"משחק מכור", זוכרים? ליאור שליין של ימי התלתלים הגולשים. התוכנית, ששודרה בערוץ 2 בתחילת המילניום, שילבה בין סאטירה לשעשועון וכללה פינה בשם "יש לך בעיה עם זה?" - תלונות ושאלות של צופים על דברים שמטרידים אותם. בתור צופה אדוק, לא יכולתי להחמיץ את ההזדמנות לקבל מענה לשאלה שהטרידה את מנוחתי: מה הקטע עם כל המוצרים האווריריים שצצו באותה תקופה? שוקולד אוורירי, מילקי אוורירי וכן הלאה.
בהודעה הקולית שהשארתי לתוכנית אפשר היה לחוש בלחץ שלי. כנראה שהייתי בטוח שזה ישודר בטלוויזיה. צדקתי. תחקירנית של התוכנית התקשרה אליי, סיפרה שהם התלהבו מההקלטה, וביקשה שאאשר להם לשדר אותה ושאשלח לה תמונה. במשך חודש צפיתי במתח בתוכנית. בכל פעם שהחלה הפינה המדוברת חשבתי בלב: "אולי היום זה אני?". בסוף זה באמת קרה. פתאום ראיתי את גורי אלפי מתפוצץ. ליאור שליין אמר שאני נשמע כמו פוגי מלהקת כוורת, רועי לוי אמר שאני לא מקבל חמצן למוח, גיל ריבה השווה אותי לארקדי דוכין וגורי כתב מונולוג שלם על זה שאני ילד חנון.
הטלפונים החלו לזרום. אח שלי, דוד שלי, סבתא שלי. כולם ראו אותי. האמת היא שלא התבאסתי בכלל, להיפך. הורדתי את הפרק ב-eMule - שיהיה למזכרת. גם בבית הספר לא צחקו עליי, רק התעניינו איך זה קרה - וכיצד הגעתי לשם. בצבא לא שיתפתי אף אחד בחוויה, עד שמישהו מהבסיס מצא את הקטע ביוטיוב - ומאז קראו לי שם "האוורירי".
הבדיחה שהכי נחרתה בזיכרוני מאותו פרק הייתה של גורי, שטען שיש לי בחדר פוסטר של אלף (לטובת קוראינו הצעירים: חייזר אקסצנטרי שעמד במרכזה של קומדיה מהאייטיז ששודרה באין-ספור שידורים חוזרים בערוץ הראשון ובערוץ 3). הוא קלע בול, זאת אומרת כמעט בול - כי לא היה לי פוסטר כזה בחדר, אבל מרגע שהוא זרק את הרעיון ממש רציתי. בסוף השגתי אחד בשוק הפשפשים של חיפה.
ורק דבר אחד לא ברור לי עד היום, מה לעזאזל הקטע של מוצרים אווריריים?
השנה היא 2008. אני, ילדה בת 14 ממגדל העמק, עושה את מה שכל ילדה מהפריפריה עושה - נוסעת עם חברות להסתובב במעוז התל-אביבי: קניון עזריאלי, המקום שבו הרגשתי כמו על פסגת העולם. תוך כדי הסיבוב בקניון ראיתי חבורת כתבים, חלפתי לידם, אולי מעט קרוב מדי. הם פנו אליי, סיפרו שהם מכינים כתבה על החינוך בישראל - ושאלו אם אני רוצה להתראיין.
אני זוכרת ששאלו אותי רק שאלה אחת: "מי זה זאב ז'בוטינסקי?" - "ז'בוטינסקי? יש על שמו רחוב!", עניתי להם תשובה שאני עומדת מאחוריה גם היום. לא הייתי תמימה, היה לי ברור שזו עוד כתבה מז'אנר ה"בושה! הילדים של היום לא מכירים את האנשים שפעלו להקמת המדינה", ושבעריכה מניפולטיבית ישבצו בכתבה רק את הילדים שלא ידעו לענות.
ואכן, באותו השבוע כיכבתי באחת הכתבות המרכזיות בערוץ 10. לא התבאסתי מזה, זה דווקא היה נראה לי מצחיק. מבחינתי הרווחתי מור"ק. גם במשפחה שלי לא הזדעזעו שלא ידעתי מי זה ז'בוטינסקי. כנראה שגם הם לא ידעו, בכל זאת משפחה של עולים. המורים שלי בטח לא העזו להגיד שום דבר, חסר להם, בסוף הרי האחריות לחוסר הידע שלי היא גם שלהם.
מלכתחילה הרעיון הזה היה נפיץ: להופיע אצל "לונדון את קירשנבאום" בלבוש וינטג'י חבוש בכובע פנמה לבן - ולשחק דמות פיקטיבית שהיא לגמרי לא אני. משום מה דווקא הייתי בטוח שיהיה מצחיק. ספוילר: הם לא צחקו.
מעשה שהיה כך היה: במשך תקופה נהגה התוכנית "לונדון את קירשנבאום" לארח אמן או להקה לצורך הופעה באולפן. באותם ימים הייתי קשור ללהקה עם גימיק - כל אחד מחברי הלהקה משחק דמות של מוזיקאי מהעבר, עם המבטא, הבגדים והכול. הדמות שלי הייתה של אמרגן הלהקה, דמות של מאכער, שתמיד לבוש בז'קט מעור עם דש רחב.
כשהוזמנו להופיע בתוכנית, החלטנו שאני אהיה זה שאעשה את הריאיון המקדים - לפני ההופעה. חשבנו שזה יהיה מצחיק. המפיקה רק עודדה אותנו, והבהירה שמדובר בשטותניקים שיזרמו איתנו. בפועל הם פשוט ייבשו אותי.
דיברתי שטויות במכוון, והם הגיבו בתשובות כמו "מה? על מה אתה מדבר?", הם לא שיתפו פעולה בשום צורה. במקום זאת הם הביטו זה בזה מבולבלים. באיזשהו שלב הם פשוט קטעו אותי ואמרו: "טוב, תתחילו לנגן". בתחושה שלי זה היה שלוש שעות, אבל זה בטח נמשך דקה-שתיים במציאות.
לפחות המשפחה שלי צחקה. יום שישי שלם הם צפו בזה בלופים ולא הפסיקו לצחוק. שנים לאחר מכן עבדתי כעורך וידאו בחדשות. קירשנבאום ז"ל היה מגיע לעמדה שלי מדי פעם, ומבקש שאדגום לו סרטים שצילם. הוא היה טיפוס מצחיק, תמיד היה נחמד לדבר איתו, והמזל הכי גדול: הוא לא זכר אותי.
בגיל 19 מצאתי את עצמי משתתף בעונה הראשונה של "היפה והחנון". הייתי בטוח שאף אחד לא יראה את זה בכלל, אבל התוכנית התגלתה כהצלחה הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי, והפכתי למישהו שאנשים מזהים ברחוב ומבקשים להצטלם איתו בלי הפסקה. התפתחות לא צפויה של התהילה הפתאומית הייתה שהזדמנו לי כל מיני חלטורות - הגעתי להשקות, ביליתי במועדונים תמורת כסף, הופעתי בערוץ הילדים בתור המומחה שמשיב לשאלות הצופים על הסדרה "האי" וכן הלאה.
החלטורה הכי מוזרה הגיעה ב-2009, בדמות סדרת נוער חדשה ובלעדית ל-HOT VOD - "חצויה". זו הייתה סדרת ערפדים עם עיצוב גותי ואווירה כללית של "דמדומים", עם יון תומרקין ותום פרקש. אני לוהקתי לתפקיד של חבר במועצת הערפדים החשאית, שהיה תכלס תפקיד של ניצב חוזר. פגשתי שם שחקנים כמו שרון אלכסנדר, שהפך לחבר טוב שלי לאיזו תקופה, אלכס אנסקי או יון תומרקין, שגיליתי שהוא חנון בעצמו והיינו מדברים על "מסע בין כוכבים" כל הזמן. גם אנג'ל אגוסטה מ"הדוגמניות" הייתה שם, נראה לי שהם ניסו לעשות חצי-קאסט של פליטי ריאליטי.
לדעתי הייתה לי שורה אחת בכל הסצנות שהשתתפתי, קיבלתי את התסריט יום קודם ולא ידעתי בכלל איך ללמוד שורות, אז כנראה שאפילו לא אמרתי אותה בצילומים. זכורה לי פעם אחת שהייתי צריך לתפוס את אחד השחקנים המבוגרים יותר וללוות אותו החוצה, וזה היה כל כך מביך שאני בטוח שחתכו את זה. כמעט הפלתי אותו על הרצפה וכאלה, אז אין סיכוי שאפשר היה להשתמש בזה למשהו. כל העניין היה מאוד מוזר, הייתה לי ידידה שהייתה רואה כל דבר שהיה ב-VOD, והיא סיפרה לי שיש סצנות של מועצת הערפדים מתדיינת ומדי פעם יש שוט עליי לרגע, ואז אני נעלם, בלי להגיד כלום אף פעם. אני לא בטוח אם עוד מישהו חוץ ממנה ראה את הסדרה או שאנשים דווקא צפו, ופשוט לא זיהו שזה אני. בעצמי לא ראיתי שום פרק בסדרה, אפילו לא את הקטעים שהשתתפתי בהם.
את הסיפור הזה ראוי להתחיל במוסר ההשכל. אם אתם מוזמנים להופיע בתוכנית טלוויזיה, וההפקה מציעה להזמין לכם מונית - לכו על זה, אל תסרבו.
ב-2017 עבדתי ב"מאקו", ובמסגרת העבודה הייתי מדבר מדי פעם בתוכנית של "פאולה וליאון" על תוכניות של "קשת". באותו היום ביקשו ממני לדבר על "הכוכב הבא", נראה לי. אולי זו בכלל הייתה תוכנית אחרת. מה שחשוב לדעת הוא שהעדפתי להגיע עם המכונית הפרטית שלי - ולא עם המונית שההפקה הציעה לשלוח לי.
שילוב של תכנון זמנים גרוע, פקקים חריגים ואין-ספור טעויות והסתבכויות בדרך הביא לאיחור מסיבי. ההפקה התקשרה אליי מהאולפן בהיסטריה, אמרו לי שאני בעוד רגע כבר אמור לעלות לשידור, הזהירו אותי שלא יהיה זמן לאפר אותי, הזיזו אותי אייטם קדימה ושוב הזיזו ככל שיכלו. בכל חמש דקות הם התקשרו לבדוק איפה אני - בשלב הזה כבר שובצתי לאייטם האחרון בתוכנית.
עשר דקות לפני סיום השידור הצלחתי להגיע לאולפן. ההזדמנות האחרונה להיכנס לשידור. הכניסה לאולפן הייתה אתגר בפני עצמו. פאולה וליאון שוחחו עם האורחים - ואני הייתי אמור להצטרף אליהם מבלי שהצופה בבית יוכל לשים לב. הכיסא שלי היה בקצה הכי ימני - ואני הייתי צריך להיכנס משמאל, לעבור שורה שלמה של אורחים מבלי שיבחינו בי. אפילו דנידין היה מזיע ממשימה כזו. אילצו אותי לזחול על הברכיים, ובזמן שהמצלמה הייתה ממוקדת במרואיין אחר ביצעתי מהלך א-לה "נינג'ה ישראל" כדי לא להיכנס לפריים. בזווית העין ראיתי את פאולה וליאון מציצים במה שמתרחש מתחת לשולחן ומתאפקים שלא לצחוק.
איכשהו צלחתי את מסלול המכשולים והתיישבתי במקום שלי. אני לא מאופר, מזיע, עייף, לחוץ נורא, ולא זכרתי כבר על מה אני אמור לדבר. בדקה האחרונה של התוכנית, אחד המנחים פנה אליי: "איתי גל נמצא פה וידבר על 'הכוכב הבא'". עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, המנחים חזרו בהם: "בעצם אין לנו זמן אז תודה לאיתי גל, להתראות".
אני מנסה לחשוב על הסיטואציה הזו מהזווית של הצופה. לפתע הוא רואה באולפן מישהו שלא היה שם עד לאותו הרגע, לחוץ, בקושי נושם, מציגים אותו - והופ התוכנית נגמרת. בדרכי המיוחדת, אני חושב שיצרתי בטעות את אחד האירועים הכי מוזרים בתולדות "פאולה וליאון".
פתאום קם אדם ומגלה שהוואטסאפ והקיר בפייסבוק שלו מפוצצים בהודעות: "אתה חייב לראות ערוץ 10 היום", לצד תמונה שלו מעשן ג'וינט ותיוגים מחמיאים לכאורה: "אתה סלב!!!".
יומיים קודם לכן הייתי בהפגנה בעד לגליזציה של קנביס. צלם של הערוץ תפס אותי עם פייסל בפה - וצילם בקלוז-אפ שוט שלי מעשן שאכטה. הצילום הזה, שאף אחד לא ביקש ממני רשות להשתמש בו, כיכב בפרומואים של ערוץ 10 לכל אורך היום. אומנם הייתי יחסית פתוח עם החברים שלי לגבי הרגלי העישון שלי, אבל פתאום הוציאו אותי מהארון הירוק מול כולם - המשפחה המורחבת, המורים מבית הספר, כל מי שהכיר אותי לפני שעישנתי גילה פתאום.
אומנם כבר הייתי חייל משוחרר אז, אבל תודעת החייל עדיין נותרה בי - נורא פחדתי שהצילום הזה יסבך אותי. באותה תקופה במסגרת עבודתי כחובש נהגתי להרצות בתיכונים על עזרה ראשונה. למזלי הבוס שלי היה חבר, ידע שאני מעשן ולא עשה לי שום דבר. לא סלחתי לערוץ על מה שעשו לי, אבל החלטתי לזרום עם הגאג - צבעתי את התמונה בשחור ולבן, הדבקתי בציור פייסל גדול יותר, ועל פניי משקפי שמש עם הכיתוב המתבקש Thug Life.
ורק מסר קטן לסיום לערוץ 10: תאכלו את הלב, אני ניצחתי! הערוץ שלכם נסגר - בעוד שאני הפכתי לעיתונאי שכותב על קנביס. אז תודה, ולא תודה, על היח"צ.
פורסם לראשונה: 09:59, 09.02.22
