החיים כסטנדאפיסט יכולים להיות מאוד הפכפכים. יום אחד אתה בודק חומרים מול 20 איש בבר פלורנטיני אפלולי, ולמחרת אתה יכול למצוא את עצמך מופיע ל-500 איש באולמות הכי מפוארים בארץ. התנודות הן קיצוניות ובלתי צפויות, בעיקר בשנים הראשונות ובמיוחד אם אתה לא מפורסם. בדרך כלל, הופעות גדולות נסגרות מספיק זמן מראש. מדי פעם יש גם הצעות להופעות "מעכשיו לעכשיו", אבל לרוב זה קורה כי הסטנדאפיסט שהזמינו חטף קורונה או סתם החליט לוותר על אלפיים שקל שצריך לנסוע בשבילם למעלה-חור-כלשהו, ואתה מגיע על תקן אופציה ב'. זו בדיוק הסיבה שלא היו לי יותר מדי ציפיות כשקיבלתי וואטסאפ עם המילים: "היי, יש לי הצעת עבודה. דבר איתי כשתוכל". דמיינתי הופעה עם בידורית בחצר של בית ברחובות, במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-50 של מנהלת תיקי לקוחות בשם נעמה. אוי, כמה שטעיתי.
מי ששלח את ההודעה הוא חבר ותיק, סטנדאפיסט יהודי-אמריקני שעשה עלייה לארץ לפני כמה שנים. פנו אליו מחברת הספנות הבינלאומית MSC על תקן איש קשר בעל מוניטין, כדי שיבחר קבוצה של סטנדאפיסטים ישראלים שיכולים להתאים להופעות בקרוזים. אני אמור להיות שפן הניסיונות. מסתבר שהישראלים מתלוננים, איך לא, שאין תוכן בעברית שמותאם להם במסגרת אירועי התרבות שבקרוז.
"אתה עולה על טיסה לאתונה ביום שני, נוסע לנמל פיראוס, מופיע על הספינה בשלישי ורביעי וחוזר לארץ דרך נמל חיפה בחמישי בבוקר", הוא מסביר לי. "על הספינה יש משהו כמו אלפיים נוסעים, מתוכם כ-700 ישראלים. הם הקהל שלך".
באופן כללי, כשדברים טובים קורים והצעות מחמיאות מגיעות, אני לוקח צעד אחורה. משהו בי מפקפק בהיתכנות שלהם. אחרי שקיבלתי אישור של העבודה ושל הגברת שאני נשוי לה תמורת הבטחה לדובי מהדיוטי, ואחרי ששלחו לי את כרטיס הטיסה לאתונה, החרדות שלי התחילו לפעול שעות נוספות. חשבתי על כל מה שיכול להשתבש: האם הדרכון שלי, שהעלה אבק בתקופת הקורונה ולא היה בשימוש כבר חמש שנים, בכלל בתוקף? מה אם דווקא עכשיו תהיה לי קורונה? האם אחטוף מחלת ים ואצטרך כדורים נגד בחילות? והכי מפחיד: כיצד אתמודד עם סיטואציה שבה ההופעה כושלת, ואז אני תקוע עם הקהל שלי על אותה ספינה במשך ימים בלי אפשרות לברוח?
ארזתי תיק והעברתי את הלילה שלפני הטיסה בכתיבת רעיונות שיוכלו לשרת אותי במופע. מעולם לא הייתי על קרוז לפני כן, אבל השילוב של ישראלים ובופה הרגיש לי כמו מאגר בלתי נדלה של פאנצ'ים. הבוקר הגיע וכך גם המונית שאספה אותי לנתב"ג. ברגע שהנהג התחיל לדבר הבנתי שלא יכולתי לבקש סיפתח טוב יותר עבור הטיול הזה. היה לו שטף דיבור שאי אפשר לעצור, אנקדוטות של חיים שלמים, והכול באנרגיה של מי שזה עתה גילה את יכולת הדיבור. כל משפט שלו הסתיים ב"אה?": "אני יכול לנסוע מפה, אבל התנדבתי במשטרת התנועה 20 שנה אז אני יודע על מה הם מנקנקים ונותנים רפורטים החארות האלה, אה? היה לי חבר שלימדתי לזיין ובסוף הוא היה היחידי שלא חתם לי על ערבות למשכנתה, אה? לזיין לימדתי אותו! אה? יאללה תהיה לי בריא. ישראלים הם הקהל הכי קשה, אה?"
הטיסה לאתונה הייתה קצרה ונינוחה - תודות לאלוהי הזאנקס - והנוף במהלך הנסיעה לנמל פיראוס לא רמז בשום דרך על הבדלים בין המרחב האורבני הישראלי לזה היווני. נהג המונית שתק כל הדרך, ולא הביע שום עניין גם כששאלתי אם הוא אוהד אולימפיאקוס או פנאתינייקוס. לפעמים היקום מאזן את עצמו.
הגעתי לנמל פיראוס ומיד זיהיתי את הספינה - מפלצת ענק באורך 250 מטר שמתהדרת ב-12 קומות ובאין-ספור אטרקציות ומסעדות. קיבלתי כרטיס שרק מאוחר יותר הבנתי את המשמעות שלו: כל פעולה שלך על הספינה מתבצעת באמצעותו. כל בקבוק מים שאתה לוקח מהבר ואפילו כניסה לסאונה. דרך ערמומית אך מבריקה להעלים את אמצעי התשלום המסורתיים מהסיפון, ולגרום לך להרגיש שאתה לא באמת מבזבז עוד כסף, בנוסף למחיר הבסיס.
קיבלתי חדר קטן אבל יפה עם בונוס בדמות חלון לים. המקלחת הייתה כל כך קטנה ששקלתי להתקלח בכיור. ביום הראשון עוד הצלחתי להיכנס אליה, אבל אחרי שלושה ימים עם בר פיצות שפועל 24/7 כבר היה קצת מאתגר יותר.
הופתעתי לגלות, דרך התוכנייה שמחולקת על בסיס יומי, שהמופע הראשון שלי מתוכנן ל-23:00 של אותו היום, אחרי "שיעור ריקוד דיסקו" ולפני "ערב הוקרה לילדי הפרחים". הייתי עייף מהטיסה ומהנסיעות, אבל האדרנלין היה לצידי. ירדתי לאולם, שהתברר כמפואר ביותר שהופעתי בו: 800 מושבים, שטיחים מקיר לקיר ובמה ענקית עם תפאורה מוגזמת מאחד המופעים הקודמים. חיכו לי מנהלת הצגה, איש סאונד ואיש תאורה. על הדרך פגשתי גם את חבייר, מנהל הקרוז שנמצא על הספינה כבר 15 שנה וכבר שכח איך זה לישון במיטה סטטית - כזו שלא נמצאת בתנועה מתמדת עם הגלים.
כולם היו אדיבים, והפגינו מקצוענות לא אופיינית בהשוואה למה שאני מכיר. בכל זאת, שאר ההופעות באולם הזה הן ברמה של הפקות ברודוויי. אמרתי להם שכל מה שאני צריך זה בקבוק מים, מיקרופון, כיסא קטן ותקווה שממוצע הגיל בקהל יֵרד מ-70.
ניצלתי את הזמן שבין ארוחת הערב להופעה בשביל קצת יח"צ. שאלתי כל דובר עברית שפגשתי אם הוא שמע שיש סטנד-אפ הערב. הרוב אמרו שלא, כי מי בא לקרוז כדי לקרוא תוכנייה בפונט אריאל 12? הבנתי שאם אני רוצה שהאולם העצום הזה יהיה מלא ברובו, אצטרך לתת עבודה.
עליתי לאזור הבריכה והבופה. כצפוי, ריכוז הישראלים היה גבוה. אפילו לא אמרתי שאני הסטנדאפיסט. פשוט שאלתי מה הם עושים הערב ב-23:00, וכבדרך אגב אמרתי ששמעתי שיש סטנד-אפ בעברית. על הדרך גיליתי מיהו הקהל הישראלי שמגיע לקרוזים האלה: שילוב של מבוגרים בני 65 פלוס והורים לילדים ולנערים בני 15-10. לא היו שם זוגות צעירים או הורים צעירים עם פעוטות. באותו שלב לא ידעתי אם זה משחק לטובתי או לא. בכל זאת, לא מדובר בקהל הטיפוסי שמגיע להופעות שלי, והשעה 23:00 בלילה בדרך כלל מפגישה אנשים מקבוצות הגיל האלו עם המצעים ולא איתי.
כבר היו לי הופעות גרועות "לקהל שלי", וגם הופעות מדהימות לאנשים שמעולם לא הייתי מדמיין שיצחקו מהשטויות שהמוח הילדותי שלי מייצר. ירדתי לאחד מאין-ספור הלאונג'ים שיש לספינה להציע והתחלתי לכתוב בקדחתנות במטרה אחת: להביא למופע כמה שיותר בדיחות על הקרוז, וכמה שפחות חומרים מהמופע הרגיל שלי.
על הבמה הקטנה מולי עמד זמר עם גיטרה שביצע קאברים יפים לביטלס. לרגע קינאתי בו. הוא לא צריך להצחיק אף אחד - רק לשמש פסקול חביב וידידותי לאנשים בחופשה שנמצאים בדרך למסעדה או לשופינג. אין מצב שיש לו הופעות לא טובות. מה הכי גרוע שיכול לקרות לו? שאיש בגיל הזהב יבקש ממנו לבצע שיר של אלטון ג'ון שהוא לא מכיר?
שעת ההופעה התקרבה. הייתי מותש מאירועי היום, אבל ידעתי שאין מקום לבינוניות. לא הערב. חבייר לקח אותי אל מאחורי הקלעים, מה שחשף אותי ליקום המקביל של העובדים בספינה: מסדרונות אינסופיים, חדרי אחסון צדדיים ואפילו בר משקאות שנועד לעובדי הספינה בלבד. הבטחתי לעצמי שעוד אחזור לשם.
הצצתי מבעד לווילון האדום שעל הבמה כדי לראות מי יושב באולם וכמה הגיעו. זה השלב שבו סטנדאפיסטים עורכים מיפוי מהיר של גיל הקהל והסגנון, כדי לנסות לבנות תוכנית פעולה מתאימה להופעה. יותר מחצי אולם היה מלא. היח"צ שלי עבד לא רע. זיהיתי כמה מבוגרים שכבר הספיקו להירדם, וחשבתי לעצמי: "או.קיי, זו לא אשמתי. הם היו ככה לפני שהגעתי".
חבייר הציג אותי כ"סטנדאפיסט שהביאו במיוחד מישראל ונחת ממש לפני כמה שעות באתונה כדי לבדר אתכם", ואז עליתי לבמה. פתחתי עם קטע על שיפוטיות של ישראלים: "מהתבוננות קלה בישראלים על הספינה גיליתי שהם יכולים להעיף 200 יורו בקזינו בלי למצמץ, ואז להתמרמר על זה שגובים יורו על המים בארוחת הערב", ואז המשכתי לקטעים שהספקתי לכתוב בשעות הספורות שהיו לי על הספינה.
"בתור לבופה היה לפניי האיש האיטי בעולם. הוא בחן את תפוחי האדמה אחד אחד. תהיתי אם הוא בוחר תפוחי אדמה או את אשתו, ואז ראיתי את אשתו וחשבתי 'או.קיי, קח את הזמן'. בחוזה שלי היה סעיף שמפרט מה קורה במצב חירום. הופתעתי לגלות שבמקרה שטובעים אני לא זכאי לסירת הצלה. לא למדו כלום מהטיטאניק. בקיצור, עליתי לבמה עם מצופים", יריתי. ניכר היה שהקהל צמא לקצת צחוקים בשפת הקודש. "עם כל ההתרעות על פיגועים, תהיתי אם לרדת בטורקיה. פחד אלוהים. מצד שני, מפחיד יותר לפספס את המבצעים שם", הוספתי. "במהלך ההופעה נתקלתי בזוג שזה הקרוז ה-50 או ה-60 שלו. מסתבר שהפעם הראשונה הייתה כנראה תיבת נוח".
למצבת הנרדמים התווספו כמה ראשים, אבל לאור השעה וכמויות האוכל, אי אפשר היה לבוא אליהם בטענות. בדרך כלל כשאתה מנסה להעיר מישהו שנרדם בהופעה, הוא חש אי נוחות ומתנצל. לא הפעם. כשניסיתי להעיר מישהו, הוא פשוט פקח עיניים, הסתכל עליי לרגע ומיד וחזר לישון כאילו אני זבוב טורדני.
תכננתי לעוף למיטה כדי לצבור קצת כוחות ליום השני של הקרוז – טיול בקוסידאסי שבטורקיה - אבל עשיתי את הטעות הקלאסית ועצרתי בבר כדי לשתות בירה. הרווחתי אותה ביושר, סיפרתי לעצמי. מהר מאוד הגיעה קבוצת ישראלים מהמופע. איך שכחתי, אני נשאר עם הקהל שלי עוד שלושה ימים. קיבלתי אין-ספור עצות ורעיונות לקטעים חדשים למופע על בסיס החוויות שלהם מהקרוז ("ביקשתי בננה ואמרו לי שילכו להביא אחת מהמקרר. מי מאחסן בננות במקרר?"), ובאיחור של יותר מדי שעות נכנסתי למיטה.
בשעת בוקר מוקדמת התעוררתי מקרני השמש שחדרו מבעד לווילונות. הצצתי החוצה וראיתי את עיר הנמל קוסידאסי. ירדתי מהספינה וגיליתי גן עדן לשופינג - זיופים ברמות הגבוהות ביותר. מצאתי שם נעליים, תיקים, תכשיטים וכמובן בגדי עור. התעניינתי במעיל עור והמוכר, מוסטפה, הפעיל את כל טקטיקות השיווק המוכרות: פתח עם מחירים גבוהים מאוד ואז לפתע, כשגילה שאני חלק מהצוות ולא תייר קלאסי, הוריד את המחיר ביותר מחצי.
הוא נתן שואו של עסקן ממולח. בשלב מסוים הוא לקח מעיל שהתעניינתי בו, ציווה עליי לאחוז בקצה אחד שלו בעוד שהוא תופס את הקצה השני ומלפף אותו סביב עצמו בחוזקה ואז, כשהמעיל נראה כמו סמרטוט סחוט, דרש ממני למשוך הכי חזק שאני יכול כשהוא מושך את הצד השני. אם הייתם אומרים לי שבוע לפני זה שאשחק "משוך בחבל" עם מוכר מעילי עור בטורקיה, הייתי אומר שאתם משוגעים. זה לא נגמר שם - הוא לקח מצת וניסה להבעיר את המעיל, וכל זה כדי להוכיח את איכות המוצר. נפלתי בפח וקניתי אותו.
חזרתי לספינה וגיליתי שהמופע השני שלי תוכנן למחרת ב-11 בבוקר. רחוק מאידיאלי, אבל באתי כדי לעשות רושם טוב, בתקווה שלא מדובר בחלטורה חד-פעמית אלא בג'וב קבוע. בניגוד למה שנאמר לי לפני הקרוז, המופע השני שווק כעוד מופע מלא ולא כמופע אלתורים קצר. היו לי פחות מ-24 שעות כדי לכתוב מופע של חצי שעה לפחות.
רשמתי עוד כמה נקודות על אירועי הקרוז ואת כל הבדיחות ששכחתי לעשות במופע הראשון, אבל זה כמובן לא הספיק. החלטתי להעלות לבמה אנשים מהקהל ולשמוע חוויות חיוביות ושליליות מהקרוז, אבל פתחתי תיבת פנדורה של תלונות ומהר מאוד האווירה השתנתה. ניסיתי "שאלות ותשובות" אבל הם לא זרמו. השעה המוקדמת והפער בין ציפייה למציאות הכריעו את הכף לרעתי. הנה מה שחששתי ממנו קורה: יש לי יום שלם להעביר עם האנשים שזה עתה אכזבתי. למזלי, משיחות שניהלתי עם אלה שהגיעו להופעות, הסטנד-אפ היה נקודת האור של הקרוז שלהם.
אחרי שסיימתי את תפקידי הרשמי על הספינה נותרה לי עוד יממה כדי ליהנות ממנה כמו אחרון הנופשים. לא דילגתי על אף אטרקציה: הקומה החמישית התגלתה כמתחם שופינג ענקי, מה שאִפשר לי לפצות על ההיעדרות עם עוד קצת מתנות לילדים. הקומה ה-12 הופכת לבר קריוקי מגניב בשעה 22:00. ביקרתי גם בחדר כושר, בשביל למרק את המצפון על התזונה שלי בימים הקודמים, נכנסתי לג'קוזי בשעת שקיעה כשכל שאר הנוסעים היו בארוחת הערב, וביקרתי באולם שהופעתי בו מאוחר בלילה כדי לראות שלישיית בריטים מוכשרת קורעת את הבמה עם שירים וריקודים שלא נופלים מאף מחזה בברודוויי. בשלב מסוים אפילו מצאתי את עצמי בבר של העובדים, כמו שהבטחתי לעצמי בערב ההופעה.
חמש שעות מאוחר יותר, עם כאב ראש אימתני ומעט מדי שעות שינה, הצצתי החוצה כדי לגלות שהקולות של פיראוס ממש לא מזכירים את חיפה. נפרדתי לשלום מהאנשים שליוו אותי לאורך הקרוז, וכמעט נפלט לי: "תודה רבה, הייתם קהל מדהים, לי קוראים אלדד שטרית", אבל אז נזכרתי שאני חוזר הביתה באותה מונית עם משפחה שהכרתי בקרוז, ושגרה שני רחובות ממני. הם לא ייפטרו ממני כל כך מהר.
פורסם לראשונה: 16:11, 13.07.22
