"בושידו – דרכו של הלוחם! היאבקות אמיתית, עולם חדש של לחימה שמרתק מיליונים ברחבי יפן וארצות הברית. ג'ודו, ג'יו ג'יטסו, איגרוף תאילנדי, סמבו, קראטה, את הכול צריך לדעת – והמכות אמיתיות וכואבות" (מתוך הפרומו לשידורי הבושידו בערוץ הספורט בשנות ה-90)
תחילת שידורי הכבלים בישראל בשנות ה-90 והכניסה של ערוץ 2 המסחרי הביאו עימם את תקופת הרנסנס של שידורי ההיאבקות המקצוענית בישראל. ה-WWF - כפי שנקרא אז ארגון ההיאבקות המוביל, לפני שנתבע בידי הקרן לשימור חיות הבר הקרויה גם כן WWF ונאלץ לשנות את שמו ל-WWE - הביא לסלון ביתנו את כל השואו, הפומפוזיות והגרוטסקה שארצות הברית של אמריקה יודעת לייצר.
מדי שבוע היינו צופים בהתלהבות בהאלק הוגאן, דוינק הליצן ושותפו קטן הקומה דינק, האנדרטייקר האפל, יוקוזונה הסומו היפני (שבכלל היה מהוואי), המנוח הטרי רייזר ראמון ושאר מתאבקים מנופחי שרירים מסתערים על הזירה בפאתוס מוגזם – וקורעים ה לזה את הצורה במכות. לא מעט רגעי קסם היו שם, כמו מתאבקים השוברים כיסאות זה על ראשו של זה וזורקים איש את רעהו מסולמות גבוהים – והכול כשהם לבושים בתחפושות צמודות מדי ומגוחכות מדי.
ילדי ישראל, ולעיתים קרובות גם האבות שלהם, נסחפו לגמרי אחרי שיגעון ה-WWF. צעצועים ומרצ'נדייז של הכוכבים הגדולים - החל מחולצות וכלה ביומנים לבתי הספר - נמכרו בכמויות היסטריות. התקשורת נאלצה לדווח מפעם לפעם על ילד שנפצע כי התעלם מתחינות ה"אל תנסו את זה בבית" בתחילת השידור – והתעקש לנסות לבצע "סופלקס", "בונזאי" או מהלך קרב אחר על הספה בביתו.
למופע האלימות הזה היה חוזה מוצהר עם הצופים: מה שאתם רואים הוא לא אמיתי. מהלך הקרבות, הטראש-טוק, שאגות המלחמה הזועמות, החלוקה הדיכוטומית בין גיבורים לנבלים וכמובן זהות המנצח הם כולם דברים שנקבעים מראש על ידי ההפקה. המתאבקים הם פרפורמרים, המתאמנים שעות על גבי שעות כדי לבצע בקפידה הופעה מתוסרטת ומבוימת במלואה.
בושידו, רצועת קרבות ששודרה בערוץ הספורט סמוך ל-WWF, הבטיחה משהו אחר לגמרי. זה היה הדבר האמיתי; קרבות אותנטיים עד טיפת הזיעה האחרונה בין המתאבקים החזקים והמיומנים בעולם. להדיוטות שהיינו אז, הבושידו באמת נראה מציאותי. יותר אירוע ספורט – פחות קרקס. לא היו שם השואו האמריקאי המוגזם, רעשי הרקע והמלודרמטיות המעושה. הקרבות נפתחו בלחיצת יד – והלוחמים היו מדהימים ביכולותיהם ומשכנעים בתשוקה העזה שלהם לנצח.
ישראל של שנות ה-90 היתה תמימה בהרבה מכפי שהיא כיום. אמצעים טכנולוגיים כמו גוגל, שיכלו לחשוף את הבלוף בשנייה, עוד לא היו בנמצא, ורובנו ככולנו קנינו את הונאת הבושידו. ובכן, סלחו לנו שאנו הורסים לכם כעת פנטזיית ילדות: אף שהוצגו בפנינו כקרבות על אמת, קרבות הבושידו היו מבוימים אף הם. זהות המנצח בקרבות הללו נקבעה מראש.
אם תיגשו לאדם יפני ותספרו לו שצפיתם בניינטיז בקרבות בושידו, סביר להניח שהוא לא יבין על מה אתם מדברים. "בושידו" הוא בכלל מושג ביפנית המתאר את קוד ההתנהגות של הסמוראים. "בושידו" היה גם השם שבו בחרו למתג את קרבות הזירה הללו כשהופצו בעולם. בפועל הקרבות הללו היה פשוט עוד שלב בהתפתחות של עולם ההיאבקות היפנית.
ראשיתו של מה שאנחנו קוראים לו "בושידו" היא ב-1984, אז הוקם ארגון היאבקות יפני בשם Universal Wrestling Federation (UWF) על ידי יוצאי ארגון היאבקות ישן יותר בשם New Japan Pro Wrestling. ה-UWF שם לעצמו למטרה לקדם סגנון היאבקות המכונה "שוט סטייל", ששם דגש על יצירת מראית עין של קרבות מציאותיים ככל האפשר ושימוש מגוון באומנויות הלחימה השונות. בכך נבדלה ההיאבקות היפנית מההיאבקות האמריקאית – בעוד שבארה"ב הדגש הושם על ההצגה, על עיצוב הדמויות, על פיתוח העלילה שלהן, על היחסים בין המתאבקים וכמובן על השואו הנוצץ – ביפן העיקר היה הקרבות עצמם.
המתאבקים בבושידו היו מתאמנים ב"קאטץ'", סגנון היאבקות לגיטימי לגמרי שבעבר הרחוק אף היה חלק מהאולימפיאדה. לא הכול בבושידו היה מבוים. הכוריאוגרפיה של הקרבות לא תמיד הוכתבה מראש, והתבססה לא מעט על אלתורים ועל אינסטינקטים שהמתאבקים הביאו משנים של אימונים אינטנסיביים. מבחינת ההתנהגות שלהם בזירה, המתאבקים התנהלו כאילו הם בקרב אמיתי – ולא מבצעים רוטינה מבוימת שהתאמנו עליה מראש.
"בבושידו כמעט ולא היתה עלילה. אם בהיאבקות האמריקאית היו הרבה סיפורים מחוץ לזירה – בבושידו הדרמה התרחשה בתוך הזירה", מסביר העיתונאי ופרשן ספורט הזירה רם גלבוע. "בנוסף לכך, בניגוד ל-UFC (אליפות הלחימה המשולבת הפופולרית בעולם כיום - א"ד) שהתחיל באותה תקופה והיה מאוד-מאוד אלים, ברמה כזו שמשפחה נורמטיבית לא תשב לצפות בו ביחד, בבושידו אומנם היו מכות - אבל הוא לא הרגיש מאוד אלים".
ה-UWF עבר כמה גלגולים עד שב-1991 נוסד מחדש תחת השם UWFI (Union of Professional Wrestling Force International). בין מייסדי הארגון החדש היה גם מי שיהיה לפנים ולכוכב הגדול של הארגון - נובוהיקו טקאדה, 104 ק"ג, 0% שומן, 100% שרירים. שם שבמהרה יהפוך למוכר בבתים רבים גם בישראל.
שנה לאחר הקמתו ייסד ה-UWFI את האליפות הרשמית שלו: Real Pro Wrestling World Heavyweight Championship. לו תז, מתאבק עבר אמריקאי ששימש כמנכ"ל הארגון החדש, תרם חגורת אליפות שזכה בה בעצמו כמתאבק בשנות ה-50, והיא הפכה לחגורת האליפות של הארגון.
בסביבה התחרותית שהתפתחה בסצנת ההיאבקות ביפן, טקאדה ותז נהגו ללעוג לארגוני ההיאבקות האחרים ביפן על כך שהקרבות שלהם מזויפים – אף שבפועל הקרבות שלהם היו מזויפים לא פחות. מי שספג מהם את עיקר הרעל היה ה"ניו ג'פאן", אותו ארגון יפני ותיק שהעסיק בעבר את טקאדה, וככל הנראה הותיר אותו עם בטן מלאה.
לזכותם של אנשי UWFI ייאמר שהם היו מאוד משכנעים. השקר שלהם עבד. עבור מי שלא היה מומחה אמיתי ברזי ההיאבקות, הקרבות הרגישו אמיתיים לכל דבר, הבעיטות היו מרהיבות, האגרופים היו מוחצים, ההטלות היו מדויקות ועוצמתיות והמתאבקים, לפחות הבכירים שבהם, היו וירטואוזים ומענגים לצפייה.
דבר נוסף שהבדיל את הבושידו מה-WWF והעניק לו תחושה ספורטיבית יותר היה שיטת הניקוד הברורה. כל מתאבק התחיל עם 15 נקודות, והוא איבד נקודות על אחיזה בחבלי הזירה ועל תרחישים נוספים בקרב. מתאבק שהיה מגיע לאפס נקודות היה מפסיד. בנוסף, כמו בקרבות זירה אחרים, ניתן היה לנצח בנוקאאוט אחרי ספירת עשר שניות של השופט.
ב-UWFI השתמשו גם בכל מיני טריקים שיווקיים כדי להאדיר את שמם ולקדם את הארגון. ב-1994 למשל הוצע למתאבק הברזילאי ריקסון גרייסי, שנחשב באותה תקופה לסנסציה ביפן, לערוך קרב מול טקאדה. כשגרייסי הבין שלפי התסריט טקאדה יהיה המנצח, הוא סירב. UFWI השתמשו בסירוב הזה כדי להציג את טקאדה כלוחם החזק בעולם.
UWF International, כפי ששמו רמז, כיוון להצלחה בינלאומית. תחת השם "בושידו: דרכו של הלוחם", הארגון שיווק לרשתות טלוויזיה בעולם קלטות ערוכות עם הקרבות שלו. למרבה ההפתעה, ההצלחה בישראל היתה הגדולה ביותר בעולם.
הקהל הישראלי הלך שבי אחרי הבושידו. הרייטינג של ערוצי הכבלים אומנם לא פורסם אז, אך קברניטי הערוץ ידעו לספר בתקשורת על נתוני צפייה גבוהים במיוחד. בנקודה מסוימת הבושידו "האמיתי" עקף בישראל את הפופולריות של ה-WWF המבוים. "מדהים עד כמה זה תפס. ערוץ הספורט קנה את החומרים מבריטניה – ועדיין זה הצליח פה יותר משם ואפילו יותר מאשר ביפן עצמה", אומר גלבוע.
"הפופולריות היתה מטורפת ברמה שלא הבנתי", נזכר שבי עוזיאל, ששידר את הקרבות יחד עם עודד עורף בערוץ הספורט. "באותה תקופה קיבלנו אישור לערוך פרקי ספיישל – שהיו בעצם קטעים שחתכנו מכל מיני פרקים שונים. למשל פרק ספיישל שהוא רק קרבות של טקאדה. אני זוכר שבזמן הפיגוע הנורא בקו 5 בדיזנגוף, כשבערוצים הכלליים העבירו שידור חי מזירת הפיגוע, כעשרת אלפים בתי אב זפזפו לערוץ הספורט כדי לצפות באחד מפרקי הספיישל האלה, למרות שהוא שודר בכלל בשידור חוזר בפעם השביעית או השמינית. זה עד כדי כך היה מטורף".
גלבוע מייחס לסגנון השידור של עוזיאל ועורף הרבה מההצלחה של הבושידו בארץ: "הם לקחו מאוד ברצינות את העבודה שלהם – והכניסו לשידור הרבה מידע על תרבות יפן שבכלל לא היה קיים בהופעה המקורית. סיפורים על סמוראים ורוח הלוחם. זה סחף את הקהל".
עדות חזקה נוספת להצלחה המקומית של הבושידו היתה במרץ 1995, אז ישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם מחוץ ליפן המארחת קרבות של ה-UWFI. כ-8,000 צופים הגיעו להיכל הספורט ביד אליהו כדי לצפות באלילים החסונים שלהם – ואפילו במתאבק הישראלי אורי ג'מיל, שזכה להזדמנות להיכנס לזירה עם מתאבק יפני. קריאות "עם ישראל חי", שבעזרתן ניסה לשלהב את הקהל, לא עזרו לו כשיריבו היפני האימתני חנק אותו והביא לכניעתו. עמית רייכר, שסיקרה את האירוע בזמנו עבור "ידיעות אחרונות", התפעלה מהבקיאות המרשימה שהפגינו הצופים בשמות המתאבקים ובביצועים, תוצאה ישירה של צפייה אדוקה בקרבות בערוץ הספורט. המתאבק האמריקאי גרי אולברייט כל כך התלהב מהיחס החם, שלא לומר סוגד, שזכה לו כאן – שהוא סיפר אז לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהוא מתכנן לעבור לגור בישראל אחרי פרישתו מהיאבקות.
טקאדה, שהגיע אף הוא לישראל, זכה לריאיון על פני כפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" לקראת האירוע – וגם שם הוא המשיך לתחזק את השקר של "קרבות אמיתיים". "הכי מכעיס אותי זה שלוקחים מתאבקים מקצועיים כמונו, ומכניסים אותנו לאותה קערה עם ההיאבקויות המבוימות", הוא אמר אז.
הזיוף אכן היה סוד כמוס. עוזיאל מספר שאפילו לו, כמי ששידר את הקרבות, לא גילו בהתחלה שזהות המנצח ידועה מראש. "תמיד ריחף איזשהו ספק", הוא אומר, "כשעברנו את הגל הראשון של ההתלהבות, צפינו בקרבות – ושמנו לב שהיו קרבות שאפשר היה לסיים בדקה ורבע בערך, אבל אז פתאום מישהו עושה תעלול סופר-מורכב, והנה יש לנו קרב של שש דקות. הספק ניקר בנו, אבל לא הייתה לנו הוכחה חד-משמעית".
הרגע שבו גילה עוזיאל את האמת היה כשנסע כשליח ערוץ הספורט לטוקיו, לביקור מקדים לפני הגעת מתאבקי הבושידו לישראל. "היה קטע בבושידו שבהפסקות בקרבות הצוות היה משפריץ על הלוחמים ספריי להפגת כאבים. הסתכלנו על הספריי הזה, וזה בכלל לא היה חומר לאלחוש, זה היה ספריי לניקוי מצלמות", הוא מתפקע מצחוק.
איך הרגשת כשהבנת ששידרת עד עכשיו משהו שהוא לא לגמרי אמיתי?
"חשבתי שאיעלב ואכעס, אבל לקחתי נשימה ואמרתי 'סבבה, זה שואו טוב'. זה באמת היה שואו הרבה יותר איכותי מכל הדברים הדמיוניים האלה של ה-WWF, אנשים מעופפים, כיסאות נשברים, חלאס עם השטויות האלה. פה זה הרגיש כמו סרטי קונג פו, זה היה דומה מאוד למציאות".
גלבוע מבהיר, עם זאת, כי מי שבאמת הבין בדקויות של היאבקות יכול היה לזהות את הזיוף עוד בזמן אמת. "UFC אומנם לא שודר אז בארץ, אבל כמי שהתאמן באמנויות לחימה הייתי קונה קלטות וידאו וצופה. ה-UFC של אז הרבה יותר אלים מזה של היום. קטטות, דם, שיניים עפות. כשראיתי את זה ואחר כך בושידו, יכולתי לזהות את התפרים שבדבר הזה. היה די קל להבין שבושידו זה לא אמיתי עד הסוף".
עיקר העניין בשידורי הבושידו בארץ התרכז סביב שני הכוכבים הגדולים, טקאדה ואולברייט. העימות ביניהם נראה כמו התנגשות תרבויות: מצד אחד טקאדה, הלוחם היפני המיומן והשרירי שנראה כאילו נשלף מסט סרט של ברוס לי; ומהצד השני אולברייט, מתאבק אמריקאי ענק-ממדים, 160 ק"ג על 1.90 מטר, עם כוח עצום וסגנון אגרסיבי.
הקרבות הישירים ביניהם עוררו תכונה של ממש בקרב קהל המעריצים הישראלי, שהתחלק למחנה טקאדה ולמחנה אולברייט. טקאדה, באופן לא מפתיע אגב, ניצח ברוב הקרבות הללו - ככה זה כשאתה עומד בראש ארגון של קרבות מבוימים.
סופו של אולברייט היה טרגי. במהלך קרב שערך בפנסילבניה כשהיה כבר בן 36, שנים אחרי שעזב את UWFI, הוא צנח לקרקע אחרי מכה שספג מהיריב. זמן קצר אחרי שהוצא מהזירה הוא הוכרז כמת. בבדיקה שנערכה התברר כי הוא חווה התקף לב במהלך הקרב. חלומו להשתקע בישראל לא יצא לפועל. את אירוע ההיאבקות שנערך לזכרו כיבד בנוכחותו המתאבק האגדי דוויין "דה רוק" ג'ונסון.
הרומן של הקהל הישראלי עם הבושידו היה עוצמתי – אבל גם קצר. אי הסכמה כספית בין אנשי ערוץ הספורט לנציגי ה-UWFI הביאה להפסקת שידורי הבושידו בישראל. למעשה, הקהל הישראלי כלל לא צפה בעונות המאוחרות יותר של הבושידו, אז הגיע כשחקן חיזוק "סופר ויידר", מתאבק אמריקאי עטוי מסכה ועצום-ממדים (1.96 מטר, 204 ק"ג) שלידו אפילו אולברייט נראה כמו ננס. ויידר אפילו עשה את הלא ייאמן (או בעצם את המאוד ייאמן בהתחשב בכך שמדובר בקרבות מבוימים), ניצח את טקאדה ונטל ממנו זמנית את חגורת האלוף, עד ששמונה חודשים מאוחר יותר טקאדה ניצח בקרב הגומלין – והעולם חזר למסלולו.
המשך הדרך של UWFI היה עגום. אחד האירועים שסימלו את התחלת הסוף היה כשיוג'י אנג'ו, אחד הלוחמים בארגון, ביצע מה שמכונה "הסתערות על הדוג'ו" – להתייצב במכון הקרבות של היריב שלך ולהזמין אותו לקרב. במפגן של יהירות, אנג'ו הופיע מלווה בעיתונאים יפנים רבים במכון של ריקסון גרייסי, אותו מתאבק ברזילאי שסירב בזמנו להילחם בטקאדה כשהבין שהקרב מכור מראש. גרייסי פשוט קרע לאנג'ו את הצורה – ותמונות של אנג'ו מובס ומדמם הופצו במגזיני היאבקות ביפן עם קריאה לטקאדה לנקום את נקמת חברו. אלא שב-UWFI ידעו היטב כי לטקאדה אין שום סיכוי מול גרייסי בקרב אמיתי – וסירבו להיענות לקריאות הנקמה. המוניטין של הארגון, ושל טקאדה כמי שהוצג כ"לוחם החזק בעולם", נפגעו כמובן.
אט-אט הכוכבים הגדולים החלו לנטוש. אולברייט עבר להתחרות עבור ארגון אחר, וסופר-ויידר עזב בגלל מחלוקות כספיות. הארגון נותר עם חלל גדול, וללא מתאבק ראוי שיכול לספק קרב לכוכב הגדול שלו טקאדה. בניסיון להציל את הארגון שגם הסתבך בבעיות כלכליות, הם חתמו על חוזה שיתוף פעולה עם New Japan Pro Wretsling - כן, אותו "ניו ג'פאן" שהם נהנו להכפיש. תז, מנכ"ל UWFI, מאוד לא אהב את הרעיון. הוא ראה ב"ניו ג'פאן" ארגון גימיקי וסירב בתוקף לעבוד איתו. כשהבין שההחלטה התקבלה, הוא הודיע על פרישה מ-UWFI ולקח עימו את חגורת האליפות שתרם לארגון.
עבור ריקי צ'ושו, אחד מראשי "ניו ג'פאן", זו הייתה בדיוק שעת הנקמה בארגון שסנט ועלב בו. הוא הסכים לשתף פעולה עם UWFI בתנאי אחד – שליטה מלאה בקרבות. צ'ושו דאג שבאירועים המשותפים של הארגונים, המתאבקים של "ניו ג'פאן" ינצחו ברוב הקרבות. טקאדה, אגב, היה אחד הבודדים מ-UFWI שניצח גם בקונסטלציה החדשה. הקרבות שלו במסגרת המשותפת של שני הארגונים היו להצלחה עצומה. כ-67 אלף צופים נדחסו לאצטדיון הטוקיו דום כדי לצפות בו מנצח את קייג'י מוטו בקרב האליפות, קרב ההיאבקות הכי נצפה ביפן עד אז.
אף שהקהל הגיע לקרבות בהמוניו, התדמית של UWFI רק הלכה והתרסקה – בהינתן ההפסדים הרבים של מתאבקיה לאלו של "ניו ג'פאן". בניסיונות אחרונים להציל את הספינה השוקעת הם חברו לארגון היאבקות בשם War, ומכרו שליש מהחברה לקוטארו אישיזאווה, איש עסקים יפני עשיר שהיה פעיל מאוד בסצנת ההיאבקות. זה לא עזר, ובסוף 1996 UFWI חדל לפעול. רוב המתאבקים שלו עברו ל-Kingdom, ארגון חדש שהקים טקאדה והציג גרסה אפילו יותר ריאליסטית של היאבקות מבוימת.
טקאדה, כאמור, המשיך להיות מעורב בעסקי ההיאבקות. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוא שימש כנשיא של הארגון Hustle, שם הוא גם נגרר למלכודת הגימיקים מעולמות ה-WWF כשהציג את עצמו כגנרליסימו טקאדה, דמות של מפקד צבאי עם סיגר וכוחות-על, ובהמשך כאספרנזה, סייבורג היאבקות על-טבעי.
6 צפייה בגלריה
קצת כמו ירדנה ארזי ועפרה חזה, הקהל הישראלי התחלק למחנה אולברייט ומחנה טקאדה
(צילום מסך)
בהמשך דרכו טקאדה ניסה בעצמו את מזלו ב-MMA, אבל זה כבר היה מאוחר מדי עבורו. בגיל 35 הוא כבר היה מבוגר מדי בשביל שיהיה לו סיכוי אמיתי בענף הקשוח – והלא מבוים. הקרב הראשון היה מול גרייסי, אותו גרייסי שממנו התחמק בערמומיות בעבר, והסתיים בניצחון מוחץ של הברזילאי בתוך 2:32 דקות. "זה לא טקאדה שאני מכיר", אמר באכזבה אחד ממאמניו בעבר. בניגוד אליו, קאזושי סאקרובה - מי שנחשב דווקא לאחד הלוחמים הגרועים בבושידו המבוים - התגלה כמתאבק-על בקרבות אמיתיים, ונחשב כיום ללוחם ה-MMA היפני הטוב בהיסטוריה.
טקאדה המשיך להילחם בהצלחה מועטה עד גיל 40 – ולאחר מכן עבר לאימון והקים מכון אמנויות לחימה משלו. בקרב האחרון בקריירה שלו, שהסתיים בהפסד, יריבו פרץ בבכי בסיום ופנה אליו בהתרגשות: "תודה שבמשך 22 שנים הענקת לאנשים חלומות ותקווה". אז אומנם קשה לומר שלנו, הקהל הישראלי, הוא העניק "תקווה", אבל על אף שמערכת היחסים שלנו איתו שרדה הרבה פחות מ-22 שנים, נדמה שגם אנחנו חייבים לטקאדה "תודה" על שעות של הנאה, התלהבות ובעיטות לפרצוף שהיו חלק חשוב מהתבגרותנו - אפילו שהממזר עבד עלינו בעיניים.
פורסם לראשונה: 08:35, 13.04.22
