זרעי קיץ נישאים ברוח, ואיתם הריח של הים, הטעם של האבטיח, השרב של יולי והרעש הקבוע של המזגן. כל ארבע שנים נכנסת לחבילה הזו גם חגיגת המונדיאל, אבל השנה היא נגזלה מאיתנו: לראשונה אי פעם טורניר הכדורגל הגדול בעולם יתקיים דווקא בחורף.
אז הרגשנו שמגיע לכם, ולנו, פיצוי. עד שיגיע מונדיאל חדש עם סיפורים וכוכבים חדשים, סידרנו לכם נסיעה ארוכה במנהרת הזמן אל תוך עשרה רגעי מונדיאל בלתי נשכחים מהעבר.
3:8 זו תוצאה נדירה, בטח במונדיאלים. ארבע שנים בלי הפסד זה רצף נדיר עבור כל נבחרת. אלו רק שתיים מהסיבות שהפכו את נבחרת הונגריה לפייבוריטית הבלתי מעורערת לזכייה במונדיאל 1954 שאירחה שווייץ, ולמועמדת המובהקת לניצחון בגמר מול מערב גרמניה, שכאמור כבר נחלה מולה הפסד קשה (8:3) בשלב הבתים של הטורניר. לסיבה השלישית קראו פרנץ פושקאש, שחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם באותן שנים.
עבור מערב גרמניה זו הייתה ההופעה הראשונה במונדיאל מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה. היא כבר נקלעה לפיגור 2:0, ואף אחד שצפה במשחק לא העז לחשוב שהיא יכולה לצאת מזה, אבל זה היה אחד מאותם ימים שבהם כל הכוכבים הסתדרו עבורה בשמיים, כדי שהיא תוכל להיות חתומה לא רק על קאמבק גדול אלא גם על הפתעה מדהימה.
פושקאש היה פצוע ואי אפשר היה לבצע חילופים, ההונגרים התקשו להניע כדור על משטח הדשא שהפך לבוצי בגלל הגשם, ולגרמנים היו את הנעליים הקלילות והמיוחדות של אדידס. במהלך ההפסקה נכנס לחדר ההלבשה אדי דאסלר, מייסד החברה, פירק את הפקקים מהנעליים של השחקנים והתקין במקומם פקקים שישדרגו את האחיזה בדשא. הגרמנים השוו ל-2:2, ובדקה ה-84 הלמוט ראן הבקיע את שער הניצחון הבלתי נשכח. פושקאש עוד השווה בדקה ה-90, אבל השער שלו נפסל בגלל ספק נבדל. לגבי הגביע המופלא של גרמניה כבר לא היה ספק.
לכל עילוי בכל תחום ישנם הרגעים הראשונים, הבתוליים האלה, שבהם מבינים שמדובר בתופעה שמתהווה, קסם שהולך ונרקם כאן מול העיניים. מעטים הדברים הכיפיים בכדורגל כמו הדקות האלה, שבהן מבינים שהשחקן הצעיר שרץ וכובש לפנינו יהפוך לאחד הגדולים בעיר שלו, במדינה שלו, בעולם כולו.
פלה, או בשמו המלא אדסון ארנצ'יס דו נסימנטו, היה רק בן 17 במונדיאל 1958: השחקן הכי צעיר בטורניר. אבל לכולם היה ברור כבר אז שהוא הרבה מעבר לתואר הזה, ושלא מדובר בעוד נער בן 17 עם כישרון ברגליים.
זה לא שכנע את המאמן ויסנטה פיאולה לסמוך על פלה מהרגע הראשון. לקח לו קצת זמן לתת לשחקן הצעיר להראות מה הוא יודע, אבל ברגע שההחלטה נפלה פלה הוכיח לו שהיא הייתה מוצדקת. ב-0:2 של ברזיל על רוסיה בשלב הבתים לפלה כבר היה בישול, ברבע הגמר הוא היה זה שסידר לה ניצחון על וויילס, ובחצי הגמר נגד צרפת כבר השתדרג לשלושער ב-2:5 ענק.
לכן, כשפלה קינח את מונדיאל הבכורה החלומי שלו עם צמד בגמר על שוודיה המארחת, אף אחד כבר לא נפל מהכיסא. בגיל 17 ו-8 חודשים הפך היהלום הברזילאי לשחקן הצעיר ביותר שמניף גביע במונדיאל, ולשחקן הצעיר ביותר שכובש בטורניר. שם הכול התחיל.
ב-1966 עדיין לא היו פנדלים. בעיטות מ-11 מטר הן כנראה הדבר הכי קרוב לרולטה שקיים בכדורגל, ועדיין, לפחות הן עוזרות להשיג הכרעה. בגמר 1966 החליטו בהארכה בין גרמניה ואנגליה, שסיימו 90 דקות מלהיבות ב-2:2, שאם חצי השעה שלאחר הזמן החוקי תעבור ללא שערים, ייערך משחק חוזר שלושה ימים לאחר מכן.
ואז הגיע ג'ף הרסט, בדקה שנחקקה היטב לכל אנגלי בזיכרון: 101. תוך כדי סיבוב הוא שחרר מהרגל כדור שפגע במשקוף, ניתז לדשא והורחק על ידי ההגנה. השופט השוויצרי לא ממש ראה אם הכדור חצה או לא חצה את הקו, אז הוא התייעץ עם הקוון מברית המועצות ב"שפת הסימנים" כדי לשבור את מחסום השפה ביניהם, ובסוף ההתייעצות החליטו: יש שער. 2:3 לאנגליה לקול תשואות עשרות האלפים בוומבלי הרועש, שנכנס לשיגעון מוחלט. גרמניה עוד ניסתה למצוא את השוויון, מה שחשף את ההגנה שלה ואפשר להרסט להבקיע את השלישי שלו באותו משחק ואת הרביעי של אנגליה, שזכתה בתואר.
"היה או לא היה", זו השאלה שהעסיקה המוני חובבי כדורגל בשנים שלאחר הגמר. בדיקות שנעשו שאפו לקבוע שהכדור לא עבר את הקו במלוא היקפו. מנגד, לפני בערך שש שנים אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שבהם עשתה שימוש רשת סקיי הגיעו למסקנה הפוכה. השנים עוברות, אבל ממדי המיתוס לא קטנים. השער של הרסט היה ונשאר השער הכי מעורר מחלוקת בהיסטוריה הענפה של המונדיאל.
אם רק היה אז VAR, אומרים אוהדי גרמניה. מזל שלא היה, מודים אוהדי אנגליה.
גם במצבים של 100% שער, כששדרים מקדימים לצעוק "גולללל", צריך תמיד לקחת בחשבון שני דברים חשובים: 1. שחקנים יודעים הכי טוב באותו רגע אם הבעיטה או הנגיחה שלהם תיכנס לרשת. זה עניין של תחושה ושל ניסיון. 2. יש שוער בשער, ואם הוא טוב במה שהוא עושה, הוא יכול לגרום לבלתי אפשרי להפוך לאפשרי.
פלה, למשל, הרגיש שהכדור שנגח לעבר גורדון בנקס במונדיאל 1970, עשר דקות לסיום המשחק בין אנגליה לברזיל, ייכנס. עשר דקות לסיום אסף ז'אירזיניו את הכדור, ושלח הגבהה מושלמת למרכז הרחבה. הכדור הגיע לפלה שנגח אותו בחוזקה. "ידעתי שזה יהיה שער", כתב באוטוביוגרפיה שלו בעבר, "ואז משום מקום, למעשה מהקורה האחרת, בנקס זרק את עצמו אל הכדור". בנקס עצמו פירש את תשואות הקהל כשאגות לשער של פלה, ואז הבין שהן בכלל בשבילו. פלה הודה ש"באותו רגע שנאתי את בנקס יותר מכל אדם בכדורגל".
לא סתם הרגע הזה קיבל את התואר "ההצלה הגדולה ביותר בהיסטוריה" - פעולה פנומנלית מהסוג שצריך לראות כדי להאמין שקרתה באמת, ונדרש הילוך חוזר כדי להפנים את עוצמתה. ארבע שנים לפני כן בנקס היה חלק מהזכייה של אנגליה במונדיאל, אבל הוא ייזכר תמיד בזכות אותו רגע עילאי של התמתחות, שבו מנע מפלה שער (כמעט) בטוח.
לאיש שזכה להחליף עם דייגו מראדונה חולצה ברבע גמר מונדיאל 1986 קוראים סטיב הודג', שחקן נבחרת אנגליה, והוא ממש עשיר עכשיו. אחרי שתרם אותה ב-2002 למוזיאון, ביקש אותה בחזרה אליו והחליט למכור אותה במכירה פומבית. אי אפשר להאשים אותו בגרידיות: לא כולם זוכים להחליף חולצה עם מראדונה במשחק שסיפק שתי סצנות ספורט מרהיבות, כל אחת בדרכה הייחודית.
תג המחיר הראשוני היה "סביר", 4 מיליון ליש"ט. והוא עוד היה צנוע. בסופו של דבר הסכום שהודג' גִלגל לידיו מהמכירה היה אסטרונומי לגמרי, 7.1 מיליון ליש"ט. החולצה המפורסמת של מראדונה, ששנים מאוחר יותר נתפס פעמיים על עבירות סמים, הפכה לחולצת המשחק היקרה ביותר בהיסטוריה של הספורט. אפשר להזדעק ולטעון שמדובר בשיגעון, אבל מה שהתחולל באותו משחק היה לא פחות מופרך מהעסקה הזו. רבע הגמר בין ארגנטינה לאנגליה נכנס לפנתיאון בזכות שניים מהרגעים הזכורים אי פעם.
לרגע הראשון קוראים "יד האלוהים". רובכם יודעים לשחזר במדויק מה התרחש שם, ובכל זאת: הכול התחיל כשמראדונה פרץ ממרכז השדה, מסר את הכדור לחברו לקבוצה חורחה ולדאנו ורץ לעומק במטרה לקבל את הכדור בחזרה. אלא שוולדאנו לא השתלט עליו, וגם ההגנה האנגלית לא. הכדור ניתז לעבר הרחבה. מראדונה הסתנן פנימה כמו שרק הוא יודע, למאבק אווירי עם השוער האנגלי פיטר שילטון. הוא התרומם כדי לנגוח, ובסוף הבקיע. עם היד.
כיום שער כזה כמובן לא היה מאושר. מערכת ה-VAR, שנועדה למנוע שערים כאלה, לא הייתה אז אפילו בתכנון, והמחאות של שחקני אנגליה לא עזרו. כדי לזרות מלח על הפצעים (והזעם) של אנגליה, מראדונה הודה שהשער נכבש "קצת על ידי יד אלוהים, וקצת על ידי הראש של מראדונה". מה שנקרא, קפץ בראש.
לרגע השני קוראים "שער המאה". כי עוד לפני שמראדונה דאג לחמם עליו את כולם, היה לו חשוב להזכיר שהוא לא צריך עזרה של יד וטובה משופט כדי לכבוש בגאונות. אז הוא היתל בכל ההגנה האנגלית על פני חצי מגרש, כולל בשוער, וסיים את הדהירה המסחררת באחד השערים היפים שנכבשו. שני שערים היסטוריים, שני זיכרונות, אייקון אחד וחולצה ששווה מיליונים, בצדק.
רוב מוחלט מבין 73 אלף הצופים שהגיעו למשחק הפתיחה של מונדיאל 1990 הגיעו לצפות באלופת העולם ארגנטינה ובמאסטרו שלה מראדונה נותנים הצגה כמו שהם יודעים לתת. במקום זה הם קיבלו קרב בלימה של נבחרת עיקשת שלא פחדה ממראדונה, לא פחדה מאלופת העולם וגם לא פחדה להרביץ, עד הרגע שבו היא קיבלה בדיוק את החותמת שרצתה: אחד הרגעים הכי גדולים של נבחרת אפריקנית מאז ומעולם.
כל האמצעים היו כשרים עבור קמרון כדי להרוס לארגנטינה את התוכניות. מראדונה סומן בתור היעד המרכזי: 12 עבירות נעשו עליו, והעבודה הקשה עליו נשאה פרי: הוא לא איים על השער הקמרוני אפילו פעם אחת לאורך המשחק.
שני אדומים נשלפו לנבחרת קמרון, שגם כבשה בדקה ה-67. שש דקות אחרי שאנדרה קאנה-ביאיק הורחק, אחיו הצעיר פרנסואה אומאם-ביאיק עשה את העבודה בשבילו ברגע משפחתי נפלא. אנדרה כבר הודה בעבר שכששמע את החגיגות באצטדיון, מתוך חדר ההלבשה, הוא היה משוכנע שארגנטינה הבקיעה.
ההגנה הקמרונית הקשוחה הצליחה לשמור על השער ריק עד הסיום, בדרך לאחת הסנסציות הגדולות בתולדות המונדיאל.
שערים עצמיים כמו זה שכבש אנדרס אסקובר לרשת של קולומביה רואים בכל טורניר, כל הזמן: כדור רוחב עולה למרכז הרחבה, המגן מנסה להרחיק, ובמקום שהכדור יֵצא החוצה הוא נכנס לשער הלא נכון. כואב, קשה, מתסכל. קרה, קורה ויקרה. אבל השער העצמי של אסקובר במונדיאל 1994 במשחק מול ארה"ב, שהביא להדחתה של קולומביה מהטורניר, היה הכול חוץ מעוד שער עצמי רגיל - בגלל מה שקרה אחריו.
קולומביה הגיעה למונדיאל הזה מלאת תקוות וחלומות, אבל גם בסיוטים הכי נוראים שלה היא לא דמיינה שאחרי סיום הטורניר אסקובר יירצח בירי בגלל רגע של חוסר ריכוז. צריך לומר שהפחד היה באוויר עוד קודם: לפני המשחק מול ארה"ב הקשר גבריאל חיימה גומס קיבל איום על חייו והוצא מההרכב. האקדח שהופיע לפני שריקת הפתיחה חזר להופיע בהמשך.
שבועיים לאחר אותו שער עצמי, אסקובר נורה למוות בזמן שיצא לבלות. הוא נורה שש פעמים על ידי הומברטו מוניוס קסטרו, שנשלח לפי ההערכה על ידי ברוני סמים שהפסידו מיליונים בהימורים באותו הפסד של קולומביה. תוך 45 דקות נקבע מותו.
מעטים רגעי הספורט שזוכים להפוך למיצג אמנותי. אחרי הכול, פסלים הם בדרך כלל הטריטוריה הכמעט בלעדית של קיסרים ומצביאים, מלכים ויורשי עצר. אבל כשזינדין זידאן, אגדה צרפתית, סוגר את הקריירה המפוארת שלו בנגיחה מפוארת לא פחות במרקו מטראצי האיטלקי בגמר המונדיאל, זה רגע שראוי להפוך לפסל.
האמן הצרפתי אדל אבדסמד החליט לבנות ב-2012 מיצג מרהיב בגובה של חמישה מטרים כדי להנציח את אחד הרגעים הזכורים ביותר בתולדות המונדיאל. הוא הוצב מול מרכז פומפידו בפריז, והפך לאטרקציה חריגה מאוד בנוף - חריגה כמו אותה נגיחה.
זה קרה עמוק בהארכה של משחק הגמר, בדקה ה-108. מטארצי וזידאן תועדו מחליפים כמה מילים. מטארצי זרק קללה: שנים מאוחר יותר הסתבר שהיעד היה אחותו של זידאן. זיזו כבר התחיל ריצה לכיוון השני, עם הגב למטראצי, אבל אז מסך שחור ירד עליו. הוא נעמד, הוריד את ראשו בחדות, כמו שור שמתביית על מטרה, ושיגר נגיחה פראית היישר לחזה של האיטלקי. הכרטיס האדום נשלף לעברו, והוא עבר על פני הגביע שלא זכה להניף בדרך לחדר ההלבשה, בפעם האחרונה שבה ירד מהדשא.
כל כך הרבה סיפורים לכדה הנגיחה הזו של זידאן. הרי איך אפשר להסביר מה גורם לספורטאי נערץ בן 34 לאבד את שלוותו ועשתונותיו ברגע החשוב ביותר בחייו, בידיעה ברורה שהוא פסע מסיום חלומי של קריירה? מה עובר לו בראש ברגע שאחרי? מה עובר לשחקנים שלצידו בראש? ומה קורה כשאחרי כל זה, איטליה מנצחת את צרפת בדו-קרב פנדלים?
זידאן התנצל בחדר ההלבשה אחרי המשחק, אבל לא כולם סלחו לו. "לא דיברתי איתו במשך שנתיים", סיפר המגן הצרפתי ווילי סניול בריאיון. "הייתי מאוכזב כל כך, ועישנתי 250 סיגריות בעשר דקות", הוסיף בהגזמה קלה. מטראצי הוציא על האירוע ספר, ובריאיון ליאיר קטן ב-ynet לפני כמה חודשים הסביר שזה היה "כמו ילדים בני עשר שמשחקים כדורגל ונקלעים לריב". זידאן הודה לפני עשור שהוא היה "מעדיף למות" מאשר להתנצל בפני מטראצי.
אבל הדבר שהוא באמת היה מעדיף, בראייה לאחור, זה בסך הכול לספור עד חמש. יכול להיות שזה מה שהיה מסדר לו את גביע העולם.
"מדהים. מדהים. מדהים. מדהים. מדהים".
כך נפתח הדיווח של שליח "ידיעות אחרונות" עמיר פלג למונדיאל 2014 על אחד האירועים המכוננים שידע הספורט העולמי.
בזמן שישראל ספגה מטחי טילים במבצע "צוק איתן", ברזיל הופגזה על המגרש. יש משחקים שלא צריך אפילו לצפות בהם כדי למצוא סופרלטיבים שיוכלו לתאר אותם, מספיק להביט בתוצאה. 1:7. 7 ו-1. בחצי גמר המונדיאל. הביתי. שתי ספרות שמאחוריהן טרגדיה ספורטיבית שתיזכר לדיראון עולם.
שתי הספרות האלה מתארות את כל מה שעבר על שחקני ברזיל האומללים ב-90 דקות של דהירה מהירה אל התהום: אלו שהוציאו על הדשא שבעה כדורים מהרשת, שמעו בראש שלהם אחרי כל שער את כל הפרשנים והשדרים מטיחים בהם חיצים של ביקורת רושפת וידעו שזהו, הכתם כבר מרוח עליהם. מהיום והלאה הם חלק מהכישלון הגדול ביותר בהיסטוריה הספורטיבית של ברזיל, באותה שורה עם ההפסד הטראומטי והצורב בגמר של 1950 לאורוגוואי.
השער הראשון של גרמניה הגיע בדקה ה-11. הבעיטה הראשונה של ברזיל למסגרת הגיעה בדקה ה-51. כבר בדקה ה-29 גרמניה הובילה 0:5. ויש עוד נתונים ומספרים בלתי הגיוניים ממשחק לא הגיוני, שהוכיח שוב שכדורגל הוא ענף לא הגיוני לפעמים. אבל היה בכל זאת דבר מאוד הגיוני בכל הסיפור: נבחרת גרמניה בהופעה של מכונה משומנת, שהזכירה מה הופך אותה לאחת השליטות של הענף לאורך השנים.
יש שחקנים שנוגחים ביריבים שלהם, יש שחקנים שזורקים ממש ליד האוזן קללה על אחות או אמא, יש שחקנים שיורקים, יש כאלה ששולחים יד למקומות אסורים. ויש את לואיס סוארס: הוא פחות בקטע של עקיצה מתחת לחגורה ויותר בקטע של נשיכה.
זה קרה לו עוד לפני המונדיאל. באפריל 2013 הוא תועד נועץ שיניים בבלם צ'לסי ברניסלב איבנוביץ במהלך עימות על כדור גובה. כמו במקרה מראדונה, גם כאן השופט לא תפס את האירוע, אבל המצלמות כן. ב-2010 סוארס הסתבך בתקרית דומה עם שחקן איינדהובן.
כך שבמונדיאל 2014, כשסוארס נשך שוב - הפעם את ג'ורג'ו קייליני האיטלקי - לא היה צריך לתפוס את הראש בתדהמה. כל הסימנים היו שם עוד לפני. ובכל זאת, סוארס עצמו סירב לקבל את מה שקרה: הוא אמר פעם שכשאשתו שאלה אותו מה קרה, התעקש לספר לה שהם בסך הכול התנגשו.
אבל אחרי שקיבל עונש חמור של ארבעה חודשי הרחקה מכל המסגרות, הפך יעד קל לבדיחות ארסיות ולביקורות אכזריות וחשש שייאלץ לפרוש מכדורגל, סוארס בחר לקחת את עצמו בידיים ולהחליט שיותר זה לא יקרה לו. ארבע שנים אחרי שהיה מעורב בתקרית אחרת, כשהציל את הנבחרת שלו מספיגה בטוחה עם נגיעת יד שמנעה מגאנה ניצחון ברבע הגמר של מונדיאל 2010, הוא הלך לטיפולים פסיכולוגיים כדי לנסות להבין מה גורם לו לנעוץ שיניים שוב ושוב בשחקנים שהדליקו לו את הפיוז, ובאחד הריאיונות שהעניק פעם קרא להרגל הזה "דחף בלתי מוסבר".
הנשיכה של סוארס בגב של קייליני הפכה לאחד מרגעי המונדיאל הביזאריים ביותר, אבל קייליני עצמו דווקא לא לקח אותו כל כך ללב. "אני מעריץ אותו על מעשה הקונדס הזה", כתב באוטוביוגרפיה שהוציא. "אם לא היה לסוארס את זה, הוא היה עוד שחקן ממוצע... התקשרתי אליו יומיים אחרי המשחק, אבל הוא לא היה צריך להתנצל".
פורסם לראשונה: 10:40, 08.06.22
