"מה עושה אופיר בחיים? אופיר מחפשת חפצים", צוחק עליי בן זוגי. להיות אדם בוגר מופרע קשב וריכוז - זר לא יבין זאת. אנשים מסודרים חושבים שזה חינני. הם צוחקים עלינו בזמן שאנחנו מאבדים את הטלפון בפעם השלישית לאותו חודש, מפספסים פגישה חשובה או שואלים לקוחות אם הם במקרה שילמו לנו. לכאורה נעשה כאן ערבוב בין דברים שונים - ניהול זמן, חפצים, כסף, פגישות - אבל מבחינתי הכול נכנס תחת אותה מטריה של חוסר התמצאות קיומית.
אילו הייתי צריכה לדאוג רק לאחד מהם, הייתי עושה את זה מצוין - אבל אני חווה את החיים כמערבולת של אינפורמציות, משימות וחפצים שמסתחררים סביבי בחלל, ביניהם מרחפת אני, זורקת ידיים לצדדים ומנסה לשווא לתפוס את כולם. וזה לא מצחיק - זו מצוקה אמיתית. זו תחושה של עומס ואכזבת הסביבה ובעיקר אשמה תמידית.
כמה אכזבתי חברות וחברים ששכחתי אירועים חשובים בחייהם. כמה אכזבתי את בן הזוג שלי כשאיבדתי חפצים ששאלתי ממנו. כמה אכזבתי את עצמי, כשהתחוור לי בסופו של יום שלא עשיתי דבר מלבד לחפש לחפש את הטלפון כדי לצאת, לשכוח שרציתי לצאת, לריב עם אנשים בפייסבוק, להתעצבן על הטלפון, להניח אותו בצד, להיזכר שרציתי לצאת, לחפש את הטלפון, למצוא אותו וחוזר חלילה.
הגר אליאס-שדה, 39, מנהלת קמפיינים עצמאית בדיגיטל, יודעת כבר מגיל צעיר בדיוק על מה אני מדברת. רק שהיא עשתה את הלא ייאמן והצליחה לשנות את זה, בלי כל עזרה כימית. אצטט את מורתי למחשבת ישראל כשאשאל - וזה כל מה שאני זוכרת מהשיעור ההוא - האם השינוי אפשרי?
אליאס-שדה אובחנה עם ADD בשנות ה-80, כשעוד מקובל היה להטיח במופרעי הקשב והריכוז עלבונות כגון "עצלנית" ו"מטומטמת" - שיטת טיפול שפחות הוכיחה את עצמה. למזלה היא צמחה בסביבה מיטיבה ומודעת, נשלחה לריפוי בעיסוק כבר בגן ובהמשך להוראה מתקנת ולפסיכולוגית ילדים. סוללה של אנשי מקצוע הקיפה אותה על מנת לסייע לה להתמודד עם הפער בין הישגיה ליכולותיה האינטלקטואליות.
ואף על פי כן, בעיות הסדר והארגון נשארו מנת חלקה, והן צברו סביבן זעם ותסכול שהתגלגלו גם לחייה הבוגרים. בתחילת שנות העשרים עברה לגור עם שותפה, שאיתה חיה חיי אגרנות קיצוניים "כמו שמראים בסדרות אמריקאיות", לדבריה. לא רק בשטח הביתי, אלא גם בעבודתה השכירה הגר התקשתה להגיע לרמת תפקוד משביעת רצון, והגיעה למסקנה המצערת שהיא פשוט לא מתאימה למערכת. בגיל 30 היא חוותה את הפגיעה בקרקע שאחריה אין ברירה אלא לקום.
"למדתי באוניברסיטה משפטים, לא סיימתי את התואר ונכנסתי לקרייסיס נפשי", היא מספרת. "עבדתי בעבודות לא קשורות לכלום, ולא הבנתי איך אני אמורה להסתדר בעולם של הגדולים". זה לא היה רגע של הארה אלא ידיעה שהתעצמה עד שעלתה על גדותיה, החל מהאבחון בגיל מוקדם, דרך יציאה מהבית של ההורים ועד הצפייה בחיים של עצמך שחומקים לך מבין האצבעות.
כשפתחה את העסק העצמאי שלה, היה ברור לה שהיא לא יכולה להמשיך באותה הדרך. "זה משהו שאני צריכה למצוא לו פתרון, כי אחרת מס הכנסה יבואו", היא מסכמת בפשטות. את הבלגן הפיזי החלה לסדר אחרי שפירקה זוגיות עם "האדם היחיד שככל הנראה מבולגן ומטונף יותר ממני", להגדרתה. "גרנו במצב של משבר הומניטרי".
גדלתי בין ערימות של מסמכים וקופסאות קוטג' שטופות, שאלוהים יודע לשם מה נשמרו, ואל הבלגן הזה הצטרפו החפצים שלי ושל אחיי כמי שמעולם לא למדו לסדר. בבגרותי התקשיתי להתעלות מעל ההרגלים שספגתי, ועד היום, גם אם אני מצליחה להעמיד את הבית לפחות כלפי חוץ בסטנדרט סביר - כל אירוח מלווה אצלי במידה של חרדה
אחרי שנפרדו, החליטה הגר שכך היא לא חיה יותר. בתור צעד ראשון היא פנתה לאנשי מקצוע שילמדו אותה להתייעל. זו שנשארה עימה עד היום היא "הקרצייה מפולניה", או בשמה האמיתי הילה מיכוביץ, שמעניקה שירותי תזכורות והצקות לאנשים שמתקשים לעמוד במשימות שהציבו לעצמם. זה שלוש שנים מפקחת הקרצייה על פועלה של הדר, בתדירות שמגיעה לעיתים לעשרות הודעות ביום. לי זה נשמע מזעזע; מספיק שחברה תזכיר לי פעמיים את אותו הדבר בשביל שאני אחטוף עליה סיבוב, גם אם היא צודקת. "אבל זה ההבדל", אומרת הגר. "זו מישהי שאת בחרת לשלם לה כדי שתעשה את זה, ושם כל ההבדל בין בן זוג מציק או חברה או אמא. אם זו הייתה אמא שלי, זה היה נורא". עבור שירותי הקרצוץ משלמת אליאס שדה 495 שקל בחודש, וזה השירות הזול ביותר שהיא צורכת כדי לשמר את הסדר על כנו.
אף שמיכוביץ סייעה לה לעמוד במשימותיה, הגר עדיין פִנטזה על שכירת אנשי מקצוע שיעשו עבורה את כל מה שהיא לא רוצה לבצע בעצמה. אחח, כמה משחרר זה רק לכתוב את המשפט הזה. "הבנתי שלכולנו יש חולשות וחוזקות, ויש דברים שאני לא טובה בהם ואין לי רצון להיות טובה בהם - אלא רק שהם ייפתרו", היא מסבירה. "זה לא חלום חיי לנקות כל היום, אני פשוט רוצה שהבית שלי לא יהיה מטונף. הבנתי שאני יכולה לעשות את מה שאני טובה בו, וזה להרוויח, ולשלם למי שטוב בדברים האחרים - ואין בזה שום דבר פסול מוסרית. אין שום דבר סופר-מוסרי בזה שאני אעשה ספונג'ה או אזכור להוציא חשבוניות בזמן".
דרך הגר אני נחשפת לתעשייה שלמה של שירותי מיקור-חוץ שמעולם לא העליתי על דעתי לשכור: ניהול יומן, ניהול חשבוניות, קביעת פגישות, שליחת מסמכים לרואה חשבון ועוד. ככל שהרעיון הזה קוסם לי, אני תוהה לעצמי איך מתחילים בכלל. אני כל כך רגילה לקחת על עצמי הכול - גם אם אני מבצעת את זה גרוע - שקשה לי לחשוב איך, אם בכלל, ניתן להניח משהו מהפעולות השוטפות שלי בידיו של אדם אחר.
גם הגר חששה לעשות את הצעד הראשון כשהעלתה את הרעיון בפני הקרצייה. זו המליצה לה על מנהלת המשרד אירית, שלקחה ממנה גם את הדאגה הזו. "אירית לא חיכתה שאתן לה משימות בכלל", היא אומרת. "היא ישר שאלה אותי שאלות על מה אני עושה - מהרגע שאני קמה בבוקר עד שאני הולכת לישון - וסימנה לעצמה למה היא יכולה לדאוג".
לפני שנה, מספרת הגר, היא קנתה דירה - ואין סיכוי שהייתה מקבלת משכנתה אלמלא מנהלת המשרד הנערצת. "היא דיברה איתי באופן מאוד קונקרטי, למשל 'צריכה עכשיו שתיכנסי לאתר של בנק ותלחצי שם ותקלידי שם, תקבלי מספר ותקריאי לי אותו'. יש לה את כל הסיסמאות שלי, ואני סומכת עליה. היא זו שמדברת עם רואה החשבון שלי". בעולם שבו קיימים סיימון לבייב, אנה דלבי ואתי אלון, האמון ביניהן מרגש אותי יותר מכל שידוך רומנטי.
"רמת הסטרס שירדה מהחיים שלי - אי אפשר לתאר אותה בכלל", היא מודה. "גם להפסיק לנסות לעשות את כל הדברים, וגם להבין שזה לא סוף העולם שאני לא עושה אותם. יש אנשים שרוצים ללמוד להשתלט על הדברים בעצמם, ואצלם זה יהיה איזשהו תהליך נפשי ואימוני. אצלי לא. אני מעדיפה לא להתאים את עצמי לחיים, אלא להתאים אותם אליי".
ההתאמה הזו עולה לא מעט כסף.
"לקחתי את השירותים בהדרגה וקיוויתי שבעזרתם אני ארוויח יותר, וזה מה שקרה. ברגע שיורד ממך לנקות את הבית ולהתעסק בחשבוניות, זה מפנה לך זמן להרוויח כסף. גם זמן וגם מקום בראש. זה עושה לך מארי קונדו למוח. איף איט דאזנט ספארק ג'וי - תני למישהו אחר לעשות את זה".
בסיכומו של דבר, עבור מגוון השירותים - המנקה, הקרצייה ומנהלת המשרד (צירוף שיכול גם לשמש כשם להצגה חדשה והיתולית בבית ליסין) - משלמת אליאס שדה 3,575 שקל בחודש, לא כולל מע"מ. בעיניה, אלה ממש לא מותרות. "אני יכולה לוותר על בגדים ואכילה בחוץ, אבל על זה לא", היא קובעת. גם הבחירה שלה לגור בגדרה נובעת מאותו סדר עדיפויות. את הכסף שאני משלמת במרכז תל אביב על נגישות למסעדות, לחנויות ולחיי לילה, הגר משקיעה בשירותי סדר וניקיון. "אני רציתי תמיד להיות זאת שמארחת בבית שלה", היא אומרת. "הייתה לי פנטזיה להזמין אנשים ספונטנית, ובעיקר לא לפחד מהרעיון שמישהו ייכנס אליי הביתה".
מבלי לדעת, הגר נוגעת בי בנקודה רגישה במיוחד. כמי שגדלה בבית אגרני, תחושת הבושה והפחד לארח שהיא מתארת מוכרת לי היטב. גדלתי בין ערימות של מסמכים וקופסאות קוטג' שטופות, שאלוהים יודע לשם מה נשמרו, ואל הבלגן הזה הצטרפו החפצים שלי ושל אחיי כמי שמעולם לא למדו לסדר. בבגרותי התקשיתי להתעלות מעל ההרגלים שספגתי, ועד היום, גם אם אני מצליחה להעמיד את הבית לפחות כלפי חוץ בסטנדרט סביר - כל אירוח מלווה אצלי במידה של חרדה.
בכלל, פיזור הוא עניין נפשי. אנשים טועים לחשוב שהפרעות קשב וריכוז הן בעיה שנגמרת עם סוף הלימודים, אבל הן ממשיכות איתנו הלאה לכל תחומי חיינו, מחלחלות פנימה ומכרסמות בגרעין. אדם מפוזר לא סומך על עצמו, לא בוטח בעצמו ולא מרגיש ראוי לאמונם של אחרים - ובצדק.
"תחשבי רגע על החיים כמו מפעל גדול שיש בו מחלקות שונות", נכתב באתר של יאיר יונה, שמגדיר עצמו כ"מנחה סדנאות, קורסים ותהליכי ליווי להגשמה והוצאה לפועל של החיים הרצויים". כותרות מבטיחות אך מעורפלות, מהסוג שבדרך כלל מעלה באפי ניחוח חלטורה. אבל משהו באתר של יונה קונה את תשומת ליבי, וזו לא רק לשון הפנייה הנקבית. "כל מחלקה כזו אחראית על תפקיד מסוים, ובכל מחלקה יש רק עובדת אחת – את. והיא צריכה לעשות הכול". הטקסט השיווקי של הקורס שלו מביא אותי לידי דמעות. לעזאזל, הוא כתב בדיוק את התסכול שלי.
באופן אירוני, אני מאחרת לריאיון איתו בכחצי שעה. זה ממש מוגזם, אני יודעת, התנצלתי בפניו והבטחתי שהקפה על חשבוני, וגם זה לא מצדיק. אני לא יודעת ממה האיחור התחיל, כי קמתי בזמן - או לפחות כך חשבתי - אבל הוא קרה, ואף על פי שיונה קיבל את פני בחיוך בבית הקפה היפואי, האשמה מלווה אותי לאורך כל הריאיון. "אנחנו נדבר על זה בהמשך", הוא מחייך, וכאילו קורא את מחשבותיי: "לא בהאשמה".
העסק של יונה נקרא "על זה", והוא נועד לתת מסלול לאנשים שהורגלו לשחות את החיים בשחיית כלב, על סף טביעה תמידית. אם השירות שהוא מציע מעורר התנגדות בכל איבר בגופכם, אני לגמרי איתכם - אבל הסיפור של יונה קונה אותי בהיותו שונה מכל מנטור טיקטוק ממוצע. הוא התחיל מנקודת המוצא שלנו, ואובחן עם ADHD בגיל 30. זה בהחלט ניכר עליו: במהלך הריאיון הוא מאבד בקלות את קו המחשבה, ולכן מקפיד לסגור נושא לפני שעוברים אל השאלה הבאה. לא תמיד הוא ידע איך.
"בין 2005 ל-2010 הייתי שותף להקמה וניהול של שני לייבלים של מוזיקה", חוזר יונה אל שנות הכאוס. "מצאתי את עצמי מצטמק בכיסא שלי ולא מבין מה אני צריך לעשות. ידעתי לאן אני רוצה להגיע אבל לא איך להגיע לשם, ולא הבנתי את התחושות האלה, שהזכירו לי מאוד את התחושות שהיו לי בתיכון. התחלתי לקבל את העובדה המצערת שאני מטומטם, וזה הוריד לי בטירוף את הערך העצמי - שגם ככה באותה תקופה לא היה גבוה".
דרך העבודה נחשף יונה אל עולמות של ניהול זמן, או כמו שקוראים לזה בהיי-טק - טיים מנג'מנט. "קראתי ספרים, יוטיובים, הורדתי אפליקציות. כל פעם זה היה כזה, 'אהה! הבנתי, אתחיל לעשות!'. זה החזיק ארבעה ימים והתחלף במשהו אחר שעניין אותי באותו רגע, כי זה הראש שלי"
אני לא יכולה שלא להזדהות איתו. התחושה האיומה והמשפילה שאינני מצליחה לסיים שום דרך ארוכת טווח בחיי, היא לבדה גרמה לי להישאר שלוש שנים בלימודי המשחק שגרמו לי סבל. אולי דווקא מתוך הקושי להתמיד בתהליכים ארוכים, החלום שלי היה מאז ומעולם לשחרר לאוויר העולם יצירה שלמה, באורך מלא. רק היום החלום הזה קרוב להתגשם (טפו-טפו-טפו), בעודי נושקת ל-30. אל מול ילדי הפלא שהקיפו אותי בתלמה ילין, שהוציאו מחזות שלמים ואלבומים ומופעים בגיל 16, הרגשתי כישלון. הייתי איטית, מעוכבת, משתרכת מאחור.
התחושה הזו ליוותה את יונה גם אל תוך גיל 30, כשהלך ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. "חשבתי שאני צריך תואר, אלוהים יודע למה, וקלטתי שאני לא מצליח ללמוד". הוא פנה לאבחון, וקיבל לראשונה את החותמת של ההפרעה. "זה אשכרה ִדִרדר אותי איפשהו, האבחנה הזאת, כי יכולתי לוותר לעצמי. כשהתחלתי לעבוד בסטארטאפים, לא הצלחתי להסביר מחשבות קריאייטיביות שהיו לי כי איבדתי אותן אחרי שנייה, ויצאתי דביל".
דרך העבודה נחשף יונה אל עולמות של ניהול זמן, או כמו שקוראים לזה בהיי-טק - טיים מנג'מנט. "קראתי ספרים, יוטיובים, הורדתי אפליקציות. כל פעם זה היה כזה, 'אהה! הבנתי, אתחיל לעשות!'. זה החזיק ארבעה ימים והתחלף במשהו אחר שעניין אותי באותו רגע, כי זה הראש שלי".
כדי להבין את הקושי הזה, שמונע מאיתנו לצלול להחלטה ולהתמיד בה, חשוב להזכיר רגע מהן הפרעות קשב וריכוז. על רגל אחת - תקלה בוויסות הדופמין. אנשים עם ADHD רודפים אחרי דופמין כמו נרקומנים, באמצעות סיפוקים מיידיים, ולכן אנחנו גם מועדים יותר להתמכרויות. עישון, אלכוהול, סקס, פורנו, קניות, אפליקציות חברתיות - כל מה שקל, מיידי ומהיר.
בדיוק בגלל זה, ליונה אין שום אפליקציות כאלה בטלפון. לא פייסבוק, לא טוויטר וגם לא ג'ימייל. שום נוטיפיקציה לא קופצת לו למסך הראשי. "ואם אני משתעמם בעבודה", הוא אומר, "יש לי טבלה של פודקאסטים ויוטיובים בנושא מדע או נוירו-סאיינס או כלכלה - ואני הולך לשם".
כיף. אז מתי מכבים את המוח?
"אם אני רוצה לכבות את המוח - אני מכבה. זה לא קורה הרבה. השבוע נסעתי באוטובוס למרכז תל אביב, ישר הלכתי לבדוק מה יש במשימות שלי. אבל אז החלטתי לכבות את המוח, ושמתי אלבום בספוטיפיי. יש לי יכולת לחיות חיים נטולי חרדה ולחץ, כי אני יודע כל הזמן מה אני לא עושה. הכול כתוב לי, תמיד".
אני מבינה את הרעיון של "הכול כתוב לי" בגדול. בפועל, יש לי הרבה מחשבות שמוחלפות באחרות לפני שהן מספיקות לעלות על הקלנדר.
"מתאמנים על זה. הסיבה שפתחתי את 'על זה', ושאני עושה את הקורס במשך חודשיים ולא שני ימים מרוכזים, היא שזו התנהגות שצריך להטמיע אותה".
הקורס המדובר נושא את השם השאפתני "לקחת את החיים בחזרה", והכשיר עד כה כאלף מעופפים ומעופפות. יונה הקים אותו לאחר חמש שנים כשכיר בסטארטאפים שונים. "אמרתי, אם זה עובד ברמה הארגונית - למה שזה לא יעבוד ברמה הפרטית? אם אני מצליח לייעל תהליך ייצור, למה אני לא מצליח לייעל תהליכים אישיים בחיים שלי?"
הבעיה היא, לדבריו, שכל אותן מתודות לניהול זמן אינן לוקחות בחשבון משתנה אחד: האדם עצמו. "אם מייל מבאס שקיבלתי מוריד אותי לחצי יום ומשבית אותי, אני לא יודע איך ליישם בחיים שלי את מה שקראתי וראיתי", הוא אומר. "השיטות האלה לא תופסות ביומיום. יש פה גורם שמתעלמים ממנו - וזה המיינדסט שלך".
הקורס של יונה כולל שיעור שבועי בן שעתיים בקבוצה, דרך זום. מדי שבוע מתבקשים המשתתפים לענות על שאלון התקדמות, ויונה משיב בהתאם לכל אחד ואחד מהם: "זה הופך את התהליך לאישי כמעט לגמרי".
המניפסט של יונה משכנע, הגיוני ונסמך על ניסיון אישי, ואף על פי כן מתעוררות בי התנגדויות כלפיו, כמו לכל אדם שניסה אי פעם לשכנע אותי שאפשר אחרת. וזה לא משנה אם אותו אדם רוצה למכור לי קורס או לעזור לי כחבר - כולם מביאים לי עצבים. כי למרות שיותר מהכול הייתי רוצה להרגיש בשליטה על חיי - אני פחות ופחות מאמינה ביכולתי להשתנות, ובכלל, מי אתם? מה כבר יש לכם לחדש לי שלא שמעתי בעבר?
"אין לך מושג כמה מה שאת אומרת מעציב אותי", אומר יונה, והוא באמת נראה עצוב, מה שמעציב אותי עוד יותר. "בתקופות הכי חשוכות שלי בחיים ליוותה אותי המחשבה שכלום לא ישתנה. המשימה שלי זה להביא אנשים לנקודה שהשינוי נראה להם אפשרי. אני לא בא ללמד אנשים ניהול זמן. זו דרך להוציא עגלה תודעתית מהבוץ".
תהליך אישי אני מבינה, עגלה תודעתית אני מבינה, אבל מה הפרקטיקה, אני שואלת. כי מיינדסט הוא נחמד והכול, אבל גם אם אתחיל להאמין שאני מסודרת, ספק אם יהיה לזה ביטוי במציאות. אני רוצה כלים, ואני רוצה אותם עכשיו. ADD, מישהו?
יונה לא ממהר לחלק טיפים על רגל אחת. "אני מרגיש שזה משטח תחום שלם של ניהול", הוא אומר. ובכל זאת, יש כמה רעיונות שהוא ממליץ לאמץ:
1. "עבודה עם יומן ואפליקציית ניהול משימות. מה שדורש זמן ספציפי יהיה ביומן, וכך משימות היומן מקבלות עדיפות ראשונה. כל שאר המשימות, שהן גמישות ואפשר להזיז אותן על ציר הזמן, יהיו באפליקציית ניהול משימות. גם בתוכן נבצע תעדוף וסדר, אך הן תמיד יהיו בעמדה פחותה בחשיבותן".
2. "השתדלו לשמור את כל המשימות שלכן בפורמט של משימות 'כולה', כלומר משימות פשוטות לביצוע. 'אני כולה צריך להתקשר לבנק'. 'אני כולה צריך להתקשר לחבר ההוא לגבי העניין הזה'. המורכבות הקיימת בהרבה משימות גדולות מביאה אותנו לדחיינות. אם נפרק את כל הדברים שיש לעשות לחתיכות הקטנות ביותר, נוכל למצא 'חורים' של זמן כדי להוציא אותן לפועל בהזדמנויות שונות ולא מורגשות. למשל בהמתנה לרופא, בערב על הספה כשכבר אין מוח, בבוקר עם הקפה וכו'. כך אנחנו הופכים משימה של 'להחליט איזה בלנדר לקנות' - משימה שהיא בעצם פרויקט שאולי לעולם יידחה - לשורה של משימות קטנות שלא מרגישים שמבצעים אותן".
3. "תפסיקו לעשות משימות. ברצינות. תחשבו תהליכים. משימה היא אקט של השקעת זמן. אם אתם לא יודעים מהו החזר ההשקעה של המשימה בתמונה הגדולה, תפקפקו בחשיבותה ותכירו בכך שהיא אולי 'משימת מפלט'. כלומר, משימה שתפקידה למלא לנו ואקום שנוצר מזה שאנחנו לא עושים דברים חשובים יותר. כשתתחילו לחפש את החזר ההשקעה על המשימות, יעלו בכם הרבה מאוד שאלות לגבי נחיצותן. זו, אגב, הדרך אל חופש תודעתי".
הנה עוד דרך אל החופש: לשלם לאנשים אחרים שיעשו משימות מבאסות בשבילך, כולל סידור הלו"ז. מה דעתך על זה?
"אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך במקומך. למה שתשלמי למישהו שיעשה את זה בשבילך?"
התחושה שלי היא שיש יותר מדי אינפורמציה שסובבת אותי, ושאף פעם לא אספיק ללמוד הכול ושאני לא מצליחה להשתלט על הכול, ובא לי להניח קצת על אנשים אחרים. במיוחד מה שלא מעניין אותי ללמוד, כמו השקעות.
"את רוצה להיות בורה? חסרת השכלה?"
לא, אני רוצה להיות רחבת אופקים בתחומים שמעניינים אותי, כמו תרבות ויצירה וסוגיות חברתיות, ושאחרים ידאגו שיהיה לי הרבה כסף תוך כדי.
"כשאת הולכת להעסיק יועץ פנסיוני, שהוא יעשה את המחקרים אם צריך חברת ביטוח זו או אחרת. אבל כשאומרים לך 'דמי ניהול אחוז וחצי', את צריכה לדעת מה זה אומר. מי יעשה את הריצה ויחתים על טפסים? הוא, ברור. אבל המחיר של לדעת את הדברים הבסיסיים האלה כל כך זעום. מה זה השקעות, מה זה אומר שריבית השתנתה… לקח לי אולי שעה וחצי בשבוע במשך כמה חודשים כדי להבין את זה".
הדם שלי מתחיל לבעבע. כוונותיו של יונה טובות, אבל הקלות שבה הוא מתאר את למידת החומר גורמת לי להרגיש מטומטמת. הוא למד על ריבית והשקעות במשך שעות ספורות - שיבושם לו. מה זה אומר עליי? בכל תחום שמכרו לי כ"קלי קלות" נחלתי כישלון צורב. בתיאוריה נכשלתי בערך שש פעמים, לטסט מעולם לא הוגשתי, ושני מורים שונים לנהיגה אמרו לי "לא כולם צריכים רישיון". פוטרתי מעבודות סדרנות בשל חוסר ריכוז, יותר מפעם אחת. סדרנות, כן? עבודה שדורשת מכם לקרוע כרטיסים, וזהו בערך. לעבודה בסטארט-אפ, כמו שלו, לא היה לי סיכוי להגיע. מספרים ונוסחאות עושים לי צרבת.
שנים ארוכות לקח לי להיפטר מתחושות הנחיתות שמתלוות לחוסר הצלחה באתגרים הבסיסיים של החיים. סיכמתי עם עצמי שאינני מתאימה למשימות קטנות - כי נועדתי לגדולות. מה לי ולעולם האנליטי והמשעמם של שוק ההון? אני יכולה בזה הרגע לאלתר הרצאה של שעה וחצי על סטנד-אפ, על תיאטרון, על עיתונות, על טלוויזיה, על מגדר בראי התרבות ותרבות בראי המגדר. יש לי ידע עצום, מגובה בניסיון אישי, על ניהול הליכים כנגד פגיעות מיניות אל מול רשויות החוק. תראו לי צבע שיער של בילי אייליש, ואני אגיד לכם בדיוק מאיזה משבר נפשי הוא. ידיעת או אי-ידיעת החומר על ריביות והשקעות היא האחרונה שתגדיר את מנת המשכל שלי.
אבל אז מגיעה מכיוונו הצעה שטורפת את הקלפים, כשהוא מזמין אותי להסתפח לקורס הקרוב שלו, "מנכ"לית ברגוע", לבעלות ובעלי עסקים קטנים. קורס כזה יכול רק להועיל לי ואין לי מה להפסיד, אבל עמוק מתוכי עולה קול נכלולי שאומר, הלוואי ולא הייתי מקבלת את ההצעה הזו בכלל
"אם יש משהו שאת רוצה שיקרה, את צריכה להחליט להפוך אותו לפרויקט", ממשיך יונה. "להציב יעד, למשל 'בעוד חודש אני רשומה לקורס השקעות', ומשם לגזור אחורה - לדבר עם חברות שמבינות טוב ממני על כספים וכלכלה, המלצות, גוגל… תהפכי את זה למשהו שחשוב בחייך, אחרת זה עלה נידף ברוח".
אני מרגישה שהחיים האלה לא באמת שייכים לי. הם שייכים למוסדות המדיניים. כי אם הם באמת היו שייכים לי, הכול היה נראה אחרת. אם החיים היו שלי, הייתי אומרת, "גאייז, אין צורך בקבלות בסוף החודש. אנחנו יודעים מה קורה בחשבון הבנק שלכם ונחשו מה - הכול סבבה!". המון דברים שאני צריכה לעשות כדי לשלוט בחיים שהם כביכול שלי אלה בירוקרטיות שאנשים מלמעלה הכתיבו לי.
"כל מה שאת אומרת נכון. אבל יש מטר וחצי בחיים האלה שהם כן בשליטתי, ואני יכול לעשות הכול כדי שהם יהיו טובים יותר. הרבה אנשים אומרים כמוך, 'הכול דפוק, אז ניתן לזה להידפק לגמרי', וזה מעציב אותי".
אני יכולה להמשיך ולהעלות בפניו התנגדויות, אבל בשורה התחתונה הוא צודק, ולא משנה אם הדרך שבה הוא אומר את הדברים גורמת לי, לפעמים, לרצות לצרוח. גם אם הדברים הקלים בעיני אחרים קשים לי מאוד, אף אחד לא עושה אותם בשבילי. אני יכולה למצוא אלף ואחת הצדקות לנחשלות שלי, וזה לא יגרום לי לסבול ממנה פחות.
כדי להגשים מטרות גדולות, לדבריו, צריך להתחיל בצעדים קטנים. לפעמים, שלא במודע, אנו מציבים לנו מטרות גרנדיוזיות כדי להכשיל את עצמנו, ולהוכיח את כל התפיסות השליליות שהיו לנו לגבי עצמנו. לכן עלינו לחשוב על הצעד האחד שכן נוכל לבצע, ושיקדם אותנו ולו במעט לעבר המטרה. ״למשל לבדוק את חשבון הבנק פעם ביום״, הוא מציע. הצעד שאני יכולתי לעמוד בו מבלי לחטוף חרדה בכל הגוף הוא בדיקה של פעם בשבוע. כל אחד והמסלול שלו, כמו שהייתה אומרת לנו חני המחנכת.
ויש עוד כמה צעדים ראשונים שנקטתי מאז השיחה עם יונה. למשל לכתוב הכול בגוגל קלנדר - ואני מתכוונת הכול. ימים שלמים בלוח השנה שלי מורכבים ממשימות כמו "סופר" ו"לשאול את עדי מה עם הבחור". גיליתי שמקל עליי לאין שיעור להכניס גם פעולות שלא החשבתי ל"משימות" עד עכשיו, ולפיכך נפלו בקלות לתהום הנשייה.
על השקעות טרם למדתי ברצינות, והקורס שתכננתי לקחת בנושא עדיין מחכה בטיוב על מסך המחשב, אבל קראתי כמעט בלוג שלם בנושא. אפילו הבנתי חלק. לקורס החלטנו בן זוגי ואני להירשם יחד, אלא שגם הוא סובל מדחיינות. הערב אזכיר לו. ארשום לי בקלנדר להזכיר. עוד בתחום הפיננסים, פניתי לרואה חשבון חדש שידאג לסדר איפה שאני מבולגנת.
שינויים התנהגותיים לא קורים ביום אחד, ולא בשבועיים. שלא תתבלבלו: אין פתרון קסם שיגאל מופרעי קשב וריכוז מייסוריהם. אבל השיפור אפשרי. השינוי אפשרי. עבורי, הדרך תימצא כנראה איפשהו בין יונה לאליאס-שדה: בין למידת התחומים הדרושים לשליטה בחיי לבין האצלת סמכויות, שגם היא צורה של נטילת אחריות, ובעיניי גם אחת שראויה להערכה. אולי זה הייפ זמני, אבל בשבוע האחרון אני מרגישה כמעט בשליטה על החיים שלי, וזה נעים.
המילים האחרונות נכתבות ימים ספורים אחרי הריאיון עם יונה, אבל אז מגיעה מכיוונו הצעה שטורפת את הקלפים, כשהוא מזמין אותי להסתפח לקורס הקרוב שלו, "מנכ"לית ברגוע", לבעלות ובעלי עסקים קטנים. קורס כזה יכול רק להועיל לי ואין לי מה להפסיד, אבל עמוק מתוכי עולה קול נכלולי שאומר, הלוואי ולא הייתי מקבלת את ההצעה הזו בכלל. אחרי ששוחחנו כה רבות על הפחדים שמונעים מאיתנו להשתנות, לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנע לפחד. החלטתי לקפוץ למים.
השיעור הראשון מתקיים יומיים אחר כך, 10:00 בזום, וגם את מרביתו מעביר יונה בהרצאה על פחדים. לפחד הזה תפקיד הישרדותי, הוא אומר, וגם הפעם מגייס את אותו דימוי שחוזר אצלו שוב ושוב, על האדם הקדמון שנמנע מכניסה למנהרה חשוכה שמא יפגוש בנמר. אותו הפחד הוא שמונע מאיתנו, לדבריו, להתמסר לפרקטיקות חדשות שעשויות לשפר את חיינו.
הפרקטיקות עצמן מתחילות לקבל ביטוי רק בחלק האחרון של השיעור - אז גם מתחוור לי מדוע נדרשה ההקדמה הפסיכולוגית הארוכה. המילים "סיכום שיעור" ו"שיעורי בית" נזרקות לאוויר, בתוספת רשימת הוראות לביצוע, וחרדה מתפשטת בגוף שלי. הכול מחזיר אותי לבית הספר. מעל הראש שלי נשמעת השאלה, "אופיר, על מה דיברתי?", ואני, עייפה, מעורפלת, מכונסת לצד הקיר, מתקשה למצוא את המילים הנכונות. "לא יודעת, לא יודעת", אני מגמגמת בבושה, ופעם אחרת, בכנות עגומה: "האמת, לא הקשבתי". הכיתה מתגלגלת מצחוק. לפחות זה מצחיק, אני חושבת לעצמי. חכמה אני לא, אז אהיה הליצנית.
כדי להתנער מהזיכרון בהקדם האפשרי אני נכנסת למסמך הסיכום, וחוטפת מהלומה: לפניי הוראות ממוספרות, משובצות מילים באנגלית. המילים מתערבבות לנגד עיניי. סתימה מתיישבת לה בין הלב לגרון. הנשימה מתקצרת. התקף החרדה נמשך גם חמש שעות אחר כך, ובמהלכו אני כותבת ליונה, "לא הבנתי מה זה התוסף ואיך מוסיפים אותו, ואני מרגישה נכשלת בשלוש יחידות של איך להתמודד עם החיים". כמו שנכשלתי בשלוש יחידות מתמטיקה. כמו באנגלית.
יונה מחזיר לי הודעה קולית באורך כחמש דקות שמורכבת מהשתתפות בצער, הקללה, בקשה שלא אתן לחרדה לשתק אותי ופטור מאי-אלו פיתוחים טכנולוגיים שגורמים לי אי-שפיות זמנית. אני נושמת עמוק, ומחליטה לתת לזה צ'אנס. אין נמר בקצה המנהרה. מקסימום לא אצליח ללמוד הכול. מקסימום אכּשל. מקסימום אגלה שזה לא מתאים לי, תגיד הגר. איך שלא תקראו לזה, עברתי מכל אלה מספיק כדי לדעת שמהם לא מתים.
פורסם לראשונה: 08:57, 10.08.22
