למה אנשים שאוהבים לנפוש בסיני תמיד מנסים לשכנע אחרים שכדאי גם להם לנפוש בסיני?
וליתר דיוק, למה הם מנסים לשכנע אותי? הרי בתור התחלה זה רק מדגים עד כמה הם לא מכירים אותי, או לחילופין ממש מתעבים אותי, אם הם ממליצים לי על חופשה במקום החולי הזה שאחרי אילת. והכי משגע אותי שתמיד גם יש להם את הטיעונים הכי מעפנים. מתישהו בשלוש הדקות הראשונות הם יגיעו לחלק עם החול הלבן והמים התכולים. ללא ספק קונספט ייחודי שקיים רק היכן שגמל היא חיית מחמד, ולא, נגיד, בכל מקום אחר סביב הים התיכון.
אחר כך הם מנסים למכור לך את הסיפור של הניתוק המושלם, לרוב תוך שימוש במטאפורה של "אתה לא תצטרך את השעון שלך". עכשיו, עזבו את זה שאני לא הצטרכתי שעון יד מאז השקת הנוקיה 3210, אבל כולנו הרי גם יודעים למה לא כדאי להסתובב עם שעון בסיני: כדי שלא תשים לב שעברו שעתיים ורבע מאז שהזמנת את הלוקוס הזה לצהריים, זה למה.
בכלל, צריך להגיד שהבדואים שם הם גאוני שיווק. הם אשכרה לקחו את הבאג הזה של כל דבר שאתה מזמין לאכול ומגיע כעבור שעה פלוס, והפכו אותו לפיצ'ר שיש להבליט כדי למשוך עוד תיירים. כלומר, זה לא שלקחנו ממך הזמנה כשהיית רעב אבל בדרך למטבח דפקנו שנ"צ של 40 דקות ואתה תיכף מתמוטט מתת תזונה. זה שאנחנו מסדרים לך את התובנה ששום דבר לא בוער בעולם הזה, והכי טוב זה שוואיה שוואיה. במילים אחרות, זה בערך כמו שההודים ימכרו לך את הקטע של שירותי בול פגיעה בתור חוויה סניטרית מרחיבת תודעה.
טורים נוספים:
בדרך כלל כשאני מתחיל לפרוט את הטיעונים שלי, מגיע הרגע שבו שגרירי סיני האלה מטעם עצמם מבהירים לי שהם כבר מזמן לא מסתפקים בחושות הישנות והמעפנות ההן, אלא משתכנים בריזורטים חדשים ומפנקים. ממש כאלה עם בריכה, לובי, מלצרים עם וסט והכול. כשאני מקשה בכוונה ומנסה לברר כמה זמן לקח להם להגיע לאואזיס המדהים הזה, הם מתחילים בתיאור מסע ששם בצל את הצעדה של יהודי אתיופיה בעלייה ההיא של שנות ה-80. משהו כמו "יציאה מהמרכז בארבע בבוקר, הגעה לאילת בשמונה אחרי עצירה לשוקו מופקע ביטבתה, ואז ישר למעבר הגבול". כמובן שהם ינסו לגרום למעבר הגבול להישמע כמו המעבר מרציף לרציף בתחנת הרכבת סבידור מרכז, אבל זה רק כדי שלא יצטרכו להיזכר באימה בשבע השעות שבילו במעבר הגבול בין ישראל לסיני. מצד שני, אולי זה לא נורא, כי רק 90% מהתור הזה מתפתל תחת שמש קופחת וטמפרטורה של 480 מעלות, וכשסוף-סוף מגיעים למפגש המיוחל עם השוטר המצרי, כבר אין לכם אפילו מספיק אנרגיה כדי לתרגל איתו מילים בערבית שאספתם בעונה שלוש של "פאודה".
טוב, ועוד לא הגעתי בכלל לדבר על הקטע של אזהרת המסע הקבועה שיש לסיני בערך מאז שהחזרנו אותו למצרים. לא, כי אני זוכר בוודאות את הימים שבהם תא רדום של דאעש היה נפוץ יותר מתא שירותים מקורה ברחבי חצי האי. תוסיפו לזה את העובדה שגם לדעאשיסטים, גם למקומיים וגם לתיירים ההיפסטרים יש אותו זקן לא מטופח ומוגזם, ותקבלו אתגר מודיעיני רציני. לך תדע אם הבחור שמלמד אותך עכשיו לצלול בחוף אבו-ברבוניה לא הולך להשחיל לך איזה פצמ"ר לשנורקל.
מתישהו תמיד יגיע הטיעון של התמחור. "זה ממש זול", יספרו לך כל אותם אלו שמכורים למקומות שמתחילים במילה "ראס". בזריזות של קרופייה מהקזינו בטאבה הם ישלפו לך רשימת מכולת של מוצרים, שירותים ופעילויות שניתן לקבל בסיני תמורת סכום השווה ערך למסטיק עגול בישראל. בטח אם עברת את הגבול באחד מחגי ישראל, שבהם כל צימר באיזה קיבוץ ראש הקומביין יעלה לכם אלפייה ללילה. ובכן חברים, כסף זה חשוב (ואני עוד אחזור לזה בהמשך הטור), אבל עלות הנופש היא לא הפרמטר הכי חשוב בבואכם לארוז מזוודה. אני אישית מאמין שחשוב יותר שהחופשה שלך לא תיראה כמו תרגיל גדודי איפשהו ליד צאלים.
זה הזמן להבהיר שאם כל האמור לעיל קצת מעצבן אתכם, אני לגמרי אמפתי - אבל גם אדיש - למצבכם. מה שכן, אני מוכן גם להציע נחמה קטנה: את אילת אני שונא יותר.
מהו הסיכוי שהחודש הצטלמתי שלא בידיעתי לתוכנית מתיחות שצולמה בחנות ירקות?
אני די משוכנע שכן. החשד הראשוני התעורר בי כשהבחורה שישבה בקופה העבירה את סלסילת הענבים הירוקים, ועל המסך הקטן שלה ריצד המספר 61. כן, בשקלים. כן, לסלסילה סטנדרטית של ענבים ירוקים. כששאלתי אם לא מדובר בטעות, וקיבלתי בחזרה מבט שמבהיר לי שממש לא, פשוט ביקשתי לבטל. עוד לא הספקתי להתבשם בצרכנות הנבונה שהפגנתי כרגע, ובעודי מהרהר באפשרות שבלי להתכוון הפכתי למנהיג מחאת פירות הקיץ הבאה של ישראל, היא העבירה את המנגו הבודד שביקשתי לרכוש. הפעם קפץ על המסך המספר 32. כן חברים, 32 שקלים למנגו אחד. בודד. אומנם חתיך ועגלגל, אבל בודד. הפעם אפילו לא הייתי צריך לשאול אם זה באמת המחיר, כי הלסת השמוטה שלי שאלה את זה במקומי. הקופאית מצידה מיד הבהירה שזה נשמע המון, אבל בעצם הגיוני מבחינה מתמטית, כי המחיר הנקוב לקילו של מנגו אצלם זה 81 שקלים. שמונים ואחד שקלים!
אז כן, החזרתי גם את המנגו. בסופו של דבר יצאתי משם חמוש רק בעגבניות, בבצלים ובגמבות שיכולתי להרשות לעצמי מבחינה פיננסית ומוסרית. יותר מאוחר מישהו ניסה להסביר שזאת עדיין לא העונה של המנגואים, ולכן תג המחיר שלהם מזכיר ניסאן קשקאי 2018, אבל אין ספק שמדובר בעוד פרק מפואר בדברי הימים של יוקר המחיה בישראל. פשוט בושה, בטח בסיני זה היה עולה לי גג חצי לירה מצרית או משהו.
למה לא הייתי בקולנוע כל כך הרבה זמן, עד שאני אפילו לא יודע להגיד אם סדרנים עדיין מצוידים בפנס אמיתי או פשוט משתמשים בפנס של הטלפון?
ובכן, בעיקר כי לפני עשור בערך הפסיקו לעשות סרטים שאני אוהב. טוב, אני כנראה קצת מגזים. זה לא שלא נהניתי משום סרט חדש שיצא בשנים האחרונות. זה רק שהיה בערך אחד כזה על כל 40 שלא הייתי הולך לראות בקולנוע גם אם היו משלמים לי (על הפופקורן או בכלל). כבר שנים שכל הסרטים החדשים שיוצאים עוסקים בגיבורי על, או שהם פריקוול של משהו, או סיקוול של משהו, או רימייק, או מילה מעצבנת אחרת באנגלית. סרטים על אנשים בלי גלימה שסתם מבוססים על סיפור טוב פשוט יצאו מהאופנה בערך מתי שטרנטינו עשה עלייה, עד כדי כך שרשימת 20 הגדולים שלי בכל הזמנים לא קיבלה כניסה חדשה כבר עידן ועידנים.
אני מניח שגם העובדה שאני מנוי על נטפליקס, אמזון פריים, אפל טי.וי ובטח עוד משהו ששכחתי גם היא משפיעה על המוטיבציה שלי ממש לשבת בקולנוע חשוך מאחורי מישהו גבוה מדי, אבל אני בהחלט מסרב לקחת אחריות או אשמה על המצב הזה. זה שאני מתמכר בקלות אפילו לבינג' של סדרות סקנדינביות רק מוכיח שקיים בי הרעב לצרוך תוכן באיכות הפקה גבוהה. רק בחיאת, שזה לא יהיה משהו מסדרת "הנוקמים: שובו של המגזורד", או משהו בסגנון.
איך אנשים מצליחים לקרוא יותר משני פוסטים בלינקדאין מבלי לחטוף בחילה מלווה בעוויתות בפנים?
אם במקרה התמזל מזלכם לא להכיר את "הרשת החברתית שנועדה ליצירת קשרים מקצועיים ועסקיים בין משתמשיה", רק אסביר שמדובר באתר שאליו אתם אמורים לגלוש כדי למצוא את המשרה הבאה שלכם, או כדי לשקר לגבי המשרה הנוכחית שלכם. לא, ברצינות, כל הפיד של הרשת הזאת בנוי מפוסטים משלושה סוגים עיקריים:
1. "אני מתחיל לעבוד בחברת היי-טק כלשהי, ואתם יכולים להשתמש באחת משלוש המילים שכבר מוצעות לכם בחלק של התגובות כדי להביע עד כמה אתם שמחים עבורי בצורה אותנטית ומקורית".
2. פוסט של 600 מילה ומעלה - משתפך, מוגזם וחסר מודעות באופן קיצוני - שבו מישהו מסכם את השנה, החודש, השבוע או הדקה הראשונה שלו במשרה הנוכחית שלו, וחולק עם העולם את התובנות המדהימות שליקט בדרך. לא לשכוח לתייג בפוסט את הבוס שלו, כל הצוות שלו ועובד תפעול זוטר מאוד - כדי להראות שהוא גם מתרועע עם פשוטי העם - וכמובן להוסיף תמונה של איזו מחברת עם משפט השראה מטומטם שקיבל ממשאבי אנוש. סליחה, מה-Talent Acquisition Department.
3. תמונה של איזה מגה-לאטעך עם חולצת פולו תחובה בתוך מכנסי חאקי, כשהוא בעיצומה של הרצאה באיזה כנס שמתמקד בפתרונות סייבר לענן, או פתרונות ענן לסייבר. לרוב התמונה תגיע בצמוד לטקסט באנגלית מלא במילים כמו So excited, או Opportunity או Inspiring, ותסתיים עם האשטאג משמים סטייל #reach_for_the_stars.
בין לבין תוכלו לשמוע סיפורים על איך מהנדסים בחברת סליקת אשראי מסיאטל מצליחים להציל ילדים רעבים בניקרגואה בעזרת האלגוריתם המדהים שפיתחו, או אגדות על קמפיינים שבזכותם חברות עם שלושה עובדים ועציץ נובל הפכו לאמזון הבאה, ותקבלו עצות בנושא הנגשת המשרד לחיות מחמד.
אף אחד בלינקדאין אף פעם לא כועס על כלום, אף אחד לא מתלונן, ועל קצת קללות בשביל הנשמה אין בכלל מה לדבר. הכול תמיד כל כך מושלם, מתקדם, מושכל ובינלאומי. ובעיקר רובוטי. למעשה, זה יהיה סוג של צדק פואטי כשרובוטים אמיתיים יחליפו את הרובוטים האנושיים שמסתובבים בפלטפורמה הזאת. כשזה יקרה אני אשמח להתחבר שלוש פעמים ביום, לעבור על כל הפוסטים בפיד ולהוסיף להם בתגובות !Well done.
פורסם לראשונה: 16:12, 13.07.22
