"וואו, הפתעת אותי, משוגע", אני אומר לו ואז מסתכל עליה ואומר לה, "משוגעת". זה סיפור שמתחיל במקרר. אצל כולם, תמיד, זה מתחיל במקרר. אבל המקרר שלי היה אחר. היה קיץ, אז לא חגגתי יומולדת. צוקרברג היה בן 17, אז לא היה פייסבוק. סיפרתי למעט מאוד אנשים שאני יוצא לראשונה בחיי לעצמאות ועובר לדירת שותפים. אבל איכשהו הם ידעו. בלי פייסבוק, סתם רכילות חיובית מפה לאוזן, כמו שעשינו פעם כשדיברנו. הם התחתנו שבוע לפני, קיבלו יותר מדי מקררים והחליטו לתת לי אחד במתנה. זה היה הסיפור הרשמי. התעקשתי לשלם. הם התעקשו שזו מתנת יומולדת מוקדמת.
בדיעבד, זה היה העוקץ המושלם. לא ברור אם התקרה הייתה גבוהה מדי או שהמקרר היה נמוך מדי, מה שבטוח זה שהוא היה חסר רגל, חסר יכולת לקרר ובאופן כללי חסר תועלת. אם, סתם כדוגמה מז'אנר המדע הבדיוני, הייתי מבשל מרק, פסטה או אורז – הסיר לא יכול היה להשתחל בין שני המדפים היחידים שהיו במקרר. וכדי להשעין שני בקבוקים על דופן המקרר הפנימית הייתי יכול לשים בקבוק אחד מלא, אבל מהשני כבר הייתי צריך לרוקן בערך שליש מתכולתו כי הדרך היחידה שלו להיכנס הייתה להימעך.
אין דרך יפה ונעימה לומר זאת – מדובר במקרר גמדי. לא היה בו היגיון קולינרי או היגיון כלכלי. בראשית היה מקרר גמדי, בשנית היה זוג חברים ששאף להיפטר ממנו, בשלישית השגתי להם פראייר עם טנדר, ברביעית השגתי לעצמי עוד זוג ידיים שבדיעבד לא היה נחוץ – והנה, כך נולד הקשר ההדוק הראשון שלי עם מוצר חשמלי של בני אדם מבוגרים. הוא היה גמדי ולא יעיל, אני הייתי רעב ולא יעיל. אבל היינו צעירים והיינו צריכים את הכסף ולא הייתה ברירה. המקרר הגמדי ואני הענקי נכנסנו ביחד לדירה, ולא נפרדנו זה מזה מאז ועד סוף החוזה. המקרר הגמדי הוא זה שקבע את עתידי הקולינרי בארבע השנים הבאות, שלא לומר לנצח. יוי, איזה פאר.
אתה יכול להאשים את כל העולם בבעיות הקולינריות שלך עד מחר. את הסבתות שלא היטיבו לבשל. את ההורים שהשאירו אותך עם פיצה מקפיצה למיקרוגל. את הקשה של הלחם. את העגבנייה הנוזלית מדי בסנדוויץ'. את הפרי התורן שהרקיב בילקוט. את המרגרינה שהחליפה את החמאה מטעמי כשרות. את פלטת השבת שגרמה לשניצלים להתקשח ולתפוחי האדמה להתפחם. את הטבחים הצבאיים. את הטבחים הצבאיים הגרועים יותר שהגיעו בשבועות האי־זוגיים. את המקרר הגמדי, כמובן. אבל האשם העיקרי במצב הקולינרי העדין והרגיש שבו אתה מצוי לאורך כל שנות העשרים ורוב שנות השלושים של חייך הוא החומוס התעשייתי.
הכול היה אחלה, חוץ מהעובדה שהחומוס עצמו עשה המון בלגן בבטן ובנשמה בלי קשר לזהות החברה שדחפה אותו לקופסה. לזכותם של כל הרווקים הישראלים באותה תקופה, טראומת הקוליפורמים עדיין הייתה טרייה ורפי גינת הסתובב בינינו כאחד האדם, גם אם מדי פעם צעק "דיפנס!" בהיכל הספורט יד אליהו. אבל באמת, אין שום הצדקה להתנהגות חסרת האחריות שפקדה אותנו בימים ההם. לנגב חומוס תעשייתי היה גרוע הרבה יותר בהשוואה לחטאים קולינריים אחרים, כמו לתקוע מגש של 40 קרמבואים, לחסל בקבוק קולה ביום, לשתות שש כוסות קפה או להזמין למיקי חיימוביץ' שווארמה בימי שני.
הדבר הגרוע ביותר בחומוס היה שידוכו לכל מקרר של כל רווק. הדברים היו חמורים במיוחד כשהחומוס הגיע למקרר הגמדי שלי, שבדיוק כמו שלמה יידוב על סטרואידים דיבר בצלזיוס וחלם בפרנהייט, ולפעמים להיפך. חוקים כמו כלים שלובים היו מבחינתו המלצה בלבד ועבדו יום כן, יום לא. בקבוקי שתייה, למשל, היו זקוקים לשלושה ימים כדי להתקרר, אבל אריזת החומוס הייתה עוברת מצב צבירה מפלסטיק ליהלום ברגע שדלת המקרר נטרקה אחריה. הרבה דברים יפים קרו במקרר הגמדי: פינגווינים הפסיקו לצרוח הצילו, גרטה טונברי סגרה את חשבון האינסטגרם שלה, ולדימיר פוטין הפסיק להוריד חולצה במקומות ציבוריים, קיו־אנון החליט לפקוד את הכנסייה מדי יום ראשון, בנדיקט קמברבאץ' החליט להוסיף ר' ועכשיו קוראים לו קמברבארץ' – ורק החומוס נהיה צהוב בשוליים.
וכמו כל חומוס טוב, גם כאן היה צריך פיתות. וכמו כל דבר בחיים שקשור לפחמימות, גם כאן לא היה היגיון. מה לעזאזל אמור בנאדם בודד לעשות עם חבילה של חמש פיתות? זו שאלה קשה ומטרידה, שגורמת לאותו בנאדם בודד להוציא מחשבון. נניח שהוא אוכל שתי פיתות בכל יום, מה הוא אמור לעשות ביום השלישי – להסתפק בפיתה אחת או לקנות עוד חבילה? ונניח שהוא אוכל שלוש פיתות בכל יום, מה הוא אמור לעשות ביום השני – להסתפק בשתי פיתות או לקנות עוד חבילה? ונניח שהוא לא אוהב פיתות בכלל, מה הוא אמור לעשות עם החומוס – למרוח על לחם או לנגב עם לחמנייה? ונניח שהוא אוכל רק פיתה אחת ביום, מה הוא אמור לעשות בימים שישי ושבת מבלי שייצא פיתה? בזכות השאלה האחרונה, אגב, המציאו את החלה. חמש דקות אחר כך נאלצו להמציא גם את ליהיא לפיד.
מתישהו אתה מצליח להסתיר את כל התכונות הנוראיות, ההתנהגות האינפנטילית, החורים בגרביים וחולצות סוף המסלול, ומוצא מישהי שתסכים לשהות במחיצתך כמה שעות רצוף. בהתחלה אתה משתדל לעשות את כל מה שצריך לעשות אצלה או בחוץ, אבל בשלב מסוים מגיע רגע קריטי בזמן שבו היא מבקשת, כלומר דורשת, לראות את המקום שבו אתה גר. לפעמים אתה גר בבית משלך, לפעמים אתה גר בדירה נחמדה, לפעמים אתה הומלס ולפעמים אתה במצב הגרוע מכל – גר בשותפות עם מקרר גמדי. אחרי אלף תירוצים שהמצאת במטרה למשוך עוד חודש כדי להצליח לקנות מקרר קצת יותר גבוה בתשלומים, אתה מקבל את הסירוב הסופי של הבנקאית שלך.
אתה מדמיין את עצמך עומד מול הבחורה החדשה ומגונן בחירוף נפש על המקרר הגמדי. "הגודל לא קובע אלא הטכניקה", אתה אומר לה בדמיונך, ומבין שבו ברגע קברת סופית את הסיכוי האחרון שהיה לך להיות הערב בדוך או בסיבוב. והנה היא דופקת בדלת. "אולי נזמין וולט וזהו?", אתה שואל אותה, הפעם במציאות. כשאתה מבין שהכתם הגדול שנוצר על הפרצוף שלה הוא לא אחר מאשר סימן שאלה עצום, אתה נזכר שהשנה היא 2011 ועדיין לא המציאו את וולט. עכשיו, אתה יכול בקלות להציג לה את הקונספט של וולט, אבל אין סיכוי שתוך כמה דקות גם תצליח להראות לה את התוכנית העסקית וגם תצליח להרים את זה. נכון, זה ישתלם לך בעתיד, אבל בינתיים היא ניגשת למקרר הגמדי ופותחת אותו. והיא רואה את החומוס. וזה נגמר.
לבחורה הבאה אתה כבר מגיע מוכן. שליח הפיצה מגיע דקה לפני שהיא נכנסת. אין לה שום אינטרס לפתוח את המקרר. אבל יש לה אינטרס לפתוח את הטלוויזיה, כי בערוץ 2 משדרים "מאסטר שף". בהתחלה אתה שמח, כי אולי מישהו יביא מתכון טוב לחומוס תעשייתי, אבל מהר מאוד אתה מבין שכל אחד מבשל את עצמו בקדירה אחרי שישב כל הילדות על השיש של סבתא שלו ובכה על הצלחת את הקשר הרעוע עם אחותו החורגת. נגמרה הפיצה, נגמרה הקולה, עכשיו היא רוצה מים. רגע לפני שהיא פותחת את המקרר אתה מציע לה לעבור לגור ביחד, והיא אומרת שזה מוקדם לה מדי ושעכשיו מאוחר מדי והיא צריכה ללכת. בהפסקת הפרסומות הבאה היא מסתכלת על השעון, אומרת שיש בערך שבע דקות פרסומות ושהיא אפילו תספיק להגיע הביתה בשביל לראות מי מודח. אני אומר לה שנראה לי שהמבוגרת הולכת היום, היא צועקת עליי שאני עושה לה ספוילרים, אני צועק עליה שהיא לא מבינה את המשמעות של המושג ספוילר, היא צועקת עליי שמזל שלא התחתנו, אני צועק עליה שמזל באמת, היא טורקת את הדלת של הבית, המקרר הגמדי מת.
כשאתה גוסס, בין אם אתה מקרר גמדי או אדם, או כשאתה מאבד מישהו קרוב, בין אם אתה אדם או מקרר גמדי, כל החיים שלך או שלו חולפים לנגד עיניך. למרבה הזוועה, בכל אחד מהפלאשים האלה יש טעם וריח של אוכל. לידה, אוכל של בית חולים; ברית מילה, בורקסים; פונפונים, עוגת יומולדת בצורת פרפר עם הספרה שלוש; עלייה לתורה, משה בתיבה; פנימייה, מסיבמבה; טירונות, גבנ"צ; שבת בבסיס, ופלים לימון; מארב בעזה, ערגליות שוקולד. או.קיי, הנקודה ברורה, אפשר לעצור. התקלה הקולינרית שלך הרבה יותר אכזרית ורחבה מאשר סתם אובססיה לחומוס. היא עוברת כחוט השני בין הילדות לנעורים, ומגיעה לשיאה בצבא. רק ברגעים הקשים של החיים – מוות של אדם או מקרר קרוב – אפשר להבין לעומק את השפעתו השלילית של הצבא על ההרגלים הקולינריים של האזרח שהיה פעם חייל שהיה פעם אזרח.
הצבא מלמד אותך אחריות, אמינות, דבקות במטרה, טוהר הנשק, רעות וגם איך לאכול חבילת ערגליות שלמה מבלי להקיא. אביב כוכבי הוא לא רק רמטכ"ל גאה וסופר מתחיל, הוא בטח גם יודע להכין אחלה חומוס. כולם זוכרים לדקלם לאותה אם עברייה שתדע כי הפקידה גורל ילדיה בידי מפקדים הראויים לכך, רק שוכחים לספר לה שהצבא הוא המקום האחרון שבו מותר לאנשים מבוגרים להפליץ בציבור מבלי שישפטו אותם – וזה עלול להיות קטלני. כולם אוכלים חומוס ואז – בום, ירי דו-צדדי, כוחותינו יורים על כוחותינו, שעת ת"ש, מארבים, ארבעה אנשים בטנק, אבל אתה עדיין לא מספיק מפותח כדי להבין מה זה אומר שלכולם יש ריח של חומוס ורק לך יש ריח של ערגליות.
אחרי הצבא אתה הולך לאוניברסיטה. לא משנה מה בחרת – קולנוע, מנהל עסקים, פסיכולוגיה או היסטוריה – התזונה של כולם היא עכשיו ג'וינטים, בוטנים אמריקאיים ודיאט קולה. ביום שישי כולם הולכים לאכול אבו-חסן, ורק אתה בוחר להישאר עם הערגליות. בערב כולכם שוב נפגשים לעשן משהו ביפו, אבל הפעם אף אחד לא מפליץ. ההוא שוכב עם ההיא, ההיא שוכבת עם ההיא, ההוא שוכב עם ההוא, כולם נרדמים, בבוקר מישהי שואלת איזו חביתה אתה רוצה ואתה לא ממש מבין את השאלה, כי מי בכלל ידע שיש אופציות.
בתקופה ההיא עדיין שאלו אותך כל מיני שאלות בומריות על המוצא שלך, וכך מצאת את עצמך שומר על כבודו של הגפילטע כאילו שחיתם באותה בריכה כשהייתם קטנים. אחר כך תתקבל לעבודה הראשונה שלך ברמת החייל ולא ממש תמצא את עצמך בסביבה מבחינה קולינרית – הכול בינוני מדי ויקר מדי, ארוחת הצהריים הקבועה שלך תהיה רוגלך או בורקסים במאפייה השכונתית, ולעולם לא תשלוף מארנקך את התן ביס. וכך עוברים הימים. התזונה שלך הולכת ומתבססת על פחמימות ריקות, שתי חפיסות סיגריות ביום ודברים שמצהיבים במקרר הגמדי. הזיכרונות הקולינריים שלך כוללים בעיקר רגעי שפל וייאוש במסגרות צבאיות או דתיות. לא אכלת ירקות מאז אותה עגבנייה נוזלית באמצע שנות השמונים. אתה מת להשתנות, להתעדכן, לחוות, אתה מת מרעב, יא אלוהים, ובא לך לחטוף משהו טעים, אבל אתה אפילו לא יודע איפה להתחיל. זה הרגע שבו אתה מחליט להוציא מהבית את המקרר הגמדי, השם ייקום דמו.
הגורם העיקרי לפרידות הוא ריאליטי. אתה רוצה בובליל, היא רוצה שפרה. אתה סוגד לדן מנו, היא מפנטזת על נעם טור. אתה מוכן להוציא לשופטים מנה שלא טעמת לפני, היא בחיים לא תגיש פסטה אם היא לא גידלה בעצמה את חיטת הדורום שלה בדרום קמפניה. ייקח לך עוד כמה חודשים מרגע ההחלטה להוציא את המקרר המת מהבית, ואיתו בערך חמש אריזות חומוס שהתחלת ומעולם לא סיימת ועוד כמה שקיות במקפיא, שבכל אחת מהן יש פיתה או שתיים. המקרר הגמדי כבר לא בבית, החומוס כבר לא בבית, אולי זו הסיבה לכך שאתה מצליח סוף-סוף לתחזק מערכת יחסים עם מישהי שהתאהבת בה, ושהיא מסכימה להתחתן איתך.
הבעיה היא שייקח לך עוד עשרה חודשים לגלות את זה. בינתיים אתה מתארגן לדייט הראשון שלכם. סושי, בפעם הראשונה בחיים. היא הציעה, אתה זרמת. מספיק שהיית אומר לה שאתה בהיריון והיית ניצל או לפחות דוחה את הקץ, אבל אתה לא מספיק מתוחכם כנראה. היא מחזיקה את מקלות הסושי בקלילות, אתה מבקש מזלג. היא מבדילה בין כל הסוגים וכל הזנים, אתה מתבלבל בין מאקי וטריאקי. אחרי הדייט זה משתפר. היא אוהבת ריאליטי קולינרי, ואתה אוהב לראות אותה רואה ריאליטי קולינרי. היא מעולם לא התעסקה באוכל מבחינה מקצועית, אבל יש לה חוש טעם מדהים, יכולת לזהות מרכיבים נדירים וידע קולינרי ברמה של שפים עם כוכבי מישלן. איכשהו אתה משכנע אותה ואת עצמך שאתה מלך הטוסטים, ומה שמתחיל כבדיחה צובר תאוצה ונגמר בערב טוסטים מפנק ומוצלח, ממש בטעות. למזלך, רגע לפני שאתה מציע לה להיכנס איתך בשותפות בדוכן טוסטים אתה משתלט על עצמך. הגורם השני לפרידות הוא הקמת דוכן אוכל רחוב.
ברגע שנכנסת לחיים שלך מישהי בעלת יכולת קולינרית שבדקה את כל המסעדות הנחשבות, מכירה את כל המסעדות האותנטיות, מחזיקה דוד שף ובן דוד שעובד במסעדת שף בפריז, אתה צריך לדעת קצת יותר מקופסת חומוס. בהתחלה אתה עומד על שלך, מתווכח שזה בסדר שיש לך רק שני מאכלים שאתה אוהב, מסרב לטעום דברים חדשים ובעיקר כנראה ממש מבאס אותה. לצורכי דמיון בלבד, נסו לתאר את אבשלום קור נשוי לניאנדרטלית, ועכשיו אנא הפסיקו לדמיין.
ואז, לאט-לאט, כי ככה זה בזוגיות, אתה מתחיל לצפות בכל הריאליטי הקולינרי שיש. "מאסטר שף", "משחקי השף", "בואו לאכול איתי", MKR, לפעמים רק גרסאות ישראליות ולפעמים גם גרסאות בינלאומיות. פתאום אתה לומד דבר או שניים, הולך למסעדות, לומד להחזיק מקלות של סושי, מתחיל לבשל, בודק תבלינים, יודע להחליף בין שקשוקה ערבית ושקשוקה איטלקית בזכות שלושה שינויים קטנים, נזהר לא לייבש עוף או לשרוף אורז, ובסוף אתה אפילו יודע איפה אוכלים את החומוס הכי טוב בעיר.
בשלב האחרון אתה תהפוך למארח אטרקטיבי שיודע להכין יותר משלוש או ארבע מנות בסיסיות, מוכן לחרוג ממה שכתוב במתכונים, קורא לכל קרם "קרמו" ולכל רוטב "רוטבו", לפעמים מתוך תחושת כבוד אמיתית ולפעמים כדי להוציא את האוויר מבלון ההליום הנפוח מחשיבות עצמית שנתקע על תקרת הקולינריה הישראלית, ואולי הכי חשוב – מצטיין בבחירת מנות כשמזמינים משלוח. "את יודעת שבגדול המצאתי את וולט כבר לפני עשר שנים", אתה משוויץ יום אחד באוזני אשתך בזמן שאתם מתלבטים מה לראות בטלוויזיה. "אתה לא", היא אומרת. הפעם אתה לא מתווכח.
