שוני בלר, בן 34 מנתניה, אוסף חולצות ספורט מגיל עשר. לא רק של הקבוצה שהוא אוהד, ולא רק כדי ללכת איתן למשחקים. מבחינתו חולצות הן הרבה מעבר לפריט לבוש. כיום, 24 שנה אחרי שהחולצה הראשונה נכנסה לו לארון, הוא יודע לסמן את הרגע שבו התחביב הזה התחיל להשתלט לו על הבית.
"לא הרבה אנשים היו פה בחדר הזה, ויודעים את גודל האירוע", הוא אומר בשיחת זום שהוא מקיים איתי מהבית שלו, בחדר עמוס בשלל חולצות בכל הצבעים. "האישה אמרה לי, 'אין לנו מקום לכל החולצות שלך'. יש לי פה עוד חדר בבית שהוא כבר מפוצץ, וזה אחרי שגלשתי לחדר הארונות ולחדר השינה שלנו, כי באמת אין לי מקום. זה גדל וגדל".
בלר מחזיק כיום באוסף שלו בין 200 ל-250 פריטים ("אני שומר על החולצות כמו ששומרים על צמחים. רובן חולצות שחקן ששחקנים לבשו במשחק או בכמה משחקים, או שהכינו עבורם"). הוא חלק מקהילה ישראלית קטנה אבל אדוקה ונאמנה של אספני חולצות ספורט, אנשים שכמו בלר צריכים הרבה יותר ממדף או שניים בארון הבגדים כדי לאכלס את כל מה שאספו.
הם לא רק חיים ונושמים ספורט אלא גם לובשים ספורט כל הזמן, גם באירועים שלא מקובל להופיע אליהם עם חולצה של מראדונה. לא אכפת להם אם הדודה תרים עליהם גבה בארוחת חג, בזמן שכולם לובשים מכופתרת ורק הם דפקו הופעה של ראובן עטר מעונת האליפות של מכבי חיפה. זה פשוט חזק מהם, והם כבר עמוק בתוך המרדף אחרי החולצה הבאה. רצוי שהיא תהיה של ספורטאי שגם לבש אותה בעבר, וחתם להם עליה.
עבור בלר, ולא רק עבורו, קמפיין גיוס הכספים הייחודי של עמותת "שער שוויון" הוא מקום שבו הם חייבים להיות. במסגרת הקמפיין של העמותה, שפועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית על ידי שימוש בספורט, עולה לרשתות החברתיות בכל פעם פריט אחד, לזמן מוגבל. עם נעילת המכירה, העוקב שהציע את הסכום הגבוה יותר זוכה בפריט. המכירה הפומבית כוללת ציוד ופריטי לבוש של שחקני כדורגל וכדורסל מוכרים (בהם עמרי כספי ושון וייסמן), מישראל ומהעולם.
בשביל רוב האוהדים איסוף פריטי ספורט, לא רק חולצות, הוא חלק בלתי נפרד מחוויית האהדה השלמה. ההצטיידות במוצרים האלה מחזקת לנו את הקשר לקבוצה, והופכת אותנו במידה מסוימת למושקעים בה לא רק רגשית אלא גם כספית - וכמו בכל תחביב, יש כאלה שלקחו את החומריות הזו לקצה. לא סתם כמה וכמה אוספים עולמיים של מזכרות ספורט כבר גלגלו מיליונים.
אוסף המזכרות של פלה, שכולל את המדליות, הגביעים והחפצים האישיים שלו, נמכר בעבר בסכום של 4.8 מיליון דולר. אוסף מזכרות הספורט העצום של ג'ואל פלאט, שנחשב לאחד האוספים הגדולים אי פעם וכולל כמה פריטים נדירים במיוחד, כמו הז'קט האולימפי של אגדת האִגרוף מוחמד עלי, הוערך לפי בלומברג בסכום אסטרונומי של 250 מיליון דולר. החולצה המפורסמת ביותר של בייב רות', שחקן הבייסבול הטוב אי פעם, נמכרה ב-2012 ב-4.4 מיליון דולר. רק לא מזמן החולצה של מראדונה, מה-1:2 המיתולוגי של ארגנטינה על אנגליה ברבע גמר מונדיאל 1986, נמכרה ב-7.1 מיליון ליש"ט, ושברה שיא מכירות מדהים עבור פריט ספורט כלשהו.
אולי אתם מזמזמים לעצכם עכשיו את "זה רק ספורט" או תוהים על מה ההיסחפות, אבל עבור גדעון ורדי (37) מקיבוץ שמיר שבגליל העליון מדובר בעניין רציני מאוד-מאוד. יש לו בבית חולצות מכל ענף שאפשר לחשוב עליו. כרגע האוסף שלו עומד על יותר ממאתיים פריטים, בדגש על כרגע.
"זה התחיל במקרה", הוא אומר. "את שתי הגופיות הראשונות שלי, של רג'י מילר מאולימפיאדת 1996 ושל ג'רי סטקהאוס - שהיה אז בפילדלפיה - קניתי בארצות הברית כשהייתי עם המשפחה. קיבלתי חולצה של יוסי בניון כשעשיתי מנוי למגזין 'שם המשחק'. התחלתי לקנות חולצות בחנות ספורט בקריית שמונה ואיכשהו, לאט-לאט, זה התחיל לצבור תאוצה לפני בערך עשור, כשאחי לימד אותי איך משתמשים בפייפאל ומזמינים מהאינטרנט. זה התחיל מפוט לוקר, ואז זה עבר לאתרים הרשמיים של ה-NBA ושל ה-NFL. הייתה גם חנות בדיזנגוף סנטר שהייתי מגיע אליה פעם בכמה זמן, ויוצא ממנה עם בין חולצה לשלוש".
מה כולל האוסף נכון להיום?
"יש לי חולצות הוקי, כדורסל, כדורגל, בייסבול ופוטבול. הבוקר, דרך הקמפיין, השגתי את החולצה שהיא כרגע היהלום שבכתר - של ג'יימס הארדן, הגופייה שהארדן בעצמו לבש. יחד איתה הגעתי ל-223 חולצות. חלקן הן של השחקנים ששיחקו איתן. חלקן גם חתומות. חלקן קניתי דרך הקמפיין, חלקן הגיעו אליי בדרכים כאלה ואחרות, ואני החתמתי בעצמי את השחקנים עליהן. אני איש של ספורט, כבר לא בדיוק פעיל, בכל רמ"ח אבריי. אני בא ממשפחה של ספורט, אבא שלי היה שחיין ומאמן שהתחרה עם משה גרטל. אח שלי הוא מאמן כדורסל בנוסף לזה שהוא גם מורה לספורט. היינו מאמצים בשנות ה-90 שחקנים של גליל עליון, מארחים אותם לארוחות ערב. הבגדים שלי הם תמיד בגדי ספורט - לא רק של חולצות ושחקנים. יש לי פריטים כאלה ואחרים של כל אחת מקבוצות ה-NBA. לפני הקורונה קניתי חולצה של ממפיס וחולצה של וושינגטון כי הן היו האחרונות שחסרות לי, כדי שאוכל להגיד שיש לי חולצה של כל אחת מהקבוצות".
מהו הקו האדום שלך בקנייה? יש סכום שלא תשלם בשביל אף חולצה?
"היו כמה חולצות שממש רציתי ואמרתי באיזשהו שלב 'אני יכול לעמוד בזה, אבל נעצור'".
והוא לא מסתפק, כמו שהבנתם, רק ברכישה: לוורדי יש כמה סיפורים ברזומה שמוכיחים שהוא יעשה כל מה שצריך בשביל להשיג בדיוק את החולצה שהוא רוצה. "היה פעם בקריית שמונה שחקן בשם וויליאם נג'ובו", הוא נזכר. "הייתי באותה תקופה כתב ספורט של אתר באזור, והתחברתי אליו מאוד. נהיינו חברים. בעונה הראשונה שלו, כשקריית שמונה הייתה בליגה הלאומית, הוא נתן לי את החולצה שלו בסוף משחק העלייה לליגת העל בנס ציונה. עליתי על הדשא, והוא נתן לי אותה ממש מתחת לאף של האפסנאי. כשבאתי לכדורסלן כרם משעור להחתים אותו על החולצה שלו, הוא זיהה אותי מהפייסבוק. יש לי חבר שאבא שלו הוא הפיזיותרפיסט של מכבי פתח תקווה, והוא הביא לי חולצה של מוראד מגמאדוב. כשבאתי אליו עם חולצה שלו להחתים אותו, הוא היה מופתע מזה שמישהו בא אליו עם חולצה מלפני יותר מ-20 שנה".
יוצא לך גם למכור חולצות?
"הייתה פעם אחת שסגרתי עקרונית עם מישהו על מכירת חולצה של ג'ובאני רוסו, ובסוף התחרטתי. החלטתי שיש לה ערך סנטימנטלי יותר מדי גבוה, וידעתי שאתחרט אם אסכים לזה".
איזו חולצה מדברת אליך במיוחד? על מה לא תוותר לעולם, תמורת אף סכום?
"על החולצה של וויין גרצקי, בתור מי שמחזיק באזרחות קנדית והוא מאוד פטריוט. באופי שלי אני מאוד צפון-אמריקאי, ההורים שלי היו בביקור בקנדה ואבא שלי במקרה קלט את החולצה הזו. למרות המחיר הגבוה שלה, הוא לא היה מסוגל להשאיר את זה שם והיה חייב להביא לי את זה. זו הייתה חולצת רטרו. בעזרת חבר ששיחק הוקי והביא לי מקל ומכנסיים וקסדה התחפשתי לוויין גרצקי בפורים בקיבוץ. גם על החולצה של מג'יק גונסון, השחקן האהוב עליי בכל הזמנים, אני לא אוותר".
ומהן התגובות שאתה מקבל על התחביב הזה?
"יש פה מישהו בקיבוץ שאמר לי שאני חייב לפתוח תערוכה".
שוני בלר, שאיתו פתחנו את הכתבה, נכנס לשיגעון איסוף החולצות דרך הקבוצה שאותה הוא אוהד מילדות, ריבר פלייט. "תמיד רציתי שתהיה לי את החולצה של ריבר, שם זה התחיל", נזכר בלר. "אני זוכר שבגיל עשר הייתה איזו דודה אחת שהביאה לי חולצה מחו"ל. היא חזרה מטיול, והתחילו להצטבר אצלי חולצות של מועדונים אחרים, ריאל מדריד, אייאקס. אני זוכר שליום הולדת שלי ביקשתי חולצה של ריבר, והביאו לי. עליתי לארץ בגיל 13. הייתה עצירה עם האיסוף, בגלל שכאן לא הייתה איזו חנות שמוכרת חולצות, ובארגנטינה בכל רחוב יש חנות ספורט. בכל פעם שהייתי טס לארגנטינה הייתי חוזר עם חצי מזוודה מלאה בחולצות של ריבר. זה הצטבר, ובשנים האחרונות החלטתי, עם דחיפה קלה של אשתי, גם למכור. כיום יש לי חנות ראשונה ויחידה בארץ שמוכרת חולצות מקוריות של קבוצות מכל העולם - מאפריקה, מצפון אמריקה, מאירופה. אני משלב את האוסף שלי עם העסק שלי. בזכות העסק אני מגדיל את האוסף".
ומה יש באוסף?
"הוא כולל חולצות של כל הקבוצות. השלמתי לאחרונה את האוסף של ליגת העל". הוא מצביע על חולצה של מכבי תל אביב. "אני אוהד הפועל, והחולצה הזו הייתה חסרה לי כדי להשלים את ליגת העל. גלשתי גם לליגה לאומית, ליגה א' וליגה ב'. יש לי חולצות של סתם קבוצות רנדומליות כמו מ.ס הפועל ירוחם, כפר קמא. אני מוכר גם לשחקני כדורגל חולצות. יש לי גם חולצות של ריבר שהן במהדורה מוגבלת, שכמעט בלתי אפשרי להשיג היום. יש לי אוסף פרטי של מסי".
ועדיין, לשתי חולצות ספציפיות יש מקום בלב שלו יותר מכולן. "הראשונה היא מ-1966", הוא מתגאה. "חולצה של קבוצה בשם ראסינג שאבא שלי אוהד אותה. זו החולצה הראשונה של אבא שלי. אני מעריך שהשווי שלה מאוד גבוה היום בקרב אספנים, אבל לא משנה כמה יציעו לי עליה, אני לא מוכר אותה. אני יודע שאספנים לפעמים מתפתים כשאומרים להם שחולצה מסוימת שווה 5,000 שקל, ואומרים 'יאללה, אני אמכור'. באוסף האישי שלי, של קבוצות ליגת העל, אני חייב שתהיה לי אחת מכל קבוצה. אם יש לי משהו לאוסף זה לאוסף, אני לא מחפש להרוויח על החולצות האלה. אני ארגנטינאי, גם עצבני וגם סנטימנטלי".
והחולצה השנייה? "חולצה של ריבר שחתם עליה בחור בשם דן. יש לו מעל 850 חולצות משחק של ריבר, הוא שיאן גינס פעמיים רצוף. אדם שמשקיע את כל חייו רק בזה. הוא מהחב"דניקים במיאמי, ארגנטינאי שהיגר לשם. לאחרונה הוא הוציא ספר של כל החולצות שלו, ומהמכירה של הספר בארץ, חלק מהכסף עבר לעמותות בארגנטינה של ילדים קשי יום וחלק מהכסף עבר ל'שער שוויון'. זו חולצה שהוא שלח לי במתנה, שהייתה לי כשהייתי קטן, והלכה לי לאיבוד בטיסה לארץ. אני היחיד בעולם עם החולצה הזו היום".
בלר, שבעבר הצניע את התחביב שלו, למד איך להשתמש ברשתות החברתיות כדי לחגוג את האהבה שלו לחולצות, ואלפים עוקבים אחריו. "בשנים האחרונות מספר המשוגעים לדבר במגמת עלייה, אני רואה את זה בשיחות שלי עם אנשים ובלייבים שאני עושה", הוא אומר. "אני בן אדם שלכל מקום שאני הולך אליו אני לובש חולצת כדורגל, זה הלבוש היומיומי שלי. גם במשרד, גם בעבודה, גם בקבלת שבת. הרבה אנשים מסתכלים על זה, פעם בצורה כזו והיום כבר אחרת. הקורונה מאוד פיתחה את זה - הרבה אנשים התחילו לעשות סדר בבית. אבא שלי מצא את החולצה של ראסינג זרוקה באיזה בוידעם ואמר לי 'קח, תשמור עליה'. אנשים גילו את העולם הזה, וזה בא לידי ביטוי בסכומים. פעם חולצה של מכבי תל אביב נמכרה ב-500-400 שקל, היום זה יכול להגיע גם ל-5,000-4,000 שקל. יש הרבה שכמו בכל ענף באים, רואים שיש חולצה שעולה 5,000 שקל ונכנסים לזה מהמניע הזה. האם כולם אספנים ורוצים להגדיל את האוסף? לא יודע".
מה אתה עונה לאנשים שאומרים לך שהשתגעת?
"אני אובססיבי לזה, אני לא אשקר. אני כל היום מחפש איזו מציאה. התגובות של המשפחה היו בהתחלה 'אתה משוגע, במקום להשקיע כסף בזה תשקיע בדברים אחרים, תחסוך', אבל אף פעם לא היו תגובות חריפות באמת. היום הם מאוד מתלהבים. ההורים שלי הם רופאי שיניים, מספרים לפציינטים עליי ומפרסמים אותי. זה לא משהו שהייתי פתוח לפרסם פעם. היום אני כבר מפרסם את זה. הרבה אנשים פונים ואומרים 'אני רוצה את זה ואת זה', ומשגעים אותי. זכיתי להרבה חברים חדשים מהצפון עד הדרום, שחולקים איתי את אותה אהבה".
היעד בקמפיין שהציבו השנה ב"שער שוויון" - שמפעילה תוכניות המשלבות פעילות ספורט מקצועית (כדורגל, כדורסל ושחייה) עם פעילויות חינוכיות ומתמקדת בפריפריה בישראל - הוא מאה אלף שקל, שישמשו להקמת מסגרת עבור מאתיים ילדים וילדות נוספים שיזכו לליווי לימודי וספורטיבי צמוד.
"הקמפיין התחיל בשנת הקורונה", משחזר איתמר בנוביץ', האחראי על היוזמה מטעם העמותה. "היה מאוד קשה לגייס תרומות, המון ארגונים לקחו צעד אחורה, וגם אנחנו נתקלנו בקשיים כלכליים מכל מיני כיוונים. העשייה שלנו בתוך בתי ספר ורשויות נעצרה. הבנו שמכירת הפריטים יכולה להיות מטרה מגניבה, ושזה יכול להכניס כסף נזיל לעמותה. נרתמו המון קבוצות ושחקנים. הייתה נכונות לתרום חולצות של שחקנים שאנחנו בקשר איתם בעקבות הקמפיין ובמהלך השנה. ככה אנחנו מרוויחים פעמיים: כסף, ולא פחות חשוב, אם לא יותר, אנשים שנכנסים לעמוד שלנו ויכולים להתנדב בעמותה.
"לקח לזה זמן להבשיל. ככל שהזמן עובר עשינו את זה בצורה יותר איכותית. זה התגלגל מפה לאוזן. הייתה לנו לפני שנה חולצה מגלבוע גליל, של שחקן זר, שאמא החליטה לקנות לילד שלה. היא ביקשה שננסה לעזור לה להשיג אותה, ושנעדכן אותה כדי שחס וחלילה לא תפספס את המכירה. אחרי המכירה הזו אותה משפחה קנתה עוד חולצה של שחקן אחר מגלבוע. יש נגיעות קטנות של הורים שרוצים לעשות טוב לילדים, בעל שקנה לאשתו חולצה".
לאספנים הישראלים הבולטים יש כמובן גם מקבילה עולמית, הרבה יותר מאחת. האספן המפורסם ביותר הוא כנראה ארג'אן ויניגארד, בעל אוסף ענק של כמעט 3,000 חולצות. כבר 25 שנה שהוא אוסף בתשוקה בלתי נגמרת חולצות מכל העולם, והוא מתהדר באחד האוספים האישיים הכי עשירים באירופה, אם לא העשיר ביותר. לתחביב הזה יש גם תת-תחביב שמאתגר אותו להרחיב עוד ועוד את המאגר: למצוא חולצות ממועדונים לא שגרתיים בלשון המעטה, ממדינות כמו ניו זילנד או טנזניה.
אך כנראה שאפילו הוא לא הצליח לשים יד על שתי חולצות שחתומות אישית על ידי שניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה, דייגו מראדונה ולאו מסי. מתן ליבנה, בן 36 מתל אביב, כן הצליח – וגם מכר אותן במסגרת הקמפיין. "מגיל צעיר התחלתי ללכת עם חולצות", הוא מספר. "לא היה שלב שאמרתי שאני אספן חולצות. התחילה פשוט להצטבר כמות חולצות רצינית, גם של ארסנל, הקבוצה שאני אוהד, אבל גם חולצות מוזרות, רטרו ו-וינטג'. כל פעם שמישהו היה נוסע למקום לא נפוץ במיוחד, הייתי מבקש שיביאו לי איזו חולצה מקומית. יש לי הרבה חולצות מוזרות של אוסטריה וינה ושל קבוצות בארגנטינה ובצ'ילה, ויש לי גם את החולצות היותר נפוצות".
מה משך אותך לאסוף חולצות של קבוצות שאף אחד לא שמע עליהן?
"בגיל צעיר היה לי מאוד מגניב ללכת עם זה, כיום זה פחות קורה. אתה מקבל פידבקים, שזה נחמד. אף אחד לא מבין מה אתה לובש, שואלים שאלות, תמיד אהבתי את זה. ובלי קשר, מ-2006 יש לי קבוצת חברים נורא גדולה מהבית שאנחנו נוסעים לכל מונדיאל ביחד, של 15 איש. ניסע גם למונדיאל בקטאר בעוד כמה חודשים, ולפני כל מונדיאל אני מצטייד בחולצות נבחרות, וכל יום אנחנו מחליפים חולצות. גם זה חלק מהעניין".
איך הגיעה אליך חולצה חתומה על ידי מסי?
"יש בחור ישראלי שאני מכיר שבזמנו היה מאבטח של ברצלונה. הייתה איזו חברה ישראלית שהייתה בהתקשרות עם המועדון, ולקחו אותו להיות מאבטח של הקבוצה. הוא היה צמוד לשחקנים במתחם האימונים, נסע איתם למשחקי חוץ, היה איתם בקאמפ נואו. הוא התחבר למסי, ידע ספרדית שוטפת. היו לו סיפורים מטורפים על מה שקורה שם. באתי אליו באיזה יום ואמרתי לו, 'תקשיב, אם אתה קרוב כל כך אליו, תביא איזה משהו, תעשה ג'סטה'. ואז, אחרי איזה חודש-חודשיים, הוא הביא לי חולצה חתומה של מסי, ושלח לי גם סרטון שלו שהוא מביא לו את החולצה, ונותן איזו הקדשה קטנה בווידאו".
ומה הסיפור סביב החולצה של מראדונה?
"הכרתי בחור שהיה הסוכן האירופאי שלו, בחור ארגנטינאי, בזמן שמראדונה ניסה למצוא קבוצה באירופה. דרכו פגשתי את מראדונה, פעם אחת בארגנטינה, ובהזדמנות אחרת הוא הביא לי חולצה עם הקדשה אישית. בגלל זה לפני התרומה חשבתי, 'יש פה הקדשה אישית, אולי זה יפריע לאנשים', אבל כנראה שזה לא הפריע. היא הייתה הפריט הכי יקר שנמכר דרך העמותה, בערך ב-5,000-4,500 שקל. הפריט עלה למכירה ונמכר שבועיים לפני שהוא מת. צחקנו על זה שאם זה היה עולה אחרי, זה היה נמכר בכפול".
לא כאב לך למכור את החולצות האלה?
"זה כאב, אבל אני ממש מתחבר לכל מה ש'שער שוויון' עושים, והייתי בשוק מההיקף של הפעילות. מאוד רציתי לעזור, וזה אף פעם לא התרומם. ואז חבר אמר לי, 'אנחנו פותחים איזה קמפיין בפייסבוק'. הוא גם חולה כדורגל, אוהד ארסנל, ואמר לי: 'יש איזה אוסף שאתה מדבר עליו, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו'. ישר חשבתי על שתי החולצות האלה. היה לי קשה, אבל היה לי ברור שהן יוכלו להימכר בהרבה כסף. עשיתי חישוב קר עם עצמי שיהיה לי כואב לוותר עליהן, אבל הערך שהן יביאו בלתרום אותן ולהביא על כל אחת מהן אלפי שקלים יעשה טוב להרבה אנשים שכנראה יותר צריכים את זה. התלבטתי, אבל החלטתי שהמטרה פה חשובה יותר".
פורסם לראשונה: 08:57, 10.08.22
