הימים ימי טרום קורונה, בעידן שבו תיירים היו מחליפים יעדים וקונקשנים כמו גרביים בלי שאף בדיקה, חיסון או אישור ועדת חריגים יעצרו בעדם. כמה תמימים היינו. השנתיים האחרונות כמעט השכיחו מאיתנו את העובדה שענף התיירות הבינלאומית פרח לפני כן; באופן אישי, תוכניתי הפרטית הייתה להתחרע על מרחבי אירופה ברכב שכור עם בת זוגי דאז, מתוך כוונה ברורה למנף את האירוע לכדי סגירת עסקה במלוא הרומנטיות הקיטשית המתבקשת במעמדים כאלו. השיפוצים בדירתי השכורה במרכז תל אביב בדיוק הסתיימו, ומדירת רווקים ישנה ומעופשת היא הפכה לפנינת חמד זוגית ו"מעוצבת אדריכלית", מה שזה לא אומר. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אנחנו היינו כבר בשלבים מתקדמים של בדיקת יעדים ומועדי טיסות, כשבת הזוג החליטה לפתע לבטל את הרפתקאותינו בניכר, את המעבר הצפוי למגורים משותפים ובכלל - את כל העניין בינינו. כך נותרתי לבדי בדירה חדשה, משופצת ומרווחת. בהתחלה עוד עברה בי המחשבה לצאת לטיול המתוכנן לבדי, אבל האנרגיות לא ממש התאימו לכך. ואם אני לא טס לחו"ל - למה שחו"ל לא יבוא אליי?
את רעיון ה-Airbnb אני חייב לחבר טוב שלי, חובב מסעות, סאבלטים וקאוצ'סרפינג בעצמו. מכיוון שהמקצוע שלו מאפשר לו לעבוד מרחוק, פעם בתקופה הוא טס לכמה חודשים ומשאיר את הדירה שבבעלותו לניהול חיצוני של חברה המתמחה באירוח תיירים, ומממן לעצמו כך את כל הטיול. כשהוא בארץ, הוא כמעט תמיד מארח תיירים מחו"ל בחדר נוסף שעוצב במיוחד לשם כך. מכיוון שאין לו משכנתה או שכר דירה על הראש, אפשר לדמיין לבד כמה כסף הבחור עושה רק מזה. ואני, אני שמעתי על זה פעם אחר פעם והתמלאתי קנאה. בכל זאת, להחזיק לבד דירת שני חדרים וחצי משופצת במרכז תל אביב זה לא עניין של מה בכך.
לא עברו יומיים מרגע שעלו לאתר Airbnb פרטים ותמונות על החוויה התל-אביבית האותנטית שמציעה הדירה שלי, ותיבת האינבוקס התמלאה בבקשות שלושה חודשים קדימה. התמחור הנוח, התחושה הביתית שהשתקפה מהתמונות, הלוקיישן האטרקטיבי והקיץ המתקרב עשו את שלהם. האתגר היחיד היה לבחור נכון את האורחים. זה אולי נשמע פשוט לארח תיירים בדירתך הפרטית, אבל הגבול בין הרפתקה כיפית שמניבה סכומים נאים לגיהינום הוא דק מאוד. מה עושים? מתכתבים, בודקים חוות דעת עליהם מצד מארחים קודמים, ובעיקר משתמשים בלא מעט אינטואיציה בריאה. וכך, מהתכתבות אחת לשנייה, בחרתי את האורח הראשון.
מאוד הצחיקה אותי ההתרגשות שאחזה בי. ממש כמו לפני דייט ראשון עם בחורה שרציתי מלא-מלא זמן. השעה שתיים בלילה, עבדי אמור להגיע בכל רגע במונית ספיישל משדה התעופה, ולי אין מושג למה לצפות. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מארח אדם זר לחלוטין בדירה שלי. אני מעוניין שיהיה לו כיף, כדי שיפרגן לי בחוות הדעת. אני כמובן מעוניין שיהיה לי כיף. שיהיה לנו כיף. בכל זאת, הוא כאן לשמונה ימים. חדר האירוח שהקדשתי לפרויקט הוא חדר השינה המעוצב למשעי שלי, שאותו סידרתי וארגנתי על פי כל הטיפים שקיבלתי. הכנתי מגבות, חלוק למקלחת, נעלי בית, כלי רחצה ופחות או יותר כל מה שעלה בדעתי שתייר עלול להזדקק לו. את מגוריי הזמניים העברתי לספה בסלון, ולחדר העבודה הצמוד לו. אני במילא מבלה שם את רוב הזמן מאז הפרידה.
נתחיל מהסוף: לא יכולתי לחשוב על טבילת אש טובה יותר מאשר אורח ותייר כמו עבדי. בגדול, אפשר לומר שהנחיתו אצלי בו-זמנית בדירה את כל קלישאות הפוליטיקלי קורקט, מרוכזות וארוזות בקופסה של מרציפן. עבדי - מעצב פנים שהגיע אליי מלונדון הקרה - הוא הומו שחור מוסלמי, שגדל כילד מאומץ וכיום הוא אבא בעצמו, בהורות משותפת עם גבר נוסף. בחור מתוק להפליא ומלא קסם אישי. הוא מדוגם, חטוב, עם פנים נעימות וחייכניות, והדבר הראשון ששאל אותי היה "וור איז דה נירסט ג'ים". הוא לבבי, רהוט, מנומס, אבל גם קול, בליין ומבין עניין. אני יכול להישבע שאם הייתי בחורה או חובב גברים עצמי, הייתי מוצא את עצמי בבעיה של ממש.
הקליק בינינו היה מיידי, וכבר בלילה הראשון פטפטנו את עצמנו לדעת עד הבוקר. למחרת אני נשארתי לעבוד, הוא יצא להתנסות ראשונה בחדר הכושר שהמלצתי לו עליו, ולאחר מכן פנה לענייני תיירים פורמליים כמו ביקור ביפו, שוק הפשפשים, נווה צדק ושאר אתרים. בכל יום לקחתי אותו למסעדה אחרת, ומדי פעם התפניתי להראות לו את "תל אביב האמיתית", כלומר סיבוב חסר תכלית בדיזנגוף ובשדרות רוטשילד. את הנמל ואת פלורנטין הוא איתר בעצמו. בלילות הוא כבר היה מוצא לבד מה לעשות. לא לקח לו הרבה זמן להתערות בסצנת הגייז שוקקת החיים כאן.
מבין ה"איסורים" הבודדים שהגדרתי לאורחים בדירתי, כמו איסור על עישון מכל סוג שהוא, הבהרתי שאין שום אפשרות לארח מישהו נוסף בדירה מלבד האורח/ת עצמו/ה. ממש לא מתאים לי שאורחיי המזדמנים יפתחו אצלי את היום רווקים, ויסיימו אותו מיוזעים עם מושא תשוקה פלוני בחדר השינה שלי. וכך, מדי פעם, עבדי היה שולח לי וואטסאפ: "נשאר הלילה אצל חבר, נתראה מחר", שלא אדאג לו חס וחלילה, ואני הייתי קצת מקנא. מקנא בפשטות ובקלילות שבהן עבדי היה מוצא חברים ללילה. למה אצלי זה כזה מסובך?
מלבד החוויה הייחודית בלהכיר אדם חדש לחלוטין שחי איתך באותה דירה, יש משהו מרתק בלפתח שיחות עומק אינטימיות עם מישהו שיש סיכוי לא רע שלא תראה אותו יותר בחיים, ועוד באנגלית. וכך מצאתי את עצמי משתף אותו בזוגיות שלי שזה עתה נקטעה, בספר חדש שהתחלתי לכתוב, וכמה קשה לי להקפיד לעשות כושר באופן קבוע. מדהים באיזו מהירות אפשר להיפתח, מדהים גם באיזו מהירות שפה יכולה להתנחל בראש כמו שצריך אחרי כמה ימים בודדים. עבדי, מצידו, שיתף אותי באתגרים שבהורות המשותפת, ביחס של המשפחה המאמצת שלו אליו, ובכלל איך זה לגדול ולחיות בלונדון כהומו מוסלמי שחור. בתור חובב תזונה וספורט נלהב, לפני שעזב מילא אותי מכאן ועד לונדון בטיפים ועצות לחיים בריאים - נפשית ופיזית - מניסיונו האישי. עד היום אני מנסה לשמר את מורשתו, ולהקפיד על הכלל של "לפחות עשר דקות של פעילות פיזית ביום".
אחד הדברים העיקריים שלקחתי מ"השבוע שלי עם עבדי" הוא האיזון שלו. לא יודע אם אי פעם יצא לי להכיר אדם כל כך מאוזן, שקט, שלו נפש כמוהו. "ביי דה בוק", כמעט מהונדס הייתי אומר, אחד שברור לו בכל רגע מה ואיך צריך לעשות - ועם זאת מלא שמחת חיים, שובב, לרגע לא יעיק או ישפוט אותך, אלא יקשיב, יכיל וינסה לעזור. בנסיבות אחרות, לא יודע אם היינו מצליחים להכיר ולהיפתח ככה. כשעזב החלפנו טלפונים, אנחנו עד היום חברים בפייסבוק, הוא השביע אותי ליצור קשר כשאגיע לבקר בלונדון, ושייקח אותי לבלות בעירו היפהפייה. מובן שמאז לא החלפנו מילה.
אם בקלישאות עסקינן, הרי שכריסטינה ומאדי היו סרט קולג' אמריקני שהתנחל לי בדירה. בניגוד לכללים, לחוקים ולהגדרות שדאגתי לנסח כל כך יפה בכרטיס הדירה שלי באתר, פשוט לא יכולתי לעמוד בתחנונים של שתי הבחורות החינניות מקליפורניה שאארח את שתיהן יחדיו. הן יהודיות, בנות 23. היו כאן פעם במסגרת פרויקט תגלית, ביקרו פחות או יותר בכל רחבי הארץ, והפעם הן רוצות ליהנות מהאווירה, מחוף הים ומחיי הלילה של תל אביב. הארדקור תל אביב. למה לא, חשבתי לעצמי, אולי גם אצא לבלות איתן, אני הרי מכיר את חיי הלילה, המועדונים והברים השווים בעיר, יהיה מצחיק, יהיה פאן, ולט'ס פייס איט, לא יזיק לי לצאת וליהנות קצת, לנער מעצמי את אבק הזוגיות שהתפרקה.
מאז עבדי הפכתי למארח מיומן, ומכיוון שלא יכולתי להיות נוכח בדירה ולקבל את פניהן כשהן מגיעות, ביקשתי מחברה טובה שתפתח להן את הדלת, ובגדול תדאג לכל מבוקשן עד שיתאקלמו. כשחזרתי באותו הערב לדירה, הן כבר - איך לומר - התאקלמו לחלוטין, כולל מקלחת עם דלת פתוחה, כשאחת מסתובבת רק עם מגבת והשנייה מייבשת את שיערה מול המראה. מהרגע הראשון יכולתי לחוש באנרגיה הדחוסה שהשתלטה על המרחב בדירה; אנרגיה של חופש, נערות ובליינות שרק מחפשת איפה להשתחרר, מה שעשה לי דז'ה-וו רציני לביקור הראשון שלי ברודוס כשהייתי בגילן. אבל אני לא בגילן, והציפיות שהן תהיינה עייפות מהטיסה הארוכה מהחוף המערבי התנפצו להן לחלוטין אל מול ההתלהבות שלהן לצאת כבר ולקרוע את העיר.
"וויר גואינג טו פארטיייי!" הייתה תשובתן הנלהבת לגבי תוכניותיהן ללילה המתקרב. וכך, מלבד שלום-שלום לבבי וכמה פרטי מידע יבשים (כמו איפה המלחייה והפותחן לבירה), הן היו עסוקות בהתארגנות ליציאה - לא שותפות כלל לתוכניותיי לקחת אותן לאיזו מסעדה ולשוחח על זוגיות וקריירה. איפה עבדי כשצריך אותו.
אם היו לי תהיות לגבי חוויית הקולג' המפורסמת, הרי שקיבלתי גרסה מזוקקת שלה בימים, ובעיקר בלילות, שבהם כריסטינה ומאדי התארחו אצלי: המוזיקה ה"מעודכנת" שנעה בעיקר בין רמיקסים, אלקטרו והיפ-הופ, הצחוק המתגלגל מכל שטות, הקולניות האמריקנית המוגזמת, הדיבור הדרמטי הבלתי פוסק שכולו סלט של קטעי מילים, סלנג וקללות-לייט, ובייסיקלי ההתלהבות הילדותית מכל דבר. אם נהגתי לראות את עצמי כצעיר ברוחי ממרומי גיל הארבעים פלוס שלי, הנה הוטח בפרצופי הפער שאינו ניתן לגישור בין האנרגיות הבלתי נגמרות שלהן והרצון שלי לישון, מדי פעם.
אומר זאת כך: הן היו חמודות, באמת, ובסך הכול התייחסו בכבוד לקונספט שבלינה בדירתו של אדם אחר - אבל בזה פחות או יותר הסתיים התפקיד שלי בסרט שלהן: ניצב חסר משמעות.
מהצד השני של הסקאלה הופיעה אצלי בדירה אדית, צרפתייה אליטיסטית בת 70, שאישרתי את בואה מכמה סיבות עיקריות: האחת, היא הצהירה שהיא מגיעה לארץ כדי לבקר קרובי משפחה בירושלים, ותלון אצלם חלק מהזמן; השנייה, כי היא רצתה לסגור לשלושה שבועות - כסף לא רע בסך הכול; והייתה עוד סיבה: אחרי הר הגעש האמריקני רציתי קצת, איך לומר... שקט נפשי. אבל אדית היתה הכל חוץ משקט נפשי. רמת הקלולסיות שלה היתה כזו שהתפלאתי איך היא בכלל הצליחה להגיע לדירה שלי בכוחות עצמה. בקושי דוברת אנגלית, נאלצתי להסביר לה כל דבר אלף פעם בשיטות תקשורת שונות ומשונות, החל משימוש בגוגל-מפס ועד לאיך מדליקים ומכבים את המזגן. "תומר!", היא היתה קוראת לי בפעם המי-יודע-כמה מהחדר הסמוך או מגיחה בפתח חדר העבודה, "קן יו פליז הלפ?" - ואני כבר הייתי יודע שהנה, נשרפה לה עוד חצי שעה.
אבל מה שבעיקר שיגע אותי היו הלילות. כל לילה, אבל ממש כל לילה, אדית היתה קמה ומתהלכת מתוך שינה. בהתחלה לא הבנתי מה קורה כשהתעוררתי לחרדתי למשמע צעדים מסתוריים - המחשבה שמדובר בגנב או ברוח רפאים, או בשניהם, התחלפה בהבנה שזו לא אחרת מאשר האורחת הצרפתייה, שמטופפת יחפה הלוך וחזור על רצפת הפרקט שבחדר הסמוך. בתחילה חשבתי שמדובר ביקיצה טבעית לשירותים או משהו בסגנון, אבל הצעדים נעו לאורך כל החדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור, כשמדי פעם הם נעצרים ליד הדלת המשותפת שבין החדרים. הדמיון המפותח שלי התמזג עם מגוון סרטי האימה החביבים עליי, ולא היה לי מה לעשות בנידון חוץ מלנשום ולנסות להירגע. להירדם בחזרה לא הצלחתי.
כעבור שלושה ימים הגיע הביקור המיוחל של אדית אצל משפחתה בירושלים, ואני נשמתי לרווחה - הנה הסתיימו הלילות הלבנים שלי לפחות למשך שבוע. אבל הביקור הסתיים מוקדם מהצפוי, ואדית חזרה לדירה אחרי יום אחד בלבד. ממה שהצלחתי להבין, היה כאן ניסיון לאיחוד משפחות בינה לבין אחותה בעקבות סכסוך רב-שנים כלשהו, שלא צלח יפה. בסופו של דבר אדית החליטה לקצר את השהות ולחזור לצרפת מולדתה אחרי חמישה ימים, רק שהיא לא טרחה אפילו לעדכן אותי. בוקר אחד התעוררתי ואדית נעלמה כלא הייתה, ובנייד שלי המתינה הודעה לקונית: "בוקר טוב, אני בדרך חזרה לצרפת. תודה על האירוח".
מצד אחד העניין די שימח אותי: לא עוד שבירת שיניים ותנועות ידיים מוגזמות בניסיון חסר סיכוי לתקשורת מינימלית, ולא עוד שיטוטים מתוך שינה בלילות טרופים שמוציאים אותי מדעתי. מצד שני, היא סגרה הרי לשלושה שבועות ואף שילמה עליהם. במערכת של Airbnb, כשהאורחים משלמים מראש אין שום אפשרות מצד המארח לפנות את הימים התפוסים בלו"ז, אלא אם האורח עושה זאת בעצמו. ואדית, שקיצרה את הביקור ביוזמתה, דרשה שאחזיר לה את ההפרש על השבועיים הבלתי מנוצלים, ולא באמת הבינה את הנזק וההפסדים שגרמה. כבר ציינתי את רמת הקלולסיות?
לא משנה כמה הסברתי והתחננתי בפניה שתבטל את ההזמנה ותפנה את הלו"ז שתופס לי את הדירה, לא היה עם מי לדבר. היא לא הבינה, או לא רצתה להבין, וגם כששלחתי אותה לתמיכה של האתר היא חזרה בידיים ריקות, מה שלא מנע ממנה להמשיך. אפילו מכתב מנוסח היטב בכתב יד עגול ומלוטש חיכה לי יום אחד בתיבת הדואר. ליבי יצא אליה מצד אחד, אבל מצד שני, באיזה מקום בעולם אתה יכול גם לא לבטל את ההזמנה וגם לקבל את הכסף בחזרה? אבל היא המשיכה לנג'ס ולכתוב לי כמעט מדי יום, ואני סוף-סוף הבנתי - רוחה של אדית וצעדיה היחפים ימשיכו לרדוף את הדירה שלי. בסופו של דבר, על אף שלא הגיע לה, נשברתי והעברתי לה חצי מהסכום. לפחות אני ישן טוב בלילה עכשיו, תרתי משמע.
אם פצצת האנרגיה האוסטרלית בת ה-55 לא הייתה קיימת, היו צריכים להמציא אותה. איזו דמות נהדרת לסרט. מהרגע הראשון שדרכה אצלי בדירה הייתה בינינו כימיה. ג'ודי היתה מלאת חיים. דעתנית, ורבלית, תמיד יש לה מה לומר על כל דבר, ההיפך הגמור מהקלולסיות האנמית של אדית. אשת שיחה מרתקת, האישה הזו. מה היא לא עשתה בחיים: נתחיל מהמקצוע שלה כעיתונאית אקטיביסטית עצמאית, בעלת בלוג פעיל, שנשלחת גם לא מעט על ידי גופי תקשורת מרכזיים לסקר מאורעות מעניינים במקומות כאלו ואחרים בעולם. היא ביקרה כאן לא מעט בעבר, מכירה טוב מאוד את ישראל בכלל ואת תל אביב בפרט ומרגישה כאן בבית. הסיפורים והחוויות שלה יכולים למלא ספר, והיא אכן - איך לא - הוציאה אחד כזה. אבל ג'ודי בכלל מקטלגת את עצמה כרוחניקית, ובקיאה בכל רזי הרפואה ההודית, החוכמה השמאנית ושיטות המדיטציה והמיינדפולנס לסוגיהן. על הדרך היא גם משווקת ומוכרת תכשיטים מעשה ידיה, מלאכה שלמדה אני-באמת-לא-זוכר-איפה. אני כן זוכר שהיא פתחה את התיק המיוחד שבו היא נושאת את תכשיטיה ופרשה אותם בפניי על הספה שלי. איך לומר, ראיתי תכשיטים יפים יותר בחיי. או במילים אחרות, פחות התחברתי.
את ג'ודי לא היה צריך להעסיק, וגם לא לדאוג לה. אישה פעלתנית ועצמאית שכמותה הייתה עסוקה פחות או יותר במשך כל היום בענייניה. אבל בערבים, כשהייתה חוזרת לדירה, היינו פוצחים בשיחות מאלפות, ואני הייתי שוקע בסיפורים שלה, בחוכמה המלווה בניסיון החיים המרתק שלה. ועם זאת, רק דבר אחד היא עדיין לא למדה: מתי לעצור. לסתום קצת. כמו משאית שאיבדה את הבלמים, כשג'ודי פותחת את הפה, הוא לא נסגר אם לא סוגרים אותו - ולפעמים בן אדם מתעייף ורוצה ללכת לישון, או סתם לראות איזה סרט בשקט. רמזים לא מספיקים כאן, גם לא קימה הפגנתית מהספה משולבת בתנועות עייפות מוגזמות. לג'ודי צריך להגיד את הדברים כמו שהם: "יקירתי, אני עייף. אני רוצה ללכת לישון!". אז היא הייתה מבינה - לא לפני עוד סיפור מסמר שיער על משטרת ההגירה של רואנדה, כמובן.
ג'ודי הייתה האורחת האחרונה שלי, רגע לפני התפרצות המגפה וסגירת השמיים. עד היום אני לא יודע אם זה היה מכוון או לא, אבל יום אחד, אחרי שכבר עזבה, מצאתי טבעת נישואים מעוטרת בקישוטים אינדיאניים בין הכריות של הספה. מיד ידעתי של מי היא ואיך היא הגיעה לשם, ויצרתי עם ג'ודי קשר. אבל היא? מתעקשת שאם זה נשאר אצלי, זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. "הטבעת בחרה אותך" - כך לפחות השמאן שלה טוען. הייתה לי ברירה? עד היום היא אצלי במגירה. מצחיק שהרפתקה שהתחילה בגלל טבעת הסתיימה בסופו של דבר עם אחת כזו.
צילומים: Shutterstock
פורסם לראשונה: 08:48, 09.03.22
