בת כמה צריכה להיות מכונית כדי לקבל את התואר של "רכב אספנות"?
לא, כי אני צריך להחליף את המכונית המשפחתית שלנו כבר. חאלס, הגיע הזמן. זאת אומרת, הגיע הזמן כבר לפני איזה שנתיים, אבל אם הייתי בן אדם שעושה דברים במועדם בטח כבר הייתי במקום אחר. נגיד בסוכנות רכב, מנסה לשמור על פרצוף שליו בזמן שאיש המכירות יורה עליי קלישאות וחרטוטים.
אני צריך להחליף את המכונית שלנו, אבל יש לי אפס מוטיבציה לעשות את זה, ואיך שאני רואה את זה, גם ממש מעט סיבות. בתור התחלה, היא עדיין נוסעת. לא שזה מובן מאליו, כי אנחנו מדברים פה על קוריאנית בת עשר שחצתה זה מכבר את גבול 200 אלף הקילומטרים. זה אומר שהסטיישן החבוטה שלי בעצם כבר הקיפה את כדור הארץ חמש פעמים, גם אם רוב הזמן זה היה מגבעתיים לעבודה בראשון לציון ובחזרה. בגדול אני כבר איזה שנתיים במצב שבו אני פשוט ממתין שהיא תעשה איזה מוב דרמטי וגדול מספיק, כדי שאני אעמוד במוסך מול הבחור עם הידיים המגורזות ואגיד לו פשוט "עזוב אותך אחי, אל תטרח". הבעיה היא שבינתיים היא מסתפקת בכל מיני תיקונים קטנטנים ולא ממש מציקים. פה איזו גומייה במאתיים שקל, שם איזו רפידה ב-300 וקצת מילוי גז למזגן כל איזה שנתיים.
למכור אותה, אם תהיתם לגבי זה, זו לא ממש אופציה. אנחנו מדברים כאן על מכונית שנמצאת בדיוק במקום שבו הסכום הזעום שאקבל עליה לא שווה לי את המפגש עם אנשים שקונים מכונית בת עשר עם 200 אלף קילומטר. טוב, האמת היא שזה לא מדויק, כי זה לא שהייתי רוצה לפגוש אנשים שקונים מכוניות משומשות בכלל. זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים, ותמיד מדובר במפגש מביך ומיותר, כזה שגורם לך להרגיש מחולל ומנוצל, בלי קשר לפרטי העסקה בכלל. הרי ברוב הפעמים מה שיקרה זה שיגיע איזה אדם מעצבן מלווה באדם מעצבן אחר (להלן החבר שלו ש"מבין במכוניות"), ויחד הם פשוט יעבירו לי סקירה של כל הדברים שדפוקים במכונית שלי, ובעצם גם בי. הממש מרגיזים גם מוצאים לך פאקים שאיכשהו הצלחת להתעלם מהם בעצמך במשך שנים. איכשהו, גם אם תג המחיר שלך הוא 27 שקלים ומסטיק עגול, יגיע הרגע שבו "צריך לדבר על המחיר", ברוב המקרים משהו כמו שש דקות אחרי הרגע שבו מסבירים לך שבעצם, לקיחת המכונית מידיך היא בכלל טובה אישית לך.
וזה עוד לפני שנדרשנו לבעיה העיקרית: החלק של המכונית הבאה שלך. אני יודע שתיארתי מקודם סיטואציה עם סוכן מכירות באולם תצוגה, אבל האמת היא שאין סיכוי שהמכונית הבאה שלי תהיה חדשה מהניילונים. בטח לא בעידן שבו רוב המשפחתיות מתומחרות בסכום שמזכיר את הקילומטראז' שלי. שלא לדבר על זה שאחרי שניים-שלושה מפגשים עם יוצאי חלציי, שום דבר – לפחות באזור הספסל האחורי – לא הולך להרגיש חדש במיוחד. אנחנו מדברים פה על ילדים שאחד מהם בדק פעם אם צ'יפס ממקדונלדס נכנסים בקלות לפתח של המזגן, וכולנו גילינו שכן (אביבי, אם תקרא את זה פעם, תדע שכבר סלחתי לך על זה). בקיצור, גם המכונית הבאה שלי הולכת להיות משומשת. מתי שזה לא יקרה.
מה זה אומר עליי שאני כל כך נמשך לתכנים של "פשע אמיתי"?
אני שואל ברצינות, כי נדמה לי שהתשובה לשאלה הזאת היא "לא משהו טוב". שתבינו, שגרת הפשע האמיתי שלי כוללת איזה שני פודקאסטים שעוסקים בנושא (אחד מהם באנגלית, ואני עוד הייתי 3 יחידות בלחץ), ולפחות סדרת דוקו אחת בשבוע, העוסקת בפרשיות רצח אמיתיות, פשיעה אלימה ושאר מרעין בישין.
המון פעמים אני מוצא את עצמי עושה את הפעולה הכי רנדומלית ויומיומית שיכולה להיות (נניח בוחר עגבניות בסופר), בזמן שדרך האוזניות זורמים לתוכי פרטים על האופן שבו נמצאה גופתו המרקיבה של קורבן מס' 22 של איזה רוצח סדרתי מארקנסו. למעשה, פעם אחת כבר קרה לי במעלית של הבניין שלחצתי Play על הפודקאסט שלי בזמן שהאוזניות לא היו מחוברות לטלפון, בדיוק כשדיברו שם על המזכרות שרוצח הילדים מאטלנטה נהג לשמור אצלו, והשכנה שנכנסה בקומה 6 דפקה לי את המבט המבועת ביותר שראיתם בחייכם. אני לא אתפלא אם התמונה שלי כבר רצה בוואטסאפ של הבניין עם האזהרות המתבקשות.
אני חושב שבשלב הזה אני כבר יכול לצייר בעצמי את הקלסתרון של רוב הרוצחים הסדרתיים שפעלו בארה"ב מאז הסבנטיז, וכבר זכו לקבל ספיישל בנטפליקס על שמם. מספיק שתתארו לי שגרת עינויים ספציפית, ואני כבר אדע לנקוב בשמו של הסוציופת המפורסם שמזוהה איתה. אתם רק תזרקו לי שם של מתקן כליאה פדרלי איפשהו בין וויסקונסין לאלבמה, ואני מיד אספר לכם מי הכי סלב שכלוא שם, ואיך קוראים למטורללת שהחליטה להתחתן איתו למרות שהרזומה שלו כולל עריפת ראשים של קורבנותיו.
מה שכן, פה ושם אני גם מצליח לאסוף בזכות התחביב הזה גם כמה טיפים שימושיים. ממש לאחרונה למשל גיליתי שאסירים בבתי כלא אלימים בארצות הברית מקפידים להשאיר רגל אחת מחוץ למכנס כשהם יושבים על האסלה, למקרה שיצטרכו לקום ולברוח מהר כי מישהו בדיוק בא לדקור אותם. חזק, אה? ולכו תדעו מתי תזדקקו למידע הזה!
למה מקומות עבודה לא מפרסמים תקנון ברור וחד-משמעי לכל הנושאים שבאמת חשובים לעובד?
זאת אומרת, אני לא מזלזל בתקנון למניעת הטרדות מיניות בעבודה, ואני יודע שכולנו כפופים לתקנון אתי, וחלקנו אפילו חתומים על מסמך שמבהיר שמצפים מאיתנו להתנהגות מסוימת מרגע שהחתמנו כרטיס, אבל אני מרגיש שהיה מועיל מאוד אם מישהו היה עושה סדר גם בכל שאר הסוגיות הרלוונטיות לעובדים. במיוחד לעובדים במשרד.
רבים מאיתנו עובדים כיום בחללים משותפים, רחוקים רק מחיצה מודולרית אחת מהעובד שלידנו, מה שמותיר אותנו חשופים לגמרי לכל מיני דברים שקורים בחיים שלו. הייתי שמח לדעת איך אני אמור להגיב לכל הדברים שאני כבר יודע על החיים שלו, מבלי שביקשתי בכלל. האם להחמיא לו על הקשר החזק שהוא מצליח לקיים גם אחרי 11 שנות נישואין ושני ילדים שאוהדים את מכבי חיפה (יש לו תמונות שלהם ליד המחשב), או להתערב ולהגיד לו שלדעתי אשתו צודקת, ואחרי שנים רצופות אצל ההורים שלו אפשר פעם אחת לעשות גם ערב סוכות אצל ההורים שלה?
מה הדין לגבי סמול-טוק עם הבחור מהלוגיסטיקה, שבכל פעם בא לטעון את מכונת הצילום בערימה חדשה של דפי A4? אני יכול להסתפק באיזה "אה פיני, מה הולך" מבלי באמת לחכות לתשובה, או שצריך לזייף התעניינות אמיתית בקשר למה שהולך אצל פיני, וממש להתעכב כדי לסמן לו שתורו לפרט?
הייתי גם שמח לקבל עדכון לקוד הלבוש המשרדי. אני לא רוצה להחליט בעצמי איך יש לנהוג בנודניק הזה שבא למשרד עם חולצות משחק אמיתיות של הקבוצה שהוא אוהד, בעיקר אחרי שהם מנצחים. לא, כי אם זה היה תלוי בי הייתי מבהיר לו שחולצת וינטג' של הפועל תל אביב זה פחות עובד על הגב של כותב קוד, בטח ביום שבו הוא בא עם סנדלי השורש המיתולוגיים שלו.
בכלל, יש עוד המון דברים קטנים שמקומות עבודה מתעלמים מהם באופן קבוע. פעם, עוד במקום העבודה הקודם שלי, מישהי כמעט דקרה אותי עם מספריים משרדיים כי זרקתי כוס חד-פעמית ריקה לתוך הפח המשרדי הקטן בעמדה שלה. היא אשכרה גערה בי שהפח שלה הוא לא מזבלה ציבורית, ושאני צריך לשמור את הכוסות הריקות שלי לעצמי, עד אשר אגיע בבטחה לחדר שלי במשרד. אז בסדר, ההיא הייתה ידועה בתור המטורללת המשרדית, ובכל מקרה מאז המשכתי לזרוק לה דברים בפח בכוונה, אבל היה עוזר מאוד אם לדברים האלה היו סימוכין בכתובים.
אה, ויש גם כמובן את כל הקטע עם הכסף של מתנות הפרידה. אתם יודעים, כשאוספים איזה 20 שקל מכל עובד כי מישהי שלא מעניינת אותך בשיט בדיוק עוזבת ותיכף תקריא מכתב גרוע בחרוזים, על רקע צלחות של בייגלה שטוחים וכמה בקבוקים של נסטי אפרסק. השאלה שלי היא, מה אני אמור לעשות כשאני קולט שיש איזה אחד מהשיווק שבטוח לא השתתף במתנה הקולקטיבית כי הוא התבנקר על ה-20 שקל, ועכשיו טוחן פה שטוחים כאילו אין מחר?
ועוד לא אמרתי כלום על זה שאין בשום מקום מחירון עונשין קבוע לכל מיני דברים שאנשים עושים במשרד. אני אישית מרגיש שאנשים היו חושבים פעמיים לפני שהם היו באים להודיע לך שהם שלחו לך מייל איזה חצי שעה אחרי שהם שלחו אותו, אם היו יודעים שעל המהלך הבזוי הזה הולך לרדת להם יום חופש. כאילו, סבבה, אני מבין שמנסים לתת לעובדים בימינו חופש פעולה וסומכים על שיקול דעתם, אבל לא בטוח שזה מתאים לכולם. אני יודע שאני למשל ממש לא סומך על שיקול דעתי. אם יש בין הקוראים שלנו איזו אושיית HR – אני אשמח אם הם ירימו את הכפפה הזאת.
פורסם לראשונה: 10:29, 12.10.22
