את גילי מנדזלבסקי פגשתי לראשונה לפני כשנתיים וחצי באליפות ישראל בפוקר, הנערכת מדי שנה על ידי החבר'ה של IPC בווארנה, בולגריה. ישבתי לי מרוצה מהחיים בכיסא מס' 8 ולא הצלחתי להבין מדוע מנהל הטורנירים מתעקש לדחוס עוד שני כיסאות ביני לבין הדילר, על אף שיש שם מקום לשחקן אחד נוסף בלבד. תוך פחות מדקה הבנתי במה מדובר כשגילי הצטרף לשולחן מלווה באייל, שהתיישב לידו והתחיל להקריא לו את הקלפים שקיבל ואת הנעשה במהלך היד. תוך פחות מחמש דקות הבנתי שלא רק שאני עד לתופעה שלא רואים כל יום, אלא גם שגילי הוא שחקן פוקר מעולה. ולראיה, בשתי אליפויות ישראל האחרונות שהשתתף בהן הוא הגיע פעמיים לשולחנות הגמר, כאשר באליפות האחרונה הוא הגיע למקום השביעי המכובד. לכך תוסיפו לא מעט הישגים בטורנירים בינלאומיים נוספים, את הכבוד הרב שהוא מקבל בשולחן והומור חד וסרקסטי - ותקבלו אישיות שפשוט חובה להכיר. ואני, אני לא מפספס אנשים מעניינים שחובה להכיר.
אנחנו נפגשים לארוחת צהריים במסעדה טבעונית תל-אביבית ידועה. גילי הוא צמחוני מגיל 12 מסיבות אידיאולוגיות, ובשבע השנים האחרונות הוא מצליח לשמור על אורח חיים בריא וטבעוני. "הכל התיישר אצלי מאז", הוא משתף אותי. "אני אפילו לא מדבר על העניין המוסרי והאידיאולוגי, מבחינה בריאותית כל המדדים פיקס". האמת, אני חייב להודות שזה אכן משתקף בדמותו הגבוהה ובפניו הנעימים.
וכמו ברוב הפעמים שבהן אני פוגש את גילי, יושב איתנו בשולחן אייל "רקסי" אגם, שמלווה את גילי בשנתיים האחרונות כמעט בכל משחקי הפוקר שלו. הדינמיקה ביניהם מזכירה לי זוג נשוי, עם המימיקות, הבדיחות הפרטיות והירידות ההדדיות שלהם. אייל לא מסתפק בלהקריא לגילי את התפריט, אלא מתאר לו בפרטי פרטים את המקום – ממש כמו שהוא מיטיב לעשות בשולחנות הפוקר - כולל מיקום הבר, המלצרים ומספר הכיסאות והשולחנות. "גילי אוהב 'לראות' ולחוש את המקום שהוא נמצא בו", אייל מספר, "אבל זה לא אומר שאני לא מנצל את זה לפעמים..." והם מיד צוחקים ומספרים לי אנקדוטה קלילה מבית מלון בחו"ל, כשאייל גרם לגילי להאמין שהוא מנסה לפתוח את הדלת של החדר הלא נכון ולהתנצל לחינם.
"אתה אוהב את השם רקסי?" אני שואל את אייל לגבי הכינוי שגילי הדביק לו, ודבק אצל כולם.
"למה שלא יאהב? רקסי הוא כלב נחייה מוצלח מאוד", גילי עונה במקומו, ואייל מיד מוסיף: "ברור, אחלה שם, ואני גאה להיות כלב הנחייה של גילי".
בכך אין ספק. השניים צמודים מהרגע שנפגשו לראשונה לפני שנתיים, כשגילי חיפש מקריא שילווה אותו לטורניר בקינגס ברוזבדוב, צ'כיה. "זה היה הטורניר הראשון שלי בחו"ל", גילי מספר. "הטיסות לא קלות לי, והייתי חייב שמישהו יצטרף אלי. ההיכרות עם אייל היתה דרך חבר משותף, שוחחנו קצת בטלפון, היה חיבור, והפעם הראשונה שנפגשנו היתה כבר בשדה התעופה".
אייל: "לא היה לי אז שום מושג בפוקר, והאמת היא שבהתחלה לא היה נראה לי כל העניין הזה, מה לי ולהקראת קלפים? אבל בסוף חשבתי על זה כחוויה, כל הטיסה לחו"ל ולקזינו, אז למה לא. גילי לימד אותי את המשחק מאפס, והסביר לי מה הוא צריך ממני".
"זה היה טורניר באונטי" (טורניר שבו מרוויחים כסף על כל שחקן שמדיחים - תב"א), גילי נזכר. "התיישבנו בשבע בערב, סיימנו בשבע וחצי בבוקר, לקחתי מקום שני מתוך 315 כניסות. קמתי מהטורניר הזה 'לא רואה בעיניים', ועוד היו להם תקלות במחשב, לא ישנתי 24 שעות. מאז היו לנו שבע טיסות ביחד, ורקסי מינה את עצמו ליושב ראש איגוד המקריאים הבינלאומי", הוא צוחק.
"ואיך מסתדרים עם הרווחים? אתם מתחלקים?" אני תוהה, וגילי עונה: "ברור, יש כל מיני דילים שאני מציע למקריאים, הכול בהתאם לסוג הטורניר, המיקום שלו, הפרסים, עלות הכניסה, העלויות הנוספות הכרוכות וכו'".
הוא מתמודד עם ליקוי ראייה כבד מגיל צעיר מאוד, שהלך והחמיר במהלך השנים. בזמן השירות הצבאי שאליו התנדב, כששירת ביחידת מחשבים, החל לסבול מסיבוכים קשים, ורק ניתוח מורכב הצליח להציל לו את הראייה. "בסופו של דבר הסתדרתי, למרות שאף פעם לא ראיתי טוב", הוא מספר. "הייתי נעזר בעדשות מאוד-מאוד עבות, אבל לפני 15 שנה המצב התחיל להידרדר שוב, ומכיוון שהבעיה היא ברשתיות ובעצב הראייה זה לא משהו שיש לו פתרון. לא מדובר אגב בעיוורון מלא, אני מבחין באור, בתנועות ובצללים".
עד לפני עשר שנים גילי עוד המשיך לעבוד במרץ, ולנהל את עסק המחשבים והאלקטרוניקה שבבעלותו. "ניסיתי כמה שאפשר להימנע מכל ההתעסקות בראייה, כל מה שקשור בהוצאת תעודה וכאלה, אבל בסוף אתה מקבל את זה. הכי חשוב זה לא להוריד את הראש, ולהמשיך לחיות עד כמה שאפשר את החיים שאתה מעוניין בהם". כיום גילי מתעסק בעיקר בנדל"ן ובהשקעות, משחק פוקר בזמנו החופשי, וכפי שאני מתרשם די נהנה מהחיים.
מה עושה לך את זה בפוקר?
"המשחק עצמו, האדרנלין, האקשן, תהליך ניתוח הידיים, הקומבינטוריקה, הלוגיקה, ההסתברות המתמטית, תורת המשחקים שעכשיו נכנסתי לזה חזק, שזה תחום ממש מרתק. לא מזכירים שם במילה אחת פוקר, אבל למעשה זוהי מהות המשחק - התנהגות אנשים, לנסות לצפות מה אנשים יעשו, כלכלה התנהגותית, פסיכולוגיה - האלמנטים האלו מאוד-מאוד יכולים לחזק אותך כשחקן".
לפני שגילה את הפוקר גילי היה שחקן שחמט נלהב. "את השחמט הכרתי בילדות, ופשוט לא עזבתי את הלוח. אני זוכר שבתיכון הייתי מחזיק לוח שחמט מתחת לכיסא כשהשיעורים היו משעממים. ככל שהחמירה בעיית הראייה לא יכולתי להמשיך לשחק, ולמרות שזיכרון טוב תמיד היה לי, אני לא עיוור מלידה ואין לי את היכולת שיש לשחקני שח עיוורים - לזכור לוחות שח בצורה פנומנלית ולאורך זמן כדי להצליח להתמודד במשחקים תחרותיים".
אבל אהבת ילדות לא שוכחים, ולאחרונה החשק חזר לדגדג לו, והוא מספר לי בגאווה שבסופ"ש האחרון הוא הצליח סוף-סוף לסיים משחק שח. "חששתי מזה מאוד", הוא מספר, "אבל בסוף הלכתי על זה. אומנם זה היה משחק חברי ופה ושם נגעתי בכלים (אסור לגעת בכלים בזמן משחק שח – תב"א), אבל הצלחתי לזכור את המהלכים והעמדות, והייתי ממש מרוצה מזה. יש בשחמט הרבה אלמנטים דומים לפוקר: גם כאן מדובר במשחק אסטרטגיה לטווח ארוך, צריך לנתח סיטואציות, להכיר את היריב, לצפות את המהלכים שלו, אך הוא נטול אלמנט המזל. אולי עכשיו אני אפנה לזה יותר זמן, ואם יראו אותי עכשיו פחות בפוקר, זה אומר שהצלחתי לחזור לשחק שח".
אף שהוא שומר על צניעות, יכולת ההתמודדות של גילי עם האתגרים היא לא פחות ממעוררת השראה. זו כנראה תכונה שעוברת בירושה, כי אנחנו נפגשים בשבוע של יום השואה, וגילי מספר שאביו שנפטר לפני שנתיים היה ניצול שואה, ילד בן 11 ששרד לבדו בגטו ורשה, ברח, חי ביערות וגנב אקדח משוטר - סיפור הישרדות שכולו ניסים ונפלאות.
"באילו קשיים אתה נתקל בשולחן הפוקר?", אני מתעניין כשהשיחה חוזרת למקורות.
"קודם כל אני לא יכול לראות טלים (סימנים מסגירים – תב"א), או אם שחקן עושה לי נגיד הפוך על הפוך. כל נושא שפת הגוף הוא מחוץ לתחום מבחינתי".
"ואני גם לא יכול להגיד לו שום דבר", מוסיף אייל-רקסי. "אני לא יכול להגיד לו למשל ששחקן נראה עצבני, או שהוא משחק כך וכך עם הצ'יפים או שהרגל שלו זזה, אני מורשה לספק רק את הפרטים הטכניים כמו אילו קלפים יש לו, מה האקשן שבוצע ומה נפתח על הבורד".
"יש המון מידע חסר. אני לא יכול לזכור למשל כמה צ'יפים נשאר מאחורה לשחקן מסוים בזמן יד, בעיקר נגיד אם הוא חוזר עליי, וזה לא מידע שהם חייבים לספק לי. שחקנים גם מתחלפים בשולחן, אני כל הזמן חייב להתעדכן בגודל הערימות, המשחק דינמי ומשתנה, פתאום הקצר הכפיל, הצ'יפ לידר הוא כבר לא הצ'יפ לידר. אלו הקשיים העיקריים. אז אני מנסה להתרכז בפן המתמטי והמנטלי של המשחק, להיכנס לפסיכולוגיה של השחקנים, ולהיות מרוכז ובפוקוס עד כמה שאפשר".
אין יתרונות אחרים כשלא רואים? למשל זיהוי חוזקות או חולשות על פי טון דיבור?
"זו אגדה אורבנית מצוינת", גילי צוחק. "שמעתי את זה המון פעמים, כאילו יש לי כוח-על של זיהוי עוצמת יד באמצעות הקול של היריב ושאני יודע מה עובר לשחקנים בראש. זה ככל הנראה התפתח מתשלומים מצוינים שהיו לי לבלופים, ושאני באחוזים גבוהים מצליח לשלם או לקפל ידיים נכונות. אבל לא, אני יכול להרגיע את כולם, אין לי כוחות-על ואין צורך לשתוק כשמשחקים מולי".
התגובות משחקנים ומדילרים שרואים אותו לראשונה, לדבריו, תמיד מתאפיינות בכבוד ובהערכה - ואיך לא, גם בסקרנות. "אני זוכר שהיה פעם דילר אחד שקרא לפלור (מנהל הטורניר – תב"א) כדי לנסות להבין מה קורה ולמה יש לי מלווה. אני מנסה להתבדח איתו שאין לי כוח להסתכל לבד על הקלפים, בסוף הוא מאוד התנצל למרות שתכלס אין לו על מה. יש אנשים ששואלים 'מה, אתם משחקים שניים?' או 'מה פתאום מישהו לוחש לו באוזן?', אבל בשנייה שהם מבינים הם מקבלים ומאוד מפרגנים. אני נזכר שהיינו בטורניר בחו"ל, ושכחתי להשתיק את הטלפון שלי שעובד על הקראות. פתאום ב-11 וחצי בלילה הוא מתחיל להקריא לי מספרים מתוך דו"ח של אפל, ואחד החבר'ה בשולחן חשב שיש לי איזו תוכנה בטלפון, הייתי חייב להוכיח לו שמדובר במשהו שלא קשור למשחק".
"קורה גם שהדילר מחלק גם לי פתאום קלפים כשחקן מן המניין", אייל מנדב מידע משעשע, "מה שמצריך כמובן בכל פעם חלוקה מחדש".
זה מזכיר לי שהמקריא חייב להיות מרוכז כל הזמן גם כן במשחק. מה קורה כשהוא טועה?
גילי: "זה אכן יכול לקרות. קרה פעם שהיה לי זוג 8, הבורד היה 6 קינג אס והקריאו לי 8 קינג אס, ואני לא יכול לדעת, וגם לא יכול לתקן אותם גם כשאני מבין אחר כך שהייתה טעות. לפעמים אומרים לי 'ריינבואו' (שלושה קלפים מסוגים שונים - תב"א) ולא את הקלפים המדויקים, כלומר מספר וצורה של כל אחד בנפרד, ויש לזה חשיבות כמובן, ואני לא יכול תוך כדי משחק לתקן ולחשוף את עצמי. לכן לא מעט פעמים אני מבקש להקריא שוב את הבורד, גם כדי לדייק את הקלפים וגם כדי להיות בטוח, מבחינתי ומבחינת המקריא. בדיוק אגב כמו כל שחקן, שמסתכל שוב על הידיים שלו ושוב על הבורד לבדוק שהוא לא טועה".
"מצד אחד אני בסך הכול 'מקריא', אבל אני חייב להיות בריכוז שיא, כי כל טעות שלי יכולה לרסק לגילי את המשחק", מוסיף אייל. "גם העייפות משפיעה, הרי אני גם חלק מהמשחק, אני חי את המשחק בעצמי, אני חווה את המשחק דרך גילי, שמח כמוהו, מתאכזב כמוהו. לא תמיד אני מבין מהלכים שלו, למה הוא קיפל או העלה, לפעמים אני גם לא חושב כמוהו אבל לא יכול לומר שום דבר, אבל ברוב הפעמים הוא צודק".
"זה מדהים אגב כמה שהמקריאים לומדים את המשחק תוך כדי", גילי מספר. "גם הדילרים, זה תמיד מאוד-מאוד מעניין אותם". זו הסיבה שמלבד אייל-רקסי, הלוא הוא המקריא הראשי ויו"ר איגוד המקריאים הבינלאומי מטעם עצמו, ישנם עוד מקריאים ומקריאות המתלווים מדי פעם אל גילי לטורנירים, כשאייל עסוק בעבודתו כבעלים של משרד חקירות פרטי ולא יכול לממש את ייעודו ככלב נחייה.
"זה קשה למצוא מקריאים טובים", גילי משתף, "רובם מעדיפים פשוט לשחק את המשחק. אני ואייל כבר שותפים לחלוטין, מתחלקים בביי-אין וברווחים".
שמתי לב לאחרונה באמת שאייל התחיל לבגוד בך ולשחק בעצמו, מה דעתך על זה?
גילי: "האמת, מפרגן לו, כל עוד הוא לא עושה שטויות".
אייל: "עד שלא הכרתי את גילי לא הייתה לי נגיעה לפוקר, את כל המשחק למדתי דרך המשחק של גילי. לאט-לאט זה התחיל לדגדג לי, הבנתי מה כיף בזה. הצלחתי להחזיק מעמד שנה בלי לשחק, אבל בסוף נכנסתי לזה. טורניר ראשון ששיחקתי סיימתי שני. אבל אני משחק פעם ב-, לא יותר מדי. פעם אחת שיחקנו אני וגילי באותו שולחן, שנינו הגענו אחרונים, ואני לקחתי אותו".
גילי: "רציתי שייקח, דחפתי עליו יד שידעתי שישלם לי ושהוא טוב עליי. אבל הוא עדיין נוטה להמר ולרדוף אחרי ידיים. הוא כבר קיבל ממני צעקות".
מה עם אונליין?
גילי: "אני כמעט לא משחק אונליין, רק לעיתים רחוקות. יש לי שתי מקריאות שאומרות לי את האקשן, ואני משחק בהתאם. זה לא פשוט כי אין אנשים, אין את הממד הפסיכולוגי, ונשארת רק המתמטיקה היבשה".
וטורנירים גדולים ויוקרתיים כמו אליפות העולם? לא מדגדג לך?
"אני לא מחפש כרגע את הטורנירים הגדולים כמו וגאס או EPT, בעיקר בגלל הטיסות הארוכות, אבל עוד אגיע לשם. בעיקרון אני לא משחק בשביל הכסף, או שיסדר אותי כלכלית, בגלל זה אגב אני גם לא מתקרב לקאש ולא נוגע בקאש".
איך אתה לומד? איך אתה משפר את המשחק שלך?
"כשהחלטתי להיכנס יותר לפוקר, ניסית לעקוב אחרי כל מיני טורנירים ביוטיוב שמקריאים את כל האקשן והקלפים, אבל זה עדיין קשה כי לא תמיד הם אומרים כל מה שקורה. הלימוד שלי הוא בעיקר לימוד עצמי, בהתרכזות בקומבינטוריקה ותורת המשחקים בעיקר".
וכמה טיפים לסיום מניסיונך בשולחנות?
"קודם כל אני חייב לומר ששחקנים ישראלים משחקים מהר מדי. לא חושבים מספיק. תעצרו שנייה, תחשבו. משחק אינטואיטיבי, 'מרגיש לי', זה משהו שמאוד מאפיין את השחקן הישראלי. ההמלצה שלי היא להיכנס יותר לעומק לתחום של ההסתברויות, ואני לא מדבר על מה שכולם יודעים - כמו מה האחוזים שייפתח לי סטרייט או צבע - אלא להיכנס יותר לעומק ולדקויות, לקחת יותר זמן לחשוב, אלו הדברים הקטנים שעושים את ההבדלים בין טורניר מוצלח מאוד לתסכול.
"חשוב גם לשים לב לפן הפסיכולוגי, לדפוסי התנהגות חוזרים של שחקנים, מתי הם משלמים, מתי הם מקפלים, ולאיזה סייזינג. בפן המנטלי, כל מי שמשחק פוקר צריך להבין שיהיו הרבה מאוד טורנירים שלא תגיע לכסף, שלא תגיע לפיינל - זה המשחק וחובה לקבל את זה. חובה להיות חזק מנטלית, לדעת לקבל מכות ולא להיכנס לטילט. חובה להיות בכאן ועכשיו. אני תמיד משחק את היד הנוכחית, היד הקודמת מבחינתי לא קיימת, אני רק זוכר אותה כדי ללמוד ממנה ואת המהלכים שלה, אבל לא נותן לה להשפיע על ההחלטות הבאות שלי. כשאני עושה טעות ולא יכול לתקן, אני חושב מה הביא אותי לעשות את הטעות הזאת כדי לא לחזור עליה בפעם הבאה. כל המשחק הזה הוא לאורך זמן, שחקנים כל הזמן זוכרים את השבירות האכזריות, אבל אין לזה משמעות בטווח הארוך. משום מה אנחנו לא זוכרים את הידיים שאנחנו שברנו, אלא רק את מה שיצא לנו רע, בעיקר כשאתה עף מטורניר.
"ואולי הטיפ הכי חשוב הוא משמעת עצמית - אני מרבה לנוח לפני טורנירים, הטבעונות עוזרת לי, אני מקפיד על ספורט, וגם בחו"ל אני לא משתולל עם אוכל ולא מוותר לעצמי. הפוקר הוא אולי לא ענף ספורט, אבל יש בו הרבה דברים שמצריכים התנהלות ואורח חיים ספורטיבי כדי להצליח".
פורסם לראשונה: 12:50, 11.05.22
