אם גם אתם הרגשתם שהפיד של פייסבוק מעלה ניחוח ישראבלוג נוסטלגי לאחרונה, זה לא סתם. בשנה-שנתיים האחרונות חלה צמיחה מטורפת של קבוצות הווידויים האנונימיים בפייסבוק: וידויים תל אביב, וידויים של חרדים, וידויים של שמנות ו-וידויים של וידויים.
מעניין להבין מאיפה הגיע הצורך המחודש באנונימיות. אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו גיליתי שתם עידן ה"ללא שם" והתחילה תקופה חדשה. תקופה שבה נוכחות ערה ברשת לא רק שאיננה עוד מושא ללעג, אלא סממן למקובלות ולנורמטיביות. הייתי אז בת 16 או 17, וניהלתי במקביל שלושה בלוגים בישראבלוג - אחד לצחוקים, אחד לבכי ואחד להפרעות אכילה. הייתי נבוכה לגבי שלושתם, ומעט מאוד חברים ידעו על קיומם. בוקר בהיר אחד, חברה סיפרה לי על האתר הזה שכולם נמצאים בו עכשיו, הפייסבוק. לא הבנתי כלום. למה שארצה לבלות באותו מרחב וירטואלי יחד עם חברים, דודים ומורים שלי? מה, שכולם ידעו מי אני ממלך האריות?
לעגתי לאלו שנהגו בפייסבוק כמו בישראבלוג או במה חדשה, וקראתי להם "משוררי הפייסבוק". בסוף יצאתי עם אחד מהם וגם נעשיתי גרועה ממנו, והתרגלתי לערטל את המעיים שלי ברשת החברתית. כיום, חברים שלי צוחקים שאין צורך כבר לדבר, יודעים עליי הכול דרך פייסבוק. התמכרתי לאהבה המהירה ואיבדתי עניין באנונימיות, כי גיליתי שאין לי בושה סביב דבר. יותר מזה, שככל שאני מתביישת בהם, כך אני נהנית יותר לשתף אותם, כי תחושת ההתעלות מוגברת והיחס האוהד מהסביבה מספק יותר.
והנה, כיום, כשלא נותר לי עוד אף פרופיל בדוי, משהו סביבי משתנה ומשתבלל. שמתי לב לזה כשהתחלתי לפרסם בטיקטוק. בעוד שבפייסבוק עשרות מאחלים לי מוות מדי סרטון בזהות גלויה, בטיקטוק מאחלי המוות ביישנים, מסתתרים תחת יוזר כללי. לשם מה הם מסתתרים, חשבתי? מה כבר יקרה אם אדע שאת דנה, או ליאל, או גרוע יותר, ירין? הכול אנונימי ממילא, גם כשהכול גלוי. מפני מי אתם מסתתרים? פריחתן של הקהילות האנונימיות בפייסבוק הבהירה שלא מדובר רק בדור הצעיר - יותר ויותר משתמשים בוחרים לשוב אל הצללים.
"הרבה פעמים אלה אנשים שמתביישים במשהו, או חוששים שאחרים ידעו", מסבירה נופר זוהר, מנהלת קבוצת "וידויים אנונימיים", שמונה כ-15 אלף חברים וחברות. "למשל, מישהו שמתבייש בקושי הכלכלי שלו, מישהי שמתביישת במשהו שעשו לה בעבודה או מישהו שרוצה לעשות התאמה מגדרית. כל אלה עלולים להישפט על ידי החברה הסובבת אותם, ולחיות עם ההסתרה זה נורא קשה. אז הם חיים בתוך הארון שנקרא 'וידויים אנונימיים'".
זוהר, בת 44 מנתיבות, עוסקת בתחום משאבי האנוש, הייעוץ והטיפול הזוגי והמשפחתי. כל עיסוקיה מפגישים אותה עם החיה המשונה, המורכבת והמצולקת המכונה אדם, ואת הכלים המקצועיים שלה היא מגייסת לטובת הקבוצות שבניהולה. "לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה רגשית ונפשית זו לגמרי שליחות", היא אומרת.
זוהר זיהתה את הצורך בשיתופים אנונימיים כבר ב-2019, עם ניסיון בניהול קהילות רשת גדולות בנושא א-מונוגמיה. אבל הזינוק המשמעותי של קבוצת "וידויים אנונימיים" - הן מבחינת מספר המשתתפים בה והן מבחינת מספר הפוסטים - הגיע עם הסגרים. "אנשים התקשו עם הלבד הזה בבית", היא מסבירה את מה שכולנו חווינו על בשרנו. "זה מעלה טריגרים לאנשים, ודברים שקרו להם בעבר פתאום צפים מחדש".
לכל הרגשות הללו משתדלת זוהר לתת במה, אך ישנם גם תכנים שלא עוברים את הסינון, כמו תגובות אלימות ושיפוטיות, הכפשות ותכנים מיניים בוטים. הווידוי הזה, לדוגמה, לא עבר את הסינון: "אני לא מתנצלת. תחשבו שאני זונה, תחשבו מה שבא לכם. אני שוכבת עם שני חברים של הבן שלי (30-25), עם כל אחד בנפרד וגם שניהם ביחד. תגידו מה שבא לכם, אני בחיים לא הרגשתי קרובה יותר לאלוהים כמו כששניהם היו בתוכי בו-זמנית. כמובן שיש חשש שהבן יגלה, מקווה שזה לא יקרה". זוהר מסבירה שווידויים מיניים בוטים לא ממש מתאימים לאופי הקבוצה: "זה יותר מתאים לקבוצת וידויים מיניים", היא אומרת. "וגם, צוקי אהובנו יחסום את הקבוצה".
קבוצת "וידויים של שמנות" נוקטת גישה דומה. היא כוללת כ-6,000 חברות בלבד, ועושה מאמצים רבים כדי לספק מרחב בטוח לכל חברותיה, שחושפות התמודדויות יומיומיות בהיותך אישה שמנה בחברה שעדיין מקדשת את הרזון. כמו זוהר, גם מנהלת הקבוצה נעמה פסקה-דיוויס משקיעה עבודה בסינון קפדני של התכנים והחברות על פי עקרונותיה.
"זו קבוצה ברוח הבודי-פוזיטיב, ומה שמייחד אותה זה שאני לא מוכנה לשיח רפואי, כי השיח הרפואי על השמנה הוא לפעמים חסר פרופורציות ולא נאמן למציאות", מסבירה פסקה-דיוויס. "אני גם לא מוכנה לשיח על דיאטות, כי בעיניי זה מה שמוביל אותנו להשמנה - כל הגירעונות והעליות הקיצוניות, הפאסיב-אגרסיב סביב זה, האלימות".
למה בעצם להיות אנונימית בקבוצת "וידויים של שמנות"? כולן באותה סירה, לא?
"בשנים האחרונות נושא הגוף והמשקל נעשה מאוד מיינסטרימי, ועדיין הרבה נשים לא בשלות לקרוא לעצמן 'שמנה'. הן קוראות לעצמן 'מלאה', 'נוכחת'. הן מתביישות בזהות הזו. יש גם עניינים של יחסים בין-אישיים. נגיד, אם הן רוצות לכתוב על האמא, על הבן זוג, על יחסים בעבודה, הן מעדיפות שלא לחשוף. את לא רוצה להגיד לבן זוג שלך בפנים שהוא שמנופוב, גם אם את מאוד פתוחה איתו. אנחנו לא רוצות לטנף. ואם זה באינטרנט, זה נשאר שם. האנונימיות עוזרת כי אף אחת לא תיכנס לפרופיל שלך, לא תחטט לך. לפעמים, אם הווידוי לא אנונימי, הן נכנסות לפרופיל וכותבות אחר כך, 'הסתכלתי לך בפרופיל, את בכלל לא שמנה'. אני מוחקת מיד תגובות כאלה".
כתוצאה מכך, ניכר שהשיח בקבוצה מודע מאוד לסמנטיקה ולבחירת מילים. במובן הזה, הצנזורה ושמירה על צביון מסוים מוכיחות ששפה יוצרת מציאות. "אתמול בפעם הראשונה הגנתי ותמכתי בעצמי ובשומניי", נכתב באחד הווידויים שם. "ישבנו לאכול עם ההורים, שיתפתי אותם בחוויה שלי עם בחור שהחמיא לי מאוד על המראה שלי ועל הגוף. אבא שלי קפץ ואמר 'כן, את מהממת אבל צריך לעבוד על הגוף'. אמרתי לו 'די אבא, מספיק לתת לי להאמין לפחדים שלכם ולאמונות המעוותות האלו שאישה שמנה זה פסול. אני שמנה ואני סקסית ויפה, ואם קשה לכם אתם צריכים לבדוק מה קורה איתכם ולא להפיל את הפחד הזה עליי'".
"אחד הדברים המדהימים שקורים זה שמישהי כותבת וידוי מלא האשמה עצמית, וכעבור כמה שבועות כותבת בווידוי נוסף שהחיים שלה השתנו, שהיא למדה לשים גבולות בחיים שלה בזכות הקבוצה", אומרת פסקה-דיוויס. בסופו של דבר, היא מוסיפה, אחרי שקיבלו את התמיכה שהזדקקו לה בקבוצה, רבות מהן יוצאות ממעגל האנונימיות ופורחות בעולם האמיתי.
"קבוצות הווידויים הן תופעה מאוד מעניינת שבאמת מתחזקת בשנים האחרונות", אומר טל איתן - איש עם המון כובעים, אז קחו נשימה עמוקה - יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני במחקר התרבות ובמדעי המידע, מנהל ותיק של קהילות ואתרי רשת ודוקטורנט שמתמחה ברשתות חברתיות, ובפרט בקהילות בפייסבוק. "לאנשים יש צורך בווידויים", הוא קובע. "זה משהו שחזק מאיתנו. בין אם זה חבר/ה קרוב/ה או איש הדת החביב עלינו, זה משהו שאני מאמין שנמצא בדי.אן.איי התרבותי שלנו. קשה להחזיק דברים על הלב".
כדי להבין את תופעת קבוצות הוידויים יש ללכת רק קצת יותר אחורה, קצת שמרגיש המון - אל ראשית ימי האינטרנט. אותו אינטרנט מקרטע הפך בן-לילה שירותים מפוקפקים לנגישים. פתאום לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא פורנו או להכיר פדופיל, וגם - אפשר היה להתוודות, באנונימיות ובקלות. כמה שנים הלאה, החליפו הרשתות החברתיות את מקומם של הבלוגים והפורומים. ואז הגיעה אפליקציית "סיקרט" - רשת חברתית שאפשרה למנויים בה להשחיר בעילום שם ללא השלכות - שהוכיחה שהצורך באנונימיות עדיין קיים, רק זקוק לפלטפורמה הנכונה. הקבוצות של פייסבוק, שהלכו והבשילו בשנים האחרונות, הפכו להיות הפלטפורמה הזו.
פייסבוק עצמה קפצה על ההזדמנות מרגע שזיהתה את הפוטנציאל. אפשר לראות, למשל, שבקבוצות רבות נוסף פיצ'ר המאפשר פרסום פוסטים אנונימיים. כלומר, פייסבוק - הרשת החברתית שסימנה את סוף עידן האנונימיות ברשת - משנה מיוזמתה את הממשקים שלה כדי לעודד אינטראקציות של וידוי והתייעצות אנונימית.
את ההצלחה של קבוצות הווידויים האנונימיים בפייסבוק, דווקא עכשיו, איתן זוקף לזכות הקורונה - אבל לא רק. "יש מחקרים שמדברים על 'היפר-ריאליות'", הוא אומר. "זאת אומרת שקבוצות הפייסבוק נותנות לנו מרחב אפילו יותר מציאותי מהמציאות עצמה. בחיים האמיתיים אנחנו לפעמים מסתירים, מייפים דברים פחות מוצלחים, שומרים לעצמנו דברים. יש הרבה דיבור על הפייק של הרשתות החברתיות. לכן, קבוצות כאלו הן בועה של אותנטיות חזקה לפרצוף, וזה מאוד שונה בנוף החברתי שלנו".
ה"פייק" שאיתן מדבר עליו החריף עם השנים. מאז התגלה הפוטנציאל העסקי של הרשתות, הגישה אליהן השתנתה לחלוטין, ואלה הפכו מדפי יומן פומביים לכלי קידום אישי ומקצועי. ריטוש תמונות נעשה נחלת הכלל; אינסטגרם וטיקטוק נולדו, משופעות בפילטרים מחמיאים, מצירים, מרימים ומגדילים. כולנו, מהאדם הפשוט ועד הטאלנט, מגייסים את חיינו האישיים לשיווק עסקי. גם מי שחושף איזו אמת מרה נחשד מיידית כמקדם קריירה, וכולנו מבינים שגם סרטון או תמונה "אותנטיים" נבחרו אחרי מאה טייקים וניסיונות. ולמרות שכולנו משווקים, כולנו שונאים לצרוך תוכן כזה.
"במקביל לעליית הדפוס של 'ראו אילו חיים מושלמים יש לי, מזמין אתכם ללמוד איך גם אתם יכולים בסדנת טבע בגליל', נראה צורך אמיתי ומתחזק של אנשים בסביבות של 'בלי בולשיט'", מתמצת איתן. "אם אני סובל מבעיה רפואית קשה, אפרסם בפרופיל שלי את סיפורי הגבורה ואת המאבקים ממקום מעצים, כזה שמתחשב בעולם ומביא את הטוב", הוא מוסיף, "אבל בקבוצה סגורה של מתמודדים אנונימיים ארגיש בנוח לספר שהיה לי יום נוראי, ואפילו לפרט".
זה לא קצת עצוב, שכל כך הרבה אנשים מרגישים בנוח יותר לשתף את הבעיות שלהם עם אנשים זרים לגמרי מאשר עם קרובים ובני משפחה?
"אני חושב שבתקופת הקורונה היו הרבה עומסים פנימיים, כמו גם חיצוניים, שלא תמיד נעים או בכלל אפשר לשתף בהם את החברים הקרובים. קשה למצוא זמן לדבר עם החבר/ה שעתיים-שלוש שיחת נפש, ובטח שאי אפשר לשבת באיזה בית קפה, מחוץ למרחב ה'בעייתי'. זה הפך את הקומוניקציה הכתובה לחזקה מאי פעם. בעניין 'האנשים הזרים' - במעגלים רחבים יש סבירות יותר גבוהה למצוא הבנה, הזדהות, אמפתיה. אני חושב שאחד מכוחות המשיכה של קבוצות הווידויים הוא לא רק הווידויים עצמם, אלא הדיונים שבתגובות. אנשים אומרים 'גם לי זה קרה', או 'הייתי מהצד השני וזה מה שחוויתי'. קצת כמו בפוקר סוציולוגי כזה, 'אני מוסיף ומעלה'".
על אף שיש גם סכנה לספוג בדיוק את ההיפך - שיפוטיות, עליהום, חוסר הבנה.
"זה נכון מאוד. אחד הממצאים של המחקר שלי על קבוצות תמיכה היה מאוד מובהק: לפעמים עוסקים שם בדיני נפשות, ודעת הקהל לא תמיד מכוונת את הבן אדם למקום הנכון. בקבוצות וידויים זה אפילו עוד יותר חמור, כי לפעמים עוסקים שם בדברים סופר-רגישים, שדורשים טיפול פרטני, מקצועי ובירור עומק. לכן צריך לדבר על אחריות קהילתית, ובקבוצות כאלו המנהלים צריכים להיות קשובים למה שמתרחש בתגובות ולכוון את הדיונים בעדינות מאוד".
"אני מאוד מתעקשת בקבוצה על השפה החומלת", מדגישה פסקה-דיוויס. "נגיד את רוצה להניח בעדינות את האפשרות שיש גזלייט במערכת היחסים הזאת - אל תחרצי גורלות. תכתבי, אולי, 'אני חוויתי משהו כזה וזה נשמע כמו זה, הייתי מציעה לך לבדוק, בכל מקרה שולחת לך חיבוק'. פעם מישהי כתבה וידוי על המיניות שלה, ומישהי כתבה לה 'TMI'. לפעמים עולים וידויים על בני זוג, על אמא או אחות, ואז מגיעות קללות: 'הייתי בועטת לו בפרצוף!'. כן, חמודה, כל מי שאומר לך משהו שלא נוח לך את בועטת לו בפרצוף. זה לא עובד ככה במציאות, וזו האשמת הקורבן".
בשביל הצופים מהצד, מזכיר איתן, צפייה בתגובות המשתלחות היא חלק מהכיף. קבוצות הווידויים מספקות לנו טראש מסוג חדש, מעין ריאליטי-טלנובלה-לייב, הכול עם אנשים אמיתיים ונחרצים במיוחד. רק תביאו פופקורן, וקיבלתם את מנת האסקפיזם המושלמת. זה בדיוק סוג ההנאה שמספקת קבוצת "וידויים תל אביב". גילטי פלז'ר במלוא תפארתו. בניגוד לקבוצות של זוהר ופסקה-דיוויס, מדובר בקבוצה פומבית שכל אחד יכול לקרוא בה. ניכר שסינון התכנים פחות קפדני, וזו כנראה הסיבה לכך שהקבוצה נהנית מכמעט 60K עוקבים ועוקבות.
יש שם ללא ספק מטעמים, אבל אל תיקחו אותם ברצינות מדי, כי רבים מדיפים ניחוח עז של חרטוט - ומי שמפברק וידויים כנראה עושה את זה בדיוק מהסיבה שמציג איתן: בשביל הכיף. כדי לזרוק גפרור, לראות אש מתלקחת ולהישען אחורה. זה אומנם מהנה, אבל לסינון הדל יש גם השלכות מוסריות בעייתיות אם התוכן הוא שמנופובי, גזעני, סתם מרושע וגם אם הוא מנרמל אונס, כמו זה שטען שלא נורא לחדור לאשתך בשנתה, והוצג בעמוד כעוד וידוי לגיטימי.
דרך קבוצת "וידויים תל אביב", נחשפתי גם לשלל הפרשנויות שיש למושג "וידוי". מילונית, המילה מתארת הודאה על אמת כמוסה תוך הבעת חרטה ו/או תפילה שיש בה הודאה על חטא, אבל רבים מה"ווידויים" הנפוצים ברשת מתאפיינים ביהירות, בהתמוגגות עצמית ובבוז לזולת. אותם כיף לקרוא, כך גיליתי, בשביל התגובות. נעים לראות איך ביטחון עצמי מזויף של מישהו מתנפץ בפרצופו אל מול שרשרת עלבונות יצירתיים, החל מ"אמא שלך מרשה לך להיות באינטרנט בשעות כאלה?" ו"תגיד לי שאתה בתול מבלי להגיד שאתה בתול".
מה שפחות נעים לצפייה הוא שגם וידויים כנים, רוטטי לב ופריכי נפש חוטפים את אותם ריקושטים. כשהמוסכמה החברתית היא צליפה וצלייה קולקטיביות, כולם קורבנות פוטנציאליים. מתבקש לתהות מה עולה בגורל המתוודים, ששרויים לעיתים במצב נפשי רעוע, ובמקום לקבל את הטיפול הראוי מוצאים את עצמם במרכזה של כיתת יורים. זה בטח לא נעים במיוחד, גם באנונימיות. השאלה הזו אכן מדאיגה את טל איתן. אבל עם זאת, לאחר מחקר של מאות קהילות רשת – אנונימיות או לא - התרשם כי יש להן כוח עצום דווקא בהצלת חיים.
"באחד המחקרים שלי נתקלתי בסיפורים מדהימים", מדווח איתן. "למשל, בקבוצת גינון אחת התגייסו לעזור לאישה מבוגרת שבעלה שטיפל בגינה נפטר. אפילו כשאני אושפזתי לניתוחים פתאומיים הוקפתי באהבה שמעולם לא חוויתי, כולל משלוחים של אוכל, דברים מפנקים לי ולבן הזוג, מאנשים שאני מכיר לעומק למרות שמעולם לא פגשתי אותם פיזית".
גם זוהר, שכאמור עוסקת בעצמה בייעוץ ובטיפול, נחשפה לא פעם במסגרת הקבוצה לאנשים במצבי מצוקה. כבר קרה שאספה מוצרים ותרומות עבור חברים בקשיים כלכליים, ופעם אחת גם הצילה חברה בקבוצה מהתאבדות, כשהגיעה אליה הביתה עם צוות משטרה. וידויים במהותם קשורים בקושי, בכאב ובבושה, ולכן לא נדיר למצוא בקבוצה של זוהר זעקות לעזרה. בשל כך נוצר שיתוף הפעולה בין "וידויים אנונימיים" לעמותת סה"ר, וזוהר מעודדת מטפלים ונציגי עמותות לסייע בקבוצה.
בעקבות הסיפורים הללו, אני תוהה לעצמי איך זה הגיוני שאנשים בקבוצות עוזרים לזקנות בלי חשמל, ואילו ברשת הכללית נוטים להתנהג כמיץ זבל מזוקק. אני, כאמור, לא מפרסמת טקסטים אנונימיים, ולא בקבוצות אלא בפרופילים הציבוריים שלי - אבל התגובות שאני מקבלת מפרופילים אנונימיים נעות בין "פמינאצית מכוערת" ל"תמותי". מדי פעם יש איזו סנונית של אהבה, אבל בגדול פרופיל פיקטיבי הוא שם נרדף מבחינתי לטרול, מאונן מקלדת או, במקרה הנפוץ, שניהם יחד.
"יש איזה קונטרסט בין ההתנהגות שלנו במרחב 'הציבורי' לבין איך שאנחנו מתנהגים במרחב הסגור של הקהילה", טוען איתן. "משהו באישור תנאי הקבוצה, בזה שאתה חלק ממשהו, מאיזו מסגרת, גורם לאנשים להיות יותר חברותיים. זה בזמן שברשת 'הרגילה' אנחנו במעין סוג של מגננה, כי יש תחושה שכל הזמן מתקיפים אותנו. אנשים מספרים לנו שהם מושלמים, מה שהופך אצלנו בראש להאשמה כלפינו, ל'אתם לא מספיק טובים'".
אולי באמת מדובר בעבודה הקשה שמקדישים מנהלי הקבוצות בסינון התכנים והתגובות ובהקפדה על החוקים, ואולי, אני רוצה להאמין, עצם הידיעה שמישהו צופה בהתנהלות שלך מהצד הופכת אותך אוטומטית לאדם מעט טוב יותר, קשוב יותר, חומל. אני רוצה להאמין בזה, מפני שאנשים שכותבים וידויים אנונימיים זקוקים לאוזן קשבת יותר מהכול. אז אל תהיו חארות. כן, צביקה צביקה, תמונת פרופיל של טוויטי, אני מסתכלת עליך.
