אוטובוסים: אזור הדמדומים של החברה הישראלית. המקום היחיד שבו זקנים, בני נוער, היפסטריות, עבריינים, הומלסים, חילוניות, חרדים, משפחות בורגניות ועובדים זרים חולקים יחד מרחב אחד מצומצם, לרוב בתנאים תברואתיים בסיסיים ומטה. כצפוי, זו סיטואציה מועדת לפורענות. יש יותר מדי קצוות בחברה ומעט מדי מקום לכולם, מה שהופך כל נסיעה לקטטה בפוטנציה, או לכל הפחות מפגש ביזארי בין טיפוסים שבחיים לא היו באים בממשק זה עם זה מרצון. הנה כמה אנשים שעלו על אוטובוס ושרדו כדי לספר - כשלעצמו הישג לא מובן מאליו.
הכירו את מאור אמסלם, 31, שבגיל 25 עשה טעות של טירונים והצטייד לנסיעה מאילת לחיפה בקרטון שוקו. ההמשך הוא בדיוק מה שעובר לכם בראש, רק גרוע יותר. "באמצע הדרך תפסו אותי כאבים שרק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול היה לרפא", נזכר אמסלם. "דקות ארוכות אני יושב והנשימה שלי עולה ויורדת כמו כדורסל. אני מתהפך, עושה לעצמי דמיון מודרך, חושב על זיכרונות ילדות, על קיץ, על אבטיח, על המשפחה…". אבל דבר לא הועיל. "הכאב גמר לי את הגוף. כאילו אני עובר ניתוח מורכב בלי הרדמה".
אמסלם חישב בראשו הקודח: נותרו לפחות עוד שלוש שעות עד שיגיע האוטובוס לחוף הכרמל. אין מנוס מלפנות לנהג, וזה בדיוק מה שאמסלם עשה כשהוא נדחק בין המושבים לנוסעת שלצידו, בידו גליל נייר טואלט. אמסלם מעולם לא שש לשתף זרים בענייני המעיים שלו, אבל הפצצה בגופו תקתקה, והוא ניגש אל הנהג חדור מטרה.
"אמרתי לו שאם הוא לא פותח לי - אז אני לא יודע מה עומד לקרות", הוא מספר. "במקום הכי חשוף ורגיש בחיי - כי כן, ענייני צואה הם פרטיים ואינטימיים, וקשה לי עם זה כשיש אנשים, אפילו בבית - במקום הכי פגוע שלי גילה הנהג כל כך הרבה חמלה. הוא אמר לי שארד בכיף למטה ושלא אדאג, הוא יחכה לי עד שאסיים".
כשירד אמסלם מהאוטובוס, חשכו עיניו - סביב רק חול וחול, מלבד שיח מדבר עלוב שאמסלם מיהר לתפוס מאחוריו מחסה. "באותו הרגע התחוללה אצלי בגוף גאולה שלא נראתה או הורגשה לפני", משחזר אמסלם את רגע ההתגלות. "הרגשתי שהמדבר החם עוטף אותי, ושהשמיים מביטים בי ואומרים גם הם, 'הסר דאגה ילדי'".
אחרי שהתרוקן, חזר אמסלם אל האוטובוס כאותם אנשים שחוו מוות קליני ונגעו באמת גדולה. הוא חזר כמנצח. "כשעליתי, כולם מחאו לי כפיים ואמרו לי 'כל הכבוד', משל הייתי לגיבור מלחמה", הוא מספר בגאווה. "אישה אחת אפילו אמרה שאני כמו הבן שלה, כי הזכרתי לה אותו. היא אמרה שאף פעם לא אתבייש, כי זה טבעי וזה של הגוף שלנו, ופתחה לי בקבוק מים חדש. חזרתי למושב שלי, וזאת שישבה לידי עם כובע הקש חייכה, וליטפה בעדינות את כתפי: 'כל הכבוד', היא אמרה. החזרתי את האוזניות לאוזניים, ונרדמתי עד חוף הכרמל". לכל אחד הווייה דולורוזה שלו.
לפני שנתיים, במהלך נסיעה תמימה מרמת גן ליפו, נאלץ ניר לנגר (33) בעל כורחו לחרוץ את גורלו של עובד זר. העובד, שהתיישב לידו, החזיק טופס בעברית וביקש מלנגר לתרגם לו את הכתוב. ומה היה בטופס זה? הודעה ממס ההכנסה? חשבון חשמל? הזמנה להוגוורטס? "זאת הייתה בדיקת איידס שלו", אומר לנגר. "הוא היה שלילי, אז לפחות מסרתי לו חדשות טובות. זה ממש הרגיע אותו, הוא הודה לי".
ואני תוהה: מנין ההידרדרות הזו בתחום התשובות על בדיקות איידס? לא מוסרים אותן במקום? ולאן כל זה הולך - האם בקרוב נקבל תשובות על בדיקות איידס בסמס כמו עדכונים מסניף הדואר על משלוח שהגיע מאסוס? איזו גישה אגבית למחלה משנת חיים. אומנם התקדמנו בתחום התרופות, תוחלת החיים השתפרה פלאים, ובכל זאת.
את נועה מנדל (31) הכרתי מלימודיי במגמת התיאטרון בתלמה ילין. היא למדה שנתיים מעליי, ומעולם לא תיארתי לעצמי שחוותה תלאות כמו אלה בדרכה הביתה. הסיפור שלה נשמע כמו פרודיה פוגענית על חרדים מ"ארץ נהדרת", אבל למען האמת, לתדהמתי, היא ממש לא היחידה שחוותה אותו. בחיפושיי אחר סיפורי אוטובוסים קיצוניים נתקלתי לפחות בארבע וריאציות למקרה הבא:
"קו 66 לפתח תקווה, שנוסע את כל ז'בוטינסקי הנוראי, והאוטובוס מפוצץ. באחת התחנות בבני ברק עלה איש גדל-ממדים עם תינוק ופילס את דרכו אליי. מבלי להסתכל לכיווני ומבלי לומר מילה - כי חס וחלילה, אני בת! - הוא פשוט הניח עליי את התינוק שלו והלך לשלם. התינוק, שנראה בן איזה שנה וחצי, היה עליי עד שהם ירדו. לא אמרתי כלום כי הייתי המומה, וגם מי היה שומע אותי בפיצוץ האוכלוסין שהיה שם. ישבתי ככה, ילדה בכיתה י' עם תינוק זר על הברכיים. כשהאיש ירד הוא לקח אותו, מלמל בלחישה 'תודה' והותיר אותי בהלם".
אישה שעולה על אוטובוס יכולה להעלות על דעתה מיני תרחישים עוינים, אך לרוב אף אחד מהם איננו היקלעות לטקס של כת השטן. "זה היה לפני 14 שנים, כשעליתי על קו מאחד מיישובי השומרון", מספרת עליזה (שם בדוי), כיום בשנות השלושים לחייה, אז בתחילת שנות העשרים.
"האוטובוס עצמו היה ממוגן ירי, לכן החלונות מעוננים ואי אפשר לראות החוצה, והיינו בתוכו ממש מעט אנשים באוטובוס". עד כה, כבר רמת אימה 5/10. "בכיסא לפניי ישבו שני נערים ערסים בני 15 בערך. אני לא זוכרת על מה הם דיברו בדיוק, אבל אני כן זוכרת שמשהו ממש עורר בי חשד ושהיה ברור שהם מתכננים משהו. חשבתי שהם רוצים לפגוע במישהו, אבל אז הם הוציאו סכין קטן והתחילו לחתוך זה את זה. אני הייתי ממש נסערת ובכיתי לי בשקט, מנסה לא לנשום. הם לחצו על החתכים שלהם כמו בסרטים כדי שיֵצא דם, ואז הם אמרו איזו שבועת חברות בינם לעולם ובינם לשטן. ירדתי אחרי כן בצומת גהה והתקשרתי למשטרה. הם לא כל כך הבינו על איזה פשע אני מדווחת בדיוק".
זה קרה לפני שנתיים בערך, כשסבא של עמית אקשם, אהרון בן השמונים-פלוס, חזר מנסיעה לשוק בתל אביב - כפי שעשה מדי פעם כשרצה לראות עולם. הוא עלה על האוטובוס הבין-עירוני לכפר סבא, ובזמן שהניח את עגלת השוק שלו בתא המטען הגשים את סיוטו של כל אדם שאי פעם השתמש בתא המטען של האוטובוס - וננעל בפנים.
אדם סביר אולי היה חוטף התקף חרדה נוכח הסיטואציה, אבל לא סבא אהרון. בשביל מי שעלה לישראל ברגל מתימן, מה זו נסיעה בבגאז' עם תיקים? אפילו די נוח. "הוא ממש זרם עם הסיטואציה", מספרת אקשם. "רק כמה ימים לאחר מכן גילינו שזה בכלל קרה לו, כי בדרך אגב הוא זרק משהו על זה, אבל כשזה קרה הוא לא עשה עניין בכלל. חוץ מזה, הוא הרוויח נסיעה חינם".
חיילים חשופים במיוחד לטרור מידי מחבלים, אך גם, מסתבר, מצד זקנות זעופות מרמת השרון. אחת כזו התיישבה ליד אילי לוי (25) באוטובוס הריק למדי שלקחה לקריה בהיותה חיילת, לפני כשבע שנים. אילי הייתה שקועה בספר שקראה ולא ייחסה משמעות רבה לשכנה המתעלקת - עד שפתחה את הפה.
"היא פצחה בנאום של 'את צריכה להוריד את הספר ולהיות ערנית'", מספרת אילי. "'למה את חושבת שישבתי לידך? אם יהיה פיגוע, את תגני עליי. את חיילת. תפסיקי לקרוא ותשמרי עליי!'". אילי, ג'ובניקית בקריה, תהתה לעצמה בעיקר איך להגן על עצמה מפני אירוע הפח"ע שהתיישב לידה זה עתה. "אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי הייתה 'את יכולה להרביץ עם המקל שלך, מה לי יש?'".
במקום זה, כמו רובנו בגיל 18 תחת מתקפה - אילי שתקה. "הייתי חודש בקושי בתפקיד ובדיוק היה גל פיגועים, אז גם ככה הייתי די חרדתית על אוטובוסים", לדבריה. "האמת היא שהאינסטינקט שלי, אם היה קורה משהו, היה כנראה לברוח".
גם הסיפור של נמרוד, 25, התרחש בתקופה הקסומה של שירותו בצבא. במהלך נסיעה תמימה מהבסיס הביתה קיבל הודעות בגריינדר ממשתמש אנונימי ללא תמונה - סיטואציה מקריפה כשלעצמה - עוד לפני שגילה שמר ריבוע שחור נמצא איתו על האוטובוס.
"מה שקורה בגריינדר זה שאתה רואה מה המרחק של כל אדם ממך", מסביר נמרוד כשירות לציבור הסטרייטים. "הבחור פשוט ראה אותי קרוב אליו באפליקציה, זיהה אותי על האוטובוס והחליט לשלוח הודעה. עם ריבוע שחור, החוצפן! ואני כולי אאוט דר, עם תמונה גלויה".
במהרה התבררה הסיבה להסתתרות: הבחור היה חרדי, ובארון ככל שניתן להיות. "הוא לא ניגש אליי למזלי, אלא רק ניסה לשכנע אותי שהוא יבוא לשבת לידי ו'נעשה דברים'", נזכר נמרוד. "כן, גייז בגריינדר זה דבר נפלא". בהתחשב במספר ההטרדות המיניות שנשים חוות על אוטובוס מידי גברים, נוכל להרגיע את נמרוד שגם סטרייטים הם לא משהו. למעשה, אני מופתעת לטובה לשמוע שיש אנשים שבכלל שואלים אם זה בסדר מצידך לפני שהם נושאים אלייך את פינם.
"אחרי שמנהל המסעדה הרים את ידו של הבריטי והיד נפלה חזרה חסרת חיים, ניסיתי לבקש שיתקשר לאמבולנס. ההודים עשו שם איזה דיון ביניהם, ובסוף כיסו את הגופה של התייר - שהייתה בכניסה לאוטובוס! המנהל אמר, 'הוא ישן! כולם חזרה לאוטובוס'"
מכאן המשיכה השיחה להתנהל בגריינדר, כשמפעם לפעם זורק החרדי לנמרוד מקדמת האוטובוס מבטים חודרים השמורים לדמויות הגבוליות ביותר ב"חתונמי". "מסכן הבחור, בתכלס", נזכר נמרוד בחמלה. "חצי חרמן, וחצי לא ידע איך לתפעל את הסיטואציה ואת מה שהוא מרגיש".
השיחה הזו נמתחה בערך על פני חצי שעה של נסיעה משותפת. בדיעבד, נמרוד גם נהנה מהקוריוז הזה במידת מה. "כאילו, זה היה צחוקים בשבילי, וגם תהיתי עד כמה רחוק הוא ילך עם זה, אז לא חתכתי. ככל שהתקרבנו לתחנה שלו הוא גם יותר ויותר לחץ עליי. בסופו של דבר הגיעה התחנה שלו, והוא ירד, הלך לכיווני, נתן מבט של הלייף וירד. מבט של שילוב בין 'איזה כיף יכול היה להיות ועכשיו אני צריך ללכת', ל'אני חרמן לאללה'. האם הוא היה חתיך? כן. צעיר? כן. חרדי? כן. מקריפ? רצח'".
אבל עם כל הכבוד לתחבור"צ כאן, אין ספק שבהודו מדובר בחוויה אחרת לגמרי. לכל מי שחזר משם יש איזה סיפור סף-מוות להתגאות בו, אבל לא כולם נסעו באוטובוס עם גופה. התענוג הזה כן נפל בחלקו של אלעד אדר-עוזרי (43) פחות מ-24 שעות מאז הנחיתה בדלהי, ממש בנסיעה הראשונה שלו. אחרי קבלת הפנים הזו, שום קלקול קיבה כבר לא נראה מאיים כל כך.
"אני לוקח אוטובוס לדרמסלה עם כמה ישראלים, גרמנים, הודים ובריטי אחד, לא צעיר, שישב במושב הכי קרוב לדלת הכניסה", מספר אדר-עוזרי. "אנחנו יוצאים בחום של 48 מעלות לנסיעה הארוכה הזו, בלי מזגן כמובן, מזיעים את נשמתנו. בהפסקת ערב יצאתי אחרון מהאוטובוס וראיתי את התייר הבריטי מדבר מתוך שינה, בועט ברגליו".
בחזרתו מההפסקה תפסו את אלעד כמה תיירים גרמנים והתייעצו איתו אם כדאי להעיר את הבריטי, אבל מבט אחד הספיק לאלעד כדי להבין שהבחור הזה סיים את הטיול שלו על פני האדמה. "הגבר הזה היה שרוע על המושב שלו עם עיניים קצת פתוחות, מהפה שלו נזל דם, הגוף היה רפוי לחלוטין וללא נשימה". כשכל הסימנים שולחים אותך לסצנת אימה מ"סטריינג'ר ת'ינגס", המסקנה די ברורה. "הסרט שעבר לי בראש, היה 'פאק! אני בהודו! זה ייקח לנצח'", אומר אלעד. והוא צדק.
אלעד טס בריצה למסעדה שבה העביר את ההפסקה וביקש להזמין אמבולנס. נהוג לומר שלהודו קצב משלה, וגם בעלי המסעדה לא מיהרו להזמין אמבולנס - אלא ניגשו קודם לוודא שהאיש אכן מת, באמצעות הפרקטיקה הרפואית המקובלת "נענוע גופה".
"אחרי שמנהל המסעדה הרים את ידו של הבריטי והיד נפלה חזרה חסרת חיים, ניסיתי לבקש שיתקשר לאמבולנס. ההודים עשו שם איזה דיון ביניהם, ובסוף כיסו את הגופה של התייר - שהייתה בכניסה לאוטובוס! המנהל אמר, 'הוא ישן! כולם חזרה לאוטובוס'". קשה לומר מה, אבל משהו בזה הריח לאלעד לא טוב. אולי הגופה.
"ההודים כבר מזמן ישבו במושבים, הגרמנים היססו, ואני צעקתי 'מי ישן? הוא מת!'". אבל לא היה עם מי לדבר. "המנהל של המסעדה אמר 'לא להזיז גופה - ראיה בשביל המשטרה בדרמסלה', וכך התחילה נסיעה של 11 שעות עם גופתו של התייר הבריטי, שהיה לבדו ולא ידענו אפילו איך קוראים לו".
כמחווה חברית החליטו אדר-עוזרי וישראלים אחרים בנסיעה כי שמו של המנוח ייקרא "גבי הגווייה", הוציאו גיטרה ושרו לו שירי יום הזיכרון. מה שבטוח הוא שבתחום האבלות והקבורה אין על העם שלנו. "אחר כך כיבו לנו את האור באוטובוס, אבל אין צורך לציין שאף אחד לא נרדם, אולי רק ההודים", לדבריו. משם התחיל האתגר האמיתי שלו - שאר הודו.
כיום, אגב, עוסק אדר-עוזרי בליווי של אנשים בסוף חייהם. לטענתו נושא המוות עניין אותו מאז ומעולם, ובאופן לגמרי מקרי כבר קרה לו כמה פעמים שאנשים סביבו, בעיקר על אוטובוסים, חטפו התקפים שונים ומשונים. לא שאני רומזת משהו חלילה, אבל אם במקרה התיישבתם לידו באוטובוס, יש מצב שהגעתם ליעד הסופי שלכם.
פורסם לראשונה: 16:12, 13.07.22
