אה, חורף. אין כמו הזמן הקסום הזה, שבו שלכת נישאת באוויר, דוק של קור שברירי עוטף את הארץ ורווקים נחפזים למצוא לעצמם פרטנרים שיחממו אותם מתחת לפוך, בשביל להיזכר בפרידות הכי משפילות שעברתי. זו שבה אני נזכרת עכשיו קרתה כשהייתי בערך בת 20: הוא היה חתיך וגבוה ונדלק עליי, עד שהתחלנו לשכב ולא נותר לו עוד לאן לשאוף. הוא נתן שם עבודה אבל חדל מליזום פגישות, מה שפירשתי כביישנות ויראת כבוד אל מול נוכחותי המרהיבה. אני מצידי המשכתי לגרור את הכרכרה המקרטעת הזו קדימה, עד שהציע, או ליתר דיוק הסכים, שניפגש אצלו בשבת. "אולי ניפגש באמצע?", הצעתי, "אין לי אוטובוסים". הוא ענה שיש מונית שירות.
עשרים דקות הלכתי עד לתחנת מוניות השירות של קו 4 בחום הקופח של תל אביב, על מנת לנסוע לצד השני של העיר ולהתבשר ברגע רדתי מהמונית ש"זה לא הטיימינג הנכון". אבודה ומאופרת יתר על המידה ביחס לשעת צהריים באוגוסט, גררתי את עצמי לבכות בבית הקפה הסמוך לתוך תבשיל דל ויקר מדי בשם "חמין של בית". "אני לא מאמינה בטיימינג לא נכון, זה בולשיט", סימסתי לו בישירות שהחשבתי לסקסית באותם ימים. "אז מה הסיבה?". "טוב", הוא ענה, "אני פשוט ממש הייתי רוצה בת זוג שאכפת לי ממנה".
הזיכרון הצורב הזה יהווה לטוב ולרע - אבל בעיקר לרע - חלק ממי שאני כיום לעולם ועד. הוא צרוב בבשרי כשם שכל פיסה בחיי מרכיבה את היצירה המופלאה כקולאז' עיתונים ודבק פלסטי שהיא אופיר סגרסקי. במרוצת השנים שמחתי לגלות שזו בהחלט לא הפרידה המשפילה ביותר - ובוודאות לא הזכירה ביותר - שמישהו חווה אי פעם.
קחו למשל את סיפור הפרידה המחריד באמת של שיר סופר. זה קרה כשהייתה בת 26, לאחר חצי שנה של זוגיות מלבלבת עם מי שנקרא לו ירחמיאל, כי מגיע לו. ירחמיאל הציע לשיר לעבור לגור יחד, והיא, באופן די מובן, חשבה שזה קצת מוקדם מדי. "יש לנו עוד זמן", אמרה לו.
השיחה הזו התקיימה בשישי, את שבת הם בילו יחד ובראשון התפצלו איש-איש לעבודתו. סופר לא שיערה שמאותו רגע ייעלם ירחמיאל כאילו בלעה אותו האדמה. "הייתי בטוחה שהוא מת", היא אומרת. "בדקתי בכל בית חולים, בית עלמין, יו ניים איט. בסוף התחננתי למשפחה המגעילה שלו, שאמרו לי שהוא חזר לחברה הקודמת שלו". את חפציו שנותרו בדירה אסף באמצעות שליח. "אחרי שהתחננתי שיבוא כדי להיפרד כמו שצריך, הוא הגיע - ולא הוציא מילה", נזכרת סופר.
עם בת הזוג הישנה-חדשה, אגב, ירחמיאל התחתן כעבור זמן קצר, ובתוך שנתיים גם הספיק להתגרש ממנה. "היא זרקה את הכלב הזה לאלף עזאזלים כי היא בגדה בו עם מישהו אחר, ואני יצאתי לבר ודפקתי את הראש", שיר מתרפקת על הזיכרון. כמאמר הפתגם, קארמה היא בת זנונים.
"היום אני בת 51 אז זה לא מעניין אותי בכלל, אבל אני שמחה שכאב לו", היא מודה. "מיותר לציין שאז התרסקתי למיליון חתיכות, ירדתי איזה עשרה קילו ואחרי חודשיים, כשראיתי שאני לא מצליחה להתאפס על עצמי, נסעתי להודו לבד. שם הכרתי בן זוג חדש ונשארנו יחד שלוש שנים".
הפרידה שחוותה שיר היא מופת של השפלה, התרכבות מופלאה של נתונים לכדי צלקת נפשית מפוארת אחת: הבגידה, ההיעלמות הפתאומית, שיחת הפרידה הנעדרת וכמובן, הניגודיות של כל זה אל מול אהבת האמת שלכאורה קדמה לאסון. אך הסיפור של אריק רימון (25) בא ללמדנו כי גם דייט בודד המיועד ליזיזות עלול להסתיים בפורענות גדולה.
"דיברנו בהתכתבות במשך שעות", מספר אריק. "הוא שלח לי תמונות-לא-תמונות, וקבענו להיפגש". כדי להוסיף על ההתחלה המבטיחה הזו, השניים הללו קבעו להיפגש בתחנה המרכזית בתל אביב, משם סיכמו שיסעו יחד לבית של אריק. הם נפגשו בתחנה, שם קבע אריק בינו לבין עצמו שהדייט אומנם נראה נורא, אבל האופי שלו אפילו גרוע מזה.
"הוא רצה סקס בשירותים של התחנה המרכזית", מספר רימון. "אמרתי לו, 'בוא ניקח אוטובוס אליי, נשב, נשתה משהו ונראה'. אמרתי, אולי יש לו משהו במכנסיים ששווה הסתכלות, וגם הייתי בן 18, חטאתי בחטא הטיפשות". ליבי עם אריק; עם ההצטדקות המבוישת הזו יכולה להזדהות מי - בלי להזכיר שמות - שנענתה בגיל 20 להצעתו של איש זר להיפגש אצלו במרפסת כי חשבה ש"המרפסת" זה שם של בר. מה, לא כולן עשו את זה?
"גם באוטובוס הוא היה נורא לחוץ על סקס", מספר אריק. "כשישבנו שם שמתי לב שהריח שלו בלתי נסבל והבנתי שזהו, לא יקרה כלום. אז אמרתי לו שוב, בעדינות, ש'נראה כבר'". בנקודה הזו, לדבריו של אריק, אותו איש מסוקס התהפך עליו בבת אחת בצעקות אימים.
"הוא חטף עליי קריזה ופתח בצעקות סירנה: 'מי אתה חושב שאתה יא מגעיל, בחיים אני לא אגע בך אפילו לא עם עיפרון', ממש כאילו דיבוק השתלט עליו", נזכר אריק. "כל האוטובוס שומעות - וכולן נועצות מבטים. בין היתר הוא צעק את גודל המה-שמו שלי, ועוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם".
בתום המיצג המרגש הזה ירד אמנון - זה השם שניתן לו, כמובן - מהאוטובוס, וחסם את אריק מכל פלטפורמת תקשורת אפשרית. "אני נשארתי באוטובוס נבוך, כשכולם נועצים בי מבטים. ואז באה אליי ילדה ואמרה לי 'הוא לא שווה את זה'".
גם ים ידלין (30) נחשף במהירות לצד האפל של הגריינדר כשהיה בן 24, והתאהב במי שיצא איתו במשך חודש במהלך חופשה בלונדון. "הוא נפרד ממני בסמס, אמר שהוא לא בנוי לקשר ואז הוסיף: 'אבל אתה חייב להתחיל ללכת לחדר כושר בשביל שיהיה לך גוף שיתאים לפנים היפות שלך'", מספר ידלין. בזמנו, כמובן, זה לא היה משעשע בשום צורה. "זה מישהו שרציתי אותו ונמשכתי אליו, והוא ליטרלי עימת אותי עם כל השנאה העצמית שלי בפאקינג הודעה", אומר ידלין. "כאילו את כל הדברים הכי גרועים שאני אומר על עצמי - הוא סיכם במשפט".
אחרי כל זה, כעבור שנה, הפציע הבחור הלונדוני מחדש בתיבת המסנג'ר של ידלין. "הוא אמר לי שעברה שנה, ועכשיו אחרי שהתגברתי עליו, הוא חושב שאנחנו סוף-סוף יכולים להיות חברים. כשאמרתי לו שפחות, הוא אמר בציטוט מדוייק: You’re just a self-centered asshole. הוי, הסימטריה המופלאה של חוסר מודעות עצמית.
"אני חוזר הביתה ורואה שכל הבגדים שלה ארוזים והבגדים שלי זרוקים בכל מקום כאילו מישהו שדד את הבית, במטבח החול של החתול ניצב בתל כזה, ולמעלה הקקי של החתול מפוסל יפה, עם תמונה שלנו ומכתבים שכתבתי לה על הקקי שתקוע באמצע"
עד כה היו לנו פרידות מדייט ראשון, פרידות יזיזותיות או פרידות מקשרים ארוכי טווח, אבל חנה, בת 39 מפתח תקווה, מייסדת ז'אנר חדש. היא מספרת על סדנת זוגיות שהשתתפה בה באמצע שנות העשרים לחייה, שם החליטה לעשות מעשה בהשראת מעבירי הסדנה. השניים היו רווקים סדרתיים שהחליטו לגור יחד ולהעמיד פני זוג כדי להרגיל את עצמם למציאות זוגית, עד שלבסוף התחתנו, וכמובן החליטו להעביר את הידע הזה הלאה, לרווקים אחרים. זה הזמן לומר שאם קונספט של סדנה נשמע כמו קומדיה רומנטית מהניינטיז, היא אולי לא בדיוק מקצועית, ובסבירות גבוהה תמצאו שם ניסוי חברתי אחראי פחות מ"האח הגדול".
"נרשמתי ופגשתי שם בחור ששמתי עליו עין, וניסיתי בכל מיני דרכים להתחיל איתו", מספרת חנה. "מכיוון שהינו באווירה סדנאית, החלטנו לנסות על עצמנו את כל השיטות שלמדנו". הו, לא. "ככה עברנו על שלבי המחמאות ההדדיות, מסתוריות, מטפחות". מטפחות?
"זה קצת עובד על סטריאוטיפים גבריים ונשיים, אבל הטענה היא שגברים אוהבים שנותנים להם אתגרים, ולנשים יש את היכולת להטיל מטפחות. זה שם קוד למשימה שאת נותנת לגבר, למשל 'אוי נשרפה לי הנורה ואני לא יודעת איך מחליפים'. זה 'מטפחת', כמו הנשים פעם שהיו מפילות 'בטעות' את המטפחות שלהם כסימן לגבר שהן מעוניינות".
בסוף התרגולים הפמיניסטיים הללו הפכו התלמידים לזוג של ממש, ואז, לדברי חנה, הציע הבחור ללכת על האתגר הגדול מכולם, כפי שעשו מארגני הסדנה עצמם - ולעבור לגור יחד. "מכיוון שגרתי עם אמא, אבא, אחות וסבתא, היה נראה לי שלעבור לגור עם בחור חתיך בגבעתיים זו עסקה די טובה", היא מסבירה, "וככה מצאנו את עצמנו זוגיים בתחילת הקשר".
אך בזוגיות כמו בזוגיות, או בזוגיות מזויפת כמו בזוגיות מזויפת, אחרי שלב ירח הדבש מגיע המשבר. במקרה של חנה ורועי (שם בדוי), זה קרה במהלך חופשה בירושלים, שם גילתה חנה הודעות ממדריכת הסדנה בטלפון של רועי. היא לא הצליחה לעמוד בפיתוי, וקראה את כל שרשור ההודעות שלהם. הגילוי היה מאכזב יותר מחופשה בירושלים.
"הוא כתב שם כמה שהוא לא סובל אותי ורוצה לסיים את הקשר", חושפת חנה. "המדריכה שכנעה אותו שרק יסיים את תקופת ההסכם בשביל להוכיח לעצמו שהוא מסוגל, כחלק מהסדנה. היו שם המון דברים רעים עליי, ובעצם התחוור לי שהוא והיא מבינים שאנחנו רק מתאמנים יחד, בזמן שאני אשכרה אהבתי אותו".
אם זו הייתה קומדיה רומנטית, זה היה הרגע שבו השניים היו נפרדים עד שרועי היה מתפכח ורודף אחרי חנה לשדה התעופה בגשם בליווי להקת כלי מיתר. במציאות, כעבור כמה ימי פרידה הייתה זו חנה שחזרה אליו, עד שהבינה באיחור כי במשך כל תקופת מגוריהם יחד רועי התכתב עם בנות נוספות. "הוא כתב לאישה אחת שאני דיכאונית, שהשמנתי, שהוא לא נמשך אליי ושאני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר" - צ'ק על כל עלבון אפשרי בארסנל. בשלב הזה, מיותר לציין, נפרדו דרכיהם סופית.
גם הפרידה המצלקת הבאה שייכת לתחום הקומדיות הרומנטיות, אבל יותר לז'אנר סרטי התיכון מהניינטיז. מאי ויאיר (שמות בדויים) הכירו כשהיו צעירים בני 18, ומטומטמים כפי שאפשר להיות רק בגיל הזה. "התחלנו להזדיין, ואחרי איזה חודשיים הוא התוודה בפניי שהתערב עם חבר שלו מי ישיג אותי ראשון", מספרת מאי. "הוא אמר שעכשיו כשהוא ניצח הוא כבר לא צריך אותי". הייתם מצפים שזה יהיה הסוף, אבל זה אפילו לא קרוב לשיא הטמטום בסיפור הזה.
"מה שהיה הכי פתטי זה שהוא אמר כזה, 'לא מגיע לך להישאר איתי כי אני כזה מניאק', ואני הייתי כזה 'אוי מסכן, הוא מניאק, אבל הוא מתחרט אז אני רוצה אותו'". בסופו של דבר, איכשהו, מאי היא זו שביקשה להמשיך, ויאיר התעקש שזה צריך להיגמר כי "זה לא פייר כלפיה". אצילות נפש שכזו.
דני (שם בדוי), בתחילת שנות השלושים לחייו, היה יכול רק לחלום על פרידה לואו-קי שכזו. הסיפור שלו התרחש לפני שנים ספורות, כשבמהלך קשר שנמשך שנה וחצי פיתחה אליו חברתו טינה עמוקה. "עבדתי המון, משמונה בבוקר עד שמונה בערב, בניתי את הצעדים הראשונים בקריירה שלי", מספר דני. "היא הייתה במצב נפשי מאוד מעורער, ואני לא הייתי שם בשבילה. זה גרם להמון זעם להצטבר, מה שהוביל להתפרצות ביום הפרידה".
"התפרצות" היא בהחלט דרך אחת לתאר מה שקרה שם. "אני הייתי בעבודה, והיא הייתה צריכה באותו ערב לארוז את הדברים ולקחת אותם", הוא נזכר. "אני חוזר הביתה ורואה שכל הבגדים שלה ארוזים והבגדים שלי זרוקים בכל מקום כאילו מישהו שדד את הבית, במטבח החול של החתול ניצב בתל כזה, ולמעלה הקקי של החתול מפוסל יפה, עם תמונה שלנו ומכתבים שכתבתי לה על הקקי שתקוע באמצע". לא יודעת מה איתכם, אבל אני מדמיינת עץ חג מולד יצירתי במיוחד.
לנקמות כמו זו שמור מקום מיוחד בליבי, שכן האיכויות האסתטיות שלהן מקנות להן מעמד של אמנות. בדיעבד, אני בטוחה, גם דני מוכרח להעריך את המיצג שהונח באמצע המטבח שלו. "זה היה מתסכל ממש, הייתי צריך לנקות מלא", נזכר דני. "מבחינה רגשית היו לנו הרבה ריבים באותה תקופה והיא אמרה ועשתה מלא דברים קיצוניים, אז כשראיתי את זה כבר התפוצצתי מצחוק".
אם יש משהו שהסיפורים הללו מוכיחים, מעבר לעובדה שדושיות, פחדנות ואובר-דרמטיות הן עניין חוצה גבולות ומגדרים, זה שיש משהו גרוע יותר מלהיות רווק: למצוא את עצמך עם פרטנר שעלול לצלק אותך לכל החיים, או לפחות לספק לך סיפור מצחיק לספר בדייט הבא. לפעמים, כך נראה, עדיף להישאר לבד מתחת לפוך.
פורסם לראשונה: 13:14, 23.11.22
