"רק מזכירה לך את מצבי העגום. מקווה שהלב ייפתח והחיוך יימרח..."
"אם צריך אני מוכן לשלם. אני יודע איך הדברים עובדים".
"אני סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון".
"היי, זוכר אותי?..."
אני עובר על ההודעות אחת-אחת, מנסח בראשי תגובות מנומסות, מנסה להבין איך נקלעתי לסיטואציה הזאת ויותר מזה - איך אני יוצא ממנה. עד לפני זמן לא רב חייתי לי חיים רגילים ונורמליים לחלוטין, ופתאום בסופ"ש אחד הפכתי לחורץ גורלות. ולא, זה לא אני זה שמגזים אלא עשרות ההודעות שלא פסקו להגיע לנייד שלי: מבקשות, מסבירות, מתחננות.
"אתה חייב להיות הרבה יותר קצר ואסרטיבי, תפסיק להיות כזה נחמד", אומרת לי בידענות חברתי הטובה מירב. "קח החלטה ושחרר מהשאר, אחרת לא תצא מזה".
"אני חייב להגיב, חייב להסביר למי שלא נבחרה מדוע היא לא נבחרה…", אני מוחה.
"אתה לא חייב כלום, לא תשובות ובטח לא הסברים!"
"טוב, לך קל להגיד".
הוויכוח בעניין ביני ובין מירב נמשך למעלה מעשור, עוד לפני ספירת הפייסבוק. הכול התחיל מתלונה שלה על עוד "גבר הזוי" שהתחיל איתה, ואני העזתי להלין על התלונה בכך ש"לפחות מתחילים איתך, כל מה שאת צריכה זה לבחור". היא לא קיבלה זאת, וטענה שזה ממש לא פשוט להיות במקום שמסרב רוב הזמן, שבחלק מהמקרים אם את לא ביץ' אז לא יורדים ממך, ושנמאס לה להיות חורצת גורלות לגבי כל מי שנדלק עליה או מתאהב בה; ואילו אני טענתי שהייתי שמח להיות בנעליה ליום אחד. ואיך אמרו חכמינו? היזהר במשאלותיך.
להיות מחוזר זו הרגשה מוזרה. כגבר ממוצע, לא באמת יוצא לך ליהנות מהמעמד היוקרתי הזה. אינך נדרש להתמודד עם עשרות פניות באינסטוש, לא נזרקות אליך הערות ברחוב ואתה לא צריך להכריז "יש לי חברה" בבר השכונתי. אבל פעם בכמה זמן אתה עלול למצוא את עצמך בעמדת כוח שתפנה אליך את אור הזרקורים. או אז חוסר הניסיון בחסימה ובהדיפה יגרור אותך למצבים אבסורדיים שמעולם לא חשבת שתמצא את עצמך מעורב בהם - וכשאינך יודע להתמודד אתה נוטה לקיצוניות. יהיו מי שייהנו מהסטטוס החדש, עבד כי ימלוך, שיכורים מכוח שינצלו עד תום את דקות החסד שניתנו להם, ויהיו מי שינסו לרצות את כולם, וינועו בחוסר נוחות בין תחנונים ומניפולציות לעוד ניסיון למצוא חן בעיניהם. כי כשאתה בעמדת כוח, אנשים תלויים בך, וכשאנשים תלויים בך הם מסוגלים לעשות כמעט הכול. ואני? אני בסך הכול רציתי לעבור דירה.
כל מה ששמעתם על ג'ונגל הדירות השכורות של תל אביב נכון. מדובר במערב פרוע חסר רסן וגבולות, שבו כל חלל סגור עם קירות שאפשר לגבות עליו תשלום הופך ל"דירה מעוצבת אדריכלית". חיפוש דירה סבירה בתקציב נורמלי הפך למשימה בלתי אפשרית כשאתה מתמודד מול עשרות דיירים פוטנציאליים אחרים, מוצא את עצמך בתורים אינסופיים בחדרי מדרגות אפלוליים, עושה אודישנים מול בעלי בתים עם דרישות הזויות ומשתדל במקביל לחמוק ממתווכים חמדנים. ככה זה, היצע וביקוש. כלכלה חופשית.
מיד נחתה עליי ההכרה לאן הכנסתי את עצמי. לא מדובר כאן רק בחיפוש דירה אלא בהצלת נפשות במצוקה. ואני, אני "לייף סייבר", אני נועדתי להציל נפשות, בטח של חברות של חברות
מודה, ניחנתי יחסית במזל לא רע בכלל בכל מה שקשור במציאה זריזה של דירות ראויות בשכר דירה שפוי ועם בעלי בית הוגנים. הדירה הנוכחית שלי היא מציאה אמיתית; אין כבר דירות כאלו. לא במחיר, לא במיקום, לא בעיצוב. גם בעלות הדירה שימשו יותר כסוג של אימהות דואגות ופחות כמחפשות שלל. לא לחינם גרתי בה שש שנים, והייתי ממשיך לגור בה אלמלא ענייני זוגיות כאלו ואחרים הניעו אותי לתור אחר גורלי באזור אחר של העיר. ומכיוון שאני שובר חוזה באמצע, ויש לי סימפטיה עצומה לבעלות הבית, לקחתי על עצמי את המשימה של מציאת דיירים אחרים במקומי. מראש החלטתי לוותר על הבלגן הצפוי בקבוצות הפייסבוק והאתרים הרלוונטיים, ופרסמתי פוסט ממוקד לחברים בלבד מלווה בתמונות הנדרשות. תוך שעתיים תיבת האינבוקס שלי התמלאה עד אפס מקום. וכך, לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי מעבר למתרס, בסיטואציה שבה עומדים בעלי הדירות. מתברר שג'ונגל הדירות השכורות של תל אביב עובד גם הפוך.
ראשונה הגיעה לדירה מיכל. וכשאני אומר ראשונה, אני מתכוון שנתתי לה אפשרות להתייצב בלוקיישן המיוחל חצי שעה לפני שפתחתי את דלתות הדירה באופן רשמי. מראש הצבתי לעצמי מטרה – אני לא אהיה מאלו שמפוצצים את הדירה בעשרות דיירים פוטנציאליים בו-זמנית, כשתור ארוך מזדנב מאחוריהם בחדר המדרגות, נלחמים על הזכות לחתום ראשונים על איזה דף מקומט כדי שאולי-אולי מישהו יחזור אליהם אי פעם. להיפך. אני אתזמן את המתעניינים כך שאוכל להקדיש זמן לכל אחד ואחת, לתהות על קנקנם, להציע כוס מים, אולי איזו עוגייה. בקיצור, להכיר ולראיין כמו שצריך, מה שאולי יקל עליי להחליט מי יהיו אלו שיעלו לשלב הגמר מול בעלות הדירה. מיכל היא חברה של חברה שנתקלה בסיטואציה נדל"נית הזויה אך מוכרת, כשבעל הבית שלה החליט שזה הזמן הכי מתאים למכור את הדירה על אף שממש זה עתה חתמה על חוזה לעוד שנה.
"אתה ממש לייף סייבר", היא אומרת בחיוך כשהיא מתנשפת ומזיעה. חם בחוץ, מאוד, והמזגנים בדירה מקבלים את פניה בשמחה אחרי רכיבה של חצי שעה. "נעלתי את האופניים בחוץ, אני מקווה שזה בסדר". אני מהנהן, אף שמעולם לא נאלצתי להתמודד עם סוגיה הרת גורל שכזו. היא גומעת בשקיקה את כוס המים הקרים וממשיכה: "נפלת עליי מהשמים, אתה לא מבין באיזו צרה אני נמצאת. פתאום בבת אחת אין לי איפה לגור ואני חייבת למצוא דירה תוך חודש. ואז אתה הגעת".
ואז אני הגעתי... מיד נחתה עלי ההכרה לאן הכנסתי את עצמי. לא מדובר כאן רק בחיפוש דירה אלא בהצלת נפשות במצוקה. ואני, אני "לייף סייבר", אני נועדתי להציל נפשות, בטח של חברות של חברות. מתוך שיחתנו הקצרה למדתי שמיכל היא שחקנית די עסוקה, ושאבא שלה עוזר לה במימון שכר הדירה כך ש"אין מה לדאוג", שהיא דווקא הייתה ביחסים מצוינים עם בעל הדירה הקודם שעשה לה "אאוט אוף נו וור" קטע מהסרטים, ושהיא נקייה ומסודרת, בחורה יציבה, לא בליינית ולא מעשנת, ועוד כהנה וכהנה פרטים נעימים לאוזניים של בעלי דירה פוטנציאליים. לא עוברת חצי דקה והיא מצהירה: "טוב. אני רוצה. דירה מקסימה. מבחינתי אפשר לחתום עכשיו".
אני מחייך ומדקלם משפט שהכינותי מראש: "אחלה. תשלחי לי הודעה שאת מעוניינת. אני מעביר את הפרטים לבעלות הדירה. בכל זאת, זו החלטה שלהן".
"אתה מעביר להן את כל מי שמעוניין?", היא חוקרת.
"מה פתאום, רק מי שאני ממליץ עליו וחושב שיתאים להן. אחרת הן היו כאן בעצמן".
"ואתה תמליץ עליי?", היא שואלת ועיניה נוצצות בתקווה.
"בוודאי", אני עונה מיד בלי להסס.
"וואי תודה, אתה פשוט מלך העולם!" היא מחבקת אותי, נותנת לי נשיקה על הלחי ונעלמת אל עבר אופניה.
אני מתחיל להרגיש את אי הנוחות בקרבי. מה, ככה זה הולך להיות? לא, לא שיקרתי לה, אבל גם לא אמרתי את כל האמת. מיכל נראית לי בהחלט בחורה לעניין וללא ספק תהיה דיירת מצוינת, אבל עוד יום ארוך לפניי, ויש סיכוי לא רע שיגיעו דיירים שיותר יתאימו לבעלות הדירה. אני צריך לקלוע בול, כי הרי גם אם אשלח להן פרטים של כמה דיירים מומלצים הן יטיחו בי את השאלה הבלתי נמנעת – "ועל מי אתה ממליץ?" - לכן במילא איאלץ לבחור.
יונתן הוא מנהל מחלקת דיגיטל במשרד פרסום גדול, כך שמיד מצאנו נושא משותף לשיחה. הוא בחור גבוה, מצוחצח, ממורק ומגולח, ונראה בעצמו כאילו יצא הרגע ממודעת חוצות באיילון. כצפוי, לא לקח לו יותר משתי דקות להצהיר שהוא מעוניין, ואני מצידי הזמנתי אותו לשבת ולשוחח קצת, הרי אתה אף פעם לא יודע מאיפה יגיע הלקוח הגדול הבא. אנחנו מקשקשים על סוגיות עולם הדיגיטל בימינו, והוא גולש דווקא לסיפור סוחט הדמעות על הפרידה מבן זוגו. הם גרים יחד כמעט שלוש שנים, ופירוק החבילה הניע אותו לרצות לעזוב את הדירה.
"אני לא יכול לשאת את הנוכחות החסרה שלו", הוא מתוודה, "כל הקירות ספוגים בכאב שלי". אני לחלוטין מזדהה איתו. זו הרי אחת הסיבות העיקריות לכך שאני עוזב בעצמי את דירתי המופלאה. כשהחלל אפוף בענן של כאב אין שום ערך לעיצוב, למחיר, למיקום. אני משתף אותו בסיפור האישי שלי, והוא מגיב בחיוך: "דווקא קיוויתי שאתה בעניין שלנו".
"וואללה, זה מחמיא לי מאוד", אני לא בטוח אם אני אומר אמת.
"הכול מוצא חן בעיניי כאן. הדירה, השיחה שלנו, אתה…"
"אז תשלח לי הודעה שאתה מעוניין ואני אעביר לבעלות הבית", אני משנה נושא במהירות.
הוא קם ממקומו, אני מלווה אותו לדלת, ורגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב אליי ושואל: "תגיד, בקשר לשכר הדירה, יש מצב שבעלות הדירה יתגמשו קצת?"
זהו הרגע, יונתן, שבו איבדת את מקומך בגמר. שכר הדירה גם ככה נמוך לפחות ב-20% ממה שגובים על דירות דומות בעיר, ובעלות הדירה גם לא מתכוונות להעלות אותו - כך שעצם השאלה שלך מראה על ניתוק מהמציאות או על נטייה להתמקח והיתפסות לקטנות. כשלפניי עוד ניפוי של עשרות מעוניינים, כל טעות כזו היא עילה להדחה.
היום הפתוח בדירתי נמשך. הצלחתי מעל המצופה לסדר את העניינים כך שמחליפיי הפוטנציאליים לא יציפו אותי בבת אחת, אלא יטרידו את השנ"צ המסורתי שלי אחד-אחד. אבל אליה וקוץ בה - אני מתחיל להתעייף מוקדם מהמצופה. הרי כמה פעמים אפשר לעשות סיבוב בדירה, לארח בלבביות ואז לעמוד כחומה בצורה מול עיניים מלאות בתקווה?
השעה היא ארבע אחר הצהריים, שעתיים של ראיונות עוד לפניי, והנה עולה במדרגות אלה, שנכון לרגעים אלו אני באמת כבר לא זוכר מאיפה אני מכיר אותה - אולי שמעה על הדירה ממכר של חבר של חברה. אני עובר איתה חדר-חדר, מקשיב לרחשי ליבה, רחשים שהיא לא מהססת לשתף בקול רם. "כאן זו זווית מושלמת לספה, לידה אציב את הכורסה, עציץ יהיה ממש נחמד בפינה ופה אניח את מכונת התפירה שלי - סיפרתי לך שאני תופרת שמלות ערב בהזמנה אישית?" כן, לפחות בפעם המאה. "וזה, זה יהיה החדר של נעמה!", היא מתמוגגת ממראה חדר העבודה הקטן. "אתה יודע, בדירה שאני גרה בה עכשיו אין לנו חדר נוסף, וזה פשוט יהיה מושלם עבורה!"
בזמן הקצר שאנחנו מבלים יחד אני לומד כי אלה היא אם חד-הורית, שגרה כרגע בדירת חדר קטנה בבת ים. אבי הילדה מתכחש אליה, לא מושיט יד ולא משלם גרוש, ואלה החליטה שנמאס לה לרחם על עצמה ושזה הזמן לעבור לעיר הגדולה, לרווח קצת את הנשמה ולנסות להרחיב את העסק שלה מול הפאשניסטיות התל-אביביות.
"תקשיב, הדירה מושלמת בשבילי ובשביל נעמה", היא מסתכלת עליי במבט מלא תחנונים, ולפני שאני מתחיל בנאום המוכר שמסתיים במשפט הלא מתחייב "סבבה, אעביר את שמך לבעלת הבית", היא פולטת צרור כמו ממכונת ירייה: "אני מוכנה לשלם שנה מראש אם צריך". כמעט שאלתי מאיפה הכסף, אבל זה לא הרגיש מתאים. בטח לא כשאלה מחליטה שזה הזמן להתנחל על הספה ולספר לי כמה דירות היא כבר ראתה, כמה שהיא מיואשת וכמה עכשיו היא שמחה שמצאה סוף-סוף. והנה מופיעה בנייד שלי הודעה ממיכל, זו שבעל הבית שלה החליט לסיים לה את החוזה בסוף החודש ללא התרעה. אני מעיף מבט לשנייה. זו לא הודעה, זה פאקינג שיר. לא אגזים אם אומר שנשבר לי קצת הלב. הבחורה באמת במצוקה.
"אתה בטח לא תאמין או אולי תצחק
אבל כשראיתי את הפוסט שלך מיד עבר לי המחנק
פתאום העצב הפך לשמחה
כי הדירה מושלמת, יפה ונאווה!
אתה בוודאי יודע כמה לי זה נחוץ
שפתאום אני חייבת מדירה לדירה לרוץ
אבל אתה הופעת כמו מלאך משמיים
ואני מבטיחה להחזיר לך כפליים
אז אסיים בתפילה מהולה בתקווה
ששלחת את שמי לבעלות הדירה
ושבין אלפי הפניות וההודעות
דווקא בי בחרת כדיירת החדשה להיות!"
"אז מה אתה אומר? סגרנו?" - הפעם זו אלה שמצייצת מהספה. ופתאום דפיקה בדלת: אורן, בן-דודי הרחוק שחזר מרילוקיישן בלונדון. משפחה זו משפחה, אני יודע, אבל מצד שני כסף אצלו זו לא בעיה, והוא בהחלט יכול להרשות לעצמו דירה גדולה ויקרה יותר מזו. אבל גם הוא, תוך חמש דקות, מודיע קבל עם ודירה שהוא מעוניין. לך תצא מזה עכשיו, כשאוטוטו מגיעה גם הבת של השכנה.
אחד-אחד הם עולים לרגל, דופקים בנימוס בדלת, נושאים תפילה. נאים השכנים בעיניהם, נאה גם הדירה. לוגמים מכוס המים, לרוב יוותרו על העוגייה, עוברים חדר חדר כשהם מטפטפים שוב ושוב את המסר מדוע הם-הם הבחירה הנכונה. כי הרי איך תסרב לזוג אמנים שמתאהב בפסנתר שלי, שבכלל חשבתי לתרום לאיזו עמותה, ומציע לרכוש אותו בסכום דמיוני? ומה תגיד ליפית שהגיעה עם טופי הכלבה שהחליטה להתנחל לי על הספה, ובכך קבעה עובדה שזו "הדירה שלה"? מה אני צריך להסתבך עכשיו עם ההולכים על ארבע? וכשאביבית נכנסה לדירה, עורכת דין מתוקתקת בת 28, אני כבר מותש לחלוטין.
"המטבח ממש ישן", היא טוענת בצדק, "והדירה קצת חשוכה", היא לא משקרת. טענותיה ממשיכות ונפרשות לפניי משל הייתה חניך של המרכז לאמנות הפיתוי, שמנסה להקטין בערכה של המחוזרת רגע לפני שהוא עושה עליה מהלך. "הדלתות חורקות, העץ מתקלף, חדר השינה גדול מדי, החלון בסלון קטן מדי, אין מעלית, אין חניה, יאללה מתי אני חותמת? אני רוצה את הדירה". וכדי להוכיח את רצינותה היא שולפת מעטפה: "יש כאן אלף שקל במזומן. בשבילך". אין מה לומר, עורכת דין שיודעת את העבודה, אבל אני מסרב בנימוס ושולח אותה לדרכה. שוחד לא בבית ספרנו, אם כבר דברי אליי בדולרים, נשמה.
הערב הגיע. שקט. דממה. הפסטיבל הסתיים, אפילו טופי הכלבה נעלמה, ואני נותרתי לבדי עם הדלתות החורקות, העץ המתקלף והמטבח הישן בדירה החשוכה. סחוט ומעוך כאילו דרסה אותי משאית, כלוא בפלונטר של רגשות אשמה. כי בליבי אני יודע – העבודה הקשה עוד לפניי. אולי מירב צודקת? להיות מחוזר זו בהחלטה משימה לא קלה.
"שלחתי לחבר שלי את הווידאו שצילמתי בדירה והוא התלהב בטירוף, איזה כיף!"
"מבחינתי הייתי כבר נשארת לישון בדירה..."
"טופי שואלת אם אתה אוהב אותה כמו שהיא אהבה אותך"
"אתה לא הולך לאכזב אותי, נכון?"
הימים שלאחר מכן היו המשך ישיר לקרנבל. עשרות הודעות מציפות אותי. שואלות, מקוות, מבטיחות הבטחות, חלקן מניפולטיביות להפליא, חלקן ישירות ואמיתיות, חלקן מעלות חיוך, חלקן ממש מהולות בכאב. האם להשיב לכולן או להתעלם, כמו שמירב ניסתה ללמד אותי? האם לנסח תשובה לקונית או לנסח מענה אישי לכל אחד? האם אני חייב למישהו משהו? אני הרי כבר בחרתי, הם פשוט עוד לא יודעים. אני רק מחכה בסבלנות שהחוזה ייחתם לפני שאני מכריז על המנצחים במרוץ.
"אז מה נגמר בסוף?", שואלת אותי מירב על דרינק בבר השכונתי.
"חוץ מזה שהוציאו לי את הנשמה והלך לי הסופ"ש?"
"אני מניחה שהיית נחמד מדי. כרגיל".
אני מהנהן בהכנעה.
"נו טוב", היא מחייכת, "לפחות קיבלת הצצה לרגע איך זה להיות בחורה. אני בטוחה שבפעם הבאה תהיה הרבה פחות... הרבה פחות תומר".
שמונה שעות עמדתי ואירחתי דיירים עם עוגיות ומים קרים. רווקות ורווקים, עצמאים ושכירים, אמהות חד-הוריות, שכנים ובני דודים, כולם טובים, כולם ראויים, ובסוף הזוכים – כמו בכל הסיפורים – הם פשוט שני חברים טובים, זוג שראה במקרה את הפוסט שלי והחליט שזה הזמן לעבור לגור יחד. ואני, רומנטיקן חסר תקנה שכמוני, קפצתי על המציאה. לתת קורת גג ראשונה לזוגיות מתהווה? זה קליימקס שכל תוכנית ריאליטי הייתה מייחלת לו.
פורסם לראשונה: 13:15, 23.11.22
