"רחיפה זה הטרקטורון הזה באוויר, לא? מלא רעש אתם עושים בשבתות". זהו, שלא. רחיפה חופשית נעשית ללא מנוע, לפעמים למרחקים של עשרות ומאות קילומטרים. אנחנו צוברים גובה על תרמיקות (אוויר חם העולה מהקרקע) עד בסיס הענן ודואים אל התרמיקה הבאה. אני אישית מנסה לקחת את משחק ה"קפוץ בין התרמיקות" הזה למקומות גדולים. למשל, הרי ההימלאיה.
הרחיפה בהימלאיה אינה זרה לי. זוהי הפעם החמישית שאני נוחת עם ציוד רחיפה למרגלות מפלצות הענק האלה - פעמיים בצד הנפאלי ושלוש פעמים בצד ההודי. אלא שהפעם מדובר בפרויקט שאפתני, בלשון המעטה: חציית ההימלאיה ההודית ברחיפה חופשית מדרום לצפון בקו ישיר, דבר שלא נעשה מעולם. היו לי שני חוקים: מתקדמים ברחיפה או בהליכה בלבד, וחוזרים הביתה בחתיכה אחת.
רחיפה בהימלאיה
(צילום ועריכה: אליה זמור)
למה שאפתני? החלק הראשון וה"קל" של המסלול הוא דרך פסגות של 6,000 מטר. הניווט באוויר דרך ההרים הללו הוא, איך לומר - מעניין. איבוד גובה במהלך הרחיפה יוריד אותי לקרקע עם תוואי שטח של קרחונים ועמקים אינסופיים, המכוסים עד האופק בעצי ענק שרק ההימלאיה יכולה לגדל. אם הצלחתי להימנע מנחיתה על שפיץ הר או עץ, יציאה רגלית משם תארך ימים. אין כאן שבילים, קליטה או אפילו קיוסק כדי להתרענן.
שנה קודם לכן התרסקתי באותו האזור, על צלע הר בגובה 3,000 מטר. הייתי בסדר, מלבד איבוד הכרה לכמה דקות ופגיעה בעקבים. הבעיה הייתה הירידה חזרה אל תחתית העמק, באזור מורכב מבחינה טופוגרפית וללא שבילים. השמש החלה לשקוע, וכל שיכולתי לעשות היה לחפש מערה להעביר בה את הלילה. "להעביר" זו מילה עדינה - נאלצתי לשרוד בה את הלילה הקר ביותר שחוויתי מימיי, בעודי משמש בופה אכול-כפי-יכולתך למשפחת פשפשים. למחרת בבוקר ניסיתי למצוא נקודת המראה משם, אבל תוואי השטח היה מורכב מדי. בהחלטה כואבת נפטרתי מציוד שאינו הכרחי, והתחלתי להתקדם למטה רגלית דרך מצוקים תלולים ויערות צפופים. ההתקדמות היתה איטית בגלל צליעה מהחבטה של אתמול. לבסוף הגעתי שרוט, חבוט ותשוש לפנות ערב לכביש כורכר בתחתית העמק. למזלי עברו בו חוטבי עצים, המצב שלי היה מעורר חמלה והם היו מספיק נחמדים כדי להעמיס אותי על הטנדר עד הכפר הסמוך. השנה לא היתה לי כוונה לחזור על מסע הישרדות שכזה, כך שאצטרך לחצות את המקטע הזה בטיסה אחת נקייה.
החלק השני של הקו מאתגר לא פחות: חציית מעבר הרוטאנג עד קילאנג. ניחא רחיפה בגובה 4,000 מטר, אבל עמק קילאנג מקשר עם חבל קשמיר שנמצא בסכסוך עם הפקיסטנים. ההודים לא אוהבים שם דברים מרחפים באוויר: כמה חברים שכבר נחתו שם בשנים האחרונות נעצרו והמשיכו את המסע בבילוי בכלא ההודי. החלק השלישי והמופרע ביותר בתוכנית הוא מקילונג אל לה: מקטע של 150 ק"מ שהוא הכלאה בין מדבר צחיח לפסגות הימלאיות עם אוויר יבש ובועט ברוחות של 50 קמ"ש. בקיצור - פוטנציאל לטיסת בלהות.
המסע נקבע לאמצע אוקטובר, בתום עונת המונסון. לאחר התאקלמות של שבועיים בדרמסלה אני מוכן לצאת לדרך, אבל הניסיון הראשון לא עולה בהצלחה. אחרי המראה וטיסה צפונה אני מגלה תנאים לא טובים - רוח ומערבולות אוויר חזקות - והכנף שלי מסמנת לי, דרך קריסות חוזרות ונשנות, שהיא לא זורמת איתי היום. "זה לא זה", אני מסנן לעצמי וטס חזרה לביר, קולוניה טיבטית קטנה שיושבת למרגלות ההימלאיה. למחרת אני ממריא שוב. הפעם העמקים מכוסים בים של עננים. גם היום התנאים לא לצידי, אבל אני ממש לא רוצה לנחות חזרה בביר. אני חמוש בהר של ציוד קמפינג לארבעה ימים, ואני נחוש להצדיק את קיומו. אני שב על עקבותיי, ממשיך לטוס 70 ק"מ מערבה ונוחת בכפר תלוי בגובה 2,000 מטר.
טוב, זה לא ממש כפר. יותר כמו חמולה הודית שהשתלטה על צלע ההר: שבע-שמונה בקתות בוץ טבועות בתוך ירוק בוהק ותלול. מיד כשאני נוחת, כל יושבי הבקתות יוצאים אליי בעיניים משתאות ובפה פעור. הילדים צוהלים משמחה כאילו השחקן הבוליוודי האהוב עליהם הופיע בכפר, והאגו שלי מתנפח בהתאם. ראש הכפר, ישיש בז'קט ציידים, מזמין אותי בטקסיות רבה לתוך ביתו. אשתו עושה סימנים של אוכל ולישון, ודוחפת אותי לאחת הבקתות. השמש כבר נעלמה מאחורי הפסגות, והקור הנושך משכנע אותי שהקוסקוס עגבניות אינסטנט וכל ציוד הקמפינג המתוחכם שלי יכולים לחכות – אני שמח לאכול צלחת עדשים ולישון בבקתה סגורה.
ראש המשפחה מושיב אותי לימינו ואשתו ממלאת לי שוב שוב את הצלחת. "אתה נראה בחור רציני", הוא אומר לי בעוד אני חופר בתוך הצלחת אורז-עדשים הרביעית שלי. "היית רוצה להתחתן עם הבת שלי? זה לא יהיה לך יקר", הוא מצביע על ילדה חמודה בקצה הבקתה. אורז שהיה בדרכו לקיבה עושה סיבוב פרסה אל תוך קנה הנשימה, ואני משתנק. לך תסביר לו שזה חוסר אחריות מצידו למסור את הבת שלו לבחור שמרחף בהרים, שלא לדבר על פדופיליה מצידי אם אסכים - אבל אם אני אומר לו "לא" הוא עלול להיעלב, וקר שם בחוץ. "תראה, היא באמת יפה, אבל אני מאוד עסוק בתקופה הקרובה". "תישאר כמה ימים איתנו ותראה שהיא טובה", הוא עונה במבטא הודי ובנענוע ראש מוגזם.
אני מביט על האב בעיני עגל, ואז נודד במבטי אל האם בתקווה אך ללא ישועה: לא נראה שהיא מבינה על מה אנחנו מדברים, וכך גם הילדה שלועסת לעצמה את הצמה. "הייתי שמח, אבל אני רוצה לעוף בבוקר למנאלי", אני מגמגם. הוא מסתכל עליי כאילו אמרתי לו שמחר אני עף לירח. "טוב – נוכל לדבר אם תרצה לשנות את דעתך בבוקר", הוא אומר באכזבה. שידוכים בהחלטת ההורים בקצה הזה של העולם הם דבר נפוץ, וכך גם נישואין עם הפרשי גיל. אני מנסה לא להיות שיפוטי, ואני מניח שהוא באמת מתכוון לטוב כשהוא רוצה לבת שלו עתיד עם מכונת כביסה וחבילת ערוצים, אבל לא יכול שלא לחשוב כמה דפוק זה עבור ילדה שרוצים לשלוח אותה לתמיד עם זר שהרגע נחת מהשמיים.
אני מתעורר לבוקר שטוף שמש ונטול כל ענן. בעוד אני מארגן את הציוד להמראה, אני חש את האדרנלין מצטבר. כמה דילוגים קצרים ואני כבר באוויר, פולט "יוואאווו" ענק וטס מזרחה. היום זה קורה: אני הולך להשלים את המקטע הראשון. אני טס דרך שרשרת הרי הדאולדאר, ולאחר שעתיים מוצא עצמי מול צ'אבאן טרני. בסיס הענן לא גבוה במיוחד, אבל מספיק בשביל להיכנס עמוק ללב ההימלאיה. אני דוחף קדימה עוד 30 ק"מ צפונה מעל אין-ספור פסגות לבנות עוצרות נשימה. הנוף משוגע. ענני קומולוס שחורים סוגרים מאחוריי, ואני עכשיו מחויב לקו – אין דרך חזרה. עוד כמה תרמיקות ועמק מנאלי נפרש תחתיי. אני מוצא כר שלג שטוח, ונוחת עליו בדיוק בזמן כדי להקים מחנה לפני החשיכה.
הפרש הטמפרטורות בין היום ללילה בהימלאיה הוא אכזרי: בעוד שבמהלך היום יכול להיות חמים ונעים גם בגובה 3,000 מטר, כאשר החושך יורד הטמפרטורות צונחות למינוס 15 ומטה. וכך אני שוכב באוהל לבוש באין-ספור שכבות, נעול נעליים, בתוך שני שקי שינה ועדיין רועד מקור. אין סיכוי להירדם - הגוף עסוק מדי בשמירה על חום. הדבר היחיד שאפשר לעשות עד עלות הבוקר הוא לאכול – פעולה שמעירה את המטבוליזם וקצת מחממת. הטמפרטורה בתוך האוהל היא הרבה מתחת לאפס. בשעה שתיים בלילה, המים שהבאתי איתי כבר קפאו.
בעודי שוכב עטוף ומכרסם בוטנים, אני שומע לפתע צעדים מבחוץ. לא צעדים כאלה קלילים של עכבר או שועל, אלא כאלו שנמעכים עמוק בתוך השלג, עם מרווח זמן בין צעד לצעד. אי אפשר לטעות - זאת חיה כבדה. הצעדים מתקרבים אל האוהל, ואני עושה את הדבר הכי גברי שאפשר: צורח. חכו שנייה – למרות הפדיחה, יש באסטרטגיה הזאת היגיון הישרדותי. אין לאן לברוח מהצוק הזה בקור ובחושך. החיה בחוץ לא יכולה לראות אותי, אולי אני יכול לבלף ולגרום לה לחשוב שלא כדאי לה להתעסק עם היצור שבאוהל. החיה נעצרת, ואני יכול לשמוע את נשימותיה הכבדות ממש מחוץ לאוהל. לאחר כמה דקות היא מסתובבת ומתרחקת. אני ממתין לאור ראשון ויוצא מהאוהל להפשיר מול קרני השמש. בשלג אני רואה טביעות רגליים ענקיות של דוב. כל טופר באורך 5 ס"מ. המקומיים מספרים על דובי ענק שמסתובבים באזור. באביב הם יורדים ממש לתוך הכפרים, לאכול שאריות זבל וילדים.
אני תשוש מלילה ללא שינה, אבל חרמן לטוס היום את המקטע השני אל עבר קילאנג. אני דוחף 300 גרם של שיבולת שועל עם מים לתוך הבטן וממריא. מהר מאוד אני מבין שזה לא יום אידיאלי: רוח מזרחית חזקה משטחת את התרמיקות. ככל שאני מתקדם היא הולכת ומתגברת, ובשלב מסוים אני מתחיל לטוס אחורנית. אחרי שלוש שעות של מלחמה אני מגיע למעבר הרוטאנג, ובלית ברירה נוחת על כר דשא בגובה 2,000 מטר. השעה מעט לאחר הצהריים, אבל הרוח חזקה מדי בשביל להמריא שוב. להפתעתי אני בנקודה עם קליטה ויש מסביב עצים למדורה, אז אני מחליט להעביר את שארית היום רגל על רגל בשמש, לוגם תה שחור. אל מול פנורמה מטורפת של הר הנומן טיבה אני מהרהר במשמעות החיים, ואיך בדיוק אני יוצא מכאן.
לקראת ערב אני מקבל לפתע הודעה לוויינית מניקו, חבר ומרחף משווייץ, שתקוע 70 ק"מ דרומית ממני. הוא נאלץ לנחות על הר ללא שם בגובה 3,000 מטרים, ובינתיים הרוח המזרחית התחזקה מאוד גם אצלו. הוא לא יכול להמריא שוב, ואין לו יכולת לרדת רגלית ללא ציוד טיפוס. למען האמת שנינו במצב די דומה, עם הבדל קטן-גדול: לו אין ציוד להעביר לילה בשטח, והוא בגובה אלף מטר מעליי. אני מרגיע אותו ומאיץ בו לא לנסות להמריא ברוח חזקה. אם זה ייגמר בתאונה, המצב שלו שם יהיה הרבה יותר גרוע. "תתעטף כל הלילה בתוך הכנף, יהיה לך קר, לא נעים - אבל תשרוד. מחר בבוקר נעריך את המצב מחדש", אני מסכם איתו. אני מסיים את ההתכתבות ובודק תחזית למחר: בבוקר עומדת להיכנס סערה שתימשך שלושה ימים. איףףף. שום חילוץ לא יצא אליו בזמן סערה.
בינתיים אני מריץ בראשי תרגיל מתקדם בקבלת החלטות: אם תיכנס סערה אוכל להעביר שלושה ימים בקילאנג, שנמצאת ממש מעברו השני של הרכס שעליו אני ישן הלילה, ולהמשיך משם אל לה; אבל מיד מבטל: כעת אין אפשרות להמריא ברוחות הללו, והנתיב הרגלי חסום בקיר בגובה 400 מטר. מצד שני, גם אין מצב להישאר שלושה ימים בנקודה הנוכחית, חשוף לסערה, ובלאו הכי אין לי מספיק אוכל. התרגיל מסתיים בהחלטה ניהולית אמיצה: נחליט מחר בבוקר.
אני מבלה לילה נוסף רועד מקור, הפעם ללא דובים. להפתעתי אני מתעורר למחרת לבוקר נטול רוחות, בניגוד גמור לתחזית. אומנם השמיים שחורים ונראה שעומדים להתפוצץ כל רגע - אבל אין כלל רוח. אלוהי הרחיפה נותנים לי הזדמנות לברוח, ואני לא מתכוון לוותר עליה: אני מקפל בזריזות את האוהל, מתחבר לכנף וממריא לפני שהרוח תשנה את דעתה. בדרך אני שולח הודעה לניקו שאני מנצל הפוגה ברוח כדי לחזור לציביליזציה. אני יוצא לגלייד ארוך ומסיים במרכז מנאלי, בדיוק שנייה לפני שגשם זלעפות שוטף את העמק. ניקו מצליח להמריא גם הוא ודואה חזרה לביר.
השבועיים שלאחר מכן היו סדרה של מערכות גשם בזו אחר זו, שהכריחו אותי לצאת לטיסות מקומיות בלבד, לפני שהחורף ההימלאי נכנס בנובמבר. וכך, חלון מזג האוויר שלי להשלמת הפרויקט בא אל קיצו. חוצה הימלאיה אמיתי לא היה כאן - רק הרפתקה מטורפת בקצה העולם.
אליה זמור הוא ספורטאי הרים של אלפיניזם, טיפוס, סקי, ריצת שטח ומצנחי רחיפה. מבסיס מגוריו בשאמוני שבאלפים הצרפתיים זמור לוקח את הספורט לפרויקטים ברחבי העולם.
צילומים: אליה זמור
