"מצבו הטבעי של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, לא משנה מה התוצאה" (ניק הורנבי, "קדחת המגרש")
זה קרה באצטדיון סנט ג'יימס פארק, לפני כחצי שנה. ניוקאסל אירחה את טוטנהאם לעוד משחק בפרמיירליג כשלפתע, בדקה ה-41, אחד האוהדים התמוטט ביציע בשל דום לב, ואווירת הכדורגל האנגלית השמחה התחלפה בשקט מורט עצבים.
השחקנים על המגרש קלטו שמשהו רע מאוד מתרחש סביבם. אחד מהם הסב במהירות את תשומת ליבו של השופט, שהפסיק את המשחק מיד. כל העיניים התמקדו באוהד, ובמאמצי ההחייאה שהובילו שלושה אנשי רפואה. את המשחק הוא סיים באמבולנס, בחיים, הודות לפעולה מהירה ומדויקת.
זו לא הפעם הראשונה שבה אוהד כדורגל לקה בליבו במהלך משחק, וזו לא הפעם האחרונה שבה זה יקרה. הקשר בין אירועים לבביים לצפייה באירועי ספורט כבר נבדק בעבר, והוכח כחזק ומפחיד. מחקר של אוניברסיטת אוקספורד שדגם את הרוק של אוהדי נבחרת ברזיל במהלך ההפסד ההיסטורי שלה לגרמניה במונדיאל 2014 הראה שרמת ההורמון קורטיזול - שבכמות גבוהה עלול לגרום נזק ללב - טיפסה במהלך המשחק בצורה מסכנת חיים. מחקר אחר, של האוניברסיטה הרפואית בביאליסטוק, הראה שתוצאות גרועות של קבוצת הכדורגל המקומית עלו בקנה אחד עם יותר התקפי לב של גברים. ממצאי אותו מחקר הצביעו על כך שהלחץ הנפשי והרגשי שמביאות איתן תבוסות במשחקים עלול להביא לאירועים לבביים.
אם אתם עצמכם אוהדים של קבוצת כדורגל או כדורסל, זה לא אמור להפתיע אתכם. לא צריך לקבל התקף לב (טפו-טפו, תהיו לנו בריאים) כדי לחוש את דפיקות הלב המהירות ברגעי קלאץ' של משחק מכריע, ברגעים שבהם אתם תולים את עיניכם בשחקנים שיגאלו אתכם מסבל מתמשך של דקות מתוחות על הדשא או על הפרקט.
כן, גם אני אוהד. וכמוני גם אתם מבינים שלהיות אוהד, כל אוהד, זה עסק מסובך מדי, כמעט בלתי ניתן לבקרה עצמית. רובנו זוכרים בדיוק את הרגע שבו נכנסנו ללופ, אבל לא זוכרים איך נראו החיים שלנו לפני: בלי הפרפרים בבטן לקראת שריקת הפתיחה מהרגע שקמים בבוקר, בלי הרגע הזה שנכנסים למגרש והולכים לכיסא הקבוע, בלי המתח המקפיא של המשחק עצמו ובלי הדיכאון העמוק/השמחה העילאית שאחריו. לא משנה כמה הפסדים נספוג, כמה עברנו בדרך, כמה פעמים אמרו לכם בעבודה או בלימודים או בארוחת שישי ש"אז הפועל הפסידה, אז מה? אתה לא אשם", קשה לענות להם, כי קשה מדי לחזור אחורה. להיות אוהד ספורט זה מקרה קלאסי של נגעת-נסעת: ברגע שהתחלת עם זה, החזרה לנקודת המוצא כמעט בלתי אפשרית. כמו מערבולת בלב ים סוער, רק כזו שנמשכת חיים שלמים, ולפעמים גם משנה חיים שלמים. כמו לקחת ביס מהעוגה הכי מושחתת של אמא, בידיעה ברורה שאי אפשר יהיה לעצור אחרי.
זמן, כסף, בריאות – כל מה שאוהדי ספורט מקריבים מבחירה על בסיס יומי מוכיח שלהיות אוהד זה התחביב הכי תובעני וכפוי טובה שאפשר למצוא. כי בסוף, אוהדים לפעמים מקריבים גם את המשפחה שלהם. במחקר שערך הסוציולוג אמיר בן-פורת (2007) בקרב אוהדי כדורגל בישראל נמצא כי כמחציתם יעדיפו ללכת למשחק של הקבוצה שלהם, אם הוא מתנגש עם אירוע משפחתי. אז נראה לי שאת זה כבר סיכמנו: מכבי או הפועל או בית"ר או באיירן - תהיה אשר תהיה הקבוצה שכרכתם את גורלכם בגורלה - זה לנצח ובכל מקום. הקלישאה הכי גברית ושחוקה בספר היא ש"אישה וקבוצה לא מחליפים", וגם היא כבר מתערערת בעולם שבו יש הרבה יותר מקרי גירושים מאשר מקרים של החלפת קבוצות.
אבל ניסיתם פעם להתעמת עם עצמכם ועם האקסיומה העתיקה הזו, ולשאול את עצמכם למה בעצם? למה שחבורת כדורגלנים וכדורסלנים ש"רודפים אחרי כדור" (הקלישאה הכי נשית ושחוקה בספר) תהנדס לכם את מצב הרוח, תגרום לכם לריב עם החברים או החברה, שמרגישים תמיד במקום לא מספיק גבוה בסדר העדיפויות שלכם (כי מכבי השאירה להם אבק), תעשה לכם את סוף השבוע, תחרב לכם אותו, תגרום לכם לנסוע לחורים בשביל לצפות בה משחקת, תרוקן לכם את הארנק, תקבע לכם את הלו"ז ולקינוח תעמיד אתכם בסיכון גבוה יותר להתקפי לב מאנשים שמכורים לסרטי "הארי פוטר" או מעדיפים לבלות את הזמן הפנוי שלהם ב-D&D?
התשובה, ובכן, היא שזה פשוט שווה את זה, ושכבר אי אפשר בלי זה. וכשאני כותב "זה", הכוונה היא ממש לכל החבילה: שווה (גם אם לא משתלם) לסבול חודשים, ובמקרים מסוימים גם שנים של מפחי נפש קורעי לב, בשביל הרגע האחד הנדיר שבו צלחת האליפות מונפת אל על, הררי קונפטי נוחתים על הראש שלכם ודמעה אחת של התרגשות בלתי נשלטת מבצבצת בעין ויורדת ללחי. והרי מכבי, או הפועל, זה הרבה מעבר. הרבה מעבר להכול. זה ממש אבל ממש לא רק ספורט, כמו ששרה פעם דפנה דקל (כן, עוד קלישאה שצריך להכחיד). זה טעם החיים. והניצנים לזה התחילו לצוץ כבר במאה ה-19.
"אני מסתכל במפה ורואה שקלוז' נמצאת בערך 500 ק"מ ממני, והמשחק בעוד כשבוע. באותו הרגע אני מבטל את המשך התוכניות שלי לטיול... לאחר חמישה ימי רכיבה אני מגיע לקלוז', ומתקבל בברכה על ידי הקבוצה ששמעה על המסע שלי. מנהל הקבוצה מעניק לי את החולצה הצהובה של מכבי. הפסדנו 1:0"
"אהדת ספורט זה דבר שהוא הרבה יותר משמעותי ועמוק מחלק גדול מהדברים שיש לנו בחיים", מאשר ד"ר תומר פדלון מאוניברסיטת תל אביב והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מרצה בקורס "פוליטיקה וספורט". "זה הדבר אולי הכי קרוב שיש למשפחה היום. בגלל זה לא סתם אוהדים זועמים על עזיבת שחקן בית ליריבה וזה נתפס כבגידה. אנשים מטבעם רוצים להשתייך למשהו, לחוש סוג של קהילתיות. לאורך ההיסטוריה, הדת סיפקה את המקום הזה. בתחילת המאה ה-20 יש הרבה מאמרים שנכתבו בגרמניה על הדת החדשה הזו, של הספורט. בעקבות תהליכי החילון הדת מאבדת את המקום שלה, הלאומיות תופסת את קדמת הבמה, ובמאה ה-20 בעיקר הספורט תופס את המרכז. ובניגוד לדת שאתה נולד אליה ולמשפחה שאין לך מה לעשות איתה, בספורט אתה בוחר את הענפים שאתה צופה בהם ואת הקבוצות שאתה אוהד. על כן אני חושב שזה יותר קל להתחבר לספורט מלדברים אחרים, על אחת כמה וכמה מאשר פוליטיקאים ושחקני קולנוע. קל יותר להזדהות איתם. הדבר הזה הוא יומיומי. העונה שנפרשת על פני תשעה-עשרה חודשים בשנה זו באמת תקופה שאתה מלווה אותה כל הזמן, אתה חי את זה. מעבר לכך, הפן הכלכלי הוא קריטי, ורואים את זה בתרבות הצריכה. אוהדי קבוצות יכולים לקנות צעיף, חולצה, מחזיק מפתחות, יש כל כך הרבה דרכים להזדהות איתן".
דיברת על הבחירה בספורט - אבל ברגע שבחרת, אתה לא מחליף קבוצה. מה גורם למישהו לבחור קבוצה בגיל עשר ואיתה ללכת כל החיים, לא משנה מה קורה?
"זו באמת תופעה מרתקת. אתה רואה אפילו שחקנים שעוברים קבוצות ואין בזה שום רע, ופחות אוהדים שעוברים קבוצות. כי אתה מושקע בזה, קנית מרצ'נדייז, אז מה, תזרוק את מה שקנית? זה חלק בלתי נפרד ממך, כמו שאתה לא תאהב פחות את הילדים שלך כי הם הוציאו ציונים פחות טובים. במקרה של פוליטיקאים, לעומת זאת, אתה יכול לעבור מאחד לאחר. אוהדי ריאל או מכבי ת"א יודעים שהשחקנים שלהם עדיין ינסו לנצח. לא תמיד הולך להם אולי, אבל לא תפסיק לאהוד אותם כי לא הולך להם, הם עושים את המיטב – ואם הם לא מצליחים אתה דורש שינויים, אתה מנסה לשנות מבפנים. אבל עד להתנתקות מלאה יש דרך ארוכה מדי, וקשה לעשות אותה. בעיות משפחתיות פותרים בפנים הרי, לא עוזבים את המשפחה".
רון אשרוב, בן 27 מתל אביב, גר קרוב לבית השני שלו: אצטדיון בלומפילד. הוא אוהד מכבי תל אביב בכל הענפים מגיל עשר, בעקבות סבא ז"ל ("וכדי לעצבן את אחי הגדול, שניסה להשפיע עליי להיות אוהד מכבי חיפה"), והיה מוכן ללכת רחוק מאוד בשביל הקבוצה שלו. כמה רחוק? חמישה ימי רכיבה על אופניים מהונגריה לרומניה כדי להגיע למשחק של מכבי. ככה רחוק.
"יולי 2019, אני בשיאו של טיול אופניים גדול, מקים אוהל בחצר של איזו פיצרייה בכפר שכוח-אל בלב הונגריה", הוא נזכר. "אני מתעדכן בטלפון בתוצאות הגרלת מוקדמות ליגת האלופות, שקובעת שמכבי תשחק נגד קלוז' הרומנית. אני מסתכל במפה ורואה שקלוז' נמצאת בערך 500 ק"מ ממני, והמשחק בעוד כשבוע. באותו הרגע אני מבטל את המשך התוכניות שלי לטיול, ולמחרת בבוקר פונה ימינה לכיוון רומניה. לאחר חמישה ימי רכיבה אני מגיע לקלוז', ומתקבל בברכה על ידי הקבוצה ששמעה על המסע שלי. מנהל הקבוצה מעניק לי את החולצה הצהובה של מכבי, עם השם המודפס פרום, זוכה הטור דה פראנס באותה שנה. הפסדנו 1:0".
אשרוב עומד השנה (עד המשחק האחרון מול בני סכנין) על 100% הגעה למשחקים של מכבי ת"א בישראל. רק על כרטיסים הוא הוציא סכום של 3,000 שקל, בערך שליש ממשכורת חודשית ממוצעת בישראל. לא משנה מתי ואיפה מכבי משחקת - הוא שם. "הכי קיצוני השנה היה לצאת בארבע בצהריים ביום שלישי מהבית כדי לתפוס אוטובוס לקריית שמונה עבור משחק גביע, שבוע אחרי שהלב נשבר לרסיסים במשחק נגד מכבי חיפה. ניצחנו בפנדלים, וחזרתי הביתה הרבה אחרי חצות", הוא אומר.
מה הרגע הכי הזוי שקרה לך בגלל מכבי?
"יש המון, כדורגל מחבר בין אנשים בצורה בלתי רגילה. כנראה שהסיפור הכי הזוי הוא שנסעתי לטייל באיי פארו, ודיברתי עם אחד המקומיים. אמרתי לו שאני אוהד מכבי, והוא התלהב וסיפר לי על כל שחקני מכבי שהוא מכיר. כמה חודשים לאחר מכן הוא הגיע לבקר בארץ והביא לי חולצה של הקבוצה היחידה שמשחקת בצהוב ובכחול - מהליגה השלישית באיי פארו! - ואמר שדאג במיוחד שזו תהיה חולצה עם הספרה 7, כי זה המספר של ערן זהבי. פעם טיילתי באופניים באיסלנד, והגעתי לכפר של וידאר קיארטנסון, באותה תקופה אחד השחקנים הטובים של מכבי ת"א. אני יודע שאבא שלו ספר, ואני הייתי זקוק לתספורת, אז יצרתי איתו קשר. אבא קיארטן סיפר אותי במסירות, ובמהלך התספורת גילינו שאנחנו חולקים יום הולדת. המשכנו לפטפט והתחיל להחשיך, והכפר קטן, אז הוא הזמין אותי לישון בביתו. חגגנו עם הרבה אלכוהול כמיטב המסורת האיסלנדית, והפכנו לחברים טובים מאז - בכל ביקור שלו בארץ נפגשנו לתספורת ובירה".
איזה חלק מכבי תופסת מהיומיום שלך?
"מכבי היא למעשה העוגן המרכזי בלו"ז שלי. לפני כל אירוע שאני מתכנן, כל פגישה, כל נסיעה לחו"ל, אני פותח את לוח המשחקים ובודק אם ואיך זה מסתדר. ימים של משחקים הם בעלי אופי מיוחד, ולרוב אפנה מספר שעות לפני המשחק ולא אקבע תוכניות אחרי. במשחקים בבלומפילד אני מארח חברים לפני המשחק ואחריו, ומשחקי חוץ דורשים כמובן התארגנויות מיוחדות לנסיעה".
היו רגעים שהרגשת - או שאתה עדיין מרגיש - שהאהדה גובה ממך מחירים כבדים מדי?
"העיסוק התמידי בקבוצה, גם כשהמשחק הבא לא נראה באופק, גוזר סדרי עדיפויות שאנשים שאינם חובבי ספורט פשוט לא מבינים. אבל כל הוויתורים, האכזבות וההפסדים מתגמדים לעומת רגע האושר המזוקק הזה שבו הכדור פוגש את הרשת. השכר שבצד המחיר שווה כל שקל, כל דקה בפקק וכל דמעה בהפסד".
"הספורט נותר מרחב מיוחד וכמעט יחיד שמאפשר לבני האדם להיפגש על בסיס קבוע, למצוא מכנה משותף עמוק, שמעניק תחושה של קהילה גדולה ותומכת, חמה ועוטפת, שיש לה אמונה משותפת (הקבוצה ומה שהיא מייצגת), סמלים משותפים (חולצות, צבעים ושחקנים) ואויבים משותפים (יריבים)", מוסיף פרופ' אילן תמיר, חוקר ספורט, חברה ותקשורת וראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "זה המון בשביל אדם - להרגיש שייך למשהו גדול. לא במקרה, אנשים שמגיעים לראשונה למשחקים נסחפים ורוצים לעשות זאת שוב ושוב. זה ממש ממכר לראות את ההמון מעודד בצורה כל כך מתואמת ועוצמתית. בהרבה מאוד מובנים, הספורט מתפקד במונחים של דת אזרחית. ברמה העמוקה יותר, אפשר אפילו לטעון שכמו שהדת מעניקה לחיים שלנו סדר ומשמעות, הספורט עושה את זה למיליוני אנשים ברחבי העולם".
ואולי זו הסיבה לכך שקשה מאוד למצוא תחליף לאושר הצרוף והטהור שרגעי ספורט יכולים להביא איתם, בדיוק כמו שקשה לתאר את הכעס שזריקה מרושלת של כדורסלן או פנדל מוחמץ של כדורגלן יכולים לעורר. קשת הרגשות הרחבה הזו – שיכולה להימתח במלוא הדרה בפרק זמן מצומצם מאוד של 30-20 דקות, ולפעמים אפילו תוך הרבה פחות זמן (גמר 1999 של ליגת האלופות בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, זוכרים?) - היא כנראה האתגר הכי מסובך לפיצוח עבור מי שצופים באוהדים מוטרפים מבחוץ. נסו לדמיין מצב שבו מצלמה מכוונת לעבר הפנים שלכם ביציע בזמן משחק – ועכשיו נסו להבין כמה צעקות, חיוכים ואנחות רווחה שחררתם בגלל כמעט סלים או כמעט שערים. או כמו שאומר ד"ר פדלון, "ניצחון זה דבר עילאי, אם נוצרים ההזדהות והזיקה לשחקנים ולקבוצה: הניצחון הזה הוא ממש ניצחון שלך, אבל גם ההפסד הוא הפסד שלך". ואולי זה מה שגורם לאוהדים להרגיש את משמעות הניצחון וההפסד ממש על בשרם, ולהתנהג בהתאם. שזה אומר, להתנהג כמו שהם לא מתנהגים בשום מקום אחר.
4 צפייה בגלריה
''מוציאים אמוציות ביציע''. אוהדי מכבי ת''א בזמן מבצע ''עמוד ענן''
(צילום: ראובן שוורץ)
"הספורט מהווה מרחב שבו, לכאורה, מותרת התנהגות שאסורה בחיי היומיום", מסביר פרופ' תמיר. "הרי אף אחד מאיתנו לא מרשה לעצמו לירוק או לפצח גרעינים על הרצפה בבית ובמקום העבודה. מעטים גם מורידים חולצות, שרים ומקללים במקומות ציבוריים. בספורט זה קורה, כל הזמן והרבה. הזירה הספורטיבית מעניקה לנו רשות להשתחרר ולהתנהג קצת אחרת, יותר בחופשיות. לכן, הספורט מהווה עבור רבים מעין נקודת פריקה, חשובה מאין כמוה, שבה הם יכולים להתנתק קצת מצרות וקשיי היומיום. הרי כולנו נמצאים בשגרה שוחקת וצריכים שחרור, אפילו אם לזמן קצר וקצוב. זה נכון שאפקט דומה ניתן לקבל גם בעולמות תרבותיים מקבילים, אבל יש הבדל משמעותי. בעוד שרובנו הולכים להופעות פעם-פעמיים בשנה, הספורט מספק את הפורקן הזה על בסיס קבוע. זאת לא סתם נקודת שחרור, אלא נקודת שחרור קבועה ומחזורית, שמעניקה לרבים 'אור בקצה המנהרה' של החיים השוחקים והמעייפים. הספורט מעניק חבילה שלמה של רגשות, שמייצרת חוויה גדולה מהחיים. בחיים עצמם, האמיתיים, הסיכוי שנחווה רגשות כל כך קיצוניים הוא די נמוך. בספורט לא רק שזה קורה כל הזמן, אלא שזה מתרחש במקביל, באותו המשחק, כמה פעמים. מה שאנחנו חווים בחיים שלמים מבחינה רגשית, הספורט מספק לנו במשחק אחד, כמעט על בסיס קבוע".
תומר, איך אתה ממקם אוהדים ישראלים ביחס לאוהדים מהעולם בכל מה שקשור לזיקה לקבוצות?
ד"ר פדלון: "אנחנו רואים בשנים האחרונות שככל שעלו המחירים של הכרטיסים, לא כל האוכלוסיות שרוצות לקחת חלק במשחקים יכולות לעשות את זה. לא כולם נכנסים לאצטדיונים. זה משנה את האווירה במגרשים עצמם. דבר שני שצריך לומר הוא עד כמה, ברמה המדינית, נותנים לאוהדים להוציא אמוציות ולהכניס אווירה באצטדיונים. באיטליה שבה אין שוטרים בתוך היציעים יש אבוקות, בלגן ושמח, רואים את האופי האיטלקי. במקומות אחרים כמו ארה"ב אנשים יכולים להיות מושעים לכל החיים אם הם רק יחשבו לעשות משהו כזה. אחת הסיבות לכך שהיציעים בארגנטינה כל כך פרועים היא מה שחואן פרון אמר: שיוציאו שם את האמוציות, ששם יהיה הבלגן. המקום הזה הפך להיות מקום שבו אפשר להוציא אמוציות כדי לא להוציא אגרסיות במקומות אחרים, כמו במהפכות. לכן זו גם שאלה של כמה זה מתאפשר, כלכלית ופוליטית. בישראל המרקם הזה כן מאפשר יותר ביטוי, ויש פה אווירה מאוד רצינית של ספורט. לא סתם עשרות שנים קבוצות זרות שמגיעות ליד אליהו חוששות מהגל הצהוב הזה של מכבי ת"א, מהקהל הזה".
"אני אוהד הפועל מאז שאני זוכר את עצמי", אומר יונתן, בן 28 מירושלים, אוהד הפועל ירושלים. "אבא שלי אוהד הפועל אז קיבלתי את זה ממנו. מאז גיל קטן אני לא מוכן ללבוש צהוב. כבר מגיל קטן הייתי הולך עם אבא שלי למשחקים פה ושם, ועם השנים עשיתי מנוי והצטרפתי בצורה קבועה ליציע, התחלתי לנסוע למשחקי חוץ וכו'. הפועל תופסת חלק משמעותי בחיים קודם כל מבחינת הלו"ז – מתי אפשר ואי אפשר לעשות דברים אחרים. מעבר לזה אני כמובן חושב על הקבוצה במהלך היום, בטח בזמן הפגרה, לקראת משחקים מכריעים או סתם משחקים נגד מכבי או חולון, וכמובן עוד יותר ביום של המשחק עצמו".
מהו הסיפור שהכי נחרת לך בזיכרון מהפועל?
"היו לי עם הפועל כמה וכמה חוויות מטורפות. הפועל סידרה לי שבוע של טיול בטנריף, אחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם בחיים, טסתי יחד עם חבר וחרשנו את כל האי. בערב האחרון היה המשחק שבשבילו טסנו, לצערי הפסדנו בו, אבל האווירה במגרש הייתה מדהימה, בסוף המשחק הקהל של טנריף עמד ומחא לנו כפיים, כמה עשרות אוהדים מישראל שהצליחו לעשות הרבה רעש ואווירה. בצבא שירתתי בחרמון, ובאותה עונה הגענו לסדרת הגמר מול אילת. ראיתי שהכרטיסים נפתחו למכירה, ובלי לחשוב יותר מדי הזמנתי כרטיס ב-250 שקל, והחלטתי שלא משנה מה אני איכשהו מגיע למשחק הזה. מפה לשם שכנעתי את המפקד שלי בהתראה של יומיים לתת לי לצאת הביתה, וביום ראשון בצהריים יצאתי מהחרמון בשעה ארבע בצהריים לכיוון ירושלים. בבוקר אחרי זה כבר בשש בבוקר הייתי על האוטובוס לכיוון אילת עם עוד חבר, ככה שיצא שהשלמתי את כל ישראל מהחרמון עד אילת תוך 24 שעות. לשמחתי במקרה הזה המשחק נגמר גם בניצחון, ואחריו הגיע עוד ניצחון בבית שהבטיח אליפות ראשונה בהיסטוריה".
"אפשר לשים לב אפילו לרטוריקה המיליטריסטית שאימץ הספורט לאורך השנים", אומר פרופ' תמיר. "זה לא מקרי. בונקר, הגנה, התקפה, טיל, חומה, הפציץ, תבוסה ועוד. אשכרה מלחמה"
כשהרגשת אושר עילאי או באסה נוראית בגלל הפועל, כמה זמן לקח לרגשות האלה לעבור?
"אני חושב שכל תואר או ניצחון יוקרתי גורם לשמחה גדולה, וכל הפסד מבאס הרבה יותר. בהיסטוריה הרחוקה יש את ההפסד לראשון לציון בגמר, ההפסד בגמר הגביע למכבי שהייתה בתקופה נוראית, וכל הפסד מתסכל ברמת מה – אבל זה חלק מלהיות אוהד הפועל, ויש הפסדים שלוקח להם הרבה זמן לעבור".
אבל בצד תחושת הדכדוך העמוקה שיכולה להתלוות לחוויית האהדה לעיתים תכופות, יש אלמנטים לא פחות משמעותיים שהופכים אותה לחוויה תרבותית, אפילו מיסטית, שמפילה ברשתה כל כך הרבה אנשים בכל מקום בעולם: היכולת שלה לגשר בין פערים ומעמדות ולהיצרב עמוק בזהות שלנו, באופן שתופס את הספורט כסוג של "מלחמה ללא יריות", כפי שכינה אותו הסופר ג'ורג' אורוול, מחבר "1984", במאמר שפרסם ב-1945.
"אפשר לשים לב אפילו לרטוריקה המיליטריסטית שאימץ הספורט לאורך השנים", אומר פרופ' תמיר. "זה לא מקרי. בונקר, הגנה, התקפה, טיל, חומה, הפציץ, תבוסה ועוד. אשכרה מלחמה". לא בכדי הגיעו להלווייתו של תומר מורד, אחד הנרצחים בפיגוע בתל אביב בחודש אפריל, עשרות אוהדי הפועל תל אביב, לבקשת המשפחה. המראה המצמרר הזה, של עשרות אוהדים בהלווייתו של בחור שהם לא מכירים, הדגיש שוב עד כמה אהדת הספורט היא חוויה שמתעלה על הקיום הפיזי במגרש.
בקורונה גם הרגשנו, כאוהדים, עד כמה זה היה חסר. בזמן שחדרי הכושר, אולמות הקולנוע, בתי הקפה והפארקים נסגרו, אוהדי ספורט נשבעו לעצמם שאם רק היציעים היו פתוחים, הם היו מסתדרים איכשהו. ועדיין, ברגע שגם האצטדיונים נכנסו לטווח ההגבלות של קבינט הקורונה ונשארו מיותמים, רק אז הרגישו אנשים רבים כל כך, בגילים רבים כל כך, את הדכדוך ממלא להם את החזה מבפנים. כי ספורט הוא מקור האסקפיזם המושלם, לא משנה כמה תנסו וכמה בן/בת הזוג ינסו לשכנע ש"חלאס, אי אפשר לחיות יותר לפי מכבי".
"ב-1942, כשארה"ב במלחמת העולם השנייה, נשלחו הרבה מאוד חיילים מליגת הבייסבול המקצוענית לאסיה, והיה חשש שהבייסבול ילך להשבתה. מי שהתפנה לכתוב מכתב לקומישנר של הליגה היה הנשיא רוזוולט, שביקש ממנו לא להפסיק את הליגה כי זו התרופה, זה חשוב לנו לנפש ולבריאות של האומה", אומר ד"ר פדלון.
"הקורונה גרמה לאנשים להבין כמה קהל זה דבר חשוב. המשחקים ללא קהל היו דבר איום. חלק גדול מהמשחקים פשוט לא ראיתי, אלא אם כן אלו היו משחקים גדולים. זה הראה לאוהדים שאפשר קצת להיגמל מהספורט, אבל גם באמת הראה כמה הדבר הזה הוא מרכיב חשוב בחיים שלנו, חלק מההוויה היומיומית. בסוף, ה'פיל גוד אפקט' הוא מרכיב קריטי. מדינה שמארחת טורניר גדול, אוהדים שיודעים שהקבוצה שלהם מגיעה לגמר – הדבר הזה מחזק את התחושה של האווירה הטובה, שגם באה לידי ביטוי ביותר צריכה. אנשים יוצאים יותר למסעדות, יותר מבלים, הספורט גורם לזה שיש הרבה יותר מפגשים חברתיים שבהם צופים במשחקים ביחד, שותים בירה, מדברים על מה היה במשחק, מה יהיה במשחק, כל מה שקשור לזה. למה אנשים נמצאים כל הזמן ברשתות חברתיות? כי אנשים רוב הזמן מרגישים לבד. אם אתה אוהד של קבוצת ספורט או חבר במועדון אוהדים, אתה בחיים לא תהיה לבד".
פורסם לראשונה: 12:50, 11.05.22
