אנחנו צועדים ברחוב והזנב שלו מורם מעלה. הוא במצב רוח טוב. לעצמי אני מסנן, כמו בכל תחילת טיול, את תפילת הדרך הפרטית שלי - אלוהים הטוב שבשמיים, עשה שהטיול הזה יעבור בשלום. קצת פיפי, קצת קקי, משחקי משיכות בחבל. תן לי לשבת על ספסל, בוהה בטלפון נייד, רגוע ושלו, יודע שאני יכול להשאיר אותו לשוטט לבד, בדיוק כמו כל הבעלים האחרים שיושבים ונהנים להם בגינת הכלבים.
על המדרכה הצרה מולנו, בצעדים גדולים, מתקרבות אם ובת. "איזה כלב חמוד!", אומרת לי הקטנה שרואה בסבסטיאן, הכלב שלי, בובת פרווה ענקית. "אפשר ללטף אותו?"
בזווית העין אני כבר מבחין בשפתיים השחורות שלו מתנפחות, והדופק שלי מזנק. אני מושך אותו אליי בעדינות, מלטף אותו ומנסה להרגיע. אני כבר יודע מה דעתו של סבסטיאן על הבקשה. אני יודע שאצטרך לשבור את ליבה הקטן.
ניסיתי להדחיק. חשבתי שזה ישתנה. הוא יתרגל, אמרתי לעצמי. אבל הוא לא התרגל. בסיומה של חצי השנה הראשונה שלנו תחת אותה קורת גג, נאלצתי להודות - איבדתי שליטה
"פעם אחרת מתוקה, הוא קצת פחדני היום", אני אומר לה, מעוות את הפנים ועושה לה את פרצוף ה"פחדני" שלי. הן עוברות אותנו תוך שאני מחזיק אותו קרוב, ובלב אני אומר תודה. תודה שזה נגמר כמו שזה נגמר. תפילת הדרך עזרה, לפחות לעת עתה.
חצי שנה אחרי שאימצתי את סבסטיאן, הכלב שלי, ידעתי: אני בבעיה.
הוא ממתק אמיתי. הבעיה היא שרק אני וקירות הבית שלי יודעים את זה. אדם שהוא לא אני? זו בעיה רצינית עבורו. ניסיתי להדחיק. חשבתי שזה ישתנה. הוא יתרגל, אמרתי לעצמי. אבל הוא לא התרגל. בסיומה של חצי השנה הראשונה שלנו תחת אותה קורת גג, נאלצתי להודות - איבדתי שליטה.
בעידן שלפני סבסטיאן, אנשים יכלו לדפוק על דלת הבית, להיכנס לתוכו ולהתהלך בחופשיות, לעשות פיפי בשירותים או להכין קפה במטבח. להגיד איזה יפה סידרתי פה ולעבור על אוסף התקליטים המרשים שלי. הימים האלה חלפו. ואולי לא היו הדברים מעולם, אולי חלמתי חלום. עכשיו, בכל פעם שאדם נכנס אלינו הביתה, מהחבר הכי טוב שלי עד לבעלי מקצוע ולשליחי פיצה למיניהם, מתקיים "הטקס".
אני מכניס את סבסטיאן לחדר השינה, מלביש עליו את הרצועה והוא כבר מבין - אדם חדש הולך להיכנס למלונה המשותפת שלנו. הוא נאבק בי, מערים קשיים, לא מוכן להפקיר אותי להתמודד עם הסכנה שהולכת לפלוש לבית. אני מתגבר עליו, מצליח להכניס אותו פנימה. דלת חדר השינה נסגרת על אפו השחור החמוד. כשהשטח פנוי, האורח נכנס. אני מורה לו להתיישב על הספה בסלון, להתעסק בענייניו ולהתעלם מסאונד הציפורניים ששורטות את הדלת בחדר הסמוך. "אל תפחד", אני מנסה להרגיע את האורח המבוהל, "הוא קשור ברצועה. אני אוציא אותו רגע מהחדר, הוא יריח אותך, יירגע וילך למיטה שלו". אני מנסה להאמין למילים שיוצאות לי מהפה, ובעיקר מתפלל.
אני פותח את הדלת, סבסטיאן יוצא בסערה, אני אוחז בו ברצועה - או שהוא אוחז בי? בסלון, החבר שלי מקופל על הספה, נועץ את עיניו בתיאטרליות מוגזמת במסך הטלפון הנייד, "מתעסק בענייניו". סבסטיאן מזהה את הפולש, נוהם נהמות, מגרגר גרגורים ומקנח בנביחה שלא הייתה מביישת אריה בספארי של רמת גן.
באותו רגע, אני מודה, יש לי את הרצון הזה לקחת אותו משם, להרים את הקול, להיות קצת תקיף: "סבסטיאן, לא! מה זה צריך להיות?!". שיכניס לו טוב-טוב לראש החמוד שלו שהוא לא יכול להתנהג כמו בריון. אבל לא, במקום זה אני מלטף אותו. "סבסטיאן, מתוק שלי, לא מתנהגים ככה", מחבק אותו ברכות תוך שאני נותן לו חטיף. "ליאור הוא חבר שלי". סבסטיאן מתיישב ומקבל ליטוף נוסף, ככה על חשבון הבית. אני מנשק ומחבק אותו. אסור לי לכעוס עליו. אחרי הכול, הוא כלב "רגיש" ואני מטפל בו "בגישה החיובית".
את המונחים האלה הפנמתי בזכות קבוצת פייסבוק שמצאתי אחרי שהסכמתי להודות בפני עצמי שאיבדתי שליטה. "קבוצת התמיכה לבעלי כלבים רגישים", קראו לה, וכמה שהייתי צריך תמיכה. קראתי פוסט אחר פוסט, סיפור ועוד סיפור, ובכולם יכולתי לזהות את סבסטיאן שלי. יש עוד כלבים כמוהו. ויותר חשוב מזה, יש עוד בעלי כלבים כמוני, שבמקום לנהל מינגלינג על מזון אורגני לבורדר קולי שלהם עם מלכי הכיתה של גינות הכלבים, רצים להפריד בעוד קטטה שפרצה בין הכלבלב שלהם לכנופיה המקומית, כאילו היו מישל פייפר ב"סיכון מחושב". פיסת תקווה התגנבה אל תוך הכאוס. אולי יש פתרון. הכלב שהפחיד למוות אורחים, שליחים ואנשים תמימים ברחוב הוא בעצם כלב "רגיש".
גל פילוסוף אליה (37) ואלה מורן (42) הן שתי מטפלות ומאמנות התנהגותיות ורגשיות של ההולכים על ארבע, והן מעמודי התווך של קבוצת התמיכה, שמונה אלפי עוקבים. פילוסוף הקימה את קבוצת הפייסבוק של הרגישים ב-2013 - קבוצה מנומנמת שאז נקראה בשם הקשוח "קבוצת תמיכה לבעלי כלבים ריאקטיביים ותוקפניים". מורן גילתה את הקבוצה, הפכה לאחת החברות הפעילות בה ובסופו של דבר הצטרפה לגל בניהול.
"עד אותו רגע הרגשתי כל כך לבד. אפילו ניסיתי למסור את מוקה, הכלבה שלי, שלוש פעמים וללא הצלחה", מורן מודה. "הרגשתי שמצאתי מקום לפרוק את כל הקושי. לאט-לאט אנשים התחילו להכיר את הסיפור שלי".
פיוסוף, מצידה, מסבירה כיצד הוחלט להחליף את שם הקבוצה. "הייתי אז אמא טריה לתינוקת, בת אנוש. הסתובבתי הרבה בקבוצות של הורות, והייתה איזו קבוצה אחת ספציפית שמאוד אהבתי. הם דיברו על מה התינוק מרגיש ומה התינוק צריך, בלי לכבות סימפטומים. כשראיתי את הטייטל של הקבוצה שלנו, התוקפניים, פתאום אמרתי לעצמי - לא זה העניין, הרי תוקפנות זה רק מה שרואים החוצה, זה לא מה שקורה להם בפנים. הם מתנהגים ככה בגלל שהם רגישים".
ואתה לא יכול שלא לחשוב לפעמים, אולי זה גדול עליי? אולי צריך לוותר? ועדיין, אתה לא מוותר, כי אתה כל כך אוהב אותו, כי הוא בן משפחה ועל משפחה לא מוותרים. כי כשהכלב שלך הוא "רגיש", אתה עצמך, תרצה או לא, הופך להיות רגיש
קשה לי לשפוט את מורן. צריך להבין שלגדל כלב "רגיש" זו מחויבות אחרת לגמרי. אתה קם שעה אחת מוקדם יותר, בוחר בשעה שקטה יחסית, משחק איתו קצת, נותן חטיף, מלטף ומרגיע לפני האירוע הגדול שנקראה "טיול". אתה עומד איתו בחדר המדרגות רבע שעה תמימה, מחייך כמו דביל לשכנים בבניין, כי הוא החליט שהוא לא זז ומסרב לצאת מהבניין. אתה יודע מתי הרגע לעבור למדרכה ממול. אתה שובר לבבות של ילדות קטנות, ונאלץ לבקש מאנשים לא ללטף ולשמוע דברים בסגנון "כלבים מתים עליי! אתה יודע כמה כלבים היו לי? בוא, בוא חמודי", ואתה יודע שלא תוכל למנוע את הנביחה שעוד רגע תבוא.
כשיש לך רגיש בבית, אתה מבקש מהחברים שיצלצלו כשהם למטה, שלא ידפקו על הדלת. בשתיים בלילה, כשאתה כבר נרדם מול הטלוויזיה, הוא מתחיל לקפוץ בבית, נובח ולועס את אחד התקליטים שלך. אתה מביט בפרצופו הנגוס של דיוויד בואי ואתה יודע, הוא לא יירגע עד שיֵצא לטיול. והנה, הוא שוב קרע את הרצועה שלו. מחר אקנה חדשה.
ואתה לא יכול שלא לחשוב לפעמים, אולי זה גדול עליי? אולי צריך לוותר? ועדיין, אתה לא מוותר, כי אתה כל כך אוהב אותו, כי הוא בן משפחה ועל משפחה לא מוותרים. כי כשהכלב שלך הוא "רגיש", אתה עצמך, תרצה או לא, הופך להיות רגיש.
המונח השני הפופולרי ביותר בקבוצה הוא "טיפול התנהגותי". פוסטים בסגנון "אימצנו את מיילו שלנו לפני שלושה חודשים, הוא מפחד לצאת מהבית ולא מפסיק לנבוח, המלצות למאמן התנהגותי מישהו?" חזרו על עצמם, ואני תהיתי מה זה "מטפל התנהגותי" לכלבים. ידעתי מה זה מאלף כלבים - אחד שמלמד לתת יד או לקפוץ לתוך חישוק. קריאה על מקרים קשים יותר משל סבסטיאן הבהירה לי שזה כנראה מה ששנינו זקוקים לו.
לא שהאמנתי באמת שדברים יתחילו להיות פשוטים יותר אחרי שאמצא את המטפל הנבחר, זה שישכיח את העובדה שאימצתי כלב בר פראי ולא פומרניאן שנרכש בעשרות אלפי שקלים ואפשר לדחוס לתיק צד ורוד. כבר השלמתי עם העובדה שחיי החברה שלי, יחד עם חיי המין (כן, הוא מתעקש לישון איתי במיטה, ואני לא יכול לגרש אותו משם כי הוא "רגיש") ושמחת החיים, הושלכו למקלט הבניין, זרוקים להם ליד אופני BMX ישנים. ובכל זאת, נאלצתי לקיים את "שיחת יחסינו לאן" עם סמדר, הפסיכולוגית שלי, ולסיים את הקשר. מסתבר ששעה מזמנו של מטפל התנהגותי לכלב שלך עולה לא מעט כסף, לא פחות ממטפל לבני אדם. אז החלטתי לעשות את הקורבן המתבקש. לי יש כמה אישיוז בחיים, זה נכון, אבל הכלב הזה צריך טיפול.
מני מאייר (39) הוא מאמן התנהגותי ורגשי כבר מעל לעשור. הוא בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות, ולעולמו של ידידו הטוב ביותר של האדם הוא הגיע אחרי שלמד כלבנות טיפולית והכשיר כלבים לעזרה לקשישים, לילדים על הספקטרום ולמתמודדי נפש. עכשיו הוא כאן כדי לטפל בסבסטיאן שלי.
"חרדתי ואגרסיבי", מגדיר מני את סבסטיאן, שנלכד בהרי ירושלים בהיותו בן חודש בלבד. הכלב הזה רק בן שלוש, ובשנתיים הראשונות לחייו עבר בעיקר סגרים וכלובים. רוב אחיו הגורים, שנלכדו יחד איתו, לא שרדו; סבסטיאן ואחותו, שעליה גונן בחירוף נפש כשהיו סגורים יחד באותו הכלוב, היו הניצולים היחידים מאותה לכידה. אין ספק - קוקטייל טראומות שהיה גורם לכל אחד להעדיף את הספה בבית על פני יציאה לחוץ האכזר, למשאיות הזבל הרועשות ולרכב הזה שמנקה את מדרכות הרחוב, שמפחיד גם אותי.
"הוא כלב שמאוד רגיש לרעשים, וסביבת המחיה העירונית היא לא הסביבה המתאימה לו", מני מאבחן. "רבים מהכלבים האלה סובלים מטראומות בשלבים מאוד מוקדמים בחיים, כמו פרידה מאמא שלהם יום אחרי היוולדם או חוויית לכידה, שלרוב היא חוויה קשה, שמייצרת אגרסיביות וחוסר אמון כלפי בני אדם. הדבר השני שכלבים רגישים סובלים ממנו לרוב הוא חוסר החשיפה לעולם החיצוני. עבור חלקם הגדול הזיכרון הראשוני הוא בין הסורגים בתוך כלוב, בכלבייה שבה נולדו". אז מסתבר שסבסטיאן היה מרגיש בבית על הר ירוק כמו אבות אבותיו - אבל לרוע מזלו אנחנו לא עוברים לשם בקרוב. במקום זה, התחלנו טיפול. ביחד, בגישה החיובית. אני לא יודע איך אשלם שכר דירה בחודש הבא, אבל לכלב הזה יש מטפל "בגישה החיובית". מקסים.
בניגוד לאילוף מסורתי, שבו מנסים לתקן התנהגויות בעייתיות אצל כלבים, בגישה הזו - שפותחה על ידי קארן פריור בארה"ב לפני 20 שנה - מנסים להבין מהו המניע להתנהגות הזו. ממש כמו בטיפול פסיכולוגי. "אצל כל בעל חיים, התנהגות לא קורית בריק שלא תלוי בשום דבר. למשל, אדם שאומר 'הכלב שלי מושך בטיולים' לא שם לב שהכלב שלו פשוט בלחץ", מסביר לי מני, בזמן שאני מתחיל לחפש קונים לכליה הימנית שלי בשוק השחור כדי לממן את הטיפול. "בגישה החיובית אנחנו רוצים להבין ממה הכלב בעצם מפחד, לעזור לו להרים את הביטחון העצמי, תוך כדי חיזוק הקשר עם הבעלים".
מני מבקש שאפגוש אותו, יחד עם סבסטיאן, בעוד טיול אקראי בשכונה. מפינת הרחוב, בנקודה שסיכמנו מראש, מני מביט ובוחן את הטיול המשותף שלי ושל סבס - איך אני הולך איתו, מהי שפת הגוף שלי ואיך סבס מגיב לסביבה שבחוץ.
אנחנו חוצים שני רחובות, וסבסטיאן מבחין בזר הגבוה והמסתורי שעוקב אחרינו. "קח כמה מטרים ממני", מבקש מני ובצדק, לאחר שסבסטיאן מבין שאותו זר לא מתכוון להתחפף. מתוך התיק השחור שלו, מני שולף שקית קסמים ומתחיל לזרוק מתוכה חתיכות בשר. "סבסטיאן, בוא קח". כן מני, זה לא שלא ניסיתי את הטריק הכי ישן בספר, אני אומר לעצמי. אבל מסתבר שזה עובד: מני מצליח, אחרי כמה ניסיונות, לחלל בחליל חטיף ריאות בקר מיובש ולהוליך את סבסטיאן אחריו.
מולנו, שוב על אותה מדרכה צרה, זוג מתקרב. מני מוציא חטיף וקורא "סבס", וסבסטיאן המגורה לוקח את החטיף בלי לשים לב לשני הזרים שעברו לידו. "אנחנו מרגילים אותו להקשבה אליך, שיידע שכשאתה קורא לו זה למשהו טוב, וכך ינטרל את רעשי הרקע מהרחוב ויהיה קשוב רק אליך". אחרי כל תחרות פוקוס כזאת, שבה סבס מואיל בטובו להביט בי במקום לנבוח על עוברים ושבים ברחוב, אני צריך לחזק אותו. "יופי סבס! כלב טוב סבס!", אני צועק בהתלהבות באמצע רחוב ברמת גן כאילו הבן שלי סיים זה עתה בהצטיינות תואר במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב.
באימון השלישי אני יכול לומר, באופטימיות זהירה, שסבסטיאן מתחיל להתרגל למני ואפילו לחבב אותו. או את החטיפים שלו לפחות. יש לנו שיעורי בית, משחקים למיניהם שאני צריך לשחק איתו יום-יום. כשאני מוציא את שקית החטיפים מהמגירה, סבסטיאן שומע, רץ ונכנס לעמדת המשחק הקבועה. עכשיו אנחנו רק צריכים לצאת החוצה אל גינת הכלבים או להזמין חבר הביתה. מי יודע, אולי הפעם הוא ייתן לו גם ללטף אותו, רחמנא לצלן.
אנחנו צועדים ברחוב. ביד אני מחזיק את שקית החטיפים הקבועה. שליח "וולט" חוצה אותנו.
"סבסטיאן, הכול בסדר, אני איתך". הזנב שלו מתרומם מעלה. אני מחליט לוותר על תפילת הדרך ולסמוך עליו, הרי גם לי קשה עם העולם. לכל אחד מאיתנו לא יזיקו איזו גישה חיובית, וחטיף ריאות בקר מיובש.
פורסם לראשונה: 08:35, 13.04.22
