הסיפורים הכי טובים הם אלו שמתחילים מהסוף. אנחנו רואים את הגיבור בסיטואציה מאתגרת, לא נוחה - לפעמים בסוף הסיפור, לפעמים בסוף המערכה, לפעמים בסוף היום - ואז חוזרים לתחילת השתלשלות האירועים כדי להבין איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע. הסיפורים הכי גרועים הם אלו שנגמרים בהתחלה. הסיפור שלי עם תל אביב - אבל רק אם אני מוריד בבת אחת לאסלת חיי את השקרים שאני מספר לעצמי כל החיים, כולל אותה אג'נדה מדומיינת על המגורים בעיר הזו שהייתה שלי - הוא סיפור שנגמר כבר ביום הראשון מחוץ למי השפיר. כל מה שבא אחרי היה טעות פטאלית ידועה מראש. כל מה שבא לפני היה שחייה צורנית במים הללו, בטבעיות ובנינוחות עוברית.
הייתי אורח, אחד שצולל לרגע, נשאר ללילה, משתמש וזורק, מתמלא ומתרוקן. בלילות טורף את הבראסרי, את הבלוק, את הדירות האקראיות שמצאתי את עצמי בתוכן. בבקרים מתעורר שבע ורעב בו-זמנית כדי לחזור לאפרוריות של בני ברק, רמת גן, הרצליה או רמת אביב, כל אחת בתורה. ואם לומר את האמת, כבר ביום הראשון זו כנראה לא הייתה העיר שלי. פשוט עדיין לא ידעתי את זה.
היום הראשון לספירה התל-אביבית הוא היום שבו הפסקתי להיות אורח והתחלתי להרגיש דייר קבע. עבור מי שטעם עד אז את העיר רק פה ושם, מעמד החתימה של חוזה השכירות הראשון בדירה הראשונה בתל אביב היה אמור להיות יום חגיגי. בן 30, עובד בתקשורת, אחרי זוגיות ארוכה, לפני החלק הכי טוב של החיים - דירה שכורה ראשונה לבד בלי שותפים. רש"י 43, רחוב קטן שהתמקם בנונשלנטיות במרכז הריבוע המושלם: שדרות בן ציון מצפון, שדרות רוטשילד ממזרח, שינקין מדרום, קינג ג'ורג' ממערב. היא הייתה מציאה אמיתית: שני חדרים, שני מזגנים, קומת קרקע, חניה פרטית, שכר דירה נמוך באופן מצחיק או מחשיד. בעל הדירה היה עיראקי צנום, קירח וזקן מאוד שגר בקומה מעליי. היד שלו רטטה כאילו הוא זה שעומד לחתום על המסמך הכי משמעותי בחייו ולא אני.
מטרת-העל נראית עכשיו כמו עניין פעוט, אבל באותם ימים היא הייתה יעד בלתי ניתן להשגה, כזה שמכניסים לבאקט-ליסט בגיל 17, קצת יותר נמוך מטיפוס על האוורסט, קצת יותר גבוה מגיוס לסיירת מטכ"ל: לגור בתל אביב. ויותר מאשר לגור – לחיות בתל אביב
התקופה הראשונה הייתה אופורית. בבית הקפה הקבוע שלי, ליד הנסיך הקטן בסמטה אלמונית, המלצרית החמודה ששכחתי את שמה זכרה במדויק איך אני אוהב את הקפה שלי - הפוך חזק וחם בלי קצף בכוס זכוכית עם ידית - והזמינה לי אותו בשנייה שנכנסתי. מנהל המשמרת הניח מיד את המאפרה וכיוון אליי את המאוורר. כשהגעתי לשם עם חברים או לפגישות עבודה, אנשי הקפה דאגו לפנק בעוגיות קטנות על חשבון הבית כדי שכולם יחשבו שאני מישהו. אני לא אחד שמשוויץ, אבל היה בזה משהו נעים. ראיתי בעיניים של הדמויות הזמניות והמתחלפות שישבו מולי על השולחן העגול עם משטח היודאיקה את הכבוד שהם רוחשים. בזכות עוגיות הריבה הקטנות הרגשתי חשוב, אבל יותר מזה - הרגשתי בבית. אלה היו העוגיות שלי, זה היה בית הקפה שלי, זו הייתה העיר שלי. שלי ושל עוד אלפים כמוני. אנשים בלתי חשובים במיוחד שהרגישו טוב עם עצמם, שייכים, חלק ממשהו גדול, חלק ממתכון ישן של עוגיות ריבה קטנות, חלק מעיר.
עכשיו, ממרום מושבי בדירה האחרונה שלי בתל אביב, ממרום גילי כמעט עשור וחצי אחרי, אני יודע לספר ביושר שהדירה ברש"י הייתה חמודה אבל בעיקר ישנה, בעלת נטייה להתמלא בטחב, כישרון בהצפת ביוב ויכולת מגנוט ארומטית של צחנת קיץ גם בימי ברד. אבל אז, בימי הפרפרים בבטן, ברגעי ההתאהבות הראשונים בתל אביב, גם בעובש היה פן מסוים של רומנטיקה. זו הייתה מאורת רווקים נטולת תכלית, אקשן וזיקוקי דינור, אבל זו הייתה מאורת הרווקים שלי. תל אביב האמיתית התחילה שם, לא בגרסת הקוויקי אלא בגרסת מערכת היחסים הרצינית והנאמנה. היום אני יודע להגיד שהיא בגדה בי, אולי כבר מהיום הראשון. העיר ידעה לשאוב את כל מה שהיה לי ונתנה מעט מדי בחזרה.
עוד קודם לכן, הבראסרי היה המקום המיתולוגי של הלילה. מקום שאפשר לאכול בו פנקייקים אימתניים, מרק בצל, קרוק מדאם. מקום שבו כולם רוצים לסגור עסקאות בעולם העבודה והיצירה על כוס וויסקי או ג׳ין, אבל בסופו של דבר העסקאות היחידות שנסגרות היו עם השטן ושליחיו. מקום שהשאיר אחריו לבבות שבורים ושנאות גדולות. אני זוכר את העיתונאית הפוחזת שהפכה לאקטיביסטית, את היוצר המוזיקלי בעל הראסטות ולחיצת היד העוצמתית שאיבד מאז את מחלפותיו, ויש שיאמרו את כישרונו, את מגישת הפינות המבולבלת שבכתה בשירותים אחרי כל גבר שנקרה בדרכה עד שפרצה כאמנית, את סוכן השחקנים המטורף והאלכוהוליסט שקפץ אחרי שנים מקומה שלישית אל מותו, את ילד הפלא האבוד שהפך למסעדן בינלאומי מצליח. אני זוכר את עצמי, סתם אחד שאף אחד לא טרח לקטלג, עוד וונאבי שמתאמץ להיות תל-אביבי.
ובלילות ההם, כשהאלכוהול דיבר מגרונם והפך אותם להרבה יותר בטוחים בעצמם, כל אחד מהטיפוסים המשונים ותאבי הפרסום שהסבו לשולחן הפינתי, זה שחיכה לנו מתחת למראה הארוכה שהסגירה אמיתות נוראיות שלא היינו מודעים אליהן באותו הזמן, הרצה בפני הקהל המתחלף על חשיבותם של הבקרים. אם אתה רוצה להיות משהו או מישהו בעיר הזאת, כך אמר פעם ההוא ופעם הזה, אתה חייב להתעורר מוקדם בבוקר, או פשוט להמשיך את הלילה - ולשבת על הבר או על אחד השולחנות הפנימיים בנחמה וחצי.
הדבר הבולט ביותר בנחמה וחצי היה העובדה שהמעשנים יושבים בפנים והלא-מעשנים יושבים בחוץ. הבר היה שייך למעשנים, המזגן היה שייך למעשנים, העולם היה שייך למעשנים. זה היה המסר: כל המגניבים מעשנים, וכל הדברים הטובים קורים בפנים. מדי פעם היה נכנס פנימה זוג מנותק, ביקש ממישהו לא לעשן בפנים וזכה לבוז. וכל השאר, אלו שכבר עשו את זה, שסימנו את הווי הגדול, שהיו בדרך להיות משהו או מישהו, החליפו בהנאה מבטים סנוביסטיים. כולם אז עישנו בלי להתבייש, בלי להתחשב, בלי להתנצל. כל מי שישב בנחמה וחצי כיבד במידת מה את שאר היושבים, מבין היטב שכל אחד מהם יכבוש יום אחד את כיסא העורך, הבמאי, התסריטאי, המפיק, המנהל. זו הייתה העיר שלנו, אנשי היצירה שבדרך, אנשי העוד-מעט-תשמעו-עליי. היינו פנטזיונרים, אבל לא יצא מאף אחד מאיתנו שום דבר חשוב.
מטרת-העל נראית עכשיו כמו עניין פעוט, אבל באותם ימים היא הייתה יעד בלתי ניתן להשגה, כזה שמכניסים לבאקט-ליסט בגיל 17, קצת יותר נמוך מטיפוס על האוורסט, קצת יותר גבוה מגיוס לסיירת מטכ"ל: לגור בתל אביב. ויותר מאשר לגור – לחיות בתל אביב. להיות אחד שהשם שלו מתנוסס על תיבת הדואר בכניסת בניין ישן ומוזנח, לקטר על גובה הארנונה, לקלל את שומרי החניה, לרכל על כוכבים ולנקוב רק בשמותיהם הפרטיים כאילו אתם מכירים, להנהן בנימוס לארי פולמן ורני בלייר רק כי אתמול ישבת שולחן לידם בקפה תמר ובטעות הצטלבו בינינו המבטים.
החלום התל-אביבי הוא חלום ייחודי. נסו לגלגל על הלשון מושגים כמו חלום גבעתיימי או חלום רשפוני – זה לא עובד ולא יעבוד בחיים. תל אביב הייתה במשך הרבה מאוד שנים חלום שהתגשם – עולם שלם של תרבות, קולינריה וחיי לילה מפוארים זמינים, מגוונים ומעודכנים כמו שלא מצאתי באף סצנה אחרת באף מקום בעולם. אבל בשלב מסוים היא הפכה לסיוט. ההתברגנות שהשאירה אותי יותר שעות בבית מאשר בחוץ, הטכנולוגיה שכופפה את שעות הפנאי שלי לטובת עבודה והפיכתי לבטטת כורסה, החזירות הנדל"נית שהתבוססה בבוץ שלי במקום שאני אתפלש בהנאה בבוץ שלה, האינקוויזיציה שחזרה לחיים בדמות חיפוש חניה יומיומי במשך 40 דקות.
היום ואז זה נראה בדיוק אותו הדבר, לכאורה. את נחמה וחצי החליפו עשרות בתי קפה - מהתחתית ועד לחמנינה - אבל חוץ מזה, שום דבר לא השתנה. כולם עדיין יושבים שלוש שעות מול הלפטופ על שני קפה הפוך, גונבים חשמל, מבקשים את הסיסמה לוויי-פיי, מסמנים למלצר למלא את קנקן המים החינמיים. פשוט אז כולם חשבו על פורמט חדשני לסדרה והיום כולם חושבים על אקזיט. מסמך הוורד הפך למצגת פאוור-פוינט, שהפכה ללוח משימות של מאנדיי. הסינופסיס הפך לאקסל שמנבא את ההכנסות ב-Q1. מה הדרמה? בסך הכל פיץ' מעליות אחד התחלף בפיץ' מעליות אחר. בסך הכול המעשנים יצאו החוצה והלא-מעשנים נכנסו פנימה. מה הדרמה? הנה הדרמה: במקום להיאחז בלוקיישן התרבותי האורבני היחיד שהיה קיים כאן, התל-אביבים התחילו לתכנן רילוקיישן. יש מי שמגיעים אליה פנימה מכל קצות תבל בשם חברות ההיי-טק הישראליות שמדברות בשפה החו"לית - ויש מי שמפנטז להתנפל על השוק הבינלאומי. לונדון, ניו יורק, ברלין, אמסטרדם, סידני, טורונטו, כולן מחכות להם.
ובזמן שהערים הגדולות בעולם ממתינות בסבלנות לרילוקיישן של התל-אביבי הצעיר הממוצע, החיים בעיר נעשו צפופים. הכי קל להאשים את ההייטקיסטים, את הנובורישים, את המגדלים, את חולדאי, את שבילי האופניים, את הקורקינטים, את הפחים הכתומים, את האוטו-תל, את התל-אופן, את החניונים, את הנח-נחים, את השינקינאים, את הילודה, את הפריפריאלים, את התחבורה הציבורית. הכי קל. אבל מי שאשמים במצב הם אנחנו, התושבים שסוגרים פה עשור או שניים. נרדמנו בשמירה. העדות המוחצת לכישלון היא תורי הענק שמשתרכים מחוץ לברים בחמישי בלילה ומחוץ לבתי הקפה של שישי בבוקר. התברגנו, התמכרנו למגבלות הקילומטר של ימי הקורונה, התמסרנו לנטפליקס, נכנענו לוולט. במקום לכבוש את המקומות בעיר בכל הזדמנות אפשרית כל עוד נפשנו בנו, התנוונו. הכניעה הייתה מיידית, כמעט ללא מאבק.
את המקומות תפסו זרים מכל מיני סוגים. אם פעם היינו שליטי העיר שלנו, היום אנחנו חולקים אותה עם אנשים מכל מיני מקומות, אורחים לרגע שלא משאירים חותם, מלבד זכוכיות מנופצות שהיו פעם בקבוקי בירה ושלולית של קיא שהיה פעם מנת דגל במסעדה מפונפנת או מאנץ' של חצות וחצי אחרי מסיבה. מה שהיה לפני עשור וחצי רק שלנו, סוד שמור ליודעי דבר שהתגלה אחרי חודשים או שנים, הפך בשנים האחרונות לנחלת הכלל בחסות הרשתות החברתיות, והרצון חסר הסבלנות והפסון להכתיר ראשונים את המקום החדש הבא. פעם לאורחים עוד היה קמצוץ של ענווה - הייתם מזהים אותם לפי העמידה הנבוכה, הלא-שייכת, הלא-מקומית, בפינה חשוכה. היום הם נוהגים בעיר כבשלהם. חשבנו שהעיר הזו שלנו, אבל בניגוד למה שקורה בקייב כאן לא היה נבל מובהק, כאן לא היו טנקים ברחובות, כאן לא נותרו גופות על גבי גופות. הכניעה הייתה לקהל מזדמן. אולי בדיוק כמו פעם, רק הפוך, רק שאני הייתי הנכבש והם היו הכובשים. אני, הפריבילגי, אוכל הסושי המתועב, עברתי לתחתית שרשרת המזון העירונית.
פעם היינו תמימים. בשנות ה-80 מיתגנו את עצמנו כ"עיר בלי הפסקה", כזו שחיה ונושמת כל דקה. כמה שנים לאחר מכן, במלחמת המפרץ, לעגו לאבות-אבותינו "העריקים". כשנמאס לנו מהעקיצות, הכרזנו על עצמנו כאזרחי "מדינת תל אביב" - מושג שהפך לשגור גם בפי הסולדים מתושבי העיר. בין לבין ידענו לכבוש את הכיכרות והשדרות בהפגנות או בעצרות. אבל הבדלנות הזו רק גרמה לכל השונאים והמכפישים לבוא, לעקוץ וללכת, לשנוא מקרוב, להפיח רוח אחרת במקום המסקרן והבלתי נסבל הזה. פתאום תל אביב הפסיקה להיות העיר שמנהלים איתה יחסי אהבה-שנאה והתחילה להיות עיר פשרנית וחנפנית. במקום להיות מדינה שהיא עיר, תל אביב הפכה להיות עיר של מדינה.
היה בה פעם משהו הומוגני, בתל אביב. לא משנה עם מי ואיך בחרנו להתערבב, הגוונים החדשים היו אותם גוונים - צבעים חמים ומלטפים של קיץ, חול ים ושמש. הייתה מין גאוות יחידה, הייתה תחושת ביחד. בין אם הייתה זו תל אביב של אורי זוהר, של אבי נשר או של אסי דיין, היה בה משהו קסום, ילדותי, אמיץ ושובב, שכולם היו רוצים לקחת חלק ממנו אבל רק למעטים הייתה פריבילגיה. גם כשעלה הרעיון הספק מבריק, ספק מגוחך, שיצטרכו להציג בכניסה לעיר דרכון ייעודי, גם כשניסו למתוח קווים למשולש של שמאל-סושי-ת"א. היינו מאוחדים לטוב ולרע, מודעים להגמוניותנו, בין הרצון להתבודד לצורך בלהקה.
העיר שהייתה ללא הפסקה כבתה. אנשיה, ואני ביניהם, כבו איתה. השיקולים הכלכליים, שהיו שוליים תמיד, הפכו למרכזיים יותר על רקע האפרוריות שעטפה את העיר. תל אביב הייתה עיר שינה, כמו פתח תקווה, כמו ראשון לציון, כמו רעננה, כמו רמת גן. סתם, עוד עיר
אבל עם השנים, בעקבות החלטות עירוניות מקומיות מרושעות ולא מתחשבות והחלטות טכנולוגיות גלובליות ושטניות, נוצרו בקיעים בינינו לבין עצמנו. בין תל אביב ליפו, בין גורדי שחקים לשכונות אותנטיות, בין הזנחה פושעת לג'נטריפיקציה, בין השכונות הטחונות בצפון לשכונות הנטחנות בדרום, בין בעלי כלבים לדורכים על צרכים, בין פקחים לנהגים, בין קרניבורים לטבעונים, בין הפועל למכבי, בין קבוצת הפייסבוק "השכנים של גינת דובנוב" לקבוצת הפייסבוק "שונאים את השכנים הרועשים של גינת דובנוב". בלי קשר לחולדאי, כלב אכל כלב. החיים בעיר הפכו למלחמת הישרדות.
עכשיו זו עיר של קרבות רחוב בין תושבים. בניגוד למתבקש, דווקא אנשי המכוניות, אלה שגרים מחוץ לעיר, לא מלכלכים את הידיים. המאבק עומד כעת בין הולכי רגל, רוכבי קורקינטים, מתניידי אוטובוסים והורים עם עגלות. אלה האחים שלנו, אלה האחים. אנשי ונשות העיר התעייפו משיחות הנימוס בשדרה, מההתחממות הגלובלית, מהשלטים המזהירים מפני צונאמי, מההמתנה המייגעת בתור לדוכן המיצים. כל החלטה עירונית הפכה להסתה של אלה באלה בשם הרצון הטוב. האורחים עם המכוניות מצליחים להסתדר. כל השאר מוזמנים להילחם אלה באלה, ומי שלא נדרס ניצח.
בינתיים לא נדרסנו, אנחנו עדיין כאן. לפחות כך חשבנו עד לא מזמן. נשארנו בתל אביב, אשתי ואני והחתולות. אנשים וחתולות שוחרי תרבות שאוהבים לדעת שבכל רגע נתון יוכלו ללכת לסרט, אנשים וחתולות בלי רשימת קניות מסודרת שאוהבים לדעת שבכל רגע נתון יש להם אמ;פמ מתחת לבית, אנשים וחתולות ספונטניים שאוהבים בכל רגע נתון לצאת לדרינק, בתור זוג או עם חברים. אומנם לא עשינו את זה כבר המון זמן, בעיקר לא החתולות שבינינו, אבל זה רק בגלל שהייתה קורונה. הבעיה היא שלפני הקורונה לא הייתה קורונה - וגם אז לא עשינו את זה די המון זמן. חוץ מהפיצוצייה, כמובן, שאותה פקדנו מדי ערב.
פעם רציתי לחשוב על עצמי כעל האדם הזה שיקפוץ לדרינק בכל זמן שיחפוץ, אבל בפועל אני עובד קשה מדי ונמרח על הספה מוקדם מדי. רציתי לראות בעצמי בנאדם שפשוט קופץ לקולנוע לב בסנטר עם אשתי, חברים או לבד, ובוחר איזה סרט סיני או צרפתי להצגה ראשונה, אבל זה קרה אולי פעמיים, מקסימום שלוש, בשנה שקדמה לקורונה. העיר שהייתה ללא הפסקה כבתה. אנשיה, ואני ביניהם, כבו איתה. השיקולים הכלכליים, שהיו שוליים תמיד, הפכו למרכזיים יותר על רקע האפרוריות שעטפה את העיר. תל אביב הייתה עיר שינה, כמו פתח תקווה, כמו ראשון לציון, כמו רעננה, כמו רמת גן. סתם, עוד עיר.
אז אם תל אביב היא כבר לא תל אביב, ואם אנחנו כבר מזמן לא אנחנו, ואם אני כבר מזמן לא אני - למה אני עדיין פה? ובכן, אני כבר לא. לראשונה מאז רש"י 43, התחלתי לרעות בשדות זרים - גבעתיים, יפו, מושב בגוש דן, אפילו פזילה לחיפה. פתאום החיפוש התרחב לדירות ארבעה חדרים עם מרפסת. פתאום שיקולים כמו סמיכות לתחנת רכבת או זמן יציאה מהעיר בפקקי הבוקר הפכו למרכזיים. פתאום, בתוך חודשיים של חיפושי דירות מחוץ לעיר, התבגרתי, התברגנתי, הפכתי למישהו שקול, מסודר וחמור סבר שאומר מילים מתוך מדורים כלכליים, שלא מזפזפ אף פעם כשנותנים ברקע את מתן חודורוב או שאול אמסטרדמסקי. זה תהליך פרידה ארוך, בדיוק כמו מאדם אהוב: שנאה כלפי חוסר הצדק, עצב נוסטלגי על כל מה שהיה, ולבסוף השלמה אמיתית וכנה. פתאום נעשיתי כוכב שכבר מת בשמי תל אביב, וכל מי שמסתכל עליו עכשיו בעצם רואה את ההיסטוריה, את כל מה שהיה בעיר הזו שהייתה שלו ומזמן כבר לא.
פורסם לראשונה: 10:40, 08.06.22
