
נשמע קצת קיצוני? אל תדאגו לשכנה. "בסוף היא קנתה בית בדרום העיר", מספרת מנדל. "מסתבר שבשביל זה היא התכלבה ככה וגרה במחסן שלוש וחצי שנים. אבל זה היה מעורר רחמים". ואם בשביל לשכור דירה בעיר מוכנים להקריב הרבה, בשביל לקנות אחת - זה כבר באמת מוצדק.
שחר (שם בדוי), תל-אביבי בסוף שנות השלושים שלו, ספג את קולות המשגל עבור דירה שכורה, אבל לטענתו - אחת שהייתה ממש שווה את זה. "שכרתי אותה עם חבר, והשקענו בדירה ברמה שהחלפנו ברזים ודלתות, שיפוץ רציני", הוא מספר. בתום התקופה הקסומה הזו החבר מצא את אשתו לעתיד ויצא מהבית, ושחר נאלץ להכניס שותפה חדשה במקומו.
"כשהתחילו הקולות הבנתי שסרט בורקס יכול לקרות במציאות. זה היה ממש אסקימו לימון, סטלה המגמרת. קול דק וגבוה, ובתדירות גבוהה"
"היו הרבה נורות אזהרה", הוא נזכר בדיעבד. בין הסימנים, לדבריו: היא לא נעלה את דלת הבית, הזניחה את הדירה והייתה מארחת בה דייטים ראשונים, ואת כל אלה פירש שחר כהתייחסות אל החלל המשותף שלהם כאל מקום ציבורי. "כשהתחילו הקולות, הבנתי שסרט בורקס יכול לקרות במציאות", הוא אומר. "זה היה ממש אסקימו לימון, סטלה המגמרת - קול דק וגבוה, ובתדירות גבוהה. בפעמים הראשונות אתה לא בטוח שאתה שומע נכון, אתה לא מאמין".
בניגוד למעיין, שחר אומנם לא נמנע מלהזמין אורחים לביתו, אבל הוא ללא ספק חש מבוכה מהם. "כל האקו-סיסטם של הדבר הזה מגעיל את הבית", הוא מתאר. "אנשים יושבים לי בבית המעוצב עם מזכרות אמנותיות שאספתי מכל העולם, ושומעים את הרעש הזה".
מלבד המטרד העיקרי הזה, כאמור, היו עוד התנהגויות שהציקו לשחר. בזמן שהעיר לה על השאר, הוא לא הצליח להביא את עצמו לדבר איתה על רעשי הסקס הצורמניים. לא שזה היה משנה משהו, ככל הנראה, כי גם בתחומים האחרים לא ניכר שיפור. "היא הייתה אומרת 'אופס' ושהיא תשתדל להשתפר, אבל כשזה הסלים ואחרי שיחת 'יחסינו לאן' היא אמרה, 'מי שלא טוב לו - שילך'", מספר שחר. "זה שיגע אותי, כי את הדירה הזו בנינו אני וחבר שלי. אמרתי לה, 'אם אני עוזב לא יישאר לך כלום, הכול שלי. כפית לא תישאר לך'". וזה בדיוק מה שהיה. שחר לקח איתו הכול, והשותפה נותרה בדירה עירומה לגמרי. מוכרחים להעריך לפחות את העיקשות.
במקביל נדרש שחר למצוא מחליף לעצמו. "עשיתי אודישנים לשותפים חדשים כמו זבל תל-אביבי מצוי, והצבתי כתנאי לקנות דברים שהשארתי בדירה", הוא מתוודה. "לא נעים בדיעבד, כי מי שהחליף אותי היה מקסים, עוד נפגשנו כמה פעמים אחר כך כי נשארתי לגור בסביבה. בפעם הראשונה שנפגשנו, כמה ימים אחרי שהוא נכנס, הוא אמר: 'תקשיב, אני רק נכנס לבניין ושומע קולות כאילו זו להקת תנים'".
שחר, שבכל זאת ניחן בלב פועם, רצה לקבור את עצמו. "התנהגתי כאילו אני לא יודע במה מדובר. אמרתי לו, 'טוב, היא כנראה הכירה מישהו רציני…'. הרגשתי כל כך לא נעים כי עשיתי לו הצגה שלמה, מכרתי לו סיפור שהכול בדירה הזאת בסדר גמור". גם לבחור הזה שלום, אגב. "בסוף זה הסתדר לו, כי זמן קצר אחרי שהוא עבר לשם היא עזבה עם אחד הבחורים שהכירה", מעדכן שחר, "אבל עד היום כשאני פוגש אותו יושבת עליי אשמה קטנה".
פורסם לראשונה: 10:30, 12.10.22
