כמו כל פעם ראשונה, גם את הפוקר-לייב הראשון שלי אני זוכר לפרטי פרטים. אחרי כמה שיעורים פרטיים ואימונים "על יבש", הצלחתי להתברג בשולחן הפוקר של חמישי בערב של החבר'ה, שמאוד שמחו לארח אותי סוף-סוף. אני זוכר את ההתרגשות בדרך, את השטרות המונחים בקפידה בארנק, איך אני מחזיק את הקלפים בידיים רועדות, הלב על 200 קמ"ש כאילו מדובר בקופות של אלפי דולרים, בקושי מצליח לעקוב אחר מהלך היד, והניתוחים והקשקושים של החברים. אני זוכר את ההתרשמות מהאווירה הצוהלת ובעיקר את הבלגן.
חוץ מכללי המשחק, לא היה שום קשר בין מה שלמדתי באופן מסודר לבין מלחמת העולם שהתרחשה מולי באותו הערב. אחד המהלכים המוזרים שנתקלתי בהם היה "אול אין בליינד", כלומר הימור על כל הקופה מבלי לראות את הקלפים כלל. מאוד שעשע אותי העניין הזה, עד הרגע שבו המהלך הזה בוצע מולי, כשאני מחזיק אס מלך תלתנים. עדיין ללא שום קילומטרז' רציני במשחק, ידעתי שזו יד שאני אמור לשלם איתה, ולנסות להכפיל את הרווח שלי. מצד שני ידעתי שמולי יד רנדומלית, ואלוהי הפוקר כבר הוכיחו לי לא מעט פעמים הערב שהכול - בדגש על הכול - יכול לקרות. אבל בכל זאת, זה שולחן של החבר'ה, ואי אפשר לאכזב ולצאת בונקר בסיטואציות האלו, אז אני משלם ומסכן כמה מאות שקלים. היד הרנדומלית שמולי היא 9 3 מסדרות שונות, שכמובן פוגעת גם ב-9 וגם ב-3, והנה הלך ביד אחת כל מה שעמלתי עבורו בלילה רווי היצרים הזה, ואני חוזר מופסד הביתה. איך אומרים? קל באימונים, קשה בקרב.
למחרת אני בוכה למורה הפרטי שלי על עלילות אמש, והוא מפטיר מבין שפתיו משפט שנחקק לי מאז חזק-חזק בראש: "טוב מה אתה רוצה, שולחן של ישראלים". מאז עברו הרבה שבירות בריבר, השנים חלפו, הניסיון גבר ואיתו הביטחון, אני נטשתי את שולחנות הקאש החבריים לטובת טורנירים בינלאומיים, כשאני מתמודד עם אין-ספור סוגי שחקנים - ישראלים ולא ישראלים. אבל אותו משפט, "שולחן של ישראלים", לא יצא לי מהראש, ולו רק בגלל שיצא לי להיתקל בו עוד אי אלו פעמים, בעיקר בחו"ל.
השיא היה באחד הפרקים האחרונים של סדרת היוטיוב המוצלחת Inside The Mind of a Pro, העוקבת אחר מעלליהם של גדולי שחקני הפוקר בעולם כשהם מדבררים את מחשבותיהם בטורנירים יוקרתיים. באותו פרק צפיתי בז'ואו ויירה הפורטוגלי המצוין כשהוא נכנס ליד מול המקצוען הישראלי רן אילני, ומעיר "אני מצפה ממנו להיות אגרסיבי כמו כל הישראלים". הערה דומה נשמעה בפרק אחר מפי המקצוען הספרדי אדריאן מתיאוס כשהוא סוקר את היריבים שלו בשולחן: "השחקן הזה נראה לי ישראלי, מה שאומר שהוא הולך כנראה לשחק פרוע, למרות שהישראלים דווקא מאוד השתפרו בזמן האחרון".
6 צפייה בגלריה
מה חושבים עלינו באמת? ז'ואו ויירה מדבר על רן אילני, מתוך Inside The Mind of a Pro
(צילום מסך)
האם באמת ככה מאופיין השחקן הישראלי הממוצע? האם באופן אוטומטי אנחנו נכנסים לקטגוריה של שחקנים אגרסיביים, פרועים, גמבלרים? מצויד בשאלות קיומיות בעלות זהות לאומית מעורערת יצאתי למסע אחר הישראליות, ואיך היא מתבטאת בשולחנות הפוקר.
"יש משהו טראומטי בישראליות. בגלל שאנחנו מדינה מוכת טראומה באופן כללי - וטראומה אגב מובילה להתמכרויות - אנחנו נוטים להיות תוקפניים, כלומר להגן על עצמנו בתוקפנות, וזה מתבטא בשולחן", מסבירה שני בלסיאנו, עובדת סוציאלית קלינית המתמחה ומטפלת בתחום ההתמכרויות, האלימות והעבריינות, שהיא גם שחקנית פוקר בעצמה. "אפשר לראות בשולחנות הפוקר איך האופי בחיים האמיתיים של השחקן מתבטא במשחק עצמו. נגיד אם שחקן הוא בונקר וניט (משחק מעט מאוד קלפים – תב"א), סיכוי גבוה שהוא גם ככה בחיים בקבלת ההחלטות שלו. מאוד מחושב והולך על בטוח. שחקן פוקר שמעמיק ולומד, לרוב יהיה בן אדם שאוהב ללמוד ולא מסתפק ב'רק לדעת לשחק'. כך גם לגבי האגרסיביות".
מבחינתה של בלסיאנו, אי אפשר לדבר על "הישראליוּת" מבלי לעמוד על ההבדלים בין גברים לנשים. הגבר הישראלי, היא מסבירה, הוא יותר אב-טיפוס של "השחקן הישראלי" מאשר השחקנית הישראלית. "כשאני מטפלת בגברים אלימים, במכורים או באסירים משוחררים, אפשר ממש לראות את ההבדל בין גברים לנשים, בעיקר בהקשר של אגו. הפער הזה נובע בעיקר מהעובדה שגברים נוטים להוציא יותר החוצה, ונשים נוטות יותר להכניס פנימה. בשולחן הפוקר, גברים לא מעט פעמים מופעלים ממה שהשחקן מייצר אצלם מבחינה רגשית ותחושתית, אפילו רק אם הוא מוצא או לא מוצא חן בעיניהם. אישה, לעומתם, לא תיקח את זה לשם. היא תהיה לרוב סולידית יותר ופחות אימפולסיבית. גברים למשל יגידו 'יאללה נלך הביתה', 'מה יש בזה', נשים פחות מדברות ככה. גברים מרגישים צורך להיות אגרסיביים, לתקוף, ללכת עם מה שאני מאמין בו, אין הליכה אחורה, ממש ששים אלי קרב. בנוסף, יש לשחקנים הישראלים נטייה 'להתאהב בקלף', פחות לקפל אלא לקוות לפגוע. פעם שיחקתי בחו"ל מול שחקן ישראלי שאמר לי 'אני כאן בשביל הריגוש, כאן בשביל הרגעים האלו של האול-אין, אני כאן כדי שהדופק יעלה'. זו תכונה שמאפיינת אגב מכורים להימורים, את אלו שחיים את הרגע מבלי להתחשב בתוצאות - ואנחנו כישראלים מאוד אוהבים לחיות את הרגע".
טל רשף, מומחה לפעילות מול תרבויות זרות בשוקי העולם, שם את הפוקוס על ההבדל בין התרבויות השונות על מנת לגשר על גישות ופערים תרבותיים בביצוע עסקאות בינלאומיות. עסקה מול ברזילאים, למשל, תיראה מן הסתם אחרת לגמרי מאשר מול אנשי עסקים יפנים. "כל תרבות בעולם היא תולדה של הנסיבות שלה. האישיות הישראלית, או יותר מדויק התרבות הישראלית, היא תוצאה של היותנו מדינת מהגרים, ומהגרים מעצם ההגדרה מוותרים על חלק מהזהות שלהם על מנת להיות חלק מהזהות של כולם, ומצד שני מרגישים צורך מאוד חזק לעמוד על שלהם.
"השחקן הישראלי הממוצע שופך על פוקר איזה אלף-אלפיים שקל בחודש וזה לא ממש מדגדג לו, כשעבודת היומיום שלו מכניסה לו הרבה יותר ממה שהוא היה יכול לדמיין שאפשר להרוויח מפוקר. אז למה שילך ללמוד ולהעמיק?"
"מאפיין נוסף של הישראליות הוא תרבות האלתור, לחפש פתרונות מיידיים, והנטייה לקחת סיכונים. למשל הפלמ"ח, הקיבוץ, חברות הסטארט-אפ ובכלל הקמת מדינת ישראל. כמעט הכול מהכול כאן הוא לקיחת סיכונים, בניגוד לתרבויות אירופיות או במזרח אסיה, שם הכול הרבה יותר מדוד ומחושב. ואם נלך ממש אחורה", הוא מוסיף, "עם ישראל הוא עם של רועי צאן עוד מימי התנ"ך. רועי צאן הם אינדיבידואלים שלא עובדים עם מתודה או הוראות מסודרות, וגם מאוד צריכים לדאוג לעצמם ולעדר שלהם, מה שמחזיר אותנו לאגרסיביות ולעמידה על שלנו. לקיחת סיכון, אלתור ואגרסיביות אלו תכונות שמזינות אחת את השנייה".
אף שאני מגדיר את עצמי כשחקן יחסית סולידי שלא נוטה להסתבך בהרפתקאות, אני לא יכול שלא לזהות בכל זאת כמה מאפיינים כאלו ואחרים במשחק שלי, שנטמעו בי כנראה כל כך עמוק שלא זיהיתי אותם עד כה. זכורים לי לא פעם למשל מהלכי העלאות על העלאות (רי-רייז) רק בגלל שהמשחק האגרסיבי והפרוע של שחקן פלוני עצבן אותי, זכורות לי חריגות ממתודות המשחק הנכונות רק כי "מתחשק לי" מתוך עייפות או שעמום, ולא מעט פעמים התאמה לוקה בחסר לשחקן שמולי, כשאני שוכח שמדובר בשחקן שמגיע מתרבות אחרת לחלוטין, ושיש כל כך הרבה דרכים לנצל זאת. אני מבטיח לעצמי בטורניר הבא בחו"ל לנסות להתנער מרועה הצאן החבוי שבי, ולהתאים את עצמי למשחק מול יפני או ברזילאי, ופונה לסטס טישקביץ ואייל אשכר, מייסדי האקדמיה לפוקר ומבכירי השחקנים בארץ, כדי ללמוד איך הדברים נראים מעיניהם של מי שמרבים לשחק מול שחקנים בינלאומיים בזירות השונות.
"זכורה לי יד ספציפית בריצה העמוקה של הישראלי עופר צבי שטרן, כשלקח מקום חמישי באליפות העולם ב-2015", נזכר סטס. "שחקן פותח מעמדה מוקדמת, ועופר משלם עם אס שש אוף סוט (כלומר לא מאותה סדרה – תב"א) בכפתור (העמדה שמדברת אחרונה בסבב ההימורים – תב"א). הפרשן בשידור מיד אמר 'אוו, דוז איזראליז לייק דוז אייסז אוף סוטד'. וזה נכון, זה ממש נכון, הישראלים באמת מאוהבים באסים הבינוניים הלא מתואמים. הישראלים, בעיקר אלו שמשחקים הרבה שנים, כנראה עוד לא ממש השתחררו מהפוקר חמישה קלפים - כשאס נחשב לקלף חזק".
אני מיד מנסה לשחזר את הפעמים ששילמתי בכפתור עם אס בינוני לא מתואם ומבטיח לעצמי שלא עוד, וסטס ממשיך: "יש לא מעט שחקנים ישראלים בטופ העולמי שהם אגרסיביים, רחבים ויצירתיים שלא נוטים לקפל - אלו תכונות נדרשות לשחקנים הנמצאים בצמרת, אבל רק כשהן מגובות בתיאוריה חזקה, ניסיון עשיר ואסטרטגיה נכונה. לעומתם, השחקן הישראלי הממוצע מקוטלג בעולם כ'כבש' או 'דג', סוג של שחקנים משוגעים, ובנימה מסוימת של צדק. מבחינת אחוזים, קהילת השחקנים הישראלים הם בין העמים המופסדים ביותר, ממש כמו האמריקנים והסינים".
למה אתה חושב שזה המצב?
"יש לכך שתי סיבות עיקריות בעיניי. הסיבה הראשונה היא 'מזג ים-תיכוני', כלומר אגרסיביות, הרבה אגו, רצון להראות מי הבוס, חשק לבלופים, הרצון להראות שאני מנצח בכל מצב, ומי לא שמע את המשפט 'לא הייתה לי דרך אחרת לקחת את היד הזו'. הסיבה השנייה היא רמת הכנסה יחסית גבוהה, משהו שמאפיין גם את האמריקנים אגב. המצב הזה יוצר סיטואציות שבהן יש לאנשים את הכסף להפסיד, והאבסורד הוא שזה מהווה תמריץ שלילי, לא ללמוד פוקר לעומק. ניקח את ברזיל כדוגמה, מדינה שנחשבת כיום לאחת המובילות בסצינת הפוקר העולמית. רמת השכר הממוצעת בברזיל מאוד-מאוד נמוכה, הזמינות של הפוקר אונליין אחרי שעבר הסדרה ורגולציה מאוד גבוהה, בתי ספר לפוקר צצים שם כמו פטריות, וככה לברזילאי בן ה-20 יש תמריץ חזק ללמוד את המשחק לעומק, כשגם בסכומים הנמוכים אפשר די בקלות להגיע להכנסה חודשית יציבה, ופתאום אתה מרוויח יותר טוב מאבא שלך. בארץ המצב הפוך. השחקן הישראלי הממוצע שופך על פוקר איזה אלף-אלפיים שקל בחודש וזה לא ממש מדגדג לו, כשעבודת היומיום שלו מכניסה לו הרבה יותר ממה שהוא היה יכול לדמיין שאפשר להרוויח מפוקר. אז למה שילך ללמוד ולהעמיק? למה לקפל ידיים, לשחק בתוך מסגרת או תבנית? זה בסך הכול תחביב כיפי שעולה לי כסף".
לדבריו, זהו מעגל שמזין את עצמו: הרי אם אני עכשיו שחקן "סבבה" שמשחק נגד שחקנים מופרעים במשחקים הביתיים ומנצח אותם בטווח הארוך, נוצר מצב מעוות שבו אני טועה לחלוטין לגבי רמת המשחק האמיתית שלי. הרי לא חסרים שחקנים ישראלים סבירים שחושבים שהם מצוינים כי הם מנצחים את החבר'ה במשחקים החבריים שלהם, ואז המציאות הזאת נתקלת בחומה כשהם נוסעים לחו"ל או באונליין. ואז מגיעים התירוצים - היה לי מזל רע, נשברתי, האתר מכור ושאר ירקות.
"הדבר הזה מייצר סוג של בועה", מוסיף טישקביץ. "לפעמים הולך להם בטורנירים גדולים בחו"ל, וזה משמר איזושהי אילוזיה שאנחנו ממש טובים בפוקר. אבל האמת היא שלהרבה מאוד שחקני פוקר ישראלים אין את ארסנל הכלים שמאפשר להיות שחקנים רווחיים בטווח הארוך. אצל הישראלים למשל, ניהול בנק-רול (חשבון ייעודי לפוקר המנוהל בהתאם לתקציבי המשחקים – תב"א) כמעט ולא קיים. אנחנו לוקחי סיכונים, קופצים מעל הפופיק, 'יהיה בסדר' - בניגוד לאירופאים שממש מנהלים את הבנק-רול שלהם באופן קפדני. ובפוקר, מה לעשות, 'יהיה בסדר' זה מתכון לשריפה.
"אנחנו קצת מזכירים את הסינים. גם איתם יש תחושה של זחיחות יהירה וחוסר בעיה להפסיד כסף. אבל בעוד שהסיני יעשה שכונה, ישתה דרינק, יפסיד את הכסף ויהיה מבסוט, כשאתה מול שחקן ישראלי אתה מרגיש מאחורי המסך את העצבים, הכעס, האגו"
"עוד משהו שמאפיין ישראלים זה שהם כאן בשביל המשחק ולא רק בשביל הכסף. הישראלים נהנים מפוקר הרבה יותר מעמים אחרים, יש הרבה יותר צחוקים וכיף מבמשחקי לייב בחו"ל. הרי חלק מהותי מהמשחק זה 'לראות פלופים' (שלושת קלפי הקהילה הראשונים שנפתחים – תב"א). זו הסיבה שהישראלים מקפלים פחות ידיים, בעיקר פרי-פלופ. זו גם אחת הסיבות, אגב, לכן שישראלים הרבה יותר טובים בטורנירים מאשר במשחקי קאש: אם הדבר העיקרי שעומד לנגד עיני הישראלי זה הרצון לראות פלופ ולשחק, בקאש אני יכול מקסימום לקנות עוד ועוד ערימות. בטורנירים, לעומת זאת, היה והפסדתי את כל הערימה - אני מודח, הולך הביתה ולא רואה פלופים. לכן אותו שחקן ממש בטורנירים יכול להיות הרבה יותר זהיר, לעומת הקאש ששם אפשר להתפרע".
ואיך זה בא לידי ביטוי בפוקר אונליין?
"אנחנו נחשבים לאוכלוסייה ייחודית באונליין. מול ישראלים חייבים לעשות התאמות כי הם משחקים רחב מהרגיל, הם יצירתיים מהרגיל, כי הם נכנסים לטילט (סערה רגשית – תב"א) יותר מהרגיל. מול ישראלים עדיף רוב הזמן לא לבלף, אלא לשחק מולם לערך או לתפוס בלופים. אנחנו קצת מזכירים את הסינים. גם איתם יש תחושה של זחיחות יהירה וחוסר בעיה להפסיד כסף. אבל בעוד שהסיני יעשה שכונה, ישתה דרינק, יפסיד את הכסף ויהיה מבסוט, כשאתה מול שחקן ישראלי אתה מרגיש מאחורי המסך את העצבים, הכעס, האגו. ולמרות שהסינים יותר כבשים מאיתנו, יותר מופרעים מאיתנו, כשישראלי משחק מול ישראלי זו מלחמת עולם".
אייל אשכר, שזכה שלוש פעמים בתואר אלוף ישראל, מחזק את סטס בעניין המזג הישראלי: "המשחק כאן מלווה בהמון אגו, דיבורים, צחוקים, טראש-טוק שהולך לא מעט גם למקומות אישיים, 'אני אראה לו מה זה', מה שמניע עוד יותר את השחקנים לקחת סיכונים. בגלל הצדדים הפחות חזקים אצלנו הם סבלנות, איפוק, משמעת. לשחקנים בארץ מאוד קשה לשים לעצמם גבולות, גם באופי המשחק וגם במה שהם מרשים לעצמם מבחינת סכומים".
אייל גם מוסיף זווית מעניינת משלו: "חלק גדול מהייחודיות של שחקן הפוקר הישראלי נובע מהיסודות של תרבות המשחק בארץ. בעוד שבמקומות אחרים בעולם הטקסס הולדם החליף משחקים כמו סטאד או אומהה היי-לואו, שהם משחקים בגרסת לימיט (הגבלה על סכום ההימור ההתחלתי – תב"א), בארץ היה פופולרי 'הצ'יקט' - שזו הגרסה הכי פרועה בפוקר, שמבלפים בה ללא הפסקה והכסף מחליף ידיים משמעותית הרבה יותר מהר - מה שהטמיע את הניצנים לפוקר כל כך אגרסיבי ולנטייה לקחת סיכונים. התרבות הישראלית מאוד אוהבת הימורים, והשחקן הממוצע מסתכל ככה גם על פוקר. לכן, אם יש לו אפשרות אם להמר או לא, הוא לרוב יעדיף את האפשרות הראשונה. איזושהי גישה של 'גו ביג אור גו הום'".
דווקא לאסי משה, מקצוען פוקר ישראלי המחזיק בלא פחות מארבעה צמידי אליפות עולם, יש גישה שונה לחלוטין לנושא: "בסופו של דבר כבשים משחקים כמו כבשים בכל העולם, לכן אני חושב שיש כאן סוג של הטיה בכל מה שקשור לאפיון השחקן הישראלי. הרי לאף אחד אין באמת מדגם מייצג אמיתי. רוב שחקני הפוקר בביצות הפוקר הבינלאומיות לא באמת דגמו את הביצות האחרות. כשמשחקים במסגרת חברית, לרוב הרמה היא לא הכי גבוהה. הרייזים גבוהים מהרגיל, יש נטייה לאובר-תשלומים פרי-פלופ, כולם רוצים 'לפגוע'. אני גם לא בטוח אם הישראלים הם דווקא אגרסיביים מיוחד, מהניסיון שלי הם דווקא יותר לוס-פאסיב ולא לוס-אגרסיב (לוס פאסיב - משחקים הרבה ידיים אבל באופן פאסיבי ולא אגרסיבי, תב"א) .
להגנתו של משה ייאמר שהוא לא משחק פוקר בארץ כבר כמעט 15 שנה. "אני לרוב משחק מול שחקנים שפוקר מספיק מעניין אותם כדי לטוס לחו"ל ולשחק ברמה ובסכומים שאני משחק בהם, ואני יכול לומר שבעיניי אנחנו לאו דווקא המדינה הכי אגרסיבית, לעומת האירופאים למשל. הצרפתים, האיטלקים והספרדים לא פחות אגרסיביים מאיתנו. פעם הברזילאים נחשבו הכי מופרעים, אבל בשנים האחרונות יצאו משם הרבה מקצוענים ודעת הקהל לגביהם התמתנה.
"ברור שיש הבדלי תרבות בין ישראל למקומות אחרים", הוא מוסיף, "אבל אני נתקל בזה לא בפוקר אלא בהיי-טק דווקא, למשל התפרצות או הרמת קול בזמן דיון בזום, או שמירה על המרחב האישי. אבל לתכונות 'ישראליות' יש גם לא מעט יתרונות, כמו חשיבה מחוץ לקופסה, מציאת פתרונות, יצירתיות, לעומת הקיבעון המחשבתי ואי הגדלת הראש שמאפיינים למשל את האמריקנים, וזה ללא ספק קשור למנטליות ולדרך שבה אנחנו חיים וגדלים כאן. אני כן יכול לומר שאני שם לב ל'ישראליות' בפוקר בכל מה שקשור לאגו, אבל רוב המשחק האגרסיבי של שחקנים מקצוענים ישראלים הוא תולדה של חקירה, למידה והבנה של המשחק הרווחי, ולאו דווקא כי עברנו מלחמות".
6 צפייה בגלריה
אסי משה. ''אני לא בטוח אם הישראלים אגרסיביים במיוחד''
(צילום: אייל "קסיאס" אשכר, האקדמיה לפוקר)
לתמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, יש אבחנה מעניינת לגבי כל מה שקשור לתחרותיות ולגאוות היחידה שלנו, בעיקר בתחרויות בינלאומיות: "התכונה הזו משקפת עמים צעירים, עמים קטנים, ואצלנו יש תחושה שישראל לא דומה לאף מקום אחר בעולם. זה ממש בבסיס של ה'ישראליות', וזה מה שמשאיר אגב הרבה מהישראלים בארץ. וכשישראלים נפגשים עם לא-ישראלים, הם מאוד נחושים להוכיח ולהראות כמה שהם טובים. לכן בלא מעט מקרים בתחרות ספורטיבית, בטח אינדיבידואלית, השחקן הישראלי לא מגיע כשחקן פוקר אלא כ'ישראלי', וזה מאוד בולט.
"תראה למשל איך הכדורגלן שון וייסמן מתעטף בדגל ישראל אחרי ניצחון של ויאדוליד. לקבוצה יש הרבה שחקנים מכל העולם, מישהו מהם מתעטף בדגל הלאום שלו? וכשריאל מדריד זכתה בליגת האלופות, מיד הופיעו בתקשורת שלנו כתבות על 'הנקודה הישראלית', בנוגע ליחסים של הדוגמנית מישל גרציג עם השוער טיבו קורטואה. האם תראה בעיתונות האירופית כתבות סטייל 'הנקודה הבלגית' או 'הנקודה הצרפתית'? יש אותנו ויש את הגויים, וזה בעצם קרב אינסופי שכישראלי אתה מנסה להפגין מולם את הערך שלך, להראות שאתה שווה".
השיחה עם תמיר מזכירה לי את ההתלהבות הבלתי נגמרת בכל פעם שמקצוען הפוקר הקנדי דניאל נגראנו מדבר קצת עברית, ואת הסלפיז והסטוריז הבלתי נגמרים איתו בכל הזדמנות, ואיך אנחנו עוקבים באדיקות ומתעדכנים ללא הרף על כל הישג של ישראלי – מוכר יותר או פחות – בטורנירים בינלאומיים, וגורמת לי לתהות: האם המודעות העצמית העודפת הזו, המתח הזה, הציפייה והרצון לא לאכזב יכולים לפגוע לנו במשחק?
"דברים כאלה", תמיר מסכים, "יכולים בהחלט לגרום לשחקן לקחת החלטות וסיכונים שאם היה משחק ללא 'המעמסה' הישראלית, יכול להיות שלא היה לוקח. רואים את זה באופן מאוד בולט אצל הספורטאים האולימפיים שלנו, וגם איך מקבלים אותם בשדה התעופה אחרי זכייה. באיזו עוד מדינה הספורטאים מקבלים שיחה מראש הממשלה ומהנשיא? יש לך כאן עם שנמצא כל הזמן - כולל עכשיו - בקרב הישרדות על קיומו ומפחד להיעלם. לא סתם אמר טל ברודי את המשפט האלמותי 'אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה'. כל הישג כזה אכן שם אותך על המפה, וזה מסמל את ההוויה שלנו. זה לא רק הישראליות, אלא ההיסטוריה שלנו כולה".
פורסם לראשונה: 16:12, 13.07.22
