ערב אחד, כשלנטפליקס כבר לא היה מה להציע, שכבנו זוגתי ואני על הספה שבסלון, מסרבים להתמודד עם הר הכביסה האימתני שבחדר הסמוך. בערב כזה, שבו נראה ששום דבר חדש לא עומד להתרחש ושום תובנה חדשה לא הולכת ליפול, גיליתי: הייתי גבר אידיוט.
ההארה הזאת לא נגלתה אליי בסנה בוער - או בערימת כביסה בוערת, למרבה הצער - אלא כשהחלטנו, בתור משחק, לפתוח את קפסולת הזמן הניידת שנמצאת בטלפון שלנו ולקרוא את ההתכתבויות מתחילת ההיכרות שלנו. חשבנו שזה יהיה מצחיק. זה לא היה.
אני לא מכיר את האיש מההודעות הקוליות האלה, עם הקול הנמוך שמנסה להיות סקסי. אני נחרד משגיאות הכתיב, סימני הפיסוק הלא-קיימים, "אני ישלח" במקום "אשלח", יחד עם אוברדוז של "חחח" ושימוש אקססיבי באימוג'י קורץ.
האימוג'י היחיד שבו רציתי להשתמש באותו הערב היה של האיש המכה על פניו עם כף היד בייאוש.
קיץ 2018. גרתי אז בדירת חדר בפאתי פלורנטין והקפדתי לסמן וי על כל הקלישאות של רווק תל-אביבי: במקרר חיו להם קופסת חמוצים פתוחה, שתי עגבניות ובקבוק בירה אחד. הייתי מוריד שקיות מלאות בבגדים למכבסה ברחוב ולוקח קופסאות אוכל מההורים כל שישי. דייטים באו והלכו, חשבונות בברים ובמסעדות שולמו והודעות של המשך או של "נדבר" נכתבו. בשאר הזמן, עבדתי בזה - פייסבוק, טינדר, וואטסאפ אם היה מזל. חשתי שועל קרבות ותיק בזירת ההקלדות. המציאות, כפי שנגלתה לי בדיעבד, הייתה קצת שונה.
"איכס", בת הזוג שלי אומרת ומתחילה לצחוק. "אלוהים", אני מסנן תוך שאני קובר את עצמי תחת כריות הספה.
בזיכרון שלי, תמיד דמיינתי את עצמי כמו ג'ורג' קלוני בפרסומת לקפה. חצי מצחיק, רבע שנון, מכיר את הסדרות שצריך להכיר ויודע להגיד את המשפט העמוק ברגע הנכון. ומכיל, בעיקר מכיל. בחור רגיש. כך גם זכרתי את ההיכרות שלנו - קלילה ונעימה, שנונה ואינטליגנטית. בדיחה רודפת בדיחה, שיחה קולחת ממשיכה לאחת אחרת.
"חשבתי שאתה טמבל כזה", אמרה ההיא של היום בחיוך, מביטה על המסך, סוקרת את הפנינים שלי ופוסקת בסוף: "אבל היית חמוד".
לגלות שבינך לבין תחכום ואלגנטיות הפריד נהר הסיין זה לא נעים, אבל מה שבאמת הציק לי כשקראנו את ההתכתבויות הוא הפער בין הבחור המכיל והרגיש שחשבתי שהייתי ובין מי שנגלה שם. לא באמת ראיתי את הבחורה שמולי. הריכוז העצמי הזה גרם לי לפספס את העובדה שאותה בחורה שאני מתכתב איתה ימים בכתה כמה שעות, ועובר עליה יום לא משהו בכלל. אני מצידי הייתי עסוק בלדמיין את עצמי כבר איתה במקלחת. בכל הודעה שקראתי היה לי את הרצון הזה לצעוק לאורי של קיץ 2018 - תירגע! תפסיק ללחוץ יא חרמן! אתה מביך את אורי של 2022!
"אתה יודע, מזל שבסוף באמת יצא לי להכיר אותך", אומרת ההיא מההודעות ופורשת לישון, משאירה אותי לבד עם תיבת הפנדורה שנפרצה לה. התחלתי לחשוב על כל אותן נשים שאיתן התכתבתי, תהיתי על דברים שנשלחו מהמקלדת או יצאו לי מהפה ואפילו לא הייתי מודע להם. בשעת לילה מאוחרת אזרתי אומץ. החלטתי לצלול אל תוך השיחות האלו, לבוא חשבון עם הרווק ההוא מלפני שנים, שאני מאוד מקווה שאני כבר לא. גללתי למטה עוד ועוד, מריץ ימים, חודשים ושנים. מאות שיחות, פרצופים ושמות של נשים שאין סיכוי שאזכור. אני נכנס לאחת ההתכתבויות, בוחר באופן אקראי. לפי הפייסבוק קראו לה בשם מסוים, אבל פה אקרא לה עדי.
זה היה מפתיע, לקרוא שעדי זיהתה את הדבר שרק אחרי ארבע שנים אני פתאום מזהה - את הלחץ. באותו תקופה כרווק הרגשתי אותו במלוא העוצמה. זה ניהל אותי. לחץ לכבוש, להשיג, לחוות עוד חוויה ועוד חוויה, יהיה לי דייט הערב או לא יהיה לי דייט, נשכב או לא נשכב.
דבר נוסף שתפס אותי בשיחות הללו הוא חוסר היכולת שלי להתמודד עם דחייה. מתוך המסך ראיתי את עצמי נפגע. שזה נהדר וטבעי, אבל מהר מאוד מיהרתי לשלוף את כל התותחים הכבדים כדי להוכיח לה, למושא התאווה של אותו הערב, כמה אני תותח בעצמי. זה היה אינפנטילי ומצחיק, מכמיר לב ומעורר רצון לתת לעצמי של אז ניעור קטן. אתה ממש בסדר, יא חביבי, אתה לגמרי סבבה פלוס. אתה לא צריך להוכיח שום דבר. כן, זה שורף, אני יודע, אבל אין צורך להתנפח ולשלוף את הקוצים.
את עמית (שם בדוי) אני מכיר מאז שהלכנו עם תיקי ספיידרמן לגן, והוא גם אחרון המוהיקנים בחבר'ה - זה שנשאר רווק, שהקוביות שלו עדיין במקום ולא נראה שהדאד-בוד מחכה לו בזמן הקרוב. אפשר לומר שאני כמעט חי את הרווקות מחדש דרך הסיפורים שלו.
כשאנחנו יושבים לקפה בשכונה, אני אוזר אומץ ומראה לו את ההתכתבות עם עדי. "שמע, באיזשהו מקום יש לי הזדהות איתך אבל מצד שני, אני גם נגעל. וזה בדיוק הגועל הזה שהוביל אותי לשים לב לשיחות שבהן אתה מקבל דחייה, מגיב לא טוב ומתהפך על הצד השני". לדבריו, השיח על תרבות החיזור ברשת העלה אצלו את המודעות לסיטואציות כאלה, שמהן הוא מנסה להימנע. "יכול להיות שאם זה לא היה עולה למודעות הייתי פחות נחמד, אבל אני כן מנסה להראות סבר פנים יפות לרוב", הוא מודה, אבל גם חושף שהוא "ללא ספק נועז יותר בהודעות מאשר אם השיחה הייתה מתקיימת פנים אל פנים".
כששאלתי אותו אם התבייש או הרגיש לא בנוח עם אחת מההודעות ששלח לנשים, עמית שלף את המכשיר מכיסו ובחן אותן מחדש. גם הוא, כמוני, הופתע לגלות איך דברים נחרתו באופן שונה בזיכרון שלו, ואיך הקריאה החוזרת הוכיחה לו אחרת.
"יש מינימום של נימוס שאני מקפיד עליו. אני יותר קשוב, סבלני ואקסטרה-נחמד כדי למקסם את הסיכויים שלי. אני לא לגמרי משקר, אבל אני גם לא לגמרי אני", הוא מסביר. "יצאתי עם איזו מישהי שמאוד נמשכתי אליה. השתמשתי ב-150 אחוז מהאישיות שלי כדי להתאים את עצמי אליה, לגלות אמפתיה. זה לא צלח, והיא חתכה ממני. חודש אחר כך קיבלתי ממנה הודעה אם בא לי לשבת לבירה, אז שאלתי אם משהו השתנה. היא אמרה לי שהכי בקטע חברי, כחברים. באותו רגע עבר לי בראש 'מי חבר שלך בכלל, ולמה שאני אבוא לעבוד בשביל משהו שאין לי תגמול עליו?'. לא כתבתי לה את זה, תירצתי שהתחלתי לצאת עם מישהי חדשה".
אנחנו חיים במציאות טכנולוגית שלא מניחה לעבר שלנו להישאר בעבר. הוא איתנו, מונצח ברחבי הרשת, יושב לנו בכיס האחורי כמו מוזיאון נייד שבכל רגע נתון יכול להזכיר לנו איך התנהגנו באמת, ולא רק איך היינו רוצים לחשוב שהתנהגנו. להבדיל מדור ההורים שלנו, שיכול להדחיק ולהכחיש את הדושיות שלו, אנחנו נצטרך לחיות עם הפדיחות האלה ולהתעמת איתן. החלטתי להתעמת עם הפדיחות שלי.
"היי, מה נשמע? אני יודע, זה הזוי, דיברנו לפני שנים", אני כותב לעדי. "האמת שאשמח לשוחח איתך, מקווה שזה לא קרינג' מידי, תודה והמשך ערב נפלא", אני שולח בחרדה ומיד משליך את המכשיר הצידה, פותח את הטלוויזיה על פאולה וליאון מנסה להעסיק את הראש במה כפות הרגליים שלנו אומרות עלינו.
ואז נשמע הגלינג המוכר של המסנג'ר.
"סיפרתי לחברה שאני הולכת לדבר איתך, אמרתי לה שאני מקווה שאתה לא מלקה את עצמך יותר מדי". בשיחת הזום שהיא מסכימה לעשות איתי, עדי מגלה לי שלא באמת זכרה את ההתכתבות ההיא מלפני ארבע שנים. "זה כמו לראות תמונות שלך מהתיכון, זה פשוט תמיד מביך. האמת שגם הובכתי, לא רק ממך אלא גם מעצמי. נראה לך שאתה הבאד גאי, אבל כשצפיתי בהודעות שוב אז גם התגובות שלי היו מביכות".
הווידוי הזה מפתיע אותי. "לא היית איזה דוש קלאסי ששולח דיק פיק ואז נעלם, אבל כן, כל הפאסיב-אגרסיב המעפן הזה, ואני כזה - אחי, מה אתה ילד? זה בעיקר לא קריא, כי אתה כן מתעניין ושולח הודעה, אבל ניסית לדבר איתי - או על עצמך?". אני יושב מכווץ על הספה, יודע את התשובה לשאלה הזאת, תלמיד מצטיין באקדמיה לדושים. אני מתנחם בעובדה שאנחנו בכלל לא מדברים עליי, אלא עליו - ההוא מדירת החדר ב-2018, שנשאר מאחורי המסך.
"חד-משמעית יש יותר חוויות רעות מאשר טובות, ואת זה תגיד לך כל אישה", עדי פוסקת כשאני מבקש ממנה לשתף אותי בחוויה הנשית בעולם הווירטואלי. "לכל אישה יש באינבוקס שלה איזה פריק שמדבר עם עצמו, זה כזה 'היי, מה קורה', אחרי שבוע 'מה קורה', אחרי יומיים 'ולנטיין שמח, מה קורה', 'חג הפועלים מלבב מה שלומך?' - הם בקיאים בכל חגי ישראל ובכל החגים של כל הדתות. גם לי היה אחד כזה לא מזמן. יכולתי לחסום אותו ישר, אבל לא עשיתי את זה כי אז כל הזעם והתסכול האלה היו נשארים איתו, ואלה דברים שנבנים לשנאת נשים. ניסיתי לתת לו להבין שלא זה לא. אבל בסוף חסמתי אותו גם". זה נשמע לי קיצוני, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לתהות - האם גם אני הייתי פעם הפריק של מישהי?
"כשסיפרת לי על הכתבה אמרתי, 'איזה גבר, רוב הגברים לא עושים את הרפלקציה הזאת ולא את חשבון הנפש עם עצמם'", היא מחזקת את האגו המרוסק שלי. "הייתי ממליצה לעוד גברים לעשות את המעשה שאתה עשית - אפילו לא לבקש שיחה, אלא רק להתבונן לצפות בשיחות האלו ולשאול את עצמכם, מי הייתם? האם אתם שונים היום? אם כן, אז מה השתנה? ואם לא, אז מה קורה, חבר'ה? גם קלוז'ר יכול להיות טוב. זה קרינג' אבל זה הכרחי, חלק מהתפתחות שלנו כבני אדם".
סיימנו. מסך הזום נסגר עלינו. זו קלישאה, אבל בכל זאת, סגרתי מעגל. אחד. אחד מתוך אוקיינוס של שיחות. והרגשתי - עוד קלישאה - בר מזל ואסיר תודה על ההזדמנות הזאת. והנה, אולי המוזיאון הנייד הזה לא כל כך נורא. הוא מאפשר לנו לחזור אחורה, ואז גם לתקן. להסתכל על מי שהיית ולהגיד - איזה יופי שאני כבר מצליח לתפוס דברים אחרת, ולכתוב "אשלח" במקום "ישלח". חזרתי לערימות הכביסה שחיכו לי עד שאסיים את המסע הזה לעבר. בכל זאת, יש לי מכונה עכשיו, ואני כבר רשמית בכמה אחוזים פחות אידיוט.
פורסם לראשונה: 10:41, 08.06.22
