בזמן שבני ישראל נוהרים בהמוניהם לעשות סלפי עם לבלובית חורש מצויה, ושולחן קק"ל הפך קשה יותר להשגה מאשר חנייה בתל-אביב, מסתובבים בינינו אנשים ש"טבע" בשבילם זה רק שם של מנייה בירידה. הם לא מזיעים בטרקים, לא נדחסים בשק שינה ולא מעמידים פנים שזה לגיטימי לאכול פיתה עבשה עם מלפפון חמוץ אחרי שסיימת את גן חובה. מי הם האנשים האלה שמערערים על הקונצנזוס, ומה הם הבינו שרובנו לא?
"הבנתי שאני שונאת טיולים כילדה עם המשפחה", מתוודה חלי אפרת (39), אחות מנהלת טיפול. "אני באמת לא בן אדם קוטר, אבל כשהיינו מטיילים היה יוצא ממני המיטב. רק ביקשתי שנשב בצל, ואפילו בטיולים בערים אירופאיות - השיא של הטיול היה מקדונלד'ס".
גם אורי ברד (35), עובד בבית השקעות, הבין די מוקדם שכמו בפרסומת הידועה – הכי טוב בבית. "כילד אהבתי בזמן הפנוי לקרוא עיתונים או לשמוע רדיו ופחות התחברתי ללשחק בחוץ", הוא נזכר. "אני לא יודע מה הגורם המרכזי לסלידה שלי מטיולים בטבע. זה מתחיל מסטריליות, מחוסר היכולת לראות את כפות הידיים שלי מלוכלכות או לשחות באגם שאין לדעת מי זיהם אותו ובאיזו דרך. אני מרגיש מטונף מעצם השהייה בחוץ".
אלא שבמדינה שמחנכת על האתוס של ארץ זבת חלב, ים השיבולים, ושאר הרפרטואר של שרה'לה שרון, צריך להיות נחוש במיוחד כדי להתנגד לטקס השנתי של דחיסת 40 ילד לאוטובוס בניחוח ביסלי גריל וקיא כדי לעשות את מסלול נחל סחלה.
גאלה רחמילביץ' (36), יזמת אופנה ויועצת עסקית, ניצלה את הטיולים השנתיים כדי לשכלל את יכולות ההברזה שלה, כישור נחוץ לכל אדם בחייו הבוגרים, לא פחות מאשר קיפול שק"ש. "הייתי נשארת באוטובוס קבוע, אין תירוץ שלא השתמשתי בו! וכשלא הסכימו לי, הייתי עושה שני צעדים, נופלת ובוכה כאילו שברתי את הרגל, ואז היו מפקידים אותי חזרה באוטובוס. מעולם לא הבנתי את ההתרגשות של לישון באוהל או שק"ש כשיש מיטה ממש נוחה שמחכה לי בבית".
אבל לא כל אחד מסוגל לעמוד נגד מכבש הלחצים החברתי של הטיול השנתי. "הדבר שהוא גולת הכותרת שכל החברים מחכים לה, בשבילי היה מתכון בטוח להתקף חרדה", מספר אורי. "מצד שני, תמיד הרגשתי את החובה מול עצמי לא לחמוק מאף מסלול וגם לנסות להראות כאילו אני סבבה עם מה שקורה. ההנאה היחידה שהייתה לי זו ההקלה כשחוזרים הביתה".
ומה לגבי כל העניין הזה של הצופים? האם אפשר להיות פעיל בתנועת נוער וגם לשנוא טיולים, או שמא מדובר בפרדוקס קיומי שיגרום לגוון החאקי לקרוס לתוך עצמו? עדי קייזר (27), עובדת בהייטק, נזכרת בחוויותיה בתור מדריכת הצופים הסובלת ביותר מאז המצאת הסבל: "גם בתור מדריכה בצופים הייתי מבריזה מטיולים. בטיול שהיה יחסית אתגרי וממש סבלתי בו, נשבר לי הקיבוע של הגשר ופצע אותי. הייתי חייבת ללכת לבית חולים ואשכרה שמחתי מזה במקום להתבאס".
אז האם לכל סיר פוייקה יש מכסה, או שלנצח סובלי הטיולים ייאלצו להעביר ימינה בטינדר אנשים שמתגאים בפק"ל קפה ומשקפי סמג"ד? חלי, שנשואה לחובב טיולים ואמא לשלושה, טוענת שמתנגדי הטיולים לא חייבים להיות פסולי חיתון. "זה לא נראה לי קריטריון לפסול עליו. מותר ששתי ישויות יתחברו גם מבלי לחלוק את האהבה לאותם תחביבים."
את יוצאת עם בעלך והילדים לטיולים?
"ברור שלא יוצאת. בעלי הרפתקן וחובב טיולים גדול וגם שלושת ילדיי. הוא חבר בקבוצות טיילים בפייסבוק וכבר מוכר בתור האבא הסופר מגניב שמטייל עם הילדים לבד. תמיד משבחים אותו ותוהים מי זאת אשתו שמערערת ככה את המשפחה".
וכאילו שזוגיות עם אדם שברשותו סנדלי שורש זה לא מספיק, יש כמובן גם את העניין החברתי. "החברים תמיד צוחקים עליי, ובצדק, מהניסיונות להיות סטרילי", מספר אורי. "מההתעקשות לישון תמיד עם כרית טובה או מההתלבטות האינסופית אם לרחוץ באגם או לוותר, אבל אני באמת מנסה ליהנות ולשמוח למרות תנאי השינה הנוראיים והחשש מהתייבשות".
אז מהי החופשה האולטימטיבית עבור אנשים שטרק לתצפית שיממון ושינה בנווה קרטון לא באים בחשבון מבחינתם? "בעלי יודע שכדי שאהנה בנופש זה חייב להיות מלון ספא", משתפת חלי. "ואם צימר, רק לא צימר מעץ. קשה לי להסביר למה, זה עושה לי רע בלב". וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מה שקורה בג'קוזי.
להעדפה לנופש אקסקלוסיבי שותפה גם גאלה. "המקסימום זה צימר מפנק או מלון מהמם בטבע. לא קמפינג וכאלה. אני מתה על המדבר ואין לי בעיה לשבת בו שעות ואז להיכנס מהמרפסת המהממת ישר לחדר הממוזג. לפעמים אני זורמת על טיולון וכל הדרך אני גם מקללת וגם משכנעת את עצמי שתמונות לאינסטוש זה חשוב".
"אחרי הצבא לא עשיתי שום טיול לחו"ל, אף טרק, גם לא שביל ישראל", שובר אורי את האקסיומה הישראלית של ביתספר-צבא-טיול אחרי צבא-פסיכומטרי-התפשרות על חיים שלמים של בינוניות. "טסתי פעם ראשונה לחו"ל רק בגיל 28 ומאז החופשות שם היו רק בערים ובמסלולים שהתאימו לי: מסעדות, פאבים, בית מלון". כנראה שלעולם לא נדע – האם חייל משוחרר שלא עשה טיול אחרי צבא, מקבל תעודת שחרור גם אם אף אחד לא שמע אותו ביער?
קל לצחוק על האנשים ה"מפונקים" וה"סטריליים בהגזמה" שאלרגים לאבק ולמפות סימון שבילים. אבל אם נהייה לרגע כנים, העולם צריך עוד מהגיבורים האלמונים האלה - אלה שבזכותם יש קצת פחות פקקים בחול המועד, פחות תורים לאוטו-ג'חנון ההוא בשומקום, וקצת פחות יעלים שנחנקים למוות בגלל שקיות במבה שהשאירו להם מורעלי שטח בעיני עצמם. "אני כן מעריך את הטבע ואפילו מתבאס מזה שההתפעלות ממנו לא באה אצלי אינסטינקטיבית", מודה אורי. "בני האדם הם אורחים לרגע ביחס לטבע ולכן אני מעדיף לא להפריע לו – ולהישאר בדירתי. אבל היום אני כן מסוגל למצוא את עצמי מסתכל מחלון בנסיעה ולהגיד 'איזה יופי של נוף' ולשמוח מעצם הקיום של קרני השמש, כל עוד אני בתוך רכב ממוזג".
מטיילים בבית? הדר סתיו מסבירה איך עושים את זה נכון
פורסם לראשונה: 07:14, 29.03.21
