לפני כמעט שנה מחקתי את הפייסבוק. לא את האפליקציה, ממש את החשבון עצמו.
זה היה אחרי שניסיתי להיגמל מגלילה דרך כוח הרצון, ואז דרך מחיקת האפליקציה (לקח לי יום וחצי לחזור לגלול דרך הדפדפן בנייד), ואחר כך דרך חבר שממנו ביקשתי לשנות לי את הסיסמה, ולא לגלות לי גם אם אתחנן. בדיעבד הייתי צריכה לבקש מחברה, גברים תמיד נשברים מול הדמעות שלי. לבסוף עשיתי את הבלתי ייאמן ולחצתי "מחק", "אישור", "מחק", "המשך", "אישור", ו"כן אינעל דינק, אני יודעת שזה בלתי הפיך ואני אשא בתוצאות, רק תנו לי לראות שוב את אור השמש" - ויצאתי לחופשי.
שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי באותה תנוחה על הספה, כשהאגודל שלי גולל בקצב אחיד את הפיד של אתר חדשות כבר חצי שעה.
הבנתי שאני לא מכורה לפייסבוק, וגם לא לחדשות. אני מכורה ללא להרגיש את מה שאני מרגישה כרגע, ועד שאני לא אסתכל לזה בלבן של העין אני אמשיך לברוח ולהחליף התמכרות אחת באחרת.
קצת אחר כך פגשתי ברחוב מישהי מתקופת התיכון, והיא סיפרה לי שהיא עשתה קורס ויפאסנה – עשרה ימים של שתיקה ומדיטציה בבירת הבודהיזם העולמית, הלא היא דגניה ב'. "זה שלוש שנים של טיפול פסיכולוגי בעשרה ימים", היא אמרה. "אני לא יודעת אם אני ממליצה לכולם לעשות את זה, זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל שלוש שנים טיפול". אני שמעתי "לחסוך 50 אלף שקל תוך שבוע וחצי" ושמתי את עצמי על האוטובוס הראשון מתל אביב לדגניה, או יותר נכון שני אוטובוסים וטרמפ, משאירה מאחור את מי שהתרגלתי להיות ומוכנה לחזור אדם חדש מהניילון.
האם החברים יזהו אותי? שאלתי את עצמי בנסיעה. אולי כדאי למכור את כל רכושי כבר עכשיו, כי כשאשוב לא יהיה לי עוד צורך בו? מקבלים שם פרטי חדש בתום הקורס או שאני צריכה לחשוב על אחד מראש? אולי "שאקטי". או "לקשמי"? זאת באמת הייתה נסיעה ארוכה מאוד.
יום 0
גן עדן תמיד נראה אותו הדבר בסרטים: מדשאה אינסופית, עצים מלבלבים ברוח, שמיים כחולים וניקיון מצמרר. בילדות תמיד חשבתי שזה בכלל לא נראה כזה כיף, וזה בדיוק מה שחשבתי כשנכנסתי בשערי מרכז דהאמה פאמודה, על הדשא הירוק מדי וציוצי הציפורים המעושים שלו. זה לא אמור להיות לך כיף, הזכרתי לעצמי. באנו ללמוד לסבול.
מה שמייחד את המתחם מגן עדן הוליוודי הוא גדר גבוהה לאורכו שמפרידה בין אזור הנשים לאזור הגברים, כשבאמצע חותך אותה אולם המדיטציה המשותף, שאליו נכנסים הגברים מהצד שלהם והנשים מהצד שלהן. גן עדן של חרדים.
למרות שכבר מילאתי טופס הרשמה אינטרנטי, שמטרתו לוודא שאני יציבה מבחינה נפשית ולא עלולה להינזק מהתהליך, בהגיעי למקום התבקשתי לחתום על הסכמתי לחוקי המקום בשנית: אני מוותרת על יצירת תקשורת עם המשתתפים האחרים. אני מוותרת על קריאה, כתיבה, נגינה או האזנה למוזיקה. אני מוותרת על אכילת כל מאכל מלבד פירות לאחר השעה 12 בצהריים, למרות שזה כבר באמת סתם לעצבן ולא ברור לי בשביל מה. מוותרת, מוותרת, מוותרת. מה שתגידו אני אעשה. יותר מדי דברים מותר לי בחיים האלה, די, כמה אפשר. בשלה שעתו של האסור לקחת את כס השלטון. אני מפקידה את חפציי לידי ההנהלה – סלולרי, ספר, עט. מחטטת בתיק לראות אם בטעות נשאר לי עוד משהו שעלול לעשות לי נחמד. אני נתקלת בקרם הגוף שלי עם ריח המנגו הכי מדהים בעולם ולרגע חושבת להפקיד גם אותו, אבל ברגע האחרון משאירה אותו בתיק. לא אמרו כלום על בריחה באמצעות חוש הריח.
אני מסתכלת על הנשים האחרות והן נראות מבולבלות כמוני. צרת הרבות הזו מנחמת אותי מספיק כדי שוב לא ללכת הביתה. "מה עשית שם עשרה ימים?", אני מדמיינת חברה שואלת אותי. "פשוט לא הלכתי הביתה", אני עונה לה בלב. "כל הזמן לא הלכתי הביתה"
בשיחת הפתיחה מבהירים לנו שוב: "התנאים נוקשים, ופרישה באמצע אינה מומלצת ואף עלולה להזיק לכם. אם אתם מרגישים שלא תוכלו למלא אחר הכללים, זה הזמן לצאת". להזיק? חוץ מפגיעה קלה בכנף האגו, אני מתקשה להבין איך ללכת הביתה באמצע מדיטציה יכול לגרום נזק, אבל כמי שהמנטרה שלה בחיים היא "מקסימום אפרוש באמצע", אני נדלקת מהרצינות של האיסור הזה. יאללה, ברינג איט און! לא פורשת, תהרגו אותי לא פורשת. לא עוזבת את המתחם גם אם פורצת מלחמה. בואו נראה מי אני באמת.
בערב נפגשים כולם למדיטציה הראשונה באולם המדיטציה, הנשים בצד אחד והגברים בצד השני, ולאחריה מתחילים עשרת ימי "השתיקה הנאצלת", כפי שקוראים לה שם. למה "נאצלת", למה להביך? למה שום דבר לא פרופורציונלי במדשאה הזאת. יש איזו תחושת התרגשות באוויר בדקות הראשונות האלה של השתיקה, כמו בבוקר הראשון של כיתה א'. כמה נשים עוד מצליבות מבטים ומצחקקות, כאילו כל המשחק ייגמר בעוד שעתיים ונשב עם גיטרה בדשא. כמו הרגע הזה בסרט מצויר כשהדמות לא שמה לב שהיא כבר עברה את קו התהום, ולרגע אחד לפני שהיא מסתכלת למטה היא עוד הולכת על האוויר בשמחה.
את חדר המגורים אני חולקת עם שתי שותפות שנראות חמודות, אבל עכשיו כבר אין לי ממש דרך לגלות. על דלת החדר מופיע הלו"ז היומי הקבוע: השכמה ב-4:00, מדיטציות, ארוחת בוקר, מדיטציות, ארוחת פירות, מדיטציות, שיחת ערב, כיבוי אורות. אני קוראת והבטן שלי מתהפכת. זה הרבה מדיטציות. זה לסיים את מכסת דקות המדיטציה החודשית שלי ביום אחד, ואז לעשות עוד תשע כאלה. באותו רגע מתחוור לי גם שהקורס עומד להימשך עשרה ימים. זה לא אמור להפתיע אותי כי התאריכים רשומים לי ביומן כבר מזמן, אבל עד הרגע הזה משהו עמוק בתוכי עדיין האמין שהם מתכוונים לעשרה ימים מטאפוריים, או שאולי נעשה כל כך הרבה מדיטציות שזה ממש ירגיש כמו עשרה ימים. בבת אחת נופלת עליי ההבנה שמדובר בעשרים וארבע שעות כפול עשר.
עוד לא לגמרי התחלנו, אני עדיין יכולה לחזור הביתה ו... לגלול בפיד שעה וארבעים, לאכול חצי חבילת מילקה אוראו מרוב בושה על הגלילה ואז לגלול עוד חצי שעה מרוב אשמה על הזלילה וללכת לישון עטופה באכזבה. די, די ללופ. בואי ננסה משהו אחר, את תודי לי אחר כך.
אני הולכת לישון על מיטה צבאית קטנה ומנסה להנחיל בעצמי קצת אומץ. צבא עשית כמו גדולה או לא כמו גדולה? לא כל כך כמו גדולה. בסדר, כמו בינונית! וגם את הוויפאסנה הזאת את תצלחי במקום טוב בין האמצע ללמטה, ואת יודעת מה? אני מרשה לך אפילו להיות הכי גרועה בפער מכל מי שאי פעם ביקר פה. רק לא ללכת הביתה.
יום 1
4:00 בבוקר. אני מתעוררת למשמע הגונג, וברגע הראשון בטוחה שאני בטירונות ושאני מאחרת למסדר בוקר. נזכרת שאני לא בטירונות ומתעודדת. נזכרת שאני בוויפאסנה ומזדעזעת מחדש. עם עין אחת עצומה אני מדדה לאולם המדיטציה ומתיישבת למה שהיה אמור להיות מדיטציה של שעתיים. אני לא מספיקה אפילו להיכנס לתנוחה נוחה לפני שאני נרדמת בישיבה, ומתעוררת בנחירה קטנה ומבוהלת. אוי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומזדקפת, אבל תוך עשרים שניות נרדמת שוב, ומתעוררת כשהראש נופל לי הצידה. אני פוקחת עיניים ומסתכלת סביבי, כולן שלוות כל כך. אני מסתכלת אל הגברים בצד הרחוק של האולם, גם שם כולם הכי על זה. או ממש טובים בלישון עם הראש זקוף? אני נותנת לעצמי עוד כמה דקות, אבל הניסיון הכושל לא להירדם הוא פשוט עינוי. אני נזכרת שוב בצבא וב"מי שמתעפצת שתעמוד", והעיניים שלי מתמלאות דמעות של חוסר אונים. אבל הפעם אני לא חסרת אונים – אני קמה בדממה מתריסה וחוזרת לחדר המגורים. זה נס שאת בכלל כאן, אני חושבת בעודי מתכסה במיטה בפינוק ששמור רק לשינה אסורה. כל עוד לא ברחת הביתה, מבחינתי קיבלת מאה.
אני קמה היישר לארוחת הבוקר הבריאותית, שעוברת בדממה. מוזר לאכול בלי לעשות שום דבר אחר בו-זמנית. אני לא מבינה לאן אני אמורה להסתכל. אני בוהה בצלחת ואז מסתכלת החוצה מהחלון. אני מסתכלת על הנשים האחרות, והן נראות מבולבלות כמוני. צרת הרבות הזו מנחמת אותי מספיק כדי שוב לא ללכת הביתה. "מה עשית שם עשרה ימים?", אני מדמיינת חברה שואלת אותי. "פשוט לא הלכתי הביתה", אני עונה לה בלב. "כל הזמן לא הלכתי הביתה".
יום 2
בלילה חלמתי שחבר בא לבקר ומתלהב מציוצי הציפורים, ואני אומרת לו שרק שומעים אותן אבל אף אחד אף פעם לא ראה פה ציפור. אני קמה ומתרשמת מהפיוטיות של עצמי, ואז הולכת לאולם המדיטציה רק כדי להירדם שוב בישיבה ולחזור מובסת לישון במגורים.
במשך שעה אחת בכל יום אחרי ארוחת הצהריים אפשר להיכנס לאולם המדיטציה ולשאול את המורה שאלה. אני מחליטה להגיע היום ולהתייעץ איתו על ההתעפצות הכרונית, אבל כבר לא בטוחה אם אני רוצה תשובה או פשוט לשמוע את הקול של עצמי.
המילה "סיני" מפלחת את נשמתי לשניים, ויז'ן מושלם של פנקייק וספר על החוף הלבן מעוור את עיניי, והכאב כל כך חזק שכדי לשכך אותו אני מרימה את קופסת הוויטמינים שהבאתי איתי, ומפירה את כל החוקים כשאני מסובבת אותה וקוראת שוב את הוראות השימוש שעל גבה, רק כדי לקרוא משהו
בתום ארוחת הצהריים, אחרי המתנה ארוכה לתורי במסדרון, אני נכנסת לאולם ומתיישבת מולו. כבר יומיים שלא הסתכלתי למישהו בעיניים, ולרגע ארוך באופן מביך אני שוכחת מה מטרת הפגישה, בוהה והמומה מכמות האנרגיה שיש במבט אנושי. כשאני מתעשתת ופורשת בפניו את הדילמה הסבוכה שלי, הוא פותר אותה בפשטות מטלטלת וממליץ לי לישון כמה שאני צריכה. "תעשי רק מה שאת יכולה, לא מה שאת לא יכולה", הוא פוסק. בשביל זה להיות מורה בודהיסטי? זה משפט של הגננת שלי רחל. אני יוצאת וצועדת במסדרון בין הממתינות, קלת רגליים וזקופת סנטר כמי שקיבלה זה עתה גימ"לים מרופא היחידה. תיהנו להתעורר בארבע בבוקר, פראייריות! צריך רק ל-ב-ק-ש. חבל שלא חשבתן על הטריק הזה בעצמכן.
יום 3
השעון המעורר ששמתי לעצמי מצלצל ב-6:00, ואני אומנם מתעוררת הרבה פחות עייפה, אבל לחלוטין לא עם יותר חדווה. החדר ריק. אני מתיישבת על המיטה ומנסה להבין מה אני מרגישה. המילה נגלית בפניי בחדות מכאיבה: בודדה. אני בודדה ומבודדת וזה מרגיש כמו עונש, ואני לא מבינה מה עשיתי. המחשבות שלי הולכות והופכות אפוקליפטיות מיום ליום. עולים בי רעיונות גדולים, אבל אני שוכחת אותם כי אסור לכתוב. אני צופה בתצוגת אופנה של כל הרגעים המביכים שלי מהתיכון עולים על המסלול בזה אחר זה, ואין לי עם מי לדבר על זה.
אני קמה להתארגן במוטיבציה של גווייה, מדחיקה לחישה דקה שמפצירה ללכת הביתה, ומשננת בלב את המנטרה – "את רצית להיות פה. את כל כך רצית להיות פה שהגעת בשני אוטובוסים וטרמפ. יכולת לנסוע לסיני אבל בחרת לבוא לפה" - המילה "סיני" מפלחת את נשמתי לשניים, ויז'ן מושלם של פנקייק וספר על החוף הלבן מעוור את עיניי, והכאב כל כך חזק שכדי לשכך אותו אני מרימה את קופסת הוויטמינים שהבאתי איתי, ומפירה את כל החוקים כשאני מסובבת אותה וקוראת שוב את הוראות השימוש שעל גבה, רק כדי לקרוא משהו.
הו כן, מידע מתוק, אינפורמציה מילולית רעננה! לעולם לא אקח אתכם שוב כמובנים מאליהם. בשלב זה המוח שלי כה מרוקן מרגשות כמו שמחה או הקלה, עד שאפשר ממש לשמוע את שריקתו החרישית של הדופמין כשהוא מזדחל פנימה לתעלות המוח למקרא המשפט המפתיע "אין לבלוע את השקיות מונעות הלחות הכלולות באריזה". חה חה, איזה צחוק! הוי כמה שזה מצחיק! לפתע אני מניחה את הקופסה בבהלה.
את על חבל דק גבירתי, אל תשחקי באש. כולם במדיטציה ואת פה קוראת בדיחות, ועוד צוחקת בקול. אם את כבר סובלת, לפחות אל תרמי.
יום 4
אחרי שאת מדיטציית הבוקר העברתי כהרגלי בשינה מתוקה, ואת מדיטציית הצהריים בבישול בלב, כלומר בלדמיין שאני פותחת את המקרר בבית, מוציאה מצרכים לפסטה ומבשלת אותה שלב-שלב, כולל צילחות במשך חצי שעה, למדיטציית הערב הגעתי חדורת מטרה. זה הרגע שלי, זאת המדיטציה משנת החיים שעליה אספר בריאיון לתוכנית הבוקר שבה אתארח לרגל צאת ספרי החדש "מ'כאוס' ל'כן, עוד' – כך התאהבתי ביקום (והוא התאהב בי בחזרה)". זה בכיס שלך, נעמה. נולדת להיות בשלווה. אני מתיישבת על הדרגש, מתמתחת ועוצמת עיניים, אבל לאונה הרקתית שלי יש תוכניות אחרות.
בעוד שהזיכרונות מתקופת התיכון שצפו כמו קקה על מים בימים הראשונים מתחילים להתמעט, מתברר למרבה האימה שהם רק מפנים את מקומם למופע המרכזי – זיכרונות מהיסודי. אם חשבתם שהאירועים שאתם כן זוכרים מהילדות הם טראומטיים, חכו שתגלו את אלה שהדחקתם. אני מנסה להתרכז בתחושה העדינה של האוויר נכנס לי לאף בשאיפה כשהופ - אני עומדת בחניית עפר בטיול צופים בכיתה ה' עם מכנסיים מלאים בפיפי, ורותם לנקרי קושרת לי את החולצה מסביב למותניים, מרגיעה אותי שגם לה זה קרה פעם, בכיתה ב'. נו ברור, אני אומרת לעצמי, ברור שכל מה שיקרה לי בכיתה ה' יקרה לרותם לנקרי בכיתה ב', תמיד צעד אחד לפניי. היא בטח מסיימת תואר שני ונשואה עם ילד. היא בטח סימנה וי על ארבע ויפאסנות כאלה כמו כלום, ובאחרונה היא כבר הייתה כל כך בזון שיצאו לה קרני לייזר מהפטמות וקראו לה מההנהלה לבקש ממנה לא להגיע יותר, כי היא כבר ברמה מסוכנת של מודעות והיא עלולה להתפורר לחלקיקים הכי ראשוניים שלה.
למה בכלל היה לי פיפי במכנסיים? אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להירגע. מחר בארוחת בוקר אני אשים יותר זעתר בסלט. שכחתי לכתוב לליאור שאני נוסעת. איך קראו לזה מהבסיס שניגן על גיטרה את השיר של בת הים? אני לא בטוחה שאי פעם אהבתי משהו.
יש כאן איש מקצוע שמיומן לזהות אם מישהי מתפלפת להם בין הידיים?
יום 5
אני מנסה להיזכר בשורה ספציפית מהשיר "טניה" של ערוץ הכיבוד, ואני לא יכולה לשאול אף אחד או לעשות גוגל. אני בוכה.
יום 6
אומרים שיום 6 הוא הכי קשה, ושהכי הרבה פורשים בו. מזל שכבר הגעתי לתחתית חבית השפיות ואין לי לאן לרדת.
אבל חגגתי מוקדם מדי – במדיטציית הצהריים אני פתאום מרגישה שאני סבתא שלי רגע לפני שהיא מתה, ושהבדידות שאני מרגישה זה מה שהיא חוותה. הכאב כמעט בלתי נסבל. זה הכי אכזרי שלך, מוח? אנחנו כבר בתחתית או שאתה רוצה עוד למטה? כמה אפלה עוד מחכה לי בגיהינום התת-מודע הזה?
אני פשוט אלך הביתה. אני אפילו לא אצטרך לספר לאף אחד. אני אקח לי צימר פה בצפון לארבעת הימים הנותרים, ואז אחזור לתל אביב עם מור"ק על איך סתמתי ת'פה כמו גיבורה.
אבל לא ביום 6. אני אמנם קוויטרית, אבל לא קלישאה מהלכת. אם אני אעזוב זה יהיה ביום מוזר, נגיד יום 9. פרישה שאי אפשר להצדיק ואי אפשר להבין. גם להיות לוזר אפשר בקלאסה.
יום 7
"סליח-" אני תופסת את עצמי ברגע האחרון. הבחורה שדרכתי עליה בתור לארוחת הבוקר מסתכלת בי במבט מבוהל, ואני משתתקת. מה אני אמורה לעשות? אני כל כך רוצה להביע צער. אני רוצה לתפוס אותה בכתפיים, לנענע אותה חזק ולהגיד לה: "איזה פאקינג קשה, נכון? נכון שזה קשה נורא? תגידי לי שזה קשה נורא, תגידי לי שאת אוהבת אותי!", אבל היא משפילה מבט והולכת למזוג עוד תבשיל שעועית מש מונבטת.
יום 8
בחמש בערב אני לוקחת אשכול ענבים והולכת לאכול אותם בדשא. אני מדמיינת שאני בת עשר בגינה של בית הספר, ועוד מעט אמא תבוא לקחת אותי ואנחנו נדבר ונצחק, אוי כמה שנדבר ונצחק, ואמא תאהב אותי ויהיה לי הכול בעולם.
אני מנסה להבין מה שונה, מה זה להיות בגוף שבסדר עם מה שקורה כרגע. זה מרגיש כאילו המולקולות שמרכיבות את הבשר שלי הצטופפו. אומנם מכל הסלטים ירדתי איזה חצי קילו, אבל זה מרגיש שהגוף שלי מוצק יותר, העצמות דחוסות יותר. פחות נידפת ברוח
לא עובד לי הדמיון המודרך. הכאוס הולך ומחמיר, והמחשבות שלי עושות תחרות מי תזמבר לי את הנשמה יותר מהר ויותר באלימות. כדי להעסיק את עצמי אני מקלפת כל עינב לפני האכילה. אני אוכלת עינב מקולף, ואז קליפה של עינב. אני נזכרת בבדיחה וצוחקת בקול. אני מתחילה לבכות. אני מסתכלת סביבי, וכולן נראות לי כל כך עצובות. אני מנסה ללחוץ עינב החוצה מהקליפה בתנועה אחת בין אצבע לאגודל, אבל הוא מתפצלח לי ביד. אני מתגלגלת על הבטן וקוברת את הפנים בדשא. מישהו יכול להזכיר לי למה אני כאן? משהו עם מילקה אוראו. הייתי הורגת בשביל מילקה אוראו עכשיו. את מי פה הייתי מוכנה להרוג בשביל זה ואיך הייתי עושה את זה, זאת השאלה האמיתית. טוב שיש לי עוד יום וחצי של מדיטציות כדי לתכנן.
יום 9
מיד אחרי ארוחת הבוקר משהו מוזר קורה: אני מצליחה לעשות מדיטציה.
מכל הטירופים שהיו עלולים לקרות בקורס הזה, זה כנראה המופרך ביותר. אני כל כך גרועה בזה, שאם הצלחתי להיזכר שאני במדיטציה פעם אחת בין הגונג הפותח לגונג הסוגר, זו הצלחה מסחררת מבחינתי. אבל הנה זה קורה: מחשבה מגיעה, ואני משחררת אותה כציפור כאילו שמי אינו נעמה, ומשימתי בחיים אינה לטחון כל הגיג, לרסק ולייבשו לאבקה. המחשבות חולפות ואני יושבת, נטועה כמו עץ במעמקי האדמה.
במדיטציית הצהריים זה שוב קורה, ושוב בישיבת הערב. אני קצת מתרגשת וקצת מפחדת. לא בטוחה מי אני כרגע. לפני השינה אני יושבת על המיטה ומסתכלת אל הקיר. לא מעניין לי להסתכל בו, אבל גם לא משעמם לי. אני מכירה רק אחד מהשניים, עניין שואב או שעמום מגרד. את זה אני לא מכירה.
יום 10
גם את מדיטציית הבוקר הזו אני צולחת. אני מנסה להבין מה שונה, מה זה להיות בגוף שבסדר עם מה שקורה כרגע. זה מרגיש כאילו המולקולות שמרכיבות את הבשר שלי הצטופפו. אומנם מכל הסלטים ירדתי איזה חצי קילו, אבל זה מרגיש שהגוף שלי מוצק יותר, העצמות דחוסות יותר. פחות נידפת ברוח.
עוד כמה שעות נגמרת השתיקה הנאצלת. וואללה נאצלת. אני יושבת על הדשא, רוח עוברת לי בשיער. מחשבה מכאיבה חולפת לי בראש. היא מסיימת לחלוף, ושוב הרוח בשיער. שוב מחשבה. שוב חולפת. שוב רוח. אז זה מה שיהיה מעכשיו, אני שואלת את עצמי, התמסרות כנועה לכלום?
אני מרימה מבט אל המדשאה. הדשאים זזים קטן-קטן ברוח. זה לא כלום. העצים צומחים לאט-לאט כמו פיל זקן חכם. זה לא כלום.
הכול זז. מיליוני חלקיקים נולדים ומתים במצמוץ אחד שלי. המילה "משעמם" מתפוררת לנגד עיניי.
יום 11
לא חשבתי שאני אהיה הבחורה הזאת שרצה לקבל את הטלפון הנייד שלה עשרים שניות אחרי שאמרו שאפשר, אבל ככה יצא. ברגע האמת, לאף אחד מהנוירונים שלי לא היה אכפת מההארה היפה שקיבלנו, והם דרשו את הנוטיפיקציות שלהם ומיד. הדלקתי את הסלולרי, וקיבלתי גם סחרחורת של עונג וגם בחילה של חרדה כשהוואטסאפ לא הפסיק להתעדכן בעוד ועוד הודעות שחיכו בתור שבוע וחצי. מחשבה מטילת אימה עלתה בראשי: "כל זה היה לחינם. תראי אותך עם האף בתוך המסך. פעם מכורה, תמיד מכורה". אבל נתתי לה לחלוף.
יום 54
קשה להגיד מהן התוצאות ארוכות הטווח של חוויה כזאת. כשחזרתי הביתה הייתי במצב רוח ממש טוב במשך כמה ימים, שהתחלף במצב רוח ממש רע שהתחלף במצב רוח בסדר גמור. נראה לי שקוראים לזה החיים. במשך כמה שבועות אפילו התקשיתי מעט לתקשר עם העולם החיצון וחששתי שהתקלקלתי באופן בלתי הפיך, אבל גם זה עבר.
חודש וחצי אחרי אני בטוחה בדבר אחד: היכולת שלי לשאת אי נוחות עלתה, ומילה יותר טובה לזה תהיה "התרחבה". לפעמים זה להחזיר את המילקה לארון אחרי שתי קוביות במקום לסיים את החבילה, ולפעמים זה להחליט החלטה גדולה וחשובה ולהתמיד בה כנגד כל המכשולים – מה שנקרא להגשים את החלומות שלי.
אני חושבת הרבה על מה שאמרה לי המכרה ברחוב, שזה שלוש שנים טיפול אבל היא לא יודעת אם היא ממליצה, ותוהה אם אני מסכימה. לא בדיוק. אולי אני אפילו רואה את זה הפוך: בשום צורה לא שלוש שנים טיפול פסיכולוגי, אבל מומלץ בחום.
אני כבר לא מרגישה עבד נרצע לחשקים ולרתיעות הקטנות של היומיום שלי, וכשאני כן – אני זוכרת גם את האפשרות האחרת, את תחושת ההתעלות מעבר, ועושה רק את המיני-התעלות שאני מסוגלת לה באותו רגע. רק מה שאני יכולה, לא מה שאני לא יכולה. רחל הגננת הייתה גאה בי.
פורסם לראשונה: 10:30, 12.10.22
